טור ברקת/תרנג
שולחן ערוך
עריכה- סימן תרנ"ג - הדס אסור להריח - ובו ב' סעיפים
- (א) הדס של מצוה אסור להריח בו, אבל אתרוג של מצוה מותר להריח בו מן הדין אלא לפי שנחלקו אם מברכים עליו אם לאו, יש למנוע מלהריח בו.
- (ב) עבד להושענא ולא אגבהה למיפק בה שריא בהנאה.
טור ברקת
עריכהפירוש ראשון
עריכההנה הדין הוא כי מצות לאו ליהנות ניתנו. ולכן ההדס הוא אסור להריח בו. והנה חכמים ז"ל אמרו "ענף עץ עבות" - יש בישראל בעלי מצות ואין בהם תורה. הנה מובן כי מפני שההדס הוא דומה לבעלי מצות - לכן הוא אסור להריח בו וליהנות ממנו בעולם הזה לפי כי על ידי כך נמצא הוא מרויח לעתיד. כך אמרו חכמים ז"ל עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל בעלי תורה שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף". ולפיכך יבא ההפרש שבין ההדס לבין האתרוג כי למה יהיה ההדס אסור בהנאה והאתרוג מותר בהנאה? מפני כי כן אמרו חכמים ז"ל יש בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מצוה דוגמא אל האתרוג. ולכן ההדס שהוא דומה לבעלי מצות לחוד - לכן הוא אסור בהנאה. "אבל האתרוג" שיש בו דוגמא לשני דברים - התורה והמצוה - לכן מותר בהנאה. נהי כי באכילה הוא אסור לפי שכבר הוקצה למצוה, אבל להריח מותר לפי כי אדם זה כלול הוא מתורה ומצוה. וגם שיהנה מהם בעולם הזה -- לא יפסיד מלהיות לו חופה לעתיד שהנה נמצא בו תורה. ולכן האתרוג של מצוה "מותר להריח בו מן הדין".
"אלא לפי שנחלקו אם מברכים עליו אם לאו" - דהיינו כי הברכה הוא המשכת השפע לזולת ולכן אין ראוי לברך עליו. ולפי כי אסור ליהנות בלא ברכה - לכן יש למנוע מלהריח בו. וכן נמי הוא הדין לענין הערבה כי אסור ליהנות ממנה מפני כי הדוגמה שלה הוא בני אדם דאין בהם לא תורה ולא מצוה ואם כן מאיזה צד שיהיה אין ליהנות ממנה. אמנם "אם עבד להושענא ולא אגבהה למיפק בה מותר בהנאה".
ועוד ימצא טוב טעם במינים הללו והוא הענין עם מה שאמרו חז"ל כי ארבעה מינים הללו הם דוגמא באיברים ידועים שבאדם. לולב דומה לשדרו של אדם, אתרוג דומה ללבו של אדם, ערבה דומה לשפתים, הדס דומה לעינים. ולכן יאמר נא "הדס של מצוה אסור להריח בו", כלומר העין שרוצה להתקדש ורוצה להיות מהלך בדרך מצוה אסור לאדם ליהנות ממנו בענייני העולם הזה. כך אמרו חז"ל בפסוק "טוב מראה עינים מהלך נפש" - טוב מראה עינים באשה מגופו של מעשה. והיינו מה שאמר הכתוב "ועין נואף שמרה נשף" - כלומר כי העין נקרא 'נואף' לפי כי כך היא פעולתו. וכמו שהאבר התחתון הוא נהנה מגופו של מעשה - כך העין עושה את שלו על ידי הראיה. ולכן הדס של מצוה שהוא דוגמא שלו, עין שרואה בתורה ומשגיח בענין המצוה, "אסור להריח בו" כי הנה ענין הריח של עכו"ם ושל עבירה אסור משום לאו דלא תנאף. ואמרו חז"ל לא תהנה אף כמפורש בדברי הפסוקים. אמנם הוא ענף מצוה. גם לענין הדוגמא של הדס שהוא העין כאמור - מאחר כי העין המצוה שלו הוא לראות ראיות של מצוה וישגיח בתורה - לכן אסור ליהנות ממנו בראיה של עבירה לפי כי נמצא שהוא עושה פגם בעין של מעלה. כך אמרו חז"ל הנואף עושה כאילו עין של מעלה אינה רואה שלכן "ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין".
"אבל אתרוג של מצוה מותר להריח בו מן הדין" - לפי כי הנה האתרוג הוא דומה ללב וההנאה המכוונת לו הוא ענין ההרהור, ואין מענישין על המחשבה שבלב לפי כי מחשבה אינה מצטרפת למעשה שנאמר "און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'" - הרי כי מן הדין מותר ליהנות ממנו. "אלא לפי שנחלקו אם מברכים עליו אם לאו" - לפי כי כן אמרו חז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה והם עושים פגם במחשבה שמשם נמשך סוד השפע והברכה אל התחתונים (כנזכר בזוהר פרשת עקב). ולכן "יש למנוע מלהריח בו" - היינו ליהנות ממנו על ידי מחשבת הלב לפי שנאמר "הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם". וכן לענין הערבה אסור ליהנות ממנה לפי שהוא דוגמא לשפתים וכל המרבה דברים מביא חטא. ונאמר "הוגעתם ה' בדבריכם". וכל המספר כאילו כופר בעיקר שנאמר "שפתינו אתנו מי אדון לנו". אלא אם כן "עבד להושענא ולא אגבהה".
פירוש שני לצד עילאה
עריכהעוד לאלוה מלין לצד עילאה ימלל.
"הדס של מצוה" - אשר חז"ל הגידו "פרי עץ הדר" - זה הקב"ה כמה דאת אמר "הוד והדר לבשת". "כפות תמרים" - זה הקב"ה שנאמר "צדיק כתמר יפרח". "ענף עץ עבות" - זה הקב"ה שנאמר "והוא עומד בין ההדסים".
ולכן יאמר "הדס של מצוה אסור להריח בו" כההיא דר' אלעזר (נדה כ, ב) שהביאה לו האשה דם והריח בו, אמר דם חימוד הוא זה. ולכן אסור להריח בו לפי כי כך אמרו חז"ל למה אנו אומרים בשכמל"ו בלחש. משל לבת מלכים שהריחה ציקי קדרה תאמר גנאי הוא לה. מה עשו עבדיה? הביאו לה בחשאי והיא טועמת. ולכן "ההדס" שבו סוד הריח "אסור להריח בו" שהנה מתעורר ענין החימוד מפני הריח וממשיך דם. ואף על גב שהוא דם טוהר -- מכל מקום הוא בחינת דין ואין ראוי לעורר אותו מאחר שאין נעשה גמר ביאה. דאילו היה שם ענין חיבור תכף נעשה אחר כך -- מה טוב היה לעורר הדין כי יהיה בסוד "שמאלו תחת לראשי". אמנם מאחר שאין שם גמר למצוה נמצא כי התעוררות זה צער נחשב לה זה הריח שגורם לה דם חימוד.
"אבל האתרוג מותר להריח בו" מן הדין מפני כי האתרוג הוא דבק תמיד עם הזכר ואינה מתאוה מן אותו הריח שמתאוה בת מלכים הנזכר. ולכן מותר להריח בו. "אמנם לפי שנחלקו אם מברכים עליו אם לאו יש למנוע מלהריח בו" - כי הנה ענין הברכה איתא בזוהר פרשת עקב דף רע"א (ח"ג רעא, א) וזה לשונו: "פקודא דא לברכא ליה לקדוש ברוך הוא על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא. ואי לא בריך אקרי גזלן לקב"ה וכו' בגין דברכאן דבריך בר נש לקב"ה אתי לאמשכא חיין ממקור דחיי לשמא קדישא וכו'. ואינין ברכאן אריק בר נש באינון מלין מההוא מקורא עילאה ואתברכאן כל אינון דרגין ומקורין ואתמליין לארקא על כל עלמין ואתברכאן כולהו כחדא. ועל דא אצטריך לשואה בר נש רעותיה ברזא דברכאן בגין דיתברכון אבהן ובנין כלא כחדא וכו'".
הנה נתבאר מזה המאמר כי סוד הברכה הוא להמשיך השפע ממקורא עילאה עד למטה. ומאחר כי זו כחו להמשיך הברכות עתה על ידי מעשה של נטילת לולב דהא אתקן למצוה -- ספק הוא אם יוכל להמשיך גם כן על ידי הריח אותם הברכות עליונות לכל המדרגות.
וכאשר נחזור להתבונן על ענין ההדס בענין הדוגמא שמכנים אלו העינים אל האבות כדאיתא בזוהר פרשת ויחי דף ר"כ (ח"א רכ, א) וזה לשונו: "דבר אחר: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר דא אברהם. כפות תמרים דא יצחק. וענף עץ עבות - דא יעקב וכו'". הנה מבואר כי יעקב הוא רמז להדס. וכן איתא במדרש מה הדס רתוש בעלים כך יעקב רתוש בבנים. והנה נודע כי יעקב בו סוד הריח שנאמר "ראה ריח בני" ולא אמר "ריח הבגדים" אלא "ריח בני". ולכן מותר[1] להריח בהדס של מצוה.
"אבל האתרוג אף על פי שהוא מותר מן הדין וכו'" - והענין כי הנה האתרוג על פי דרך זה הוא אברהם כמו שאמר הכתוב במאמר "פרי עץ הדר דא אברהם". והנה אברהם יש לו ריח אמנם הוא מן הדין כשעלה מן הכבשן כמו שאמרו חז"ל בפסוק "וירח את ריח בגדיו". אמנם אין מביא ברכה לעולם. הלואי שלא יעשה בחינת דין. ולפי שנחלקו אם מברכין עליו אם לאו - ולכן בא הדין בגשמי כי "יש למנוע מלהריח בו". אמנם לענין הסכנה כיצד ימצא כי פרי העץ הדר זה אברהם והרי קים לן כי פרי עץ הדר זה האתרוג. וכיצד ימצא כי האתרוג הוא אברהם? ועוד קשה שהנה שם נאמר למעלה ממאמר זה וזה לשונו: "פרי עץ הדר דא בירא דיצחק וכו'. כפות תמרים דכתיב צדיק כתמר יפרח וכו'". גם בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ו (ח"ב קפו, א) וזה לשונו: "פרי עץ הדר וכו' מאי טעמא אקרי הדר? ומאן איהו הדר? אלא דא צדיק וכו'".
אמנם סוד הענין הוא מ"ש בזוהר פרשת תצא בסוד "בת היתה לו לאברהם". אמנם כאשר מדה זו נוטה אצל יצחק נקרא 'באר' שלו. ולכן אמר במאמר "פרי עץ הדר - דא בירא דיצחק וכו'". והבן אין להאריך בזה.
- ^ לא הבנתי. ואולי יש להגיה כאן 'אסור להריח' - ויקיעורך