חפץ חיים על ספרא/י"ג מדות דר' ישמעאל
פרשה א - ביאור
עריכה( ד ) מה בשומר שכר וכו' פטר את היורשין: שאין צריכין לישבע שלא שלח אביהם יד והוא מדכתיב שם "שבועת ה' תהיה בין שניהם" ולא בין היורשין אף שומר חנם כן והטעם דאין צריכין לידע במילי דאביהין.
( ה ) מבנין אב וכתוב אחד: היא כדאמרינן בעלמא חדא מחדא. בנין אב משני כתובים - חדא מתרתי.
כיצד לא הרי המשכב וכו': והנה קודם שבא ללמדנו שנלמוד בנין אב ממשכב לתולדותיו וכן ממושב לתולדותיו הנח(?) הקדמה דצריך הכתוב לכתוב שניהן דהיינו משכב ומושב דלא ילפינן מהדדי דלא ראי זה כראי זה וכמו שנבאר לקמיה דאי לאו הכי אין בידינו למילף מינייהו איזה דבר דהם כשני כתובין הבאין כאחד שאין מלמדין.
לא הרי המשכב וכו': היינו שמשכב דינו בשלשה טפחים ומושב דינו בטפח וע"כ אילו כתב במושב ולא כתב המשכב לא הייתי למד אותו מן המושב שזה די לו למלאכתו בטפח וזה אין די לו רק בשלשה טפחים ואם כתב במשכב ולא כתב במושב הייתי למד אותו ממנו לטמא בשיעור המשכב בשלשה טפחים אבל בטפח לא כדי שלא יהא חמור הלמד מן המלמד ולכן הוצרכו שניהם.
והשתא אתי למילף הדומה להו במה הצד והיא כי המשכב והמושב כך הם המטה והכסת והכר הוא משכב המיותר(?) והכסא והספסל והקתדרא היא מושב המיוחד ואלו(?) באין ללמד תולדותיהן כגון תיבת הבלנין והתיבה שפתחלה מן הצד וערבה משני לוגין עד ט' קבין שהן תולדות למשכב והסגוס והחלוק והטלית והקלסטר(?) של ד' קבין שהן תולדות למושב כדאיתא לקמן בפרק זבין (פ"ב) כל אלה אינן משכב ומושב מיוחדין אלא שהן משמשין שכיבה וישיבה עם מלאכתן וגמרינן להו ממשכב המיוחדין בבנין אב תולדות המשכב ממשכב ותולדות המושב ממושב והיינו בנין אב מכתוב אחד.
הצד השוה שבהן שהן עשויין לנוח אדם לבד: כלומר שאינו לתשמיש אחר והזב מטמאו בזובו כ"כ שיכול לטמא אדם לטמא בגדים שעליו אף כל וכו' כלומר כל אלו התולדות כיון שאינן עשויות אלא לנוח אדם לבד הזב מטמא אותו בזובו וכו'.
ומה שכתב ברובו הוא ממה דאיתא לקמן סוף פ"ב בפרשת מצורע "אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו" עד שינשא רובו עליו. (כתב הראב"ד דלא רוב גופו אמרינן אלא רוב משענתו דאי לאו כן סנדל לא משכחת לה שיהא טמא מדרס דהא רוב גופו אינו נושא עליו אלא ודאי רוב משענתו קאמר ואפשר שעומד לפרקים על רגל אחד א"נ כשאדם הולך מריך רגלו אחת ונשען על האחרת).
יצא המרכב שהוא עשוי לסבלין אחר: פירוש, לטעינת משא אחר פעמים לרכיבה פעמים למשא בשעה שאין שם רכיבה משום הכי לא גמרינן ליה ממשכב ומושב להשוות מגעו כמשאו לטמא אדם לטמא בגדים שעליו אלא משא בלבד הכתובה בו זו היא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו אבל מגעו אינו חמור כ"כ.
ומה דקיימא לן דסאה ותרקב אין מטמאין במדרס כלל לא במגע ולא במשא כשכפה אותן וישב הזה עליהן. תשובה לדבר מרכב עשוי לרכיבה ולתשמיש אחר פעמים לזה ופעמים לזה אבל סאה ותרקב אינן עשוין לישיבה כלל אלא לתשמיש אתי בלבד וכשישב עליו במקרה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו והתורה אמרה "אשר ישב עליו" שיהא עשוי לישיבה (וכדאיתא בשבת דף נט) כל זה מלשון הראב"ד ומכל מקום קשה מאוד דברי הברייתא שהתחילה ללמד בצד השוה לרבות דבר שאינו כתוב בתורה בהדיא מפני שהן דומין למשכב ומושב שהוא עשוי לנוח אדם עליה יהיה לה לסיים(?) דלא נוכל לרבות דבר שאינו עשוי לנוח אדם עליה שאינו(?) מתטמא במדרס הזב ולא לסיים אודות מרכב שכתוב בתורה בהדיא שמתטמא על ידי הזב וממילא אדם הנוגע בה נטמא (ואך שבפרטיה אינו דומה שאינו מטמא אותו כ"כ לטמא בגדים שעליו אלא אם כן נושאה וע"כ נכון מאוד גירסת הגר"א שגורס יצא תרקב שהוא עשוי לסבלון אחר ור"ל שסובלת ענין אחר דהיינו להכניס בה איזה דבר ולא לכפותה לישב עליה והוא ממש כעין מה דאיתא בשבת (דף נט.) יכול כפה סאה וישב עליה תרקב וישב עליה ת"ל אשר ישב עליו הזה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו.
( ו ) לא פרשת הנרות: שהיא תדירא לעבודת פנים ושילוח טמאים אינו כן ויש מעלה בשילוח טמאים שהוא בכרת ונרות אינן בכרת ובשתיהן מצינו שהן מיד ולדורות בנרות כתיב בפרשת אמור אל הכהנים (כ"ד) חוקת עולם הרי דורות אמור ובפרשת בהעלותך כתיב ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה הרי מיד וכן בשילוח טמאים בפרשת נשא כתיב "ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם" ובפרשת זאת חוקת התורה כתיב "והיתה להם לחוקת עולם" ותרוויהו מגמרי לשאר צוואות שבתורה שהן מיד ולדורות(?) ולא הוו שני כתובים הבאים כאחד דהא מיצרך צריכי כדאמרן.
( ז ) מן הבהמה: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה - כלל דהיינו אף חיה שהרי חיה הוא בכלל בהמה.
בקר וצאן פרט: ונתמעטה חיה מן הקרבן.
( ח ) נעשה כלל מוסיף על הפרט: הא מילתא פליגא אגמרא דילן (שבועות מג, א) דקדרשי לחיה להאי קרא בכלל ופרט וכלל כי יתן איש אל רעהו - כלל, חמור או שור או שה וכל בהמה - פרט, לשמור - חזר וכלל. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון וכולי.
מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ: היין והשכר והצאן ולד ולדות הארץ כי היין יוצא מן הענבים והבהמה נולדת מן הבהמה וכולן תחלת ברייתן מן הארץ אף כל ולד ולדות מן הארץ למעוטי מים ומלח דלאו ולד הוא שאינו פרי ולמעוטי כמהין ופטריות דאף על גב דפירות הן לאו ולדות נינהו שהרי אינן יוצאין מזרע אחר(?) ולמעוטי עופות שלא נבראו מן הארץ אלא מן הרקק והכי מפרש לה בעירובין (דף כז:) ע"כ לשון הראב"ד.
אמנם לדבריו מיותר מה שכתב כאן בברייתא וגידולי קרקע דהוא לשון ברייתא אחרת המובא שם דחולקת על ברייתא זו בדין עופות דלמעוטי כמהין ופטריות נפקא מולד ולדות ואפשר דלא היה בגירסתו גידולי קרקע אכן הגר"א כתב בהגהותיו דיותר תיבות "ולד ולדות הארץ" וצריך לגרוס "מה הפרט מפורש דבר שהוא פרי מפרי וכו' אף כל אין לי אלא פרי מפרי וכולי", ולדבריו האי תנא הוא המובא בגמרא דמרבה עופות.
( ט ) מכלל הצריך לפרט: שהכלל צריך שיהא הפרט עמו.
מפרט הצריך לכלל: יש שהפרט צריך שיהא הכלל עמו.
כיצד קדש לי וכו': הך רישא לאו פירושא דכלל הצריך לפרט הוא אלא מציעתא וסיפא.
כל בכור: כלל אפילו נקבות ת"ל זכר אשר תולד בבקרך ובצאנך הזכר זהו כלל ופרט השנוי מקודם בשלשה עשרה מידות שהפרט בא למעט את הכלל ממשמעו ולהעמידו על הפרט ואין בכלל אלא מה שבפרט.
אי בכור זכר יכול אפילו יצתה נקבה לפניו: בגמרא מגיה דצריך לומר אי זכר יכול אפילו יוצא דופן תלמוד לומר פטר רחם, והכי פירושא יכול אפילו יצא דרך דופן נמי בכלל בכור הוא וליכא למעוטי מדכתיב בכור דהא לא קדמו אחר מעולם. תלמוד לומר פרט רחם לגלות לנו על בכור דדוקא כשהוא פרט רחם וזהו כלל הצריך לפרט דאצטריך הא פרט לפרושי דלא מקרי בכור עד דהוי בכור לרחמים משום דלא הוה ידעינן מאי משמעותא דכללא ולא דמי לכלל ופרט דעלמא דשם אהני פרט למעוטי כללא ולא לפרושי משמעותא, כאן רישא דברייתא הכור יכול אפילו נקבה ת"ל זכר היינו כלל ופרט ??? דלא אצטריך לפרושי היכי דמי בכור דהא הנקבה בכור לכל מילי היא אלא למעוטי דלא תימא אף הנקבות קדושות בבכורה.
אי פטר רחם יכול אפילו יצא מרחם אחר יוצא דופן: דהא לא קדמו אחר דרם רחם.
תלמוד לומר בכור: דמשמע בכור לכל מילי בעינן והיינו פרט הצריך לכלל דזכר ופטר רחם שהוא פרט צריכין לבכור לפרשו שאילו לא נאמר הייתי אומר אף על פי שאינו בכור ללידה כיון שהוא פטר רחם יקדש. ורוב פרטות שבתורה אינן צריכות לכללות שעמהן כגון (ויקרא, א) מן הבקר ומן הצאן -- לא היו צריכין שיכתב "מן הבהמה"; "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה" -- אינן צריכין לו "כל בהמה", אלא שבא להיות מוסיף על הפרט.
פרק א
עריכהוהנפש אשר תאכל בשר מזבח: בצו את אהרן כתיב.
והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו: ר"ל וכבר כלל כרת בפר' אמור "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וכו' וטומאתו עליו ונכרתה" (והאי 'יקרב' לאכילה הוא כמובאר בכמה מקומות). והגר"א הגיה זו בפנים.
יצאו קדשי בדק הבית: לאו דוקא קדשי בדק הבית קממעט אלא כלומר קדושה שהוא כעין קדושת בדק הבית שאין קדושתו אלא לדמיו ואפילו למזבח -- "קדשי בדק הבית" קרי ליה, ולא מחייב משום טומאה עד דאכיל דבר הקדוש קדושת הגוף למזבח (מספר עזרת כהנים).
( ב ) לטעון טוען אחר שהוא כענינו: פי' פרט אחר שיש בו מקצת הענין הראשון הכתוב בכלל והזכיר בפרט זה רק מקצת הענין והניח מקצת וכדלקמיה.
בכלל כל הנגעים היו: לידון כמשפט המפורש בפרשה של מעלה "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' נגע צרעת כי תהיה באדם וגו'" דמסברא לא היינו מחלקים בין כשהנגע במקום שחין או מכוה או לא.
שהוא כענינו: שפירש בהן הכתוב חומר אחד שהוא כענינו של כלל דהיינו שער לבן דכתיב בכללא שהוא סימן טומאה והדר כתביה בשחין ומכוה באנפי נפשייהו מדפריט בהו קראי קצת מחומרי הכלל ושארא שייר לגלויי אתי דלא תילף שחין ומכורה מכללא להחמיר ואין לך בהן להחמיר אלא האמור בהן. והיינו "יצאו להקל", שלא יהא נידן בהן סימן טומאה דמחית בשר חי ולטהר העומד בשבוע ראשון.
ולא להחמיר: דלא תימא כי היכי דלחומרא לא ילפי מכללא לידון במחיה ולטעון הסגר שני -- לקולא נמי לא תילף מיניה כגון כולו הפך לבן טהור הוא. קמ"ל דלהחמיר לא אפקינהו מכללא אלא להקל עליו.
ושלא ידונו אלא בשבוע אחד: שאם עמד בעיניו בשבוע ראשון -- טהור ואין צריך הסגר שני. ומה שכתיב "ואם תחתיה תעמוד הבהרת וגו' וטהרו הכהן" -- בשבוע ראשון קאמר.
( ג ) מן הכלל וכו' שלא כענינו: שנאמר בהן סימן טומאה דשער בענין אחר ממה שהיו בכלל שבכלל עשה סימן טומאה כשהוא לבן ובראש וזקן כשהוא צהוב.
יצאו להקל ולהחמיר: שלא תאמר לא בא הכתוב אלא להוסיף בנתקים שאף שער צהוב סימן טומאה בהן וקל לוחומר לשען לבן -- קמ"ל דכך הוא המדה שמאחר שחומרא(?) שבכלל כתוב בפרט בענין אחר יצא להקל ולהחמיר.
שלא ידונו בשער לבן: שאין לך בנתקים אלא האמור בהן ויש בזה מה שאין בזה ובזה מה שאין בזה.
אי אתה יכול להחזירו לכללו: שיהא עוד כשאר הכלל.
שאין ת"ל כי כחטאת וגו': שהרי כלול הוא לכל דיני האדם עם כל האשמות בפרשת צו שכתוב שם "זאת תורת האשם".
אלא לפי שיצא: אשם מצורע מכלל ד"זאת תורת האשם".
לידון בדבר החדש וגו': דלא אשכחן זה בשום קרבן.
יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים - כצ"ל (וכן איתא בגמרא) דכך היא המדה דדבר שיצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חידושו והוה אמינא מתן בהונות אין, מתנות מזבח לא.
אף אשם זה טעון מתן דמים ואימורין למזבח.
( ה ) יכול יהא טהור מכל טומאה: מטומאת נתקים ומשאת ותולדתה ומבהרת ותולדתה בין חלקים ובין פתוכים.
דבר הלמד מענינו: דהאי "ואיש כי ימרט ראשו..טהור הוא" בענינא דטומאת נתקים כתיב.
משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר: דסתם 'בית' כך הוא.
יכול אף בית שאין בו וכו': ר"ל אף דסתם בית יש בו שלשתן מכל מקום הוה אמינא דהוא הדין אם לא היה בו אלא חד או תרי מנייהו גם כן יהא מטמא בנגעים שאף הוא קרוי 'בית'.
דבר למד מסופו וכו': דבית שאני מקיים בו "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית" כדכתיב -- הוא דמיטמא בנגעים אבל בית שאין בו אלא חד או תרי מנייהו אינו מטמא בנגעים.
( ז ) וכתוב אחד אומר מן השמים וכו' עד ליסרך: טעות סופר, וכצ"ל וכתוב אחד אומר "כי מן השמים דברתי עמכם", בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם דכתיב "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך וגו' ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש" -- קולו מן השמים ודיבורו על הארץ [גירסת הגר"א]. וכן הוא במכילתא פרשה יתרו "דבר אחר מלמד וכו'" [הגר"א, ובמכילתא אית זה בשם רבי עקיבא].
הלל הזקן וכו': הגר"א הגיה שצריך לגרוס זה אחר סוף פסקא חי"ת ונכון הוא דלמה לו להכניס דבריו באמצע הענין.
דרש שבע מדות וכו': הלל נמי לא פליג אכולהו י"ג מדות דר' ישמעאל מיהו כשדרש לפני זקני בתירא לא אצטריך ליה אלא הני שבע מדות ודרשינהו. ואית דמפרשי דהלל לשון קצר נקט וקמ"ל דהני י"ג מדות דר' ישמעאל איכא למכללינהו בהני שבע.
וכלל ופרט: כלול בזה כל עניני פרט וכלל המבואר למעלה.
וכיוצא בו במקום אחר: זהו מדת בנין אב בין מכתוב אחד בין משני כתובים.
ודבר למד מענינו: והוא הדין ללמד מסופו.