טור חושן משפט שפ
<< | טור · חושן משפט · סימן שפ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
עריכהכתב הרמב"ם האומר לחבירו קרע כסותי ושבור כדי והלך זה וקרעו ושברו ה"ז חייב לשלם אע"פ שהרשהו אלא א"כ שאמר לו קרע כסותי והפטר בד"א שחייב בשלא אמר לו קרע ותהיה פטור כשבא לידו בתורת שמירה או בתורת שאלה ופקדון אבל אמר לו קח כלי זה ושברו בגדי זה וקרעו וזה הלך ועשה כן פטור: אבל אמר לו קח כלי של פלוני ושברו אפילו א"ל ע"מ שתפטר ה"ז חייב ואע"פ שהמשבר בידיו חייב מ"מ האומר לו שישברו שותפו הוא בענין ורשע שהכשיל עור וחיזק ידי עוברי עבירה ע"כ:
וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו לא אמר לו בפירוש ע"מ לפטור אלא הניזק א"ל שבור כדי ושאל אותו המזיק אתה אומר ע"מ שאהיה פטור והשיב הניזק לא ואפי' אם נראה קצת בניחותא שמשמע שאינו נותן לו רשות ע"מ ליפטר אפ"ה יש לנו לומר דבתמיה קאמר לא פשיטא היאך לא הייתי אומר לך ע"מ ליפטר אלא ודאי ע"מ ליפטר אמרתי לך ולכן פטור ובשל חבירו כיוצא בזה חייב:
רודף שהי' רודף אחר חבירו להרגו או אחר אחת מן העריות לאנסה בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות ב"ד או אחרי הזכר לרבעו ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי הוא חייב מיתה ולכך פטור מהתשלומין ואם הנרדף שבר כלים של רודף פטור שלא יהא חמור ממונו מגופו ואם היו של אדם אחר חייב שהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם: ואחר שרדף אחר הרודף להציל את הנרדף ושבר כלים בין של רודף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא משום תקנה כדי שלא ימנע מלהציל הנרדף:
כתב הרמב"ם ספינה שטבעה מכובד משאה ועמד אחד מהם והקיל ממשאה והשליך לים פטור שהמשא שבתוכה היא רודפת להרגם ומצוה רבה עשה המשליכו והושיען ע"כ והראב"ד השיג עליו וכתב שאין זה רודף כלל דלא דמי לההוא מעשה דפרק הגוזל: ודין זה שהטיל לים אע"פ שהפיל משל איש אחד מחשב על כולם כפי משאם:
בית יוסף
עריכה(ב) כתב הרמב"ם האומר לחבירו קרע לי כסותי ושבור כדי והלך זה וקרעו ושברו הרי זה חייב לשלם אע"פ שהרשהו אא"כ שא"ל קרע כסותי והפטר בד"א שחייב וכו' כשבא לידו בתורת שמירה וכו' עד וחיזק ידי עוברי עבירה בפ"ה מהל' חובל ומזיק ודבריו מבוארים בס"פ החובל (צב.) דתנן התם האומר סמא את עיני קטע את ידי שבור את רגלי חייב ע"מ לפטור חייב קרע את כסותי שבור את כדי חייב ע"מ לפטור פטור עשה כן לאיש פלוני חייב בין בגופו בין בממונו ובגמרא (צג.) שבור את כדי קרע את כסותי חייב ורמינהו לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע ואסיקנא ל"ק הא דאתא לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה ופרש"י הא דאתא לידיה מעיקרא בתורת שמירה והדר אמר ליה קרע חייב אי לא א"ל ע"מ לפטור:
ומ"ש וא"א ז"ל כתב אפי' לא אמר ליה בפירוש ע"מ לפטור אלא הניזק א"ל שבור כדי ושאל אותו המזיק אתה אומר ע"מ שאהיה פטור והשיב הניזק לא ואפילו אם נראה קצת בניחותא וכו' שם אמתני' שכתבתי בסמוך האומר סמא את עיני וכו' קרע את כסותי וכו' מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רב משום שאין אדם מוחל על ראשי איברים שלו רבי יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן תנ"ה הכני פצעני על מנת לפטור ואמר ליה הן יש הן שהוא כלאו קרע את כסותי ע"מ לפטור וא"ל לאו הרי לאו שהוא כהן. ופרש"י רבי יוחנן אמר אדם מוחל על הכל ומתניתין לאו דא"ל נחבל לחובל קטע את ידי ע"מ שתהא פטור אלא קטע את ידי סתמא וא"ל חובל ע"מ לפטור כלומר אמור לי אתה ע"מ שאהיה פטור וא"ל היאך הן וקמ"ל מתניתין דיש הן שהוא כלאו וכגון דמתמה אתמוהי: יש לאו שהוא כהן. אי אתמה פטור והאי דנקט חיובא לגבי מכה ופצוע ופיטורא לגבי ממונא אורחא דמילתא נקט דמחיל אינש אממוניה טפי מגופיה. וכתבו התוספו' על זה ודוחק הוא אלא נראה לפרש דנזקי גופו אפילו אמר ליה הן שנראה כאומר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר ובנזקי ממונו אמר ליה לאו ודומה כאומר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר כיון שמתחילה אמר ליה קרע את כסותי ושבור כדי עכ"ל וכך כתב הרא"ש ז"ל וכך הם דברי רבינו והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות חובל השמיט הא דיש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן וכתב ה"ה דע שרבינו מפרש דרבי יוחנן לא קאי אראשי איברים דמתניתין דלימא דטעמא דמתניתין מפני שאמר ליה הן בתמיה וכדפרש"י אלא דר"י דינא באפי נפשה הוא ובהכצי פצעני הוא בדוקא אבל בראשי איברים אפילו בניחותא חייב וזהו שהזכיר רבינו בראשי איברים בדוקא אבל בהכני ופצעני ודאי הרי הן כנזקי ממון וכן עיקר ולא הביא רבינו דין המדבר בתמיה לפי שהוא פשוט עד כאן לשונו:
(ה) רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו וכו' ושבר כלי בין של נרדף בין של כל אדם פטור וכו' עד כדי שלא ימנע מלהציל הנרדף מימרא דרבה בס"פ הגוזל בתרא (קיז:) ובפרק בן סורר ומורה (עד.):
(ז) כתב הרמב"ם ספינה שטבעה מכובד משאה ועמד אחד מהם והקיל ממשאה והשליך לים פטור וכו' בסוף הלכות חובל:ומ"ש והראב"ד השיג עליו וכתב שאין זה רודף דלא דמי לההוא מעשה דפרק הגוזל וכו' שם וכתב עליו ה"ה כתב הרב עובדא דחמרא שממנו יצא הדין לרבינו ז"ל ואמר שאינו דומה לו ולא כתב הטענה וזהו תימה איך ידחה דברי רבינו בלא טעם וראיה ועתה אפרש גרסינן בפרק הגוזל בתרא (שם) ההוא גברא דהוה מסיק תמריה למברא הוו סלקי אינשי קא בעיא דנטבע אינשי קם חד מינייהו שדא חמרא במיא אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי הא מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל האי רודף הוא רבה לטעמיה וכו' ובההיא פירקא (קיו:) גרסינן ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטבעה והקילו ממשאה מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון וכו' ושתיהן בהלכות וכבר כתב רבינו דין זה דברייתא בלשונה פי"ב מה"ג ומתוך דבריו נראה לי שהוא מחלק בין זו לזו דההיא דוקא עמד עליה נחשול ואין הספינה טעונה יותר מדאי אלא להשקיט שאון גלי הים הם משליכים על צד זה אמרו מחשבין לפי משאוי ומ"ש כאן הוא כשהיה מתנהג כדרכו אלא שהספינה טעונה יותר מדאי שא' או ב' מהם טענוה ואז המשאוי כרודף והיינו עובדא דחמרא וזה החילוק מבואר עכ"ל. וכתב נ"י בפרק הגוזל בתרא ע"ז אמר המחבר מפני שאין דעת המחבר כן כמו שהגיד המגיד תפסו הרב שמתוך דבריו ניכר שאינו מדבר באם ידוע שטוען אותה יותר מדאי ואז חשבה להשבר שנאמר דמה בין זה למעשה דחמרא ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר שאמר והקל ממשאה שלא חילק בין משא של טוען ראשונה שאינו מכביד לטוען באחרונה שמכביד יותר מדאי אלא שהגורם הוא המשא שהיה כבד בה ואין אנו יודעים מי הגורם מן הסוחרים וכן שטענוה יחד או שהחזיקו בה קודם שתלך במים שלא היה ניכר עדיין ההיזק וכשהלכה ע"פ המים חשבה להשבר דלא מצינו למימר לשום אחד הוא הגורם וזה כטעם נחשול שבים שכיון שאין זה גורם יותר מזה מדוע נציל לאחד בממון חבירו אלא כ"א בממונו בחלקים שוים ולא דמי למעשה דחמרא שהיה ידוע שהוא בא וטבע כרודף ממש ולפיכך לא טעם בה הרב שום טעם עכ"ל ואני אומר שמ"ש ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר וכו' אינו קשה כלל שמאחר שבפ' י"ב מהלכות גזילה ואבידה כתב דין ספינה שעמד עליה נחשול ובסוף הלכות חובל כתב ספינה שחשבה להשבר מכובד המשאוי ממילא משמע שמה שכתב בסוף הלכות חובל צריך לפרשו כמ"ש ה"ה דמיירי בכעין עובדא דחמרא ועוד שכתבו סמוך לדין רודף כמו שהוא בגמרא: כתוב בתשובות מיימוניות דספר נזיקין סי' כ' דהאי עובדא דחמרא דוקא כשהיה מתחלה סכנה להכניס חמור בספינה אבל אי הוו רגילים להכניס כמו שעושין עתה ואח"כ היה החמור מקרטע ובאה לטבוע הספינה אם השליכו בנהר חייב דבעל החמור לאו רודף ובמה שחמורו מקרטע הוא אנוס ומציל עצמו בממון חבירו חייב עכ"ל ודברי תימה הם דאטו מי שיש לו כלב רע או דבר המזיק שחייב להרגו ולסלק הדבר המזיק כדי שלא יוזקו אחרים אם קדמו אחרים והרגום מי מיחייבי :
בית חדש (ב"ח)
עריכהכתב הרמב"ם האומר לחבירו קרע וכו'. משנה וגמ' ס"פ החובל וכ"פ הרי"ף והרא"ש:
ומ"ש וא"א הרא"ש כתב אפילו לא אמר הוא בפירוש וכו'. כלומר הרא"ש הוסיף על הרמב"ם בזה דאפילו לא א"ל בפי' ודברי הרא"ש בזה כפי' התוס' על הך דתניא יש הן כלאו וכו' דלא כפרש"י ומ"ש ובשל חבירו וכיוצא בזה חייב נראה דצ"ל כיוצא בזה בלא וי"ו וה"פ דבשל חבירו בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו כיוצא בזה דלא אמר בפי' ע"מ לפטור חייב אבל אם אמר בפי' ע"מ לפטור פטור אפילו אמר לו עשה כן לאיש פלוני ומתני' דעשה כן לאיש פלוני חייב איירי בדלא אמר כן בפי' אלא בהן שהוא כלאו דומיא דרישא סמא את עיני וכו' ע"מ לפטור חייב דלא מיירי באמר בפי' אלא בהן שהוא כלאו אבל אמר בפי' אפילו בנזקי גופו פטור וכדכתב רבינו להדיא בסי' תכ"א סי"ח ע"ש הרא"ש וה"ה באמר עשה כן לאיש פלוני וכו' ודו"ק:
וכתב הרמב"ם ספינה שטבעה וכו' והראב"ד השיג עליו וכו' עד סוף הסי'. כך הוא בסוף ה' חובל ודעת הראב"ד דלא הו"ל רודף אלא כגון מעשה דחמרא פ' הגוזל בתרא שהיה ידוע שהוא בא לטבוע הספינה והו"ל רודף ממש אבל ספינה שטענוה הסוחרים ביחד דלא מצינו למימר זהו הגורם שתטבע הספינה הו"ל כנחשול שבים שאין זה גורם יותר מזה וכל אחד בממונו בחלקים שוים ואפילו הטיל משל אחד מחשבים על כפי משאם ויש ליישב דברי הרמב"ם דלא איירי הכא אלא כעין עובדא דחמרא כגון דידוע היה מי הוא הטוען האחרון שהטעינה יותר מדאי שהוא הגורם לספינה להטבע ולפיכך קאמר הרמב"ם דמי שבא והשליך טעינה זו האחרונה בים מצוה רבה עשה שהשליך והושיעם מן הרודף שזה האחרון כמו רודף הוא אבל בטענוה הסוחרים ביחד וליכא למימר זהו הגורם אה"נ דמודה בה הרמב"ם דהוה ליה כנחשול שבים וכמ"ש הראב"ד דמחשבים לפי משאם אע"פ שהטילו מאיש אחד: כתב בת"מ דס' נזיקין סי' כ' וכ"כ במרדכי פרק הגוזל בתרא דאם הרגילות הוא להכניס החמורים בספינה כמו שעושים עתה ואחר כך היה החמור מקרטע ובא לטבוע הספינה אם השליכוהו בנהר חייבים לשלם דבעל החמור אנוס הוא ולא רודף הוא עכ"ל ור"ל דכיון דאנוס הוא אע"ג דודאי מותרים להציל עצמן ולטבעו לחמור כדי שלא תטבע הספינה מ"מ צריכין לשלם לו החמור בין כולם דומיא דעמד עליהם נחשול שבים דאע"ג דמותרים להטיל המשא לים להקל מעליהם להציל עצמן אפ"ה כולם חייבים לשלם לאותו איש שהטילו משאו לים והוא הדין כאן ולפי זה התיישב דל"ק מה שהקשה בית יוסף:
דרכי משה
עריכה(א) ועיין בזה במרדכי פרק החובל ע"ג דפליג וע"ל בדיני שותפים ולקמן סי' שפ"ב א' מן השותפין שאמר שחבירו צוה לו למחול חוב אחד וכתב המרדכי ריש כל הגט אם אמר ע"מ שאין בו דין נזק הוי תנאי ולא מיקרי מתנה על מ"ש בתורה וכתב הר"ן פ"ק דקידושין דף תרכ"ה ע"א האומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דחייב וי"א דפטור וע"ש:
(ב) ובמרדכי פרק הגוזל בתרא דף ל"ב ע"ב דאין חילוק בין אונס ממון לאונס נפשות דמ"מ חייב לשלם ומ"מ רשע לא הוי דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ג' דברים עכ"ל וע"ל סי' שנ"ט:
(ג) ואין בדבריו ממש דזה לא מיקרי דבר המזיק דכל החמורים בחזקת שימור קיימי ודרכן בקפיצה ולאו שינוי הוא ואם אירע לו אונס פתאום אע"פ שמותרין להציל עצמן לטבוע החמור מ"מ צריכין לשלם לו החמור דומיא דעמד עליהם נחשול שבים שנתבאר דאע"פ שמותרין להטיל המשא כדי להציל עצמן מ"מ חייבים לשלם וה"ה כאן: