טור ברקת/תקנד
שולחן ערוך עריכה
- סימן תקנ"ד - דברים האסורים בט' באב - ובו כ"ה סעיפים
- (א) תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה. ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא, בהלכות ובאגדות, משום שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב". ותינוקות של בית רבן בטלים בו. אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ואם יש ביניהם פסוקי נחמה צריך לדלגם.
- (ב) ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין, וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב.
- (ג) יש מי שאוסר ללמוד על ידי הרהור.
- (ד) מותר לקרות כל סדר היום, פרשת הקרבנות, ומשנת איזהו מקומן, ומדרש רבי ישמעאל.
- (ה) עוברות ומניקות מתענות בתשעה באב ומשלימות כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים. אבל בג' צומות אחרים פטורות מלהתענות. ואף על פי כן, ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ומשתה, אלא כדי קיום הולד.
- (ו) חיה כל שלושים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן.
- (ז) רחיצה אסורה בתשעה באב, בין בחמין בין בצונן. אפילו להושיט אצבעו במים אסור.
- (ח) טבילה של מצווה בזמנה מותרת. אבל בזמן הזה אין טבילה בזמנה, הילכך לא תטבול בו. וכן נהגו.
- (ט) אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך. ולא יטול כל ידיו, אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.
- (י) נוטל אדם ידיו שחרית. וצריך ליזהר שלא יטול ידיו אלא [עד] סוף קשרי אצבעותיו.
- (יא) ולאחר שניגב ידיו ועדיין לחות קצת, מעבירם על עיניו. ואם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצם במים - רוחץ ומעבירו ואינו חושש, דהוה ליה כטיט וכצואה שרוחץ כדרכו ואינו חושש.
- (יב) ההולך להקביל פני רבו או אביו או מי שגדול ממנו, או לצרכי מצווה - עובר במים עד צווארו ואינו חושש.[1] אבל בחזרה אסור.
- (יד) הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים.
- (טו) סיכה אינה אסורה אלא של תענוג. אבל מי שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש.
- (טז) נעילת הסנדל, דווקא של עור. אבל של בגד או של עץ או של שעם וגמי, מותר. ושל עץ מחופה עור אסור.
- (יז) אבל ומנודה שהיו מהלכים בדרך מותרים בנעילת הסנדל, וכשיגיעו לעיר יחלוצו. וכן בתשעה באב.
- (יח) יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במיטה. ונכון הדבר, משום לך לך אמרין נזירא.
- (יט) אם חל תשעה באב בשבת, מותר בכולן, אפילו בתשמיש המיטה.
- (כ) אין שאלת שלום לחבירו בתשעה באב. והדיוטות, שאינם יודעים ונותנים שלום, משיבים להם בשפה רפה ובכובד ראש.
- (כא) יש מי שאומר שלא ילך ויטייל בשוק, כדי שלא יבוא לידי שחוק והיתול וקלות.
- (כב) מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושים. מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושים. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לעניין זה - עושה. ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות - מותר על ידי עכו"ם אפילו בביתו. ופרקמטיא להרוויח ולהשתכר - במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אסור. ובמקום שנהגו לעשות, מותר, אלא שממעט, שאפילו משנכנס אב ממעטין מלישא וליתן.
- (כג) ומלאכת דבר האבד מותר, כדרך שאמרו בחולו של מועד.
- (כד) כל העושה מלאכה בתשעה באב, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה.
- (כה) כל האוכל ושותה בתשעה באב, אינו רואה בשמחת ירושלים. וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה. וכל האוכל בשר או שותה יין בסעודה המפסקת, עליו הכתוב אומר "ותהי עונותם על עצמותם".
טור ברקת (סעיפים א' - ד') עריכה
הנה ה' דברים אלו שנאסרו בט' באב מפני כי הם דברים של תענוג. אמנם הסוד שלהם איזה הוא מקומן נתבאר בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ה (ח"ב קפה, א) וזה לשונו: "חמש ענוין בגין לאסתייעא מחמ' סטרין עילאין דיומא דכפורי אפיק לון ואפיק תרעין דיליה. ואי שתיה קא חשיב דאיהו מסטרא דיצחק - הא שית. ואע"ג דבכלל אכילה הוא. וכדין אינון שית. וענויא בתראה תשמיש המטה איהו ובדרגא שתיתאה שכיח. ולקבליה אנן עבדין ענויא דא", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר היכן הם רומזים ה' ענויים הללו. ואע"ג כי מה שנמנעו ביום הכפורים - אין זה הטעם מן הטעם הנזכר בזה כי כל אחד נפרד מחבירו. רק הענין הוא הולך אל שורש אחד כי להיות שהמעשה אשר יעשה האיש הישראלי כך הוא גורם להעשות למעלה - ולכן נאסרו אלה הדברים מפני כי אנחנו חטאנו בשורשים למעלה ולכן נאסרו עלינו. כי הנה אמרו חז"ל "ג' מעין העולם הבא: שבת ומרחץ וביאה".
"ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים וכו'" - לפי שנאמר "וכל ישראל עברו את תורתך" ואמרו חז"ל עברו על תורה נביאים וכתובים. ולכן הגיע הפגם למעלה במדות העליונות אחת לאחת בתפארת ישראל, סוד התורה שבכתב, והגיע הפגם בנביאים (שהם בחינת חסד גבורה), גם בכתובים (נצח והוד) - כי כל אלה נאמר בהם "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ר"ל כי אלה המדות שהם פקודי ה' כאשר הם ישרים ואין בהם העדר אז הם משמחי לב שהיא מדת המלכות. והשמחה היא למצות עונה שעל כן אנו מברכים בברכת חתנים "ברוך שהשמחה במעונו". ולפי כי בעונינו גרמנו העדר למעלה במדות הללו ונמנעה משם השמחה - לכן נאסר עלינו כל ענין של לימוד בתורה כדי שלא יהיה לנו ענין של שמחה לתקן העון שלנו. ודיו לעבד להיות כרבו.
"ותינוקות של בית רבן בטלים בו" מפני כי כן התינוקות העליונים נסתלקו מסיבת החרבן. ולכן השכינה נצטרפה עם התינוקות התחתונים הגשמיים כמו שאמרו חז"ל "גלו משמרות ולא גלתה שכינה, גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם שנאמר "עולליה הלכו שבי לפני צר" וסמיך ליה "ויצא מן בת ציון כל הדרה"" - זה הקב"ה כאמור שנאמר "הוד והדר לבשת" דהיינו התינוקות שהם נקראים 'הדר' של הקב"ה כדאיתא פרשת נשא בפסוק "מעל עולליה תקחו הדרי לעולם", אמר הקב"ה לישראל אין לו הדר בעולם אלא התינוקות. ולכן בטלים בו מן הלימוד כמו שאמרו חז"ל. ושם נאמר פרשת נשא "אמר הקב"ה על הכל אני מאריך אפי זולת על הזנות" ולכן קומו כי לא זאת המנוחה ולכו בגלות.
"אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ואם יש ביניהם פסוקי נחמה צריך לדלגם". ואיתא בזוהר פרשת תזריע דף מ"ח (ח"ג מח, א) וזה לשונו: "א"ר יצחק ודאי דא הוא רזא דמלה דכתיב נאר מקדשו. מאי טעמא משום דבני עלמא גרמו, היינו את מקדש ה' טמא - טמא ממש. א"ר אלעזר מאי טמא? משום דאסלק' שכינתא מניה וחוייא תקיפא שרייא ואטיל זוהמא וסאיב למאן דסאיב. וכולהו בגין חובי עלמא. תאני, כד שארי חוייא תקיפא לאתגלאה מסתלקין סמכין ובניינין ומתעברן ואתי חוויא תקיפא ואטיל זוהמא וכדין אשתכח מקדשא מסאב וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר שני דברים הבאים כאחד. העדר שמגיע אל סטרא דקדושה מפני העון של התחתונים ותגבורת סטרא אחרא. ולכן מפני שני דברים הללו כנגד העדר שמגיע לסטרא דקדושה לכן נאסר ענין הלימוד בתורה. וכנגד תגבורת הקליפה לכן קורין באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ולכן אם יש פסוקי נחמה מדלגים אותם שהנה עדיין לא נוחמה השכינה בעון שלנו כאמור.
"ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין וכו'" - גם דין זה מבואר עם מה שנתבאר כי כל זה שאנחנו קורים כל דברים הרעים אלו מטעם שעל ידי מעשינו הרעים נתעורר סטרא אחרא ופנה למעלה ואתעברו סמכין ואטיל זוהמא כאמור. ולכן כל ענין המשבר את הלב וממעט את השמחה מותר ללמוד וללמד. ידעו כל העם כי מעשינו הטו אלה ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו. ומטעם זה "יש מי שאוסר ללמוד על ידי הרהור" שהרי גם כן חטאנו על ידי המחשבה. וכך אמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה". ובלי ספק כי נמי הגיע הפגם למעלה. ולכן אסור להרהר בדברי תורה כאמור.
"מותר לקרות כל סדר היום פרשת הקרבנות וכו'" - ואין זה דומה לענין הקורא בתורה מפני כי ענין התפילה גורם ענין יחוד למעלה לתת לחם חוקם לכל העולמות. אבל עסק התורה הוא ענין נוסף שלכן אמרו הראשונים "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". ולפי כי דברי חז"ל עמוקים, כל דבריהם בחכמה, ולא על עסקי העולם הזה כינו הדבר לחיי שעה אמנם הם העמיקו בדבר זה לתת רמז כי כל מעשה התפילה הוא לתת חיים למדה הנקראת "שעה" - היא המדה האחרונה שעליה נאמר "רגליה יורדות מות". להמשיך לה חיים מלמעלה מעולם העליון. אמנם עסק התורה הוא להמשיך חיים למדה הנקרא "עולם" - הוא תפארת ישראל. "והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד" - כלומר דסבירא ליה כי זמן תורה בזמן שהאדם עוסק בתורה הוא ממשיך שפע וחיים לשני המדות הנזכר, לפי כי התורה בה יכלול תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ולכן ימשך חיים מלמעלה לשניהם כאחת. "וזמן תפילה לחוד" - כלומר כי אותה 'שעה' המיוחדת לתפילה כאשר האדם הוא מתפלל גם כן הוא מושך חיים מלמעלה לשני המדות האלה הנזכר, והוא מייחד שניהם ולא יעדר דבר. ולכן קורין סדר תפילה כנזכר לפי כי כך היא המדה שהיא נתקנת על ידי התפילה בענין הצורך לקיים העולמות איש לא נעדר מלקבל זה השפע. ולכן מותר.
טור ברקת (סעיפים ה' - י"ד) עריכה
מאחר שהנחנו כי ענין המאכל הוא דבר הגורם ייחוד למעלה, כי כן מתחברים השני שמות העולים בגימטריא צ"א כמנין מאכל -- לכן "עוברות ומניקות מתענות בט' באב ומשלימות" להודיע ההעדר הנמצא למעלה גם כן על דרך זה. דאע"ג כי עזב ה' את הארץ ופנה למעלה ונתעלם שם -- לא כימים הראשונים שנאמר "ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא". כדאיתא פרשת ויצא דף קנ"ז (ח"א קנז, א) וזה לשונו: "ויבא יעקב מן השדה בערב וכו' כיון דאסתלק יעקב מתמן וכו' ואיהו סליק בההוא זמנא לגבי עילא, מה כתיב ותצא לאה לקראתו - אימא עילאה לגבי ברא יחידא. ותאמר אלי תבא - תחות גדפאי לברכא לך ולרוואה לך בתפנוקין ועידונין עילאין. הא עדן רעוא ועינוגא למיהב לך לגבי ההוא שדה עד לא יתוקד בתוקפא דיצחק. כיון דנקטא ליעקב תחות גדפהא כדין וישכב עמה בלילה הוא - הוא דסתים מכולא, הוא דכל ברכאן וכל קידושין נפקין מתמן. 'יעקב' לא כתיב אלא 'הוא'. מאן דאתחזי לאתערא לגבה וכו'". והנה מובן מן המאמר כי אז אימא עילאה בזמן שעולה אצלה יעקב (סוד ישראל) - אז נאמר "וישכב עמה בלילה" הנקרא "הוא" - היינו אבא עילאה הנעלם הנקרא 'הוא'. והוא בסוד האכילה שנאמר "אכלו רעים" כדאיתא בזוהר "אכלו רעים לעילא".
אמנם ליל ט' באב לא כשאר הלילות הנזכר - כי אדרבא - העלייה שעולה ומתעלם שם תפארת ישראל למעלה הוא לרעה כדאיתא בזוהר פרשת אחרי מות דף ע"ד (ח"ג עד, א) וזה לשונו: "ר' שמעון אקיש ידיו ובכה. אמר ווי אי אימא וגלינא רזא, ווי אי לא אימא, דייבדון חברייא מלה. "אהה ה' אלהים כלה אתה עושה וכו'" - מאי "אהה"? ומאי "כלה אתה עושה"? אלא רזא דמלה בזמנא דה' תתאה אתתרכת מהיכלא דמלכא - ה' אחרא עילאה מנעת ברכאן. ועל דא כתיב "ה' ממרום ישאג וכו' ישאג על נוהו" ממש דא מטרוניתא ואומר אוי שחרבתי את ביתי - זווגא דמטרוניתא וכו'. תנינן כד אתפרש מלכא ממטרוניתא וברכאן לא משתכחן כדין אקרי ויהו"ה. מאי טעמא? דתניא רישא דיסוד י' וכו'. א"ל אי הכי אוי או הוי. מהו ויהו"ה? א"ל כד מלה תליי' בתשובה ולא תייבין כדין ה' עילאה נטול לון ואנגיד לוא"ו ויו"ד לגבה בגין דלא תייבין כדין אקרי הוי וכו'. וכד אתחריב בי מקדשא ותשובה אסתלק ולאו כדין צווחו ואמרו אוי לנו כי פנה היום. מאי "כי פנה היום"? דא הוא יומא עילאה דאקרי תשובה וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי בזמן של החרבן העלייה שעלה תפארת ישראל למעלה היה לרעה ונסתלקה התשובה. ולא כימים הראשונים שנאמר "וישכב עמה בלילה הוא". ולכן נמי בגשמי למטה "עוברות ומניקות" - שהרמז שלהם למעלה "מתענות ומשלימות" כאמור. "אבל בשלשה צומות אחרים" לא כך נעשה פתגם הרעה למעלה ולכן "פטורות מלהתענות". מכל מקום "ואע"פ כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ומשתה" כי כן נמי הוא למעלה כי אין שם נמצא עינוגין ותפנוקין כשאר הימים. ולכן אוכלות "כדי קיו הוולד" כמדובר.
"חיה כל שלשים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול אין צריכין אומד אלא מאכילין אותם מיד דבמקום חולי לא גזרו רבנן" מפני כי כן נמי למעלה האוכל והמזון ההכרחיי אינו נפסק לעולם לקיום כל העולמות דלא סגי בלאו הכי. ולכן לא גזרו רבנן.
"רחיצה אסורה בט' באב" מפני שהיא מכלל תענוגי הנפש כמו שאמרו חז"ל "ג' דברים הם מעין העולם הבא: מרחץ וכו'". ולכן נאסרה בט' באב. "ואפילו להושיט אצבעו במים אסור" כי עתה בזמן החרבן נאמר "ועתה נפשנו יבשה אין כל". אמנם "טבילה של מצוה בזמנה מותרת" שהרי כבר נאמר כי כל הדברים שהם הכרחיים אינן נפסקין לעולם. ולכן מן הדין היה ראוי לטבול כנזכר. "אבל להיות כי בזמן הזה אין טבילה בזמנה לכן לא תטבול בו ולכן[2] נהגו". אמנם למעלה - אינו נפסק זה הייחוד לעד.
"אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה מותר וכו'" - נודע הוא כי כל ענין ליכלוך הוא מצד סטרא אחרא כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קפ"ו (ח"ג קפו, א) וזה לשונו: "נטלו ידייהו ובריכו אריפתא. ר' יהודה הוו ידוי מלוכלכן ובריך עד לא נטיל. א"ל אי תלמידי דרב שמעיה חסידא אתון לא הוה לכו לברכא בידים מזוהמות. ומאן דבריך בידים מזוהמות חייב מיתה. פתח ההוא ינוקא ואמר בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו'. ילפינן מהאי קרא דמאן דלא חייש להאי ויתחזי קמיה מלכא בידין מזוהמות חייב מיתה וכו'".
ולכן למדנו מכאן כי אין ראוי לאדם להשהות ידיו מזוהמות לעולם. ולכן "אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה מותר לרחוץ להעביר הלכלוך". ואף על פי כן "לא יטול ידיו כולם אלא לפי הצורך" להעביר הלכלוך שהרי לתענוג אסור.
"נוטל אדם ידיו שחרית וכו'" - הנה נטילת ידים דשחרית אע"ג כי אין בהם טומאה ולא זוהמא - צריך ליטול ידיו מפני רוח הטומאה ששורה עליהם בלילה כמו שאמרו חז"ל. אמנם להיות כי סטרא אחרא נתגברה בלילה זו - לכן "אין ליטול ידיו רק עד קשרי אצבעות". דאף על גב כי בשאר הימים צריך ליטול ידיו עד הפרק כנזכר במקומו - לא כן עתה לפי כי אין לנו יכולת לדחות אותה לגמרי. כי הנה אומרים חכמים ז"ל כי בת מלך היא. ולכן צריך לערות על ידיו שלשה פעמים. אמנם עתה לא יטול רק עד סוף קשרי אצבעותיו ותו לא כדאמרן.
"ולאחר שנגב ידיו ועדיין הם לחים קצת מעבירם על גבי עיניו" מפני כי אין רוח רעה שורה שם, ואם באולי הוא שורה מעט הוא ובהכי סגי. "ואם היה לפלוף על גבי עיניו" כי זה מורה על היות שם קצת טומאה - ולכן "רוחץ אותם במים ומעבירו ואינו חושש" דהוי ליה כטיט וכצואה שהוא זוהמא כאמור שרוחץ כדרכו ואינו חושש.
"ההולך להקביל פני רבו וכו' או לדבר מצוה עובר במים עד צוארו" מפני שהוא הולך לדבר מצוה אין שם ענין הנאה. "אבל בחזרה לא" - שהרי אין שם ענין של מצוה. וכן נמי "הבא מן הדרך ורגליו כהות" - הוא בכלל ידים מזוהמות ורחיצה זו להעביר הזוהמא. ולכן "מותר לרחוץ במים".
- [כאן בדפוס מופיע ציטוט של שו"ע סעיפים ט"ו - כ"ה]
טור ברקת (סעיפים ט"ו - כ"ה) עריכה
כבר נתבאר למעלה מ"ש בזוהר פרשת תצוה כי ענין הסיכה היא אחת מחמשה דברים הנמשכים מעולם העליון לתפארת ישראל. ולכן נמי בענין הגשמי "סיכה אינה אסורה אלא של תענוג" על דרך "ואסוכך שמן". "אבל מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש". וסוד הדבר הוא מ"ש בזוהר פרשת תזריע דף מ"ט (ח"ג מט, א) וזה לשונו: "אמר רבי יצחק מהו נגע לבן אדמדם? נגע ממש הוא. אי חוורא אתחזי וסומקא לא אתעבר משמע דכתיב נגע לבן אדמדם. אמר רבי יוסי דחוורא לא אתחזי אלא כסומקא כגוונא חוורא וסומקא", עכ"ל לענייננו.
הנה מזה נלמד כי לענין חטטין שהוא ענין נתק שהוא טהור וסך כדרכו כנזכר.
"נעילת הסנדל דווקא של עור אסור". שהרי נאמר "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". וכבר מפורש בברכה שאנו אומרים "המכין מצעדי גבר" כי הוא סוד הסנדל העליון שבא תחת הרגלים והוא סוגר האורות העליונים מלירד למטה. והיינו מה שאומרים חכמים ז"ל בפסוק "מה יפו פעמיך בנעלים וכו'" שהם סוגרים בעד כל הצרות. והבן.
ולכן של עור דווקא אסור כי כן הוא למעלה בסוד 'עור', דהיינו מבחינת החיצוניות שהם דוגמא לעור. "אבל של בגד או של עץ או של שעם וגמי מותר" מפני כי כל אלו הדוגמא שלהם מתאחזת בהם הקליפה למעלה. ולכן הותרו מפני כי לא יתכן לדחות הקליפה מהם.
"ושל עץ מחופה עור אסור". והענין יובן במ"ש פרשת שלח לך דף קנ"ז (ח"ג קנז, א) וזה לשונו: "אמר רבי חייא כתיב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. מאן עצים הכא וכו'? הוה דייק על אלין אלנין הי מנייהו רב על אחרא וכו' ואחלף שבת לשבת. הדא הוא דכתיב כי בחטאו מת. בחטא ו' מת וכו'. רבי יוסי אמר שאר עצים בהדי שבת הוה מקושש וקביל עונשא לפום שעתא ואתכפר חוביה וכו'".
והנה מבואר מן המאמר כי בשני מקומות הוא נרמז ענין עץ. ראשונה לסברת רבי חייא אמר כי בענין עץ החיים הוא הפגם שעשה. ולסברת רבי יוסי אמר כי בעץ אחר חטא שהוא למטה. וסוד הענין הוא מה שאמר הכתוב "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע". ולכן נמי בענין הגשמי כאשר הסנדל הוא של עץ בלבד - מותר, לפי כי זה מורה שלא בא עליו אותו עור מלמעלה שהם כתנות עור כאמור. מפני כי בזמן הזה נאמר "מעדה בגד ביום קרה" כמו שאומרים חז"ל "יום שנזדווג נבוכד נצר לישראל העדה מהם שני לבושים - בגדי כהונה ובגדי מלכות". והיינו אותם כתנות עור עצמן כדאיתא בזוהר ואין להאריך.
ולכן כאשר הסנדל של עץ והוא מחופה עור הוא מורה על עץ החיים בסוד תפארת ישראל, שבאו לו כתנות עור מלמעלה. והא ליתי בט' באב. או ירמוז בעץ הדעת. או בסוד מט"ט שעשתה לו אמו אותו מעיל בסוד טלית גדול - והא נמי ליתי ביום זה כדלקמן. ולכן בגשמי נמי הוא אסור.
"אבל ומנודה שהיו מהלכים בדרך מותרים וכו'" - כי הנה במקום סכנה לא גזרו רבנן. ואיתא בתיקונים עקרב דעקר בית דשכינתא ולכן מותר בנעילת סנדל בדרך שהרי נאמר "רגליה יורדות מות". ולכן "אבל ומנודה" שמורה למעלה דנד ה' מאתרהא, ו"אבל" על דרך מה שאמרו חז"ל "עד מתי יהיה זה האבל מצטער באבלו". ולכן "מותרים בנעילת הסנדל" דאיכא סכנה. אמנם "כשיגיעו לעיר", דהיינו הרמז בזמן שעולים לעולם העליון הנקרא "עיר האלהים סלה" - אז "יחלוצו" לנהוג אבל בעצמן מאחר כי אין שם סכנה.
"יש מי שאומר שלא יישן בליל ט' באב עם אשתו וכו'" - הנה כפי זה הטעם הוא כדי שלא יכשל לבא עליה כי ישכח שהוא ט' באב. אמנם כאאשר נבא לערך דין זה לענין הנוגע למעלה אי איפשר לומר מטעם זה של שכחה שהרי נאמר "כי אין שכחה לפני כסא כבודך". אמנם יהיה הטעם ממ"ש חז"ל "הישן בתוך כילה שאיש ואשתו ישינים שם - עליו נאמר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה". ומסיק אפילו באשתו נדה. כי מפני כי האשה יש לה הנאה להיות ישינה עם בעלה בקיטון אחד. ולכן נמי אסור ליישן עם אשתו במטה אחת בט' באב מן הטעם הנזכר שהרי יש להם הנאה זה מזה.
וכמו כן הוא הטעם למעלה. דמאחר שכבר נאמר דאסתלק מלכא עילאה ופנה למעלה בסוד "אוי לנו כי פנה היום" (כנזכר במאמר לעיל) - לכן נמי בגשמי יהיה אסור כאמור.
"אם חל ט' באב בשבת מותר בכולן" - שהנה השבת נקרא 'עונג'. וכל אלה הדברים נעשים למעלה. ומה גם תשמיש המטה שהוא נעשה למעלה - אין מחסור כל דבר. ולכן בשבת אין נוהג שום מנהג מאלו כלל.
"אין שאלת שלום בין אדם לחבירו בט' באב וכו'" - והענין להורות כי גם כן למעלה אין שאלת שלום בין איש לאשתו הנקראת 'חבר' שנאמר "והיא חברתך ואשת נעוריך". ואמרו חז"ל "אשת חבר הרי היא כחבר". והנה אמרו חז"ל "למדנו דרך ארץ מתרנגול שמפייס בתחילה ואחר כך בועל". אמנם בט' באב מעיקרא שלום הבית בטל. ולכן אין נמצא שאלת שלום שהרי נסתלק תפארת ישראל ועלה למעלה כאמור.
"והדיוטות שאינם יודעים" עומק הדברים, ולכן מקילים בדבר "ונותנים שלום - מחזירים להם שלום בשפה רכה ובכובד ראש". והענין כי להיות אשר ידענו נאמנה כי כל צבא מרום הם ניזונים מאור השכינה שנאמר "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". ונאמר "ואתה מחיה את כולם", כלומר על ידי חיבור אות ו' שהוא בחינת החתן עם אתה שהיא הכלה, על ידה מחיה את כולם. ולכן מפני סברא זו ההדיוטות שאינם יודעים עומק הדברים כי יש חילוק בזה, הוא מה שאמר הכתוב "אכלו רעים שתו ושכרו דודים", ר"ל כי יש ענין חיבור למעלה הנקרא בסוד 'אכילה', ויש חיבור הנקרא בסוד 'שתיה'. והנה החיבור הנעשה בסוד 'שתיה' אינו נפסק כלל וממנו ניזונים כל העולמות. שלכן נאמר "ישקני מנשיקות פיהו", ונתן טוב טעם "כי טובים דודיך" לפי שהם "מיין" שנאמר "שתו ושכרו דודים".
ולכן מאחר שהם הדיוטות ולא ידעו דרך ה' להבין חילוק זה - ולכן שואלים בשלום לפי שהם מבינים כי ביום הזה לא פסק שלום הבית למעלה. לכן "משיבים להם שלום בשפה רכה וכובד ראש" - כלומר לרמוז להם כי לעולם זה השלום עליון אינו נוהג עתה אלא בדרך עראי, היינו שפה רפה וכובד ראש, כי שניהם הם למעלה בסוד "אכלו רעים" לעילא ואינו נוהג ביום זה כאמור.
"יש מי שאומר שלא ילך ויטייל בשוק וכו'" - גם בזה אין נכון לעשות כן אך לא מן הטעם הנזכר כדי שלא יבא לידי היתול וכיוצא. אמנם העיקר הוא הדבר אשר חז"ל הגידו במדרש איכה "אמר הקב"ה למלאכים מה בשר ודם שמת לו מת והוא מתאבל עליו מה דרכו לעשות וכו'?", עד שאמרו לו יושב ודומם. אמר להם כך אני עושה שנאמר "ישב בדד וידום". ולכן מטעם זה אין ראוי לאדם לצאת ולטייל בשוק, רק יושב ודומם. ומה גם כי הנה אמרו חז"ל שהקב"ה מטייל עם הצדיקים בגן עדן, ומאחר כי הא נמי ליתי - אם כן דיו לעבד להיות כרבו.
"מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושים וכו'" - הנה ענין המלאכות נודע הוא שם ט"ל מלאכות והם בסוד הנער מט"ט, כי לכן למדנו אותם ממעשה המשכן שהוא בסוד מט"ט כדאיתא פרשת תרומה. וכן אמרו חז"ל פרשת פקודי "מה תלמוד לומר משכן משכן? מלמד שהראה הקב"ה למשה משכן למעלה ומט"ט מקריב עליו נשמותיהן של צדיקים בזמן החרבן". ומפני כי אין ראוי לעשות מלאכה לפי שהמלאכה העליונה בטלה ביום הזה. ולענין המלאכה הנעשה על ידי מט"ט גם כן בטלה ביום הזה, כי הנה בוטל התמיד ותכלית הדבר לפי שלמטה מטל(?) מלאכות אלו הם סוד ט"ל מלקיות וט"ל קללות שנתקלל אדם וחוה וכו'. ולכן כאשר נעשה מלאכה אחר כך נמשך משם השפע למטה לקליפות שהם ל"ט קללות. ולכן כאשר אינו נעשה מלאכה - נמנע השפע ואינו יורד אצלם.
ולכן "בכל מקום ת"ח בטלים" כדי שלא להשפיע למטה לסטרא אחרא. "וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לענין זה עושה" לפי שכבר נתבאר כי כן הוא מן הראוי שלא לעשות מלאכה בט' באב כלל. "ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה - מותר על ידי עכו"ם" מפני כי אין מעשיו מועילים כלום כנודע. ולכן "אפילו בביתו מותר". אמנם "פרקמטייא שהוא להרויח ולהשתכר במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אסור" - והכל מן הטעם האמור שלא להשפיע לסטרא אחרא.
"ובמקום שנהגו לעשות מותר אלא שממעט" כדי למעט השפע שלא יבא עליה "שהרי משנכנס אב ממעטין מלישא ומליתן", וזה הדין הוא לכל בהשואה אחת. ומכל שכן עתה.
"אמנם מלאכת דבר האבד מותר כדרך שאמרו בחולו של מועד". ושם מתבאר הענין כי מלאכת דבר האבד הוא מורה על ענין הנוגע לסטרא אחרא שהוא דבר שעתיד ליאבד מן העולם שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ונאמר "בלע המות לנצח וכו'", ונאמר "שאו לשמים עיניכם וכו' כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וכו'". ולכן מלאכת דבר האבד שהוא בענין הגשמי מותר לפי שאי איפשר להיות הדבר זה עתה זולת לעתיד. ולכן בזמן הזה מותר לעשות מלאכה זו. ומה גם עתה בט' באב שהקליפה תקיפה ואי אפשר לדחות אותה לגמרי. ולכן מותר כנזכר.
"כל העושה מלאכה בט' באב וכו'" - מאחר שהנחנו כי מניעת המלאכה הוא כדי למנוע השפע מסטרא אחרא לפי כי על ידי עשיית המלאכה נמשך להם הנאה ושפע מט"ל מלאכות העליונות - ולכן מן הראוי הוא כי על כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה מפני כי הוא המשיך שפע וברכה לסטרא אחרא. ולכן נמנע ממנו הברכה. כי הנה כך הוא המנהג של סטרא אחרא - כל המטיב להם ונדבק להם מריעים ולוקח מהם קללה כנזכר לעיל. ולכן אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם.
"כל האוכל ושותה בט' באב אינו רואה בשמחת ירושלים וכו'" - הנה הרואה עונש זה יקל בעיניו כי יאמר כמה וכמה יעלו עשבים על חייו ואינם רואים שמחת ירושלים. אמנם אין הענין כפי פשוטו בלבד ותו לא. אלא שמחת ירושלים הוא בכמה פנים ובכמה זמנים. והענין יובן מן ההפך, כי כך היא דרכה של תורה מכלל הן אתה שומע לאו, ומכלל לאו אתה שומע הן. ולכן ממה שאמר אחר כך "וכל המתאבל על ירושלים רואה בשמחתה" - הדבר מובן ממה שאמר הכתוב "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה", וחזר ואמר "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". כי הנה מה שאמר "שמחו את ירושלים" היינו בזמן שנמצא שם ייחוד שנקרא 'שמחת עונה' - הוא יהיה עמה שנאמר "את ירושלים". ועוד "שישו" - הוא מדרגה עליונה הנמצאת בצדיק כדאיתא בזוהר בפסוק "ששון ושמחה ימצא", והגיד הפסוק אימתי יהיה האדם שש שאמר "שישו" - כאשר "אתה משוש" - באותו פרק נכלל שם. וזה יהיה ל"כל המתאבלים עליה". וזה השכר הוא בהויה - מכל שכן אחר המות - מכל שכן לזמן התחיה.
"וכל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם", כלומר לפי כי הם מן הדברים שהאדם דש בעקביו ואין הדבר חמור בעיניו כדי לעשות תשובה ממנו על דרך מה שאמר הרמב"ם ז"ל בכ"ד דברים המעכבים את התשובה "האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה" וכיוצא, כי לפי שהם דברים קלים לא יתן ללבו לשוב אל ה'. כמו כן בענין זה. ולכן "ותהי עונותם על עצמותם". וכבר נתבאר לעיל הענין.