טור ברקת/תרנד
שו"ע (סימנים תרנ"ד - תרנ"ז)
עריכה- סימן תרנ"ד - שיכול להחזיר הלולב במים ביום טוב - ובו סעיף אחד
- (א) מקבלת אשה מיד בנה או מיד בעלה ומחזירתו למים. ותוסיף עליו מים אם צריך. אבל לא תחליף המים. ובחול המועד מצוה להחליפם כדי שישאר לח והדור.
- סימן תרנ"ה - (שולחן ערוך אורח חיים, תרנה)
- (א) עכו"ם שהביא לולב לישראל מחוץ לתחום מותר ליטלו אף מי שהובא בשבילו.
- (שולחן ערוך אורח חיים, תרנו)
- סימן תרנ"ו - שצריך לחזר אחר הידור מצוה בקניית האתרוג - ובו סעיף אחד
- (א) אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו מצומצם כגון שהוא כביצה מצומצמת, ואחר כך מצא גדול ממנו -- מצוה להוסיף עד שליש מלגאו בדמי הראשון כדי להחליפו ביותר נאה. ויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור מחבירו -- יקח ההדור אם אין מייקרים אותו יותר משליש מלגאו בדמי חבירו.
- סימן תרנ"ז - (שולחן ערוך אורח חיים, תרנז)
- (א) קטן היודע לנענע לולב כדינו אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצות.
טור ברקת (סימנים תרנ"ד - תרנ"ז)
עריכהפירוש ראשון
עריכההנה נתבאר למעלה כמה רמזים על ענין ארבעה מינים, ובכן נא יבא דין זה מיוסד על כל הצדדין הנ"ל.
זה יצא ראשונה אשר חז"ל הגידו בארבע חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש, ותשובה עם כל אחת מהם. עבר על מצות עשה ועשה תשובה - לא זז משם עד שמוחלין לו שנאמר "שובו בנים שובבים". והדוגמא לזה הוא פרי עץ הדר כי ודאי זו התשובה הדר הוא לכל חסידיו כנ"ל. עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה ויום הכפורים מכפר שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם". ובזה נאמר "ולקחתם לכם" - להנאתכם. והדומה לזה הוא כפות תמרים על שם "צדיק כתמר יפרח" שהוא כופת עצמו וקושר נפשו עם הקב"ה.
ולכן יאמר "מקבלת אשה", הוא הדוגמא לגוף הנקרא 'אשה' לגבי הצורה כדאיתא בזוהר בפסוק "היא האשה" - זה הגוף אשר הוכיח ה' לבן אדני (זו הנשמה). וכן נמי יאמר בנדון דידן "מקבלת אשה", זה הגוף שעד עתה היה מוכן להיות נכרת וכלה מצד העון. ומה גם כי כאשר מסכים האדם לעשות העבירה תכף הנשמה בורחת משם כמו שביארתי כמו שאמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות" דאשמועינן תרתי. ראשונה, למדנו כי לעולם אין אדם חוטא (הוא הנשמה הנקרא 'אדם'), וכאשר נכנס בו רוח של שטות אז נאמר "נפש כי תחטא". ולפי שהנשמה היא חוזרת על ידי התשובה לכן נקרא כי "האשה" (שהוא הגוף) "מקבלת" עמה דבר חדש על ידי הלולב שהדומה הוא לו לב שרצונו לומר היה לאדם זה לב מבין לשוב לפני הקב"ה וקנה לו לעצמו לב בשר, ולכן נעשה צדיק כתמר יפרח. כי משעה שיהרהר האדם בלבו לעשות תשובה הוא צדיק כי לכן מי שקדש אשה ואמר "על מנת שאני צדיק גמור" אף על פי שהיה רשע גמור מקודשת לפי שהרהר בלבו התשובה ובאותו הרגע נעשה צדיק גמור. ולכן יצחק לומר בזה "צדיק כתמר יפרח".
ונוסף עוד אשר חז"ל הגידו כי ארבע מינים הללו הם רומזים לארבע מינים אישי הזמן. יש מי שנמצא בו תורה כמו הלולב וכו'. ובדבר הזה על ידי התשובה נעשה בן תורה כההיא דרבי אליעזר בן דורדייא שעשה תשובה - יצאה בת קול ואמרה "רבי אלעזר בן דורדייא מזומן לחיי העולם הבא". בכה רבי ואמר לא די לבעלי תשובה שמקבלין אותם אלא דקארו ליה 'רבי'. ובכן למדנו שהיה דוגמא אל הלולב שהוא בן תורה על ידי התשובה כאשר יעשה אותה לשמו של הקב"ה כמו שאמרו חז"ל "לולב - זה הקב"ה" על שם "צדיק כתמר יפרח" כאמור.
ולכן על כל אלה "מקבלת אשה",זו הגוף, "מיד בנה" - זה העושה תשובה נקרא 'בן' להקב"ה על שם "ה' אמר לי בני אתה אני היום ילדתיך". העושה תשובה נקרא 'בן' להקב"ה וכקטן שנולד דמי כדאיתא בזוהר פרשת משפטים על ידי שקונה נשמה חדשה. ולכן מחזירתו למים - הוא ענין התשובה. וגם כי זוכה לתורה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "ורוח ה' מרחפת על פני המים" - זו תורה שנאמר "הוי כל צמא לכו למים". והוא התשובה שנאמר "שפכי כמים לבך נכח פני ה'". ואשמועינן קרא כי אותו הרוח שהיה מת מפני העון אשר יעשה האדם כאמור - "אין אדם חוטא". שלכן אמרו חז"ל "רשעים בחייהם קרויים מתים". וכן הוא האמת כי מת הוא בכח. וזהו מלת מרחפת - נוטריקון מתפרח לפי שפרח מן האדם על ידי העון זה הרוח שהיה בתוכו ונשאר מת. ולכן "ורוח ה'" חוזרת "מרחפת" ונכנסת באדם "על פני המים" של התשובה שנמשלה למים. וזוכה לתורה הנקרא 'מים' - "הוי כל צמא לכו למים" דקארו ליה 'רבי'.
והיינו מה שאמר הדין "מחזירתו למים" - על דרך מחזירו למוטב על ידי התשובה שנמשלה למים, ונקרא 'רבי' בתורה הנקרא 'מים'. והיינו "מיד בנה" הנקרא 'בן'. "או מיד בעלה" שהוא בעל תורה כאמור דקארו ליה 'רבי'.
"ותוסיף עליו מים אם צריך" - היינו מה שאמרו חז"ל "הרי שעבר אדם עבירה ונתחייב עליה מיתה מה יעשה ויחיה? אם היה לומד דף אחד יקרא שנים". והיינו מה שאמר שתוסיף עליו מים של תורה אם צריך. ואם הוא בן תורה פשוט הוא שלומד והולך. "אבל לא תחליף המים" - דהיינו לחדש אותם לגמרי כי זה על הלימוד ביותר, והרי הוא "יום טוב" ונאמר בו "לכם" ואמרו חז"ל חלקהו חציו לה' ללמוד ולהתפלל וחציו לכם לסעודה של מצוה.
אמנם "בחול המועד" ליכא מצות "לכם" - "מצוה להחליף" וללמוד ביותר "כדי" שיאמר זה שהוא עשה תשובה והוא דוגמא ללולב ישאר "לח" מן התשובה והתורה. כי התשובה מארכת ימים שנאמר עליהם "חיו יחיה". והתורה נאמר בה "אורך ימים בימינה" ונעשה הדור על שם "והדרת פני זקן" - זה שקנה חכמה. ואז הוא אומר "אשרי זקנתנו שכפרה על ילדותנו".
"עכו"ם שהביא לולב לישראל מחוץ לתחום" - היינו ענין של רבי יוסי שהיה רוכב על הסוס לאצטבלא ובן אחותו מטייל על הסוס. אמר ליה חזי סוסיא דארכבך מארך. אמר ליה אם לעוברי רצונו כך - לעושי[1] רצונו על אחת כמה וכמה. אמר ליה ואית דעבד רצונו יותר ממך. אמר ליה ואם לעושי רצונו כך - קל וחומר לעוברי רצונו.
ולכן יאמר "עכו"ם שהביא לולב" - לאיש הישראלי שהיה רשע אשר לא טוב עשה בקרב עמיו, וכאשר ראה הצלחת עכו"ם בעולם הזה נתעורר לעשות תשובה לאמר "אם לעוברי רצונו כך קל וחומר לעושי רצונו" כמו שאמרו חז"ל בפסוק "נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם" של עכו"ם רבו משל למזומן לסעודה וראה כלבים שהם יוצאים משם ובפיהם פסיונין. אמר אם הכלבים כך - אוכלים סעודה עצמה לא כל שכן. וכאשר אותו עכו"ם המוצלח בחמדות הזמן "הביא לאיש הישראלי לולב" שהיה סיבה לקנות לו לב חדש לעשות תשובה ממעשיו ולהוסיף דבקות עם הקב"ה הנמשל ללולב כנזכר. וזה הביא לו "מחוץ לתחום" - כי לב האיש הישראלי היה מחוץ לתחום של הקדושה מפני מעשיו אשר לא טוב עשה. ועתה קנה לו לב חדש. "מותר ליטלו" - כל אחד ראוי לו לעשות קל וחומר זה "ביום טוב", שהם מקראי קדש. "גם מי שהובא בשבילו" - אותו בן אדם הצריך לזה שעשה תשובה בעבור כן לקיים מה שאמר הכתוב "נתת שמחה בלבי וכו'" ביום טוב עצמו שנאמר "ושמחת בחגך".
ענין הידור מצוה שצריך באתרוג הוא על דרך האמור בענין של התשובה בענין ארבע חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש ותשובה עם כל אחד. עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה - לא זז משם עד שמוחלין לו שנאמר "שובו בנים שובבים". והרמז לזה הוא ענין האתרוג כנזכר לעיל כי הנה בו נאמר "פרי עץ הדר" כמו דאת אמר "הוד והדר לבשת" לפי כי תשובה זו "הדר הוא לכל חסידיו". ובלי ספק כי זה יעשה לשמו של הקב"ה כמו שאמרו חז"ל "פרי עץ הדר - זה הקב"ה" כמה דאת אמר "הוד והדר לבשת". הוא מה שביארתי בפסוק "ה' אלהי גדלת מאד" (תהלים, קד) דקשה - היה לו לומר "גדול השם", דלא שייך לומר "גדלת" בהקדוש ברוך הוא. אמנם יאמר על ענין התשובה שהוא נוגע לנפש - "ברכי נפשי את ה'" המקבל שבים, דהכי התנה קודם בריאת העולם בטרם הרים יולדו תשב אנוש עד דכה, בעוד האדם נפש נעשה "ה' אלהי". ומה גם לרבים אחר מעשה בלתי טהור - "גדלת מאד" כי הוא דבר זה אשר יחטא אדם במעשה ומתקבל בדברים, והעונות נעשים זכיות. לכן הוד של מלכות לבשת והדר לפני מלאכי השרת שאמרו "מה אנוש כי תזכרנו". ולכן "פרי עץ הדר" - זה הקדוש ברוך הוא.
וכאשר עשה תשובה לשמו - הנה יצדק מה שאמרו חז"ל יש במין האדם הנמצא בו תורה ומצוה דוגמא לאתרוג שיש בו טעם וריח לפי כי על ידי התשובה ריח לו כלבנון. ותורה - דקארו ליה 'רבי' כאמור. ולכן כך הוא אומר: "אם קנה אתרוג מצומצם שראוי לצאת בו כגון שהוא כביצה" - הוא עוד מה שאמר בתיקונים "והאם רובצת וכו' בצים אינון מארי מקרא". רצה לומר כי אדם זה לומד מקרא בלבד "בצמצום". "ואחר כך מצא" על ידי התשובה כמה דאת אמר "או מצא אבדה" (כדאיתא בזוהר על ענין הנשמה). על ידי כן "מצא גדול ממנו" - לפי שבחינת ביצה (שהוא ענין מקרא) יש לו בחינת נפש כנזכר שם. ו"גדול ממנו" יהיה בחינת רוח כדאיתא בהקדמת בראשית על ידי הלימוד נאמר "לב טהור ברא לי אלהים". וזה לשונו דף י"ב "פקודא חמישאה וכו' למלעי באורייתא ולאשתדלא בה ולאפשה לה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה. דכיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא דכתיב שרץ נפש חיה וכו'. ועל דא אמר דוד לב טהור ברא לי אלהים - למלעי באורייתא, וכדין - ורוח נכון חדש בקרבי", עכ"ל.
ולכן יאמר "ומצא גדול ממנו אחר כך מצוה להוסיף עד שליש מלגאו" - היינו עד שיקנה בחינת נשמה שהוא שלישית נפש רוח נשמה. וזה "מלגאו" של גוף האדם. וזה "בדמי הראשון להחליפו ביותר טוב" שנאמר "לב טהור ברא לי ה'" שהוא דוגמא אל האתרוג. וצריך להחליפו ביותר יותר.
"ויש מי שאומר שאם מצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור מחבירו וכו'" - הוא מה שאמר שעל ידי הלימוד נאמר "לב טהור ברא לי ה'". והנה כפי מה שיעסוק בתורה האדם הוא קונה לב טהור ממינים שונים. ולכן אם "מצא שנים" לפי שהוא בן תורה ואיפשר לו לעסוק בפשט גם בדרשה גם באגדה וכיוצא - מה יעשה לטוב לו? צריך לקנות אותו ההדור - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק (משלי כא, כא) "רודף צדקה וכו'". וכבוד שנותן לו הקדוש ברוך הוא בנים יודעים בדרש' הנקרא 'כבוד'. וכההיא דר' חייא ורבי אבהו עליו השלום. ר' חייא אמר שמעתתא, רבי אבהו אמר דרשא. שבקו כוליה עלמא ואזלו לרבי אבהו. ולכן יאמר כי יקח ההדור - הוא ענין הדרשה שהוא כבוד והדר לאדם. "אין מייקרים אותו יותר משליש בדמי חבירו" לקנות לו בחינת נשמה כאמור שהוא שלישית מלגאו לאדם. אבל אם מיקרים יותר וקנה סודות התורה - מה נעים גורלו שאז ימצא יותר מלב טהור - כי יזכה לרוח הקדש.
"קטן היודע לנענע" - גם זה יהיה בערך הנזכר, והקטן זה הוא קטן האיכות, כי לא מצאה ידו לקנות לו רוח או נשמה כדאיתא פרשת משפטים אדם נולד יהבין ליה נפש, זכה יתיר - יהבין ליה רוח וכו'. ואדם זה דוגמא לקטן שאין בו זולת בחינת נפש. אמנם "יודע לנענע הלולב כדינו" - דהיינו כי לו לב תאב לעשות מצוה. לכן "אביו" שבשמים "חייב לקנות לו לולב" מאחר דקיימא לן כי רחמנא לבא בעי - הוא יקנה לו לולב. רצה לומר כי כי יקיים בו מקרא שכתוב "לב טהור ברא לי אלהים". 'קונה' הוא ענין בריאה על דרך "עשה מצוה אחת קנה לו סניגור אחת".
ואם נאמר כי "קטן" זה על דרך מה שאמרו חז"ל "קטן שלא כלו לו חדשיו", והוא מקטני אמנה. אמנם "הוא יודע לנענע הלולב" ולחזור למוטב אותו לב עקש חורש מחשבות און. וזה "כדינו" - בדין ומשפט העושה תשובה. אביו שבשמים "חייב לקנות" ולבראת "לו לב" מחדש לסייע אותו כי כן בא לטהר מסייעין אותו. ולהכניס הרהורי תשובה בלבו לבלתי ידח ממנו מי שהוא נדח (שמואל ב יד, יד), ר"ל "וחשב מחשבות" - מכניס מחשבות טהורות בלב הבלתי הגון "לבלתי ידח ממנו" מי שהוא "נדח".
פירוש שני לצד עילאה
עריכהעוד תשוב ותראה כמה מועיל מעשה התחתונים להיות מעורר הכחות אלהיות וקרב אותם אחד אל אחד. ולכן יאמר נא:
"מקבלת אשה מיד בנה או מיד בעלה" - כי הנה 'אשה' זו היא "אשה יראת ה'" שעליה אמרו חז"ל משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. והנה נתבאר למעלה כי הלולב הוא רמז לצדיק שנאמר בו "צדיק כתמר יפרח". והנה הצדיק זה כבר נתבאר למעלה כי על ידי הנענוע אשר יעשה האדם גורם להתנועע הצדיק עליון וכתיש כתישין לאפקא זיתא דכייא מאינון זתין עילאין לאנגדא לנוקבא.
ולכן יאמר נא כי אשה יראת ה' "מקבלת הלולב", זה הצדיק, "מיד בנה" - והוא האדם הגשמי אשר יעשה המצוה לשמה כאשר צוני ה' אלהי, ונתכוון בנטילת לולב לחבר עמו האתרוג בסופו, מקום שהדס וערבה מגיעים קרוב לשם. ונענע לתת נחת רוח ליוצרו כנ"ל. בלי ספק כי אז אשה יראת ה' היא מקבל זה הלולב מיד הצדיק הגשמי הנקרא "בנה". הוא מה שאמר בזוהר פרשת משפטים דף צ"ו (ח"ב צו, א) וזה לשונו: "ואם לבנו ייעדנה - תא חזי כמה אית ליה לבר נש לאזהרא דלא יסטי אורחוי בהאי עלמא. דאי זכה בר נש בהאי עלמא ונטיר לה לנשמתא כדקא יאות - האי איהו בר נש דקוב"ה אתרעי ביה ואשתבח ביה בפמליא דיליה ואמר חמו ברא קדישא דאית לי בההוא עלמא - כך וכך עביד כך וכך אורחוי מתתקנן. וכד האי נשמתא נפקת מהאי עלמא זכייא נקייה ברירה קוב"ה אנהיר לה בכמה נהורין בכל יומא קרי עלה "דא היא נשמתא דפלניא ברי". ודא איהו דכתיב ואם לבנו ייעדנה וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי הוא קורא לצדיק "ברי". והיינו כי זה האדם בעשותו אחת מכל מצות ה' בכונה טובה הקב"ה קורא לו 'בן'. ולכן אשה זו "מקבלת לולב" (זה הצדיק) "מיד בנה" הצדיק הגשמי. וכן נמי מקבלת מיד בנה הנאמר עליו "תינוק יונק משדי אמו".
"או מיד בעלה" - תפארת ישראל. כי על ידי התעוררות של הצדיק הגשמי נחשב כאילו תפארת ישראל הוא התובע אותה כדאיתא בזוהר פרשת ויחי דף רמ"ה (ח"א רמה, א) וזה לשונו: "תא חזי בכל אתר דכורא רדיף בתר נוקבא ואתער לגביה רחימותא. והכא אשכחנא דהיא אתערת רחימותא ורדפת אבתריה. ואורחיה דעלמא דלית שבחא דנוקבא למרדף בתר דכורא. אלא מלה סתימא היא ומלה עילאה דבי גנזייא דמלכא וכו'. תא חזי אתערות דרחימו דכנסת ישראל לגבי קדוש ברוך הוא נשמתהון דצדיקייא לתתא מתערין לה בגין דאינון אתיין מסטרא דמלכא מסטרא דדכורא. ואתערותא דא מטי לנוקבא מסטרא דדכורא. אשתכח דדכורא אתער חביבו ורחימותא לנוקבא וכדין נוקבא אתקשרת ברחימותא לגבי דכורא בהאי גוונא תיאובתא דנוקבא למשרי מיין תתאין לקבל מיין עילאין - לאו איהו אלא בנשמתהון דצדיקייא וכו'".
הנה הדבר מבואר כי הצדיק התחתון הגשמי המעורר הייחוד העליון על ידי המצוה הוא במקום דכורא מלכא עילאה. ולכן יחשב כאילו בעלה הוא המעורר אותה ובא אליה. והיינו מה שאמר "ומיד בעלה".
"ומחזירתו למים" - לפי כי על ידי אשה זו נמשך המים מן אותו נהר עליון היוצא מעדן שהוא מקור מים חיים, ונמשך אליה בסוד "מרים קרים על נפש עיפה". "ותוסיף עליו מים" - היינו מיין תתאין כנזכר במאמר. ואמר "ותוסיף עליו מים" בלשון תוספת - הוא סוד מה שאמרו חז"ל "אין טפה יורדת מלמעלה אלא אם כן עולה טפחיים". נמצא כי אשה עליונה תוסיף מים שלה (מיין תתאין) יותר ממיין עילאין. "אבל לא תחליף" ממיין תתאין שלה "ביום טוב".
"אבל בחול המועד מצוה להחליפם" מפני כי אז יש ברירה אחרת וכפי הברירה כך מתחדשים מים קדושים הללו. ולכן תחליפם "כדי שישאר הלולב לח" מאותם מיין תתאין, "והדור" לפי שהוא הדר הגוף כדאיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ו (ח"ב קפו, א) וזה לשונו: "פרי דא איהו אלנא דאקרי עץ פרי. ואשתכח ביה פרי עץ הדר כמה דאת אמר הוד והדר לפניו. מאי טעמא אקרי הדר ומאן איהו הדר? אלא דא צדיק. אמאי אקרי הדר - והא אתר טמירא איהו וכו'? אלא אע"ג דאיהו דרגא טמירא - הדורא איהו דכל גופא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי הצדיק הוא הדורא דכל גופא ולכן על ידי מים הללו העולים לקראתו בהיכרח הוא כי נשאר "לח" וגם כן "הדור" כמדובר.
"עכו"ם שהביא לולב לישראל מחוץ לתחום" - הוא מה שאמר הכתוב "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'", אשר חז"ל הגידו כאשר מביאים עכו"ם דורון למלך המשיח אומר להם כלום יש ביניכם ישראל. לכן אז מביאים איש הישראלי מנחה לה'. והיינו "עכו"ם שהביא לולב לישראל" - היינו בדרך שבח והלל לה', "והוא מחוץ לתחום" מכל המדינות הרחוקות, מחמת ומשנער ומאיי הים. "כשר" - הוא מה שאמר הכתוב "וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ה'".
והם בכשרות שלהם עומדים "גם למי שבא בשבילו" - הוא הקב"ה. וסוד הענין כי הנה לעומת אלה הדברים הנעשים בעולם הגשמי כך הוא נעשה למעלה ברוחני, לפי כי הגאולה כדרך שתהיה למטה בגשמי כי ישראל הם נגאלים וחוזרים למקומם לארץ ישראל (כמו שאמרו חז"ל בפסוק "לאמר לאסורים צאו" - אלו שבנהר סנבטיון, "ולאשר בחשך הגלו" - אלו שירד עליהם הענן וכו'). וכן הוא למעלה. כי גלו הנשמות של ישראל שלשה גליות. חלק אחד לפנים מן הנהר -- הוא נהר דינור. וחלק שנבלעו בענן של הקליפה שעליו נאמר "וחסדיכם כענן בקר וכו'". וכולם חוזרים - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "גילי מאד בת ציון וכו'" למלך שהלך הוא ובניו וחתניו למדינת הים. באו ואמרו למטרונא "באו חתניך". אמרה להם "תשמחנה בני". באו ואמרו לה "בניך באו". אמרה "תשמחנה כלותי". אמרו לה "המלך בא" - אמרה הא חדווא שלימתא. וזהו שכתוב "גילי מאד בת ציון וכו' הנה מלכך יבא לך".
והנה מאמר זה פירשתי אותו בשני מקומות בשני פירושים, אין זה מקומו. אמנם הצורך לנו בזה כי הנה ראיה בשפה ברורה כי כמה מיני נשמות אלה הם הגולים בחינת בנים ובנות. וכבר אמרו חז"ל פרשת שמות "איש וביתו באו" - מאן דמקבל מאחרא אקרי 'בית' דיליה. וכן הענין בזה. כי הגולים בעולם התחתון הם בכינוי אל הבנות. ואותם הגולים בעולם העליון הם בכינוי בנים. ועל כל אלה הוא אומר "עכו"ם שהביא לולב לישראל" - כלומר האיש הישראלי עצמו הוא הלולב, איש צדיק שמביא אותו הקליפה "מחוץ אל התחום" של הקדושה. וענין זה - לא לעתיד בלבד הוא נעשה כי גם בזמן הזה הוא נעשה. כי כמה נשמות מישראל הם יוצאים מן הקליפה ועכו"ם מביא אותם. הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת משפטים "עת אשר שלט האדם" דקליפה "באדם" של הקדושה. ועוסק אותם הנשמות הוא "לרע לו" ודאי לקליפה. כי כאשר יוצא הנשמה הקדושה מן הקליפה - מבררת משם מחסידי אומות העולם ומביאה אותם אל הקדושה. והיינו "עכו"ם שהביא לולב", נשמה של צדיק ונשמה של עכו"ם יחדיו הם באים. "מחוץ לתחום" של הקדושה. "מותר".
או שיהיה לולב זה בבחינת הבירורין דשבעה מלכים. הכל מותר. "גם לאשר בא בשבילו" - כי הנה כל דורון זה הם מביאים למלך המשיח, סוד המדה האחרונה הנקרא 'מלך' כדאיתא בזוהר בפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ". ומה גם עתה הכל מביאים בסוד אור חוזר לכנסת ישראל. ולכן יאמר - לא מבעיא כי הצדיק עליון הוא נוטלו, אלא גם מי שהובא בשבילו - זו כנסת ישראל, נוטלת אותו הלולב (הצדיק) שהביא אותו עכו"ם מחוץ לתחום כדבר האמור.
לפי שנאמר "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" לכן צריך לחזר אחר הידור המצוה. ולכן הוא אומר "אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו כגון שהוא מצומצם כביצה מצומצמת וכו'". והענין כי הנה כנסת ישראל בחינת האתרוג, כאשר הוא מצומצמת בסוד 'קטנה' שהכינוי שלו הוא 'ביצה' כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רי"ו (ח"ג רטז, א) וזה לשונו: "דביצה אחת אכילת שתין כרכין וכו' אלא אוקמוה אפרוחים - אלין מארי משנה, או בצים - אלין מארי מקרא. וכגוונא דנפל ההוא ניפול דאיהו בר נפילאי נפילת ביצה דאיהו אתרוג שיעורא כביצה. ובגינה אתמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי בחינת אתרוג הוא בסוד ביצה. והיינו "שיעור מצומצם", דהיינו כי כפי מה שתקן אדם זה הוא על ידי מעשיו. "ואחר כך מצא גדול ממנו" - דהיינו שנעשית מדה זו גדולה. ואמר "מצא" היינו מה שאמר הכתוב "מצא אשה מצא טוב". "מצוה להוסיף שליש מלגאו" - כלומר כיצד יעשה האדם לחשוב מלאכת מחשבת של מצוה לגדל מצוה זו בסוד השלישים שנאמר "ושלישים על כלו". וזה יהיה "מלגאו" התפשטות זה, ולא יגדילו המדות החיצונות אלא אם כן מלגאו מגדיל השליש בכל אחת. והיינו "בדמי הראשון" ממש. כלומר על ידי מדת החסד (שהוא בחינת הכסף כנודע) הוא המגדיל אתרוג זה בתחילה. וכן נמי לבסוף - תמיד הוא המגדל אותה כדאיתא פרשת תצא בסוד "בת היתה לו לאברהם" דיהבא ליה קב"ה לגדלא יתה בי"ג מכילן דרחמי כנזכר שם. כך יעשה להחליפו אתרוג זה ביותר נאה - כלומר הוא עצמו האתרוג רק שמתחלף להיות נאה ביותר על מה שעבר על ידי תיקון זה כאמור.
"ויש מי שאומר שאם מצא שני אתרוגים" - והסוד כי מדה זו יש לה שני בחינות, והוא בדוגמת שני אתרוגים. "האחד הוא הדור מחבירו" וצריך ליטול ההדור לפי שנאמר "פרי עץ הדר", "אם אין מיקרין אותו יותר משליש מלגאו בדמי חבירו" על דרך האמור.
"קטן היודע לנענע" - סוד הענין כי יוסף נמצא בו שני בחינות. ראשונה מה שאמר הכתוב "יוסף בן שבע עשרה שנה", ונאמר "ויוסף בן שלשים שנה". ולכן בא הדין "קטן היודע לנענע" שהוא צדיק דכתיש כתישין לאנגדא מההוא משחא עילאה לכנסת ישראל. "אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצות". וכן נמי הוא הדין לקטן העליון שהוא הצדיק בזמן שהוא נער, מאחר כי הוא יודע לעשות שמן כתית בסוד הנענוע - לכן אביו שבשמים, מה שמו, "חייב לקנות לו לולב" - לשון בריאה - קנה לו לולב בסוד "ואת בריתי אקים את יצחק". וזה נעשה על ידי לולב פנימי "כדי לחנכו במצות" - היינו מצות עונה שהיא מן התורה.
- ^ כאן הגהתי עפ"י סברא. ובדפוס היה הפוך - אם לעושי רצונו... לעוברי רצונו עאכו"כ - ויקיעורך