טור מנוקד אבן העזר קנד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן קנד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

[מומין]

אלו שכופין אותן בשוטים להוציא וליתן כתובתה - מוכה שחין, וריח הפה, וריח החוטם, והמקבץ צואת כלבים, והבורסקי, והמחתך נחושת מעיקרו. ואפילו היו בו קודם שנשאה וידעה שהיו בו. במה דברים אמורים? - שניסת לו סתם, אבל אם התנה עמה תחילה, צריכה לעמוד בתנאי ואינה יכולה לומר "סבורה הייתי שאני יכולה לקבל". חוץ ממוכה שחין שאפילו התנה עמה תחילה כופין אותו להוציא. והרמ"ה כתב - דאפילו בסתם נמי אם ידעה בהם אין כופין אותו להוציא, דסברה וקבילה.

ואם היו בו אחד מאלו הדברים ומת ונזקקה לאחיו ליבם וישנו גם באחיו, יכולה לומר "לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך אי איפשי לקבל".

וכל הני אי אמרה 'חפצה אני בו' - שומעין לה. חוץ ממוכה שחין - שאפילו חפצה בו אין שומעין לה, לפי שתשמיש קשה לו. לפיכך אם אמרה 'יהיה בעדים עמי שלא יקרב אלי' - שומעין לה.

האומר 'איני זן ואיני מפרנס', או שאינו רוצה לשמש - כופין אותו ויוציא מיד ויתן כתובה אם תרצה היא. אבל מפני מומין שבו אין כופין אותו להוציא, לא שנא נולדו בו אחר שנשאה ולא שנא היו בו קודם, ואפילו מומין גדולים, כגון נסמית עינו או נקטעה ידו או נשברה רגלו. במה דברים אמורים? - בעין אחת או יד אחת או רגל אחת, אבל נסמו שתי עיניו או נקטעו שתי ידיו או שתי רגליו, כופין אותו להוציא וליתן כתובה.

שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל. באיש המשתטה מדי יום, ואומרת אשתו 'אבי עני הוא ומחמת דוחקו השיאני לו, וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי לקבל, כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו'. [תשובה] - אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים שכופין, אלא תפייסנו לגרש, או תקבלנו ותזון מנכסיו.

[אינו יכול להוליד]

מי ששואלת גט בטענה שאינה ראויה ליבנות ממנו - אין שומעין לה. ואם באה בטענה שחפצה לילד שיהיה לה בן שתשען עליו, ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ - שומעין לה, אפילו יש לו בנים מאשה אחרת, דשמא אחר כך נתקלקל, וכופין ויתן מנה ומאתים אבל לא תוספת ויתן נדוניתה מה שהכניסה. במה דברים אמורים? - כשאין לחוש שמא עיניה נתנה באחר, כגון ששהתה עמו עשר שנים ולא ילדה. אבל לא שהתה עמו עשר שנים, אין כופין אותו. ואם ידוע שהוא עקר והיא באה בטענה - יוציא מיד ויתן כתובה. ואפילו שהתה עמו עשר שנים - אם תובעת כתובתה, שיש לחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה, או שיש לתלות בשום דבר אחר למה שואלת גט, אין כופין אותו להוציא, אלא כשאין לתלות בשום דבר.

ואם טוענת שאין לו גבורת אנשים לבוא עליה כדרך כל הארץ ושואלת גט והוא מכחישה - נאמנת היא, וכופין אותו להוציא מיד אפילו בתוך עשר שנים, דכיון שטוענת טענה שהבעל יודע אם הוא אמת אם לאו, לא היתה מעיזה פניה בפניו אם אינו אמת. אבל לא יתן כתובה, כיון שהוא מכחישה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה. במה דברים אמורים? - כשאין תובעת כתובתה, אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת, ואף להוציא אין כופין.

שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל - אשה שטוענת שאין הבעל שוכב עמה בשום ענין כדרך שהבעל שוכב עם אשתו כדרך שאבנה ממנו, ואינו יכול לבוא עליה כדרך כל הארץ כדי שיהיו לה בנים, וכשנשאה, כדי שיהיו לו בנים נישאת לו, ואינו יכול להוליד בשביל מה שכבר אמרה. והאריך בתשובה, והיוצא מכלל דבריו - אף על פי שנראה כאילו טוענת שתי טענות, שמתחילה טענה בשביל שאינה ראויה להיבנות ממנו, ובטענה זו לא היינו כופין אותו להוציא, ואחר כך אמרה שאינו יכול לבוא עליה כדרך כל הארץ, ובטענה זו כופין אותו להוציא, יש לנו לפרש דברים[1] בענין שלא יסתרו זו את זו, שגם בתחילת דבריה כוונה לומר שלא בא עליה כלל, וכופין אותו להוציא ויתן כתובה מנה ומאתים ונדוניא שהכניסה לו, אבל לא תוספת, דאדעתא למישקל ומיפק לא אוסיף לה.

שאלה - ראובן שהה עם אשתו עשרים שנה ולא ילדה, והוא כדי לידע אם העכבה ממנו לקח אשה אחרת בקידושין ונתעברה ממנו ושוב הכניסה לחופה, ועיקר דירתו עם הראשונה, וכאשר ילדה השנייה נתן לה שכר היניקה מהולד ומת הולד ופסק מלזונה, ותבעתו בדין והשביעוהו הדיינין להיות עמה ולזונה, וזה לשון השבועה "שישים בית דירה לפלונית ושידור עמה ביום ובלילה, וכל מה שירויח שיביא לבית שהוא דר עמה ויוציאנו ביציאתה בצורך אכילה ושתייה ושאר הוצאות הצריכין לה, ושיתן לה מלבושים כפי יכלתו", ועמדה עמו כמו ששה חדשים, ולא נתן לראשונה כלום, ואין בידו לפרנס שתיהן, ותובעת הראשונה שאר כסות ועונה. ואם היה יכול להיות עם הראשונה, מצד הדין ייראה שלא נשבע לבטל עונתה, אף כי נשבע שידור עם השנייה ביום ובלילה, מכל מקום לא קיבל עליו שלא ייצא מהבית, אלא ייצא לקיים עונתה ויחזור. אמנם על המזונות ייראה שנשבע לעבור מה שקיבל עליו, כי לא היתה ידו משגת לפרנס שתיהן, וייראה שלא תחול השבועה. אמנם לפי תנאי הכתובה שכותבין "אם עבר ונשא וכו' שיתן לה גט וכתובה", ייראה שחלה השבועה ויוציא הראשונה. אמנם אם רוצה לישאל על השבועה, הורני אם יכול לעשות בלא דעת השנייה, כי עשתה לו טובה, כי נתחייב לה מעות ממזונותיה ופטרתו בשביל שבועה זו. גם הוא מתחרט על שבועתו ואומר שאיימו עליו ליתנו בבית הסוהר על מה שנתחייב לה, מתוך הדחק נשבע לה. עד הנה אני נושא ונותן אם היתה הראשונה בת בנים, הואיל ואינו כך, בלאו הכי חייב להוציאה מדרך הגמרא. אמנם אין נוהגין כן, אבל בנידון זה שכבר נשא אחרת וגם נשבע, הורני מה אעשה, אם נאמר לו לגרש הראשונה הואיל ואין לו סיפק לשתיהן, ואם יגרשנה מה יתן לה, מנה ומאתים או יותר או גם נדוניתה, וצריך לעשות שטר עליו כי אין בידו מאומה, ופועל ידיו לא יספיק להוצאתו, אם כן מתי יפרענה. תשובה - עונתה יכול לקיים, אף על פי שנשבע שידור עם השנייה ביום ובלילה, יכול ליכנס לבית הראשונה ולשמש עמה, כי לא נשבע שלא יכנס לבית הראשונה אלא שיהיה עיקר דירתו עם השנייה, וגם אם אינו יכול להיות עמה בקבע ביום ובלילה בשביל זה לא יוציא, דלא אשכחן אלא האומר "אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה" יוציא ויתן כתובה, הלכך בשבועה זו אינו ביטול עונתה וחלתה השבועה לדבר זה. אבל מה שנשבע שיוציא עם השנייה כל מה שירויח, לענין זה לא חלתה השבועה, כי כבר היה מחוייב לראשונה לפרנסה מכל מה שיזדמן, ומחוייב נמי לפרנס השניה אף על פי שהראשונה קדמה, הלכך כל מה שיותר על כדי חייו יתן חצי לזו וחצי לזו, ואין היתר לשבועתו, כיון שנשבע לה על טובה שעשתה לו במחילת המזון. ואם הראשונה תובעת גט, צריך לגרשה כיון שאין לו לפרנס שתיהן, ויכתוב שטר עליו ככל הכתוב בשטר כתובתה, כתובת נדוניא ותוספת, וכאשר תשיג ידו יתן לה.

שאלה על התשובה הראשונה. אינה שואלת גט אלא מזונות, ורואה אני שאינה[2] מגרע כחה אף כי אין בת בנים וכי אינה יולדת, ושאלתיך למה לא תחול השבועה על הממון הואיל ויכול לקיים השבועה ולקיים תנאי הראשונה, שאם עבר ונשא וכו'. ועוד שאלתיך, למה מחוייב לפרנס השניה הואיל והיה מחוייב לראשונה.

תשובה. אין לגרוע כח הראשונה במה שאין לה בנים, כיון שלא הוחזקה בג' אנשים, וכן מוכח בפרק הבא על יבמתו דלא גרע כחה בין לענין מזונות בין לענין כתובה, אף על פי שיש לו בנים מאשה אחרת, כל זמן שלא הוחזקה בג' אנשים. וששאלת, למה לא תחול השבועה על הממון וכו', מה קיום התנאי הוא, אחר שאין לו לפרוע הכתובה. כי התנאי הוא שיוציאנה בגט ויתן לה כתובה. וששאלת, למה חייב לפרנס השנייה הואיל והיה משועבד לראשונה, מה קדימה שייך במזונות ופרנסה. יכול לשעבד עצמו לכמה נשים, דגופו של אדם יכול לשעבד עצמו לכמה חובות, דלא שייך קדימה אלא בשיעבוד מקרקעי.

[מאיס עלי]

ובטענת מאיס עלי אם כופין אותו להוציאה - כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה, אף על פי שהרמב"ם כתב כי אמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא, רבינו תם ור"י כתבו שאין כופין אותו להוציא, וראייתם ברורות וחזקות, וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, למה נכניס ראשינו בין ההרים הגדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר אשת איש, וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל. ועל להבא אני אומר, אבל אם לשעבר סמכו על דברי הרמב"ם, מה שעשו עשוי.

ואם היא ארוסה ואינה רוצה לינשא בטענת מאיס עלי, ואביה פסק ליתן עליה ממון, והארוס שואל מה שפסק, ודאי כיון שבתו אינה רוצה לינשא לו אינו חייב ליתן, שלא פסק לו אלא על מנת שתנשא לו, והיא אינה ברשותו לכופה שתנשא לו.

[הולך לארץ אחרת]

וששאלת[3]- אשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת, ושואלת שיגרשנה או שישבע שלא ילך. תשובה. אם ידוע שדעתו לילך, ישביעוהו שלא ילך, או יכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך.

וששאלת - מי שטוענת שיכפוהו לבעלה שיגרשנה מפני שהוא מוכתב למלכות, והוא בורח ממקום למקום ואינו רשאי לעמוד במקום אחד מפני סכנת נפשות. תשובה - דבר זה תלוי בחקירת הדיינין, אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנישאת מפני סכנת נפשות, אין לך טענה גדולה מזו, כיון שאינו רשאי לישאר אצלה, והיא אינה חייבת לילך אחריו לארץ אחרת, וכופין אותו לגרשה. ואם רשאי להיות בעיר, אף על פי שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת, אין כופין אותו להוציאה.

[שהו עשר שנים ולא ילדה]

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה, או ישא אשה אחרת שראויה לילד. ואפילו אמרה "דיירנא בהדיה בסהדי שלא אתייחד עמו", או שהוא אומר כן, אין שומעין לה, אלא יוציא ויתן כתובה. הפילה תוך עשר שנים - מונין לה עשר שנים משעה שהפילה. הוא אומר הפילה תוך עשר שנים ורוצה למנות משעה שהפילה, והיא אומרת שלא הפילה - היא נאמנת. הפילה שלוש פעמים - יוציא מיד ויתן כתובתה, שהוחזקה להפיל. מכל מקום מותרת לינשא לאחר. ואם הוא אומר שלא הפילה אלא שתי פעמים ואינו רוצה להוציאה, והיא אומרת שהפילה עד שלוש פעמים - נאמנת. וכתב הרמב"ם: ועל כל זה משביעה שבועת היסת שלא הפילה או שהפילה שלוש פעמים, שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה.

יש דבר ליתלות בו מה שאינה יולדת, כגון שהיה הוא או היא חולים באלו עשר שנים, או שהיה חבוש בבית האסורים, אין עולים להם מן המנין. ופירש אדוני אבי הרא"ש ז"ל: לא בחולי שמנעם מלשמש ולהוליד איירי, דבהא לא הוה צריך למימר, דפשיטא שאין עולין להם מן המנין, אלא מיירי שהוא או היא חולה ומשמשין מטותיהן וראויין להתעבר, אלא שאינן כשאר בני אדם, והן חבושים בבית האסורים ומשמשין מטותיהם בבית האסורים, אפילו הכי אין עולין להם מן המנין, שאנו תולין להם העון[4] שגרם להם להיותם חולים או חבושים גם מנעם מלהוליד.

אין ישיבת חוץ לארץ ממנין עשר שנים. כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: יש אומרים שבחוץ לארץ אין כופין להוציא אחר עשר שנים, דתלינן בעונש דירתו בחוץ לארץ, כדחזינן באברהם שישיבת חוץ לארץ לא עלתה לו מן המנין. ולא מסתבר להורות כן שיבטל אדם מפריה ורביה בסברא רעועה כזאת, דהא חזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בחוץ לארץ. ומה שלא עלה לאברהם ישיבת חוץ לארץ, לפי שציוהו הקב"ה "לך לך מארצך", ונתעצל ולא הלך, לפיכך נענש. והוא הדין כל כיוצא בו שיש לתלות הדבר בשום עונש, כמו בחולי או שחבושים בבית האסורין כדפירשתי, תולים בו. אבל כשאין שום דבר לתלות בו אין חילוק בין בארץ בין בחוץ לארץ. והרמב"ן כתב שכך אנו לומדין מאברהם, שאם שהה אדם עשר שנים בחוץ לארץ ואחר כך נכנס לארץ, אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין, ונותנין לו עשר שנים מעת ביאתו לארץ, אולי בזכות הארץ יבנה. אבל מי שלא נכנס לארץ, ודאי גם הוא יוציא אחר עשר שנים.

[בויכוח מי הגורם]

בא להוציא תוך עשר שנים בלא כתובה ואומר שהיא גורמת, והיא אומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ - נאמנת, וצריך ליתן לה כתובה אם ירצה להוציאה. וגם לאחרים שכופין אותם להוציא, אם בא להפטר מכתובה שאומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא גורם, נאמנת וצריך ליתן לה כתובה. וכתב הרמב"ם: ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינה יודעת בודאי.

ואם הוא אומר אשא אשה אחרת ואבדוק עצמי - שומעין לו, דאמר רבא נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר בסיפוקייהו, ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה. ואם גם האחרת אומרת שאינו יורה כחץ, יוציא מיד ויתן לה כתובה וגם לראשונה. רוצה לבדוק עוד בשלישית - שומעין לו, ואם גם השלישית אומרת שאינו יורה כחץ, הוחזק ויוציא כולן ויתן לה כתובה. והרמ"ה כתב: שבקינן ליה למבדק נפשיה באחריתי ורשאי לשהות עמה עשר שנים, אם ילדה, תצא הראשונה בלא כתובה, ואם לאו, יוציא שתיהן ויתן כתובה, או ישא שלישית, והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו, עד כאן. וכאשר כתבתי כן נראה, שאם גם השנייה אומרת שאינו יורה כחץ שיוציא מיד, כיון ששהה עם הראשונה עשר שנים, או אפילו לא שהה, כיון שהוא בא להוציא את הראשונה מדעתה, דליכא למיחש שנתנה עיניה באחר, כולן יוציא מיד כדין הראשונה. ואם מבקשת תוך העשר שיוציאנה בטענה זו, אינה נאמנת, אלא לאחַר היא נאמנת, וכגון שבאה בטענה זו כדפרישית לעיל.

גרשה הראשון, יכולה לינשא לשני. נישאת לשני ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, דינה עמו כדין הראשון, ולאחר שתצא ממנו לא תנשא לשלישי אם לא קיים פריה ורביה. עברה וניסת לו ולא הכיר בה, תצא מיד ואין לה כתובה. הכיר בה, יש לה כתובה. ואם שהתה עם השלישי עשר שנים ולא ילדה, לא אמרינן כיון שהוחזקה עקרה תחזיר מה שנטלה משנים הראשונים, דשמא עתה חלתה, ומכל מקום אם עדיין לא גבתה מהם אינה מוציאה מהם. ואם ניסת לרביעי וילדה אחר שהוציאה השלישי בלא כתובה, אינה יכולה לגבות כתובה משלישי, דשמא עתה נתרפאת.

כתב הרמב"ם: אשה שבאת לבית דין ואומרת 'בעלי אינו יכול לשמש עמי שמוש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד', או 'שאינו יורה כחץ' - יעשו הדייינין פשרה ביניהם ויאמרו לה, 'ראוי לך שתתנהגי עם בעלך עדיין עד שתשהי עשר שנים ולא תלדי ואחר כך תתבעי', ומגלגלין עמה בדבר, ואין כופין אותה לשבת עמו, ולא דנין אותה כדין המורדת, אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה. עד כאן.

[איך כופין]

כל הנושא בעבירה, בין באיסור דאורייתא, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר, בין באיסור דרבנן כגון שניות - כופין אותו בשוטים להוציא. וכתב רב אלפס: דהוא הדין בכל הנך דקתני בהו 'יוציא' - שכופין אותו אפילו בשוטים. וכן פירש רש"י - כשנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים ולא ילדה, בית דין כופין אותו להוציא. ורבינו חננאל כתב: כל היכא דאמור רבנן "יוציא ויתן כתובה", אין כופין אותו להוציא, אלא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא, אבל לכפותו בשוטים לא, אם לא שמפורש בו שכופין אותו להוציא, כגון הנושא בעבירה, והאומר "איני זן ואיני מפרנס". וכתב אדוני אבי ז"ל: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, כדי שלא יהא גט מעושה.

סדר הגט סדר כתיבת הגט ונתינתו לאדוני אבי הרא"ש ז"ל

הרוצה לגרש את אשתו, יזמין לו סופר ושני עדים. ויאמר לסופר 'כתוב גט זה לשם אשתי'. ויאמר לעדים 'חתמו עליו לשם אשתי'. ויאמר להם לכתוב ולחתום גט אחר גט כמה גיטין עד שיזדמן להם אחד שיהיה לפי רצונם. ולא יכתוב הסופר ויחתמו העדים עד שישמעו מפי הבעל שציווה להם לכתוב ולחתום, ולא מפי השליח. ואפילו אמר לשלושה 'אמרו לפלוני שיכתוב ולפלוני ולפלוני שיחתמו' - לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו קולו. והסופר יתן הקלף והדיו לבעל במתנה. ושכר הסופר יתן הבעל. ואם נתנה האשה, הגט כשר. ויאמר הבעל קודם נתינת הגט שמבטל כל מודעות ודברים שמסר שגורמים לבטל הגט, ושהוא מגרש מדעתו בלב שלם בלי שום אונס ותנאי. וטוב הוא שיהיה הבעל אצל הסופר והעדים עד שיכתוב ויחתום וינתן הגט, כדי שלא יצא וימסור מודעא או יבטל הגט. ואם יצא, אין לפסול הגט בשביל זה, כל זמן שלא שמענו שביטל. ואם אין האשה בעיר וצריך לשלוח לה הגט - טוב הוא שישביעו את הבעל בשבועת התורה שלא ימסור מודעא ושלא לבטל הגט. ויחתוך הסופר הקלף למידת הגט, שלא יצטרך לחתוך ממנו שום דבר אחר כתיבת הגט. ויהיה ארכו יתר על רחבו, ונקרא ארכו דרך קריאתו מתחילתו לסופו. וישרטטו בו י"ב שיטין כמנין "גט". ובתחילת כתיבתו יאמר הסופר "אני כותב גט זה לשם פלונית אשת פלוני". ויהיו שם שני עדי חתימה בשעה שמתחיל לכתוב הגט, כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה. ויאמרו העדים שחותמין לשמה, ויחתמו זה בפני זה. ולא יחתום הסופר בגט. ויתחילו בראש השיטה, שלא יניחו חלק בגליון מימין לפני החתימה. ואם ירצו, יחתמו זה אחר זה בשיטה אחת, ואם ירצו, יחתמו זה תחת זה בשני שיטות. ואחר שיחתום, יתנהו ליד הבעל. ויתנהו ליד האשה כשהיא פתוחה ידה. ויקראוהו העדים קודם נתינת הגט ואחר נתינתה. ואם לא קראוהו קודם נתינה וקראוהו אחריה, או קראוהו קודם נתינה ולא אחריה, כשר. אבל לכתחילה צריך לקרותו קודם נתינה ואחריה. וכשיתן הבעל גט ליד האשה יאמר "הרי זה גיטך, הרי את מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם". ואם הבעל שולח הגט לאשתו מחוץ לעיר, צריך השליח המביא הגט להיות אצל הסופר והעדים כשכותבין וחותמין, כדי שיוכל לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". וכשיתן הגט ליד האשה, יאמר תיכף נתינת הגט לידה "הרי זה גיטך ששלח ליך בעליך והרי את מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם". ואם שכיב מרע מצוה לכתוב גט לאשתו, יזהר הסופר שיהיה החולה שפוי ומיושב בדעתו מתחילת כתיבת הגט עד גמר כתיבתו, שאם תטרף דעתו בינתים, אף על פי שחזר לדעתו, הגט פסול. ובשעה שנותן הגט לידה יאמר "הרי זה גיטך והרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם על תנאי זה, אם לא אמות לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשיו ואם לא מתי לא יהא גט", ולא יתייחד עמה אחר נתינת הגט אם לא שיהיה אחר עמהם, ואפילו עבד או שפחה, חוץ משפחתה מפני שליבו גס בה. ושליח המביא גט ואומר "בפני נכתב ובפני נחתם", אין צריך להביא שטר שליחות שהבעל מינהו שליח, אלא כמו שהאמינוהו על קיום הגט כך הוא נאמן על השליחות.

ומאד יש לכל אדם ליזהר שלא ישתדל בענין גיטין אם לא שיהיה בקי בהלכות גיטין, כי רבו בהן הדקדוקין ובנקל יכול אדם לטעות בהן והוא פסול ממזרת[5], וצור ישראל יצילנו משגיאות.

כתב הרב רבינו פרץ - שגם הקולמוס צריך שיתן הסופר לבעל קודם הכתיבה. וצריך לדקדק שיהיה כל הגט יבש היטב בשעת הנתינה. וצריך לשום חרם על כל העומדים שם שלא יוציאו לעז על הגט. ואם נשבע הבעל ליתן גט צריך שיתירו לו קודם, שלא יהא דומה לאונס. אך ערבון יתן אם ירצה, שאין זה דומה לאונס.