טור ברקת/תרמח
שולחן ערוך
עריכה- סימן תרמ"ח - דברים הפסולים באתרוג - ובו כ"ב סעיפים
- (א) אתרוג היבש, פסול. ושיעור היבשות כשאינו מוציא שום ליחה. ויבדק ע"י שיעביר בו מחט ובו חוט, ואם יש בו ליחה יראה בחוט.
- (ב) אתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא, פסול. ושאינו מפולש - אם היה כאיסר, פסול. ואם חסר כל שהוא, פסול. וי"א דגם בנקב מפולש בעינן חסרון משהו. ושאינו מפולש, בחסרון כאיסר.
- (ג) מפולש - יש מפרשים כפשוטו, דהיינו שניקב מצד זה לצד זה, ויש מפרשים שכיון שניקב עד חדר הזרע שהגרעינים בתוכו, מקרי מפולש.
- (ד) אתרוג שנימוח כל בשרו בפנים, וקליפתו החיצונה קיימת וחדרי הזרע קיימים בפנים, כשר. ויש פוסלים.
- (ה) נסדק כולו מראשו לסופו, אפי' אינו חסר כלום, פסול. אבל נשאר בו שיור למעלה ולמטה, אפילו כל שהוא, כשר. ויש מי שאומר דדוקא מלמטה, אבל בחוטמו אפילו כל שהוא, פסול.
- (ו) נקלף הקליפה החיצונה שלו, שאינו מחסרו אלא נשאר ירוק כמות שהוא ברייתו -- אם נקלף כולו, פסול, אם נשאר ממנו כל שהוא, כשר. ויש אומרים שצריך שישתייר כסלע.
- (ז) ניטל דדו, והוא הראש הקטן ששושנתו בו, פסול.
- (ח) ניטל העץ שהוא תלוי בו באילן בעיקר האתרוג, ונשאר מקומו גומא, פסול.
- (ט) עלתה חזזית עליו, אם בשנים או בשלשה מקומות, פסול. ואם במקום אחד, אם עלה על רובו, פסול. ואם על חוטמו, אפי' כל שהוא, פסול. וחוטמו היינו ממקום שהתחיל להתקצר ולהתחדד[1] כלפי ראשו.
- (י) י"א דהא דבב' ובג' מקומות פסול, היינו דוקא כשנתמעט[2] הנימור ברובו אף על פי שבשטח החברבורות הוא מיעוט. אבל במיעוטו, כגון שהכל מצד אחד של אתרוג, כשר. ויש פוסלים אפילו במיעוטו של צד אחד.
- (יא) אם הוא מחצה על מחצה במקום אחד, יש מכשירין ויש פוסלים.
- (יב) מחוטמו ואילך, דהיינו ממקום שמתחיל לשפע עד הפיטמא, פוסל חזזית. וכל שינוי מראה בכל שהוא. ויש מי שאומר דה"ה דיבש פוסל שם בכל שהוא.
- (יג) חזזית הוא כמו אבעבועות ויש בו ממש שמקומו ניכר במישוש שהוא גבוה מהאתרוג.
- (יד) אם עלתה בו חזזית בענין שפסול, או שהוא מנומר - אם כשקולפו חוזר למראה האתרוג - כשר.
- (טו) נפל עליו מים, בתלוש, ותפח או סרח, או שהוא כבוש בחומץ או מבושל, או מנומר, פסול.
- (טז) אם הוא שחור או לבן במקום אחד, פוסל ברובו. בשנים או בשלשה מקומות, דינו כחזזית, ליפסל אפילו במיעוטו.
- (יז) מקום שהאתרוגים שלהם כעין שחורות מעט, כשרים. ואם היו שחורים ביותר כאדם כושי, הרי זה פסול בכל מקום.
- (יח) העגול ככדור, פסול.
- (יט) גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת, פסול. עשהו כמו ברייתו, אע"פ שעשאו דפין דפין, כשר.
- (כ) התיום, דהיינו שגדלו שנים דבוקים זה בזה, כשר.
- (כא) הירוק שדומה לעשבי השדה, פסול, אא"כ חוזר למראה אתרוג כשר כשמשהין אותו.
- (כב) שיעור אתרוג, קטן ופחות מכביצה, פסול. אבל אם כביצה, אפילו אם הוא בוסר שעדיין לא נגמר פריו, כשר. ואם היה גדול כל שהוא, כשר.
טור ברקת (סעיפים א - ו)
עריכהפירוש ראשון
עריכהאשר חכמים יגידו כי האתרוג דומה ללב ולכן צריך האדם להיות זהיר ביותר בזה מפני שנאמר "וה' יראה ללבב". וזה יהיה כונת מה שאמרו חז"ל "פרי עץ הדר - זה הקב"ה שנאמר הוד והדר לבשת". כלומר דאע"ג כי הקב"ה כל יצר מחשבות מבין - קודם שנוצרה המחשבה בלבו של אדם הקב"ה מבין אותה. תדע - הרי נבוכדנצר שחיק מחיק מה שעתיד לחשוב בלבו גילה אותו לנביא קודם שלש מאות שנה שנאמר "ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וכו'". ועם כל זה שהקב"ה גלויים לפניו כל המחשבות - מעביר על פשע כמו שאמר הכתוב "ולבם לא נכון עמו וכו'" ועם כל זה "והוא רחום יכפר עון".
ולכן יאמר נא:
"אתרוג היבש פסול" - דהיינו מה שאמרו חז"ל כל המרחם מרחמים עליו מן השמים. אמנם מי שלבו אכזרי ואינו עושה צדקה -- כעובד עבודה זרה. נאמר "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" ושם נאמר "יצאו אנשים בני בליעל וכו'". ועובר על לאו "לא תאמץ את לבבך". ואיתא בספרי ובילקוט זה לשונו: "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל - הוי זהיר שלא תמנע רחמים, שכל המונע רחמים מקיש לעובד עבודה זרה, ופורק עול מלכות שמים מעליו שנאמר בליעל - בלי עול".
ולכן בא הדין זה בגשמי: "אתרוג היבש פסול" לתת רמז כי האדם המאמץ לבו ומיבש אותו מלרחם על הבריות בכל ענין "פסול" הוא לפני הקב"ה. וזו מדה יתירה ממה שעושה האדם בינו לבין המקום דאילו אע"ג שיהיה האדם מֵחֵלק מה שאמר הכתוב "חושבי און ופועלי רע על משכבותם", חושב על ה' רעה -- אינה מצטרפת למעשה כמו שאומרים חז"ל "מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה דכתיב און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'". כמה שאמר הכתוב "מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים". ואף על גב כי היו מתחשבים לפרוש מאחרי ה' - לא נענשו כלל.
אמנם לענין בין אדם לחבירו - חמיר טפי כאמור. כי המאמץ לבו בלבד ואינו מרחם נקרא עובד עבודה זרה ונקרא 'פורק עול'. ולכן הוא פסול לפני הקב"ה ואין מרחמים עליו מן השמםי כדבר האמור.
חזר והגיד שיעור היבשות "כשאינו מוציא שום ליחה" - והוא כי הנה נאמר "אשריכם זורעי על כל מים" לומר כי מעשה הצדקה אתקש למים מפני כי אי איפשר לעולם לחיות בלי מים. כי לא ימצא פרי תבואה ולא צומח מן השדה חציר לבהמה ועץ הארץ לא יתן פריו, וגם האדם לא יוכל לחיות. וכן נמי הוא מעשה הצדקה -- אי איפשר להתקיים העולם אלא על ידה. ועוד נאמר "ורוח ה' מרחפת על פני המים" - כך "מלוה ה' חונן דל". ועל ידי כן "וצדקה תציל ממות". ולכן אמר "שיעור היבשות", מי הוא זה הנקרא כילי, כליו רעים, נבל שמו -- כשאינו מוציא שום לחות כי זה הוא יבש לגמרי כי אינו מרחם כלל.
וזה "יבדק על ידי שיעביר בו מחט ובו חוט" - היינו מ"ש בזוהר פרשת בשלח דף ס"ה (ח"ב סה, א) וזה לשונו: "רבי אבא פתח ואמר יש רעה חולה ראיתי תחת השמש וכו' - וכי יש רעה חולה ויש רעה שאינו חולה? ודאי יש רעה חולה וכו' אמאי היא חולה? כד שרייא על בני נשא עביד לון קמצנין מממוניהון. אתיין גבאי צדקה גביה - היא מחאת בידיה. א"ל לא תפוק מדידך. אתיין מסכני - היא מחאת בידיה. אתי הוא למיכל מממוניה - מחאת בידיה בגין לנטרא ליה לאחרא. ומן יומא דשרייא עליה דבר נש היא חולה כהאי שכיב מרע דלא אכיל ולא שתי וכו'. וכל אורחוי כשכיב מרע דלא קריב לממוניה ולא אפיק מיניה ונטיר ליה עד דהוא יפוק מעלמא וייתי אחרא ויפיק ליה דהוא בעליו. ושלמה מלכא צווח ואמר "עושר שמור לבעליו" - מאן בעליו? דא אחרא דיריתא ליה. ולמה זכה למהוי בעליו דההוא עותרא? בגין דהאי הימין לההוא רעה ואתרעי בה. הדא הוא דכתיב "לרעתו וכו'"".
והנה מבואר מדברי המאמר כי המרגיל עצמו לענין הכיליות נעשה בו טבע עד מקום שאפילו לעצמו אינו משגיח. ולכן יאמר כי "שיעור היובש כיצד יבדק? על ידי שיעביר בו מחט" - ר"ל בקרב איש ולב עמוק; על דרך כמו שאמרו חז"ל בפסוק "פתחי לי אחותי" (שיר, ה) - פתחי לי פתח כחודא של מחט סרקית וכו'. ודקדקתי ממה שאמר הכתוב "אחותי" שהוא לשון 'איחוי' ותפירה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "אחות לנו - זה אברהם שאיחה כל העולם כזה שהוא מאחה את הקרע".
וכן נמי יאמר נא "פתחי לי אחותי" - אותו איחוי שהלב סגור כך יבדוק בזה על ידי שעבר בלבו "מחט ובו חוט" - זה הוא החוט של אברהם אבינו ע"ה שאמר "מחוט ועד שרוך נעל" לפי כי היה בוטח בהקב"ה ולא רצה ליהנות משום בריה והיה מפרנס אחרים משלו. ולכן בזה יבחן אדם זה על ידי זה החוט אם הוא מזרעו של אברהם. כך אמרו חכמים ז"ל שלשה מדות טובות ביד אומה זו: רחמנים ביישנים וגומלי חסדים. ולכן "אם יש בו ליחה" מאותו חסד לאברהם "יראה בחוט", כי בה' אלהי ישראל בטח ומוציא מממונו לצדקה ולא יאמץ את לבבו.
"אתרוג שניקב נקב מפולש וכו'" - הנה מאחר שהנחנו כי האתרוג הוא דוגמא ללב ונאמר "וה' יראה ללבב" - לכן אם לב האדם מלא הוללות וסכלות עד שנעשה בו "נקב מפולש" דהיינו הפך מן האמור למעלה. דאילו בחלוקה הראשונה נתבאר כי זה האדם היה קמצן בממונו עד מקום כי אפילו על עצמו אינו מרחם מתוך מה שהורגל בקמצנות כאמור. אמנם עוד זה מדבר בענין הפך מזה דהיינו שהורגל בענין הפיזור על עצמו להטיב ולעדן עצמו במאכל ומשתה וכיוצא. והיינו מה שאמר "אתרוג שניקב נקב מפולש" דהיינו הלב המכונה לאתרוג ניקב נקב מפולש לעצמו לעדן עצמו כאמור, "כל שהוא פסול".
"ושאינו מפולש אם היה כאיסר פסול" - כלומר בהרחבה שהוא מוציא איסר להטיב לעצמו בלבד אך לא לענין מעשה הצדקה וגמילות חסדים, ולכן פסול אדם זה מלשרות עליו קדושה העליונה כדרך כל עושה מעשה המצות שהוא מתקדש בהם כאמור למעלה. שלכן תיקנו חכמים ז"ל נוסח הברכה "אשר קדשנו במצותיו".
"ואם חסר [3] פסול" - הוא הדבר שנתבאר למעלה ממה שאמרו חכמים ז"ל אמר הקב"ה לישראל מאחר כי שנים אלה, עינא ולבא, תרי סרסורי דעבירא נינהו - ולכן נא תנה בני לבך לי. ולכן אם חסר האתרוג (הוא הלב) ואינו מושלם ביד קונו, "פסול" אדם זה לפי שהוא מעותד אל החטא.
וגם ירצה במאמרו "אם חסר פסול" היינו מה שאמרו חז"ל כל התורה בא דוד והעמידה על אחד עשר דברים שנאמר "ה' מי יגור באהליך וכו' הולך תמים ופועל צדק וכו'". חזר חבקוק והעמיד אותה על אחת שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה". ומי שאין בו אמונה זו - נמצא לבו חסר כדאיתא בזוהר "חסר מהימנותא" כמו שאמר הכתוב "גם בדרך כשהכסיל הולך לבו חסר". ולכן בענין החסרון "בכל שהוא פסול".
"ויש אומרים דגם בנקב מפולש" כאשר מרחיב דעתו לטוב להתעדן הזמן, ויד עני ואביון לא החזיק -- עם כל זה "בעינן חסרון כל שהוא" מענין האמונה. הלא זה הדבר אשר חכמים ז"ל הגידו בפסוק "וחסרון לא יוכל להמנות - זה שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם". כמו כן בנדון דידן - כאשר ימצא באתרוג (הוא הלב) חסרון, ואם מעט הוא, פסול מפני שנאמר "וחסרון לא יוכל להמנות". ומה גם כי זה שלא נמנה לדבר מצוה עם חביריו הוא יורה שאין האמונה בלבו בשלימות ולכן הוא פסול כדאמרן}}. "ושאינו מפולש בחסרון כאיסר" הוא פסול כדבר האמור.
ואמנם בענין האמונה יש שני עניינים. הלא המה בפסוק "שוטטו בחוצות ירושלים וכו' אם יש מבקש אמונה ואסלח לה". משמע שלא בהם בעלי אמנה. והכתיב (ישעיהו ג', ו'-ז') "כי יתפוש איש וכו' לכה קצין תהיה לנו וכו' ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (מחובשי בית המדרש) ובביתי אין לחם ואין שמחלה (לא תורה ולא משנה)". ומשני - כאן בדברי תורה היו מדברים אמת אמנם במשא ומתן לא כן. וכנגד זה הענין יאמר נא ד"גם בנקב מפולש" כאשר הולך אדם זה אחרי חמדות העולם הזה - לא בזה נפסל לגמרי רק "עד שיהיה בו ענין חסרון" של אמונה "כל שהוא". וזה יהיה בענין של תורה שהוא מחוסר אמנה ממנה. אמנם "נקב שאינו מפולש אינו נפסל עד שיהיה בו חסרון כאיסר" דהיינו חיסרון אמונה במשא ומתן.
"מפורש - יש מפרשים כפשוטו וכו'" - והענין כי הנה בענין נקב מפולש משמע תרתי. "יש מפרשים כפשוטו היינו שניקב מצד זה לצד זה", דהיינו על דרך האמור שהרחיב לבו במאוד מאד להנאתו ולעדן עצמו. לא עשה כן לכל דבר של מצוה. והיינו מה שאמר "שניקב מצד זה לצד זה". "ויש מפרשים שכיון שניקב עד חדקי הזרע שהגרעינים בתוכו מקרי מפולש" - הוא מה שאמרו חכמים ז"ל ענין הרשע כי הוא מריע לכל העולם ומה גם לעצמו שנאמר "ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי" (איוב יט, ד). אמרו לו חביריו אינו כן, אלא "כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק" (איוב לד, לז). משל לקודח בספינה, אמרו לו "מה אתה עושה". אמר להם "ומה איכפת לכם אני קודח במקומי". אמרו לו "ריקא אתה מציף עלינו את הספינה". ולכן יש אומרים כי מה שאמרנו "נקב מפולש" - אין דבר זה תלוי רק שינקב "עד חדקי הזרע", כלומר שיעשה דבר של עבירה דהיינו דבר הנוגע עד חדקי הזרע שהגרעינים (שהם טיפות הזרע) בתוכו מקרי 'מפולש' והוא פסול כדאמרן.
"אתרוג שנימוח כל בשרו בפנים וכו'" - אשר חכמים יגידו בפסוק "לב חכם לימינו" הוא יצר הטוב. "ולב כסיל לשמאלו" זה יצר הרע. ולכן יאמר נא ענין שלישי. דאילו מתחילה יגיד על הלב שהוא סגור חותם צרו אינו עושה מצות ואינו מטיב לעצמו. ועוד חלק אחר המפזר מעותיו על רסן בטנו בתענוגי הזמן ומתחסר במנות ואינו נמנה בדרך מצוה. ועתה יאמר על מי שאין לו לענין מצוה ולא לענין רע. והדוגמא לזה "אתרוג שנימוח כל בשרו בפנים", הוא הלב הדומה לאתרוג כאמור. כי נמחה כל בשרו - שני בתי הלב, משכן יצר הטוב. ואין בו מציאות לעשות ענין מצוה. וגם חלק השמאלי שבו לב כסיל מסכן יצר הרע - נימוח ואין בו לעשות דבר רע.
"וקליפתו החיצונה" של הלב "קיימת", היינו שמתאוה דברים הגופנים אכילה ושתיה ובנין וכיוצא. "וחדרי הזרע קיימים" - כי יתאוה לדרך ארץ "בפנים כשר" מאחר כי אינו מתאוה לעשות דבר רע כלל. "ויש פוסלים" - דמאחר שאינו מתאוה לקיים המצות - מה הנאה ממנו? והלא עיקר האדם הוא קיום המצות.
"נסדק כולו מראשו לסופו אפילו אינו חסר כלום פסול" - אשר חכמים הגידו אצל "ולעבדו בכל לבבכם" שצריך האדם
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.