טור ברקת/תקמח
שולחן ערוך עריכה
- סימן תקמ"ח - דין אבילות בחול המועד - ובו כ' סעיפים
- הקובר את מתו בתוך הרגל - לא חל עליו אבילות ברגל אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה ונוהג בהם אבילות. ומונה שלשים מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים ככל גזירת שלשים.
- במקומות שעושין שני ימים טובים - מונה השבעה מיום טוב שני האחרון, אף על פי שאינו נוהג בו אבילות, הואיל ומדבריהם הוא עולה לזמן המנין. ומונה מאחריו ששה ימים בלבד.
- הקובר את מתו ביום טוב שני של גליות שהוא יום טוב האחרון, או ביום טוב שני של עצרת - נוהג בו אבילות אם היה אותו היום יום מיתה וקבורה. הואיל ויום טוב שני מדבריהם ואבילות יום ראשון של תורה - ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה. אבל אם קברו ביום טוב שני של ראש השנה אינו נוהג בו אבילות ששניהם כיום ארוך.
- זה שאמרנו שהקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבילות - הני מילי דברים של פרהסיא אבל דברים שבצנעא נוהג.
- אף על פי שאין אבילות נוהג במועד - אנינות נוהג בו; שאם מת לו מת בחול המועד אסור בדברים שאונן אסור בהם. ואם מת ביום טוב ואינו רוצה לקוברו בו ביום - אין עליו דין אנינות. אלא אם כן צריך להחשיך על התחום להכין לו צורכי קבורה - אז חל עליו דין אנינות משעה שמחשיך. אבל אם מת ביום טוב שני והוא רוצה לקברו בו ביום או ביום טוב ראשון ורוצה לקברו על ידי גוים - חל עליו אנינות.
- אף על פי שאין אבילות ברגל, אם מת לו מת ברגל מתעסקים בו ברגל לנחמו, ולאחר הרגל כשיכלו שבעה למיתת המת אף על פי שעדיין לא כלה האבילות - מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם. ועבדיו עושים לו בצנעא בתוך ביתו. ואין צריכים לנחמו אחר הרגל מנין הימים שנחמוהו ברגל.
- מת לו מת קודם הרגל ונהג אבילות אפילו שעה אחת לפני הרגל - בטלה ממנו גזירת שבעה, וימי הרגל עולים למנין שלשים. הרי שבעה לפני הרגל והרגל - משלים עליהם עד שלשים. ודוקא שנהג אבילות באותה שעה. אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבילות, או שהיה סמוך לחשיכה ולא היה יכול לנהוג - אין הרגל מבטל האבילות ודינו כדין קובר מתו ברגל.
- אם נהג שבעה ופגע בו הרגל - מבטל ממנו גזירת שלשים. אפילו חל יום ז' ערב הרגל - מותר לספר ולכבס בערב הרגל. ואין צריך לומר אם חל יום שמיני להיות בשבת ערב הרגל שמותר לספר בערב שבת. ואם לא גילח בערב הרגל - מותר לגלח אחר הרגל שהרי כבר נתבטל ממנו גזירת שלשים. אבל בתוך הרגל לא יגלח כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל. ואם חל יום שביעי שלו בשבת ערב הרגל - מותר לגלח בחול המועד כיון שלא היה אפשר לו לגלח קודם.
- הא דרגל מבטל גזירות שלשים - בשאר מתים. אבל באביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חביריו - אפילו פגע בו הרגל לאחר ל' יום - אינו מבטל.
- אם חל אחד מימי האבילות חוץ מהשביעי בערב הרגל - מותר לכבס. ולא ילבשנו עד הלילה. וטוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות כדי שיהא ניכר שמפני הרגל הוא מכבס. אבל לרחוץ אסור עד הלילה ויש מתירין לרחוץ אחר תפלת המנחה סמוך לחשיכה.
- ראש השנה ויום הכיפורים חשיבי כרגלים לבטל האבילות.
- נהג שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כשבעה. ושמנה ימי הפסח - הרי חמשה עשר. ומשלים עליהם חמשה עשר.
- שעה אחת לפני עצרת חשובה כשבעה. ועצרת - כיון שאם לא הקריב קרבנות עצרת בעצרת יש לו תשלומין - כל שבעה חשוב כשבעה - הרי י"ד. ומשלים עליהם י"ו. ויום שני של עצרת עולה למנין הי"ו.
- שעה אחת לפני ראש השנה - בטלה ממנו גזירת שבעה מפני ראש השנה. וגזירת שלשים מבטל ממנו יום הכיפורים. ומגלח בערב יום הכיפורים. והוא הדין לקובר מתו שלשה בתשרי שמגלח בערב יום הכפורים.
- שעה אחת לפני יום הכיפורים - בטלה ממנו גזירת שבעה מפני יום הכיפורים. וגזירת שלשים מבטל ממנו החג. ומגלח בערב החג.
- שעה אחת לפני החג והחג - הרי י"ד. ושמיני עצרת שבעה - הרי כ"א. ויום שני של שמיני עצרת - הרי כ"ב. ומשלים עליהם ח'.
- שמע שמועה קרובה בשבת או ברגל ולמוצאי שבת ורגל נעשית רחוקה - דינו כדין שמע שמועה רחוקה אחר השבת והרגל אלא שבשבת וברגל נוהג דברים שבצנעא.
- שמע שמועה רחוקה בשבת או ברגל - אינו נוהג בהם אפילו דברים שבצנעא אלא למוצאי שבת או הרגל נוהג שעה אחת ודיו.
- שמע שמועה קרובה בשבת - שבת עולה ליום אחד ולמחר קורע והוה ליה יום ששי שביעי לאבילות.
- אם עשרה ימים אחר החג שמע שמת לו מת בערב החג - אף על פי שאם נמנה שעה אחת לפני החג שבעה ושבעת ימי החג ויום שמיני עצרת - כ"א, ועשרה ימים אחרים - הרי ל"א -- אין לזה דין שמועה רחוקה אלא דין שמועה קרובה. שאין הרגל עולה למי שלא נהג אבילות קודם לו כלל. וכל שכן למי שלא היה יודע שמת לו מת.
טור ברקת (סעיפים א - ח) עריכה
פירוש ראשון עריכה
שאלו בגמרא (סנהדרין מו, ב) הקבורה למאי? אי לכפרה - וכי צדיקי צריכי כפרה? אלא דלא לשתני ממנהגא. אם כן הקבורה מכוונת לרשעים. ולכן נמי גם ענין המת הוא יהיה כינוי אל הרשע כמה דאת אמר "ואתה חלל רשע נשיא ישראל".
ולכן יאמר נא, כי "הקובר את מתו", והוא בכוח כי נקרא 'מת' והוא עודינו ממהלכי שתים, והוא "בתוך הרגל" - שר"ל כי נתן אל לבו והתבונן מה גדלו מעשיהם של צדיקים כי כל הימים שלהם כערך הרגל כי הוא יום טוב וכן הם נקראו 'קדש' כנזכר במאמר (הובא למעלה). ולכן הסכים כי טוב לו להיות נקבר מחיים להיות לו לכפרה ולסליחה לפני הקב"ה. לכן "לא חלה עליו אבילות" - אותו שנאמר "ואשלם ניחומים לו ולאביליו" שהם האיברים שלו או המלאכים ההולכים עמו לדעת חז"ל. אדם זה שנתעורר לכך לא חלה עליו אבילות זו ברגל לפי כי כן נמי יחשב לו במהרה כמשפט הצדיקים שלהם כל הימים בערך רגל ויום טוב. ומה גם כאשר נאמר כי נתן אל לבו לעשות צדקה וגמילות חסדים דכתיב "משלחי רגל וכו'" כמו שאמרו חז"ל "אשריכם ישראל כשאתם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים אין אומה ולשון שולט בכם וכו'".
אמנם "לאחר הרגל", כאשר כבר פנה מן אותה מחשבה חיישינן שהוא נכון למועדי רגל ולכן "מונה ז'" - היינו השבעה דינים שעוברים על האדם כאשר ימות כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף קצ"ט (ח"ב קצט, א) וזה לשונו: "והא אוקימנא דשבעה דינין יחלפון עליה דבר נש נפיק מהאי עלמא. חד - ההוא דינא עילאה כד נפיק רוחא מן גופא. ב' כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה ומכרזי עליו. ג' - כד עייל לקברא. ד' - דינא דקברא. ה' - דינא דתולעתא. ו' - דינא דגהינם. ז' - דינא דרוחא דאזלא ושטא בעלמא ולא אשכחת אתר נייחא עד דישתלים עובדוי. בגין כך בעי בר נש לאסתכלא תדיר בעובדוי ויתיב קמיה מאריה וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי ז' דינים הם אשר יעברו על האדם. ולכן יאמר כי "לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה" - הם הדינים הנזכר. "ונוהג בהם אבילות" על עצמו כי אז יכנע לבבו הערל. "ומונה שלשים יום מיום הקבורה" להיות מעיר את רוחו על הדין הנעשה באדם שלשים יום כדאיתא פרשת ויקהל קצ"ט (ח"ב קצט, א) ושם נאמר זה לשונו: "מתלתא יומין ולהלאה כדין אתדן בר נש מעינוי מידוי ומרגלוי ואוקמוה עד תלתין יומין כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא וכו'". הנה מבואר מדברי המאמר כי האדם נענש שלשים יום, גוף ונפש שניהם כאחד. לכן החי יתן אל לבו ולכן מונה בלבו שלשים יום מיום שנתן בדעתו ענין הקבורה והשבעה דינים שיעברו עליו. ולכן "נוהג בשאר השלשים ככל גזרות שלשים" להתבונן אשר חטא בידיו ברגליו בעיניו וישוב אל ה' וירחמהו.
"במקומות שעושים שני ימים טובים וכו'" - הנה אלו השני ימים טובים - האחד הוא כאשר האדם יוצא מן העולם הזה כנ"ל, כי אין שמחה לאדם כמו אותה שעה שמפשיט זה הגוף הנגוף והוא מתלבש באותו הלבוש בגן עדן הנקרא 'לבוש מלכות' (כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך), ומשימים על ראשו אותה העטרה כנזכר שם. ויום טוב שני - היינו כאשר הנשמה עולה היא למעלה כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי"א (ח"ב ריא, א) כשעולים ל"מכון הר ציון" דבר נפלא.
ולכן הוא אומר "במקומות שעושים שני ימים טובים" - הם שני מקומות, אחד בגן עדן הארץ ואחד בגן עדן עליון, "מונה השבעה מיום טוב האחרון" - יש לאדם להתבונן כי יותר קשה הוא הדין האחרון כאשר נכנס בנהר דינור לטבול קודם שיכנס לפנים משבעה עדנין הנזכר. ופעמים כי נעשה דין באדם לעין כל כההוא ינוקא דפרשת שלח לך והוא דבר קשה. ולכן "אע"פ שאינו נוהג אבילות" לפי שאינו נוהג דין אבילות אלא על הרשע שנאמר "ואשלם ניחומים לו ולאביליו", "הואיל ומדבריהם הוא" כענין הנזכר שם שהיה מכסיף לרביה ולא חייש לילך אצל אחר וכו', "והוא עולה לו מן המנין" שנגזר עליו, "ומונה מאחר ששה ימים בלבד" שהרי השבעה עדנין הלכו להם.
והנה זה תלוי עם שני ימים טובים שעשה האדם בתחילה שקיים מה שאמר הכתוב "וזכור את בוראך בימי בחורתך" הם שני ימים כנ"ל. ולכן יזכה לכל הכבוד הזה כי במחשבה בלבד מתפעל מדינים הללו שנעשים באדם , לכן הם עולים לו מן המנין כנזכר.
"הקובר מתו", היינו לעצמו על דרך מה שאמר הכתוב "יביא אותו - הוא מביא עצמו". כך יעשה כאילו נקבר. "ביום טוב שני של גליות" לפי כי כן נתבאר לעיל מן המאמר כי הדין השביעי הוא כי הנשמה גולה וסורה ימים מספר אשר נגזר עליה, "נוהג בו אבילות. או ביום טוב של עצרת" - כי נעצר מלהכנס למקומו. "אם היה אותו היום יום מיתה" שחטא "וקבורה" שנתקן. "הואיל ויום טוב שני מדבריהם" שמדקדקים על האדם עם עבר על דבריהם, ויום ראשון העונש שלו "של תורה" - כל אשר יעבור על מצות לא תעשה וכיוצא, "ידחה עשה של דבריהם" אשר לא טוב עשה "מפני עשה של תורה". ושייך נמי לומר שהוא עשה ממש לפי כי בעולם הזה אין קונסין אעשה אבל שם קונסין. ולכן עשה של תורה יותר ראוי להעניש עליו.
"אבל אם קברו ביום טוב שני דראש השנה" - כי אז המחשבה של התשובה מועילה מאד, "אינו נוהג בו אבילות" על עצמו "ששניהם כיום ארוך" ונמצאים מקיים "וזכור את בוראך בימי בחורותך".
"זה שאמרנו שהקובר מתו ברגל" והרהר בתשובה "לא חלה עליו אבילות" - מה שאמר הכתוב "ואשלם ניחומים לו ולאביליו". "הני מילי דברים של פרהסייא" אינו נידון בהם, "אבל דברים שבצינעא נוהג" כגון הדין של הינוקא דפרשת שלח לך דף קס"ז (ח"ג קסז, א) וזה לשונו: "וגזר משיח דלהוי ההוא בר נש לבר בההוא צערא ארבעין יומין. לסוף ארבעין יומין יצערון ליה בדינא דגהינם שעתא ופלגא. וכל דא בגין דיומא חד הוה חד מן חבריא פריש מלי דאורייתא, כד מטא לחד מלה ידע האי בר נש דיתכשל בה ואמר לחבריא שתוקו לא תמרון מידי. ובגין דשתיקו חבריא אתכשל בההוא מלה ואכסיף וההוא כסופא דגרים האי בר נש דיינין ליה בהאי דינא קשיא וכו'".
"אף על פי שאין אבילות במועד" במי שהרהר בתשובה כנ"ל, "אנינות נוהג בו שאם מת לו מת", שחטא בחול המועד הוא אדם הבינוני כנ"ל, "אסור בדברים שאונן אסור בהם" עד שיתחרט מאותו עון. "ואם מת ביום טוב" וחטא, "ואינו רוצה לקברו" לעשות תשובה "אין עליו דין אנינות".
"אלא אם כן צריך להחשיך" עצמו "על התחום" שיש לו לעבור בין המחבלים בצאת נפשות כדאיתא בזוהר פרשת משפטים בפסוק "לעם נכרי - מאן עם נכרי? אלין אינון מלאכי חבלה דמתעתדין באורחא דגהינם" - על זה יתאונן אדם חי, "להכין צרכי קבורה" ויעשה תשובה כאמור.
"אבל אם מת ביום טוב שני" וחטא, "ורוצה לקברו בו ביום" העון ולא יזכר, "או במת ביום טוב ראשון" בעונו "ורוצה לקברו" לעצמו "על ידי גוים" - כי כאשר האדם עושה תשובה נאמר "אם רעב שונאך האכילהו לחם" של תורה וכיוצא, "כי גחלים אתה חותה על ראשו" ונשא השעיר עליו את כל עונות בני ישראל וכו' - הוא עשו כמו שאמרו חז"ל. ולכן "חל עליו אנינות" על עונותיו.
"אף על פי שאין אבילות ברגל" - באדם שהוא דוגמא לו כנ"ל. "אם מת לו מת" על ידי עון בשגגה היוצאת, "מתעסקים בו ברגל לנחמו" מאחר כי עומד ברגל בצדקו ראוי לקיים מה שאמר הכתוב "ואשלם ניחומין לו". "ולאחר הרגל לכשיכלו שבעה" עדנין "למיתת המת", הוא החוטא. "אע"פ שעדיין לא כלה האבילות" מפני כי לא עשה תשובה, "מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם" - המצות שעושה שהם מכונים שהם 'מלאכתו' כי לכך נברא לעבדה ולשמרה - "נעשית על ידי אחרים" - סטרא אחרא; לפי כי ס"מ נקרא 'אחר'. לכן כל סטרא דיליה נקרא 'אחרים' כמה דאת אמר "אלהים אחרים". שלכן אלישע נקרא 'אחר' לפי כי כן שנינו "עבירה מכבה מצוה". ולכן מלאכתו נעשית בבתיהם של סטרא אחרא בהיכלות הטומאה.
"ועבדיו", שהם מסטרא דקדושה כמה דאת אמר "קניתי לי עבדים ושפחות". "עושים לו" תיקון מן המצות "בצינעא בתוך ביתו" שבקדושה כדי שלא יהא נדח לגמרי, והיינו הרהורי תשובה הנכנסים בלב האדם בצנעא בקרב איש ולב עמוק. "ואין צריכים לנחמו אחר הרגל" מפני שחטא "מנין הימים שניחמוהו ברגל" שהרי אין זה רשע רק שנזדמנה לו עבירה בשגגה ואשם. ואין זה מכלל "ואשלם ניחומים לו".
"מת לו מת קודם הרגל וכו'" - הנה נתבאר כי הרגל, ר"ל כינוי אדם צדיק הנקרא 'קדש' כנזכר במאמר לעיל. וזה נעשה "מת" - חלל רשע, "קודם הרגל" - כי לא הגיע למדרגת הצדקות. "ונהג אבילות אפילו שעה אחת" כמה דאת אמר "ואשלם ניחומים לו ולאביליו", "לפני הרגל" - הואיל ונתאבל על מעשיו "בטלה ממנו גזירת שבעה" - הם שבעה עידנין יחלפון עלוהי כנ"ל.
"וימי הרגל" שחפץ להיות צדיק "עולה למנין שלשים" - אין צריך לאותם גזירות שעושים שלשים יום כנ"ל שנדון מידיו מרגליו וכו'.
"ודוקא שנהג אבילות" על מעשיו. "אבל אם שגג או הזיד" ולא עשה, "או שהיה סמוך לחשיכה" כי בא יומו והעריב שמשו ונטה למות ולא נהג בעצמו אבילות כי לא יכול - "אין הרגל מבטל האבילות" שמתאבלים עליו "ודינו כדין קובר את מתו ברגל" ועתיד ליתן את הדין אחר כך כפי מה שיתראה בעיני השגחתו יתברך.
"אם נהג שבעה" - שהיה מתחרט בעבור אותם שבעה דינים שעוברים על האדם, "ופגע בו הרגל" ונעשה צדיק, "מבטל ממנו גזירות ל'" - אותם הדינים קשים שדנים באדם שלשים יום הנ"ל. "אפילו חל יום שביעי", שהנשמה משוטטת בעולם ולא מצאה מנוח - "מותר לספר ולכבס בגדיו", חלוקא דרבנן, "ערב הרגל" שנאמר "והיה מדי חדש וכו' יבא כל בשר להשתחות לפני".
"ואין צריך לומר אם חל יום שמיני להיות בשבת ערב הרגל שמותר לספר בערב שבת" שהרי נאמר "ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר וכו'". "ואם לא גלח בערב הרגל" כי עדיין לע נשלם ימי דינו, "מותר לגלח אחר הרגל שהרי בטלה ממנו גזירת שלשים" - אותם הדינים הנעשים באדם כנ"ל במאמר ויקהל. "אבל בתוך הרגל לא יגלח" ואין מתבטל ממנו הדין "כיון שהיה איפשר לו לגלח קודם הרגל" ולא עשה מעשים לפרוש מן השער שהוא כינוי לעשו איש שעיר (כמו שאמרו חז"ל "גבר שדיין כמה דאת אמר ושעירים ירקדו שם").
"ואם חל יום השביעי שלו", הו הדין(?) הנ"ל, "בשבת ערב הרגל מותר לגלח" שהרי מערב שבת נכנע סטרא אחרא כנ"ל ממה שאמר הכתוב "בפרוח רשעים כמו עשב" הוא "להשמדם עדי עד". ואש של גהינם כבה. ובחול המועד נמי מגלח אף על גב כי אין איש גהינם כבה ואין סטרא אחרא נכנע מפני "כי לא היה יכול לגלח". וז"ש לפי שלא היה איפשר לו - דווקא לגלח קודם לכן מותר לו כנזכר.
פירוש שני לצד עליון עריכה
והנה גם עתה אשוב לבאר הדינים הללו לענין הנוגע למעלה.
"הקובר את מתו בתוך הרגל" - כי הנה כבר נתבאר למעלה כי ענין המת שייך בכמה פנים. אמנם דרך קצרה ירצה מה שאמרו חז"ל "אין התורה" (שהוא תפארת ישראל) "מתקיימת אלא במי" (היא אימא) "שממית עצמו" - הוא סוד מה שאמרו חז"ל כשהאשה יולדת ירכותיה מצטננות כאבנים שנאמר וראיתם על האבנים ומסתלק החיות מהם ועל ידי כן מתקיים הבן הקדוש.
ולכן יאמר "הקובר את מתו" - היינו מת זה שממית עצמו. "ונקבר ברגל" - והוא בשתי פנים - זה יצא ראשונה: דמאחר שנתבאר כי ירכותיה הם המת הנזכר, היינו הרגלים שלה, והם נקברים ונטחנים בתוך התורה כדאיתא בזוהר פרשת יתרו "תוספתא בטמירו דטמירין אתרשים רשימו חד דלא אתחזי וכו' ההוא היכלא אתחפייא בשית יריען וכו'". כי ההיכל היא אימא דאתחפיא בשש קצוות התפארת.
ולכן "לא חלה עליו אבילות" - הוא מ"ש בזוהר פרשת אמור דף ע"ה (ח"ג עה, א) וזה לשונו: "תאנא סליק ו' לעילא לעילא והיכלא איתוקד ועמא אתגלי ומטרוניתא אתחרבת וביתא אתחרב וכו' כדין כתיב ויקרא ה' לבכי ולמספד ולחגור שק וכו' ה' עילאה אנגיד מבועי לסטרא אחרא". ולכן כאשר נקבר מת זה בתוך הרגל כנזכר, ובפרט כאשר נכנסים חמשים שערים שלה ומתפשטים עד הרגלים של הבן הקדוש כדאיתא בתיקונים "אימא עילאה עד הוד אתפשטת", היינו רגל הנזכר -- אז "לא חלה עליו אבילות" הנזכר. גם אין שם ענין אבילות הנעשה בחצי הלילה שנאמר "הן אראלם צעקו חוצה וכו' ה' ממרום ישאג על נוהו". אין שם אבילות אלא "לאחר הרגל מתחיל למנות שבע ימים" וכנגד שבעה עולמתאן דמטרוניתא בסוד הבריאה. "ונוהג בהם אבילות" כי שם נעשה כל ההספד בכל לילה כנודע בפסוק "ויחרד האיש וילפת" מפני כי הנה אשה יראת ה' שוכבת מרגלותיו בעולם הבריאה. "ומונה ל' יום מהקבורה" - סוד אות ל' דצלם. "ונוהג בכל השלשים בכל גזרות ל'" שנכנסים הבחינות בהדרגה. והבן.
"במקומות שעושים שני ימים טובים" - ר"ל לשני ימים הם השני נצחים דאימא שהם נעשים 'טובים' דלא אריקת ברכאן לסטרא אחרא לפםי שנגנזו בשני 'ימים' (שהם סוד חתן וכלה), שני ימי בראשית שנעשו 'טובים' לפי שנבדלו מן הרע. וגם הם 'טובים' שנאמר "הנה מה טוב שבת אחים" על ידי "טוב שכן קרוב". ושניהם עולים בהשואה אחת וירתין תרין עטרין גניזין - הוא הטוב הצפון לצדיקים.
ולכן "מונה השבעה מיום טוב האחרון" - היא הכלה כנזכר, "אע"פ שאינו נוהג בו אבילות" בנקודה פנימית - מכל מקום בז' עולמתאן דילה שייך בבריאה (ומדברים) ["ומדבריהם"][1] שנאמר "השמים מספרים כבוד אל" כדאיתא פרשת בראשית, "הוא עולה לו מן המנין" כי כן אותה נקודה אומרת "שימני כחותם על לבך". "ומונה מאחריו ששה ימים בלבד" לפי שהיא נקראת 'בת שבע'.
"הקובר מתו ביום טוב שני של גליות" - כבר נתבאר כי שני ימים טובים סוד חתן וכלה. ויום טוב שני הוא סוד הכלה כי היא גולה וסורה בגליות כמו שאמרו חז"ל גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר מי זה בא מאדום. ולכן היינו מה שכתבנו שהוא "יום טוב האחרון". "או ביום טוב שני של עצרת" - הוא מ"ש בזוהר פרשת בלק וזה לשונו: "כנישתא דישראל מהו? כנישתא דא איהו עצרת, כניסו, כמה דאת אמר מאסף לכל המחנות וכו'. דבר אחר: עצרת - עי עצר עצר ה'. דנקיט ולא יהיב. דהא מגו מהימנו דילה סגיא דלא אשכחן בה מומא יהבו לה בלא עיכובא כלל ואיהי כד מטא לגבה כל מאן דכניס מעצר וכו'".
והנה מבואר מדברי המאמר כי הכלה נקראת 'עצרת'. ולפי כי הוא כינוי זה לשתי סיבות הנזכר - לכן 'יום ראשון' הוא סוד כנישו לפי שהיא בייחוד עם בעלה ומשפיע בה והיא כונשת כל מה שניתן בה - קולטת. ו'יום שני של עצרת' הוא סוד דמעצר ולא יהיה לתחתונים רק בהצנע כנזכר במאמר.
ולכן הוא "נוהג בו אבילות" - לפי כי רגליה יורדות מות, "אם היה אותו היום יום מיתה וקבורה" שלה, שנאמר "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת". "הואיל ויום טוב שני מדבריהם" מתקיים, "ויום טוב ראשון של תורה" שבכתב מתקיים. "ידחה עשה של דבריהם מעשה של תורה" ונוהג בו אבילות ברדתה למטה בעולמות. "אבל אם קברו מת זה ביום טוב שני של ראש השנה" שהוא בסוד הזכר כנודע, "אין נוהג בו אבילות" ואין מתעורר סטרא אחרא ליינק משם "ששניהם כיום ארוך".
"זה שאמרנו שהקובר מתו", היא אמו, "ברגל לא חלה עליו אבילות" של סטרא אחרא. "הני מילי דברים שבפרהסייא" לפי כי יש מקומות שאין שם תערובת של סטרא אחרא. "אבל דברים שבצינעא" במקום שבסטרא אחרא מתערב עם סטרא דקדושה - שם נוהג ענין אבילות.
זאת ועוד אחרת - "דברים שבפרהסייא" היינו מ"ש בזוהר פרשת בהעלותך בענין פסח שני כי אז מכריז הכרוז ואומר "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה - מאן דבעי למחמי למטרוניתא ייתי וייחמי עד לא ינעלון תרעי". "אבל דברים שבצינעא" שהוא לענין הייחוד כמו שאמר הכתוב "והצנע לכת עם אלהיך" ואמרו חז"ל זו הכנסת כלה כדאיתא פרשת תרומה, כי באותה שעה מכניסין אות' שמשהא בלחישו ברזא בגין דלא ישתכח בצערהא רמז דסטרא אחרא דברים אלו שבצינעא האבילות נוהג ומתאחז משם. ולכן עושים עותו שלא מדעתם.
וכן נמי הוא רמז לענין מה שאמרו חז"ל "נשבע הקב"ה", היינו אבא עילאה (כדאיתא בזוהר ובתיקונים), "שלא יכנס בירושלים של מעלה", היא אימא, "עד שיכנס ישראל בירושלים שלמטה" בסוד הכלה. והדבר צריך ביאור כי הנה שני ייחודים הם. האחד שהוא להוציא נשמות חדשות - נפסק מזמן החרבן מפני זה הנדר כדאיתא בזוהר פרשת פקודי בהיכל חמשי וזה לשונו: "ומיומא דאתחרב בי מקדשא לא עאלו תמן נשמתין וכו'". אבל הייחוד שהוא לצורך קיום העולמות אין נפסק כלל כמ"ש בזוהר פרשת ויקרא "אכלו רעים לעילא בגין דלא מתפרשן". וכן הענין בתפארת ומלכות.
ולכן יאמר נא "בדבריהם שבפרהסייא" שהוא הייחוד המפורסם לקיים העולמות - זה "אין נוהג אבילות" מחמת מת זה מסיבת החרבן כאמור. "אבל דברים שבצינעא", הוא הייחוד העיקרי שהוא מוכנע - ודאי נוהג אֵבֶל של החרבן ונפסק מאותה שעה כאמור.
"אף על פי שאין אבילות נוהג במועד וכו'" - לפי כי סטרא אחרא נדחית וסטרא דקדושה הם מזומנים בסוד "מקראי קדש" כדאיתא במאמר פרשת קרח ועלו למעלה, "אנינות נוהג בו שאם מת לו מת בחול המועד" מפני מעשה התחתונים מפני הרעה נאסף הצדיק, "אסור בדברים[2] שהאונן אסור בהם". "ואם מת ביום טוב ואינו רוצה לקברו בו ביום" כי הנה בזמן שהאם רובצת על הבנים - הוא סוד הקבורה כנ"ל דאתחפייא בשית יריען. וכאשר "אין רוצה לקברו בו ביום" בסוד תפארת ישראל הנקרא 'יום' כדי לקיים שלח תשלח את האם, "אין עליו דין אנינות" דאנינות שנאמר בזוהר בענין גילוי עריות שהוא בחינת אימא כאשר הם מגולים וכדאיתא בספרא דצניעותא דף קע"ו (ח"ג קעו, א) וזה לשונו: "אתנהירת אימא ומתפתח' בתרעוי אתא מפתחא דכליל בשית ומכסיי' פתחהא ואחיד לתתא להאי ולהאי. ווי למאן דגלי פתחהא". משמע ממאמרים הללו כי כי רע הוא כאשר מסתלקת אימא מעל הבנים כי נשאר פתחהא מגולה.
אמנם יש חילוק בזה. כי כאשר מסתלקת מפני העון של התחתונים - רע ומר הוא. אבל כאשר היא מתעלית למעלה בסוד הייחוד על ידי מצות שילוח הקן כנודע - אז טוב הוא שלכן הוא מצוה מן התורה ענין שילוח הקן ונאמר בו "למען יטב לך והארכת ימים". ולכן כאשר אין רוצה לקבור מת זה, רק לעשות הייחוד למעלה - "אין עליו דין אנינות" כי אין אחיזה בזה לסטרא אחרא. "אלא אם כן צריך להחשיך על התחום" - שיוצא מתחום של האצילות "להכין לו צרכי קבורה", הוא ארון לתקן אותו להביא הלוחות מלמטה כנ"ל, "ולהכין תכריכין" - היינו שית יריען הנזכר, אז חל עליו של מתעסק דין אנינות "משעה שמחשיך" יונק משם סטרא אחרא מבחינת הגבורות מסטרא דבוצינא דקרדינותא.
"אבל אם מת ביום טוב שני" בסוד הכלה כאמור, "ורוצה לקברו בו ביום" בסוד "ויבן ה' את הצלע", "או ביום טוב ראשון" בסוד הזכר, "ורוצה לקברו ע"י גוים" כי מפני הרעה נאסף הצדיק, "חל עליו אנינות" באותה שעה שהחזיקה בו עד שנעשה סוד חשמל הנזכר פרשת ויקהל - חש ואחר כך מל כמה דאת אמר "מל יהושע".
"אע"פ שאין אבילות ברגל וכו'" - כי הנה עיקר אחיזת סטרא אחרא (הוא סוד האבילות) הוא ברגל של הקדושה שנאמר "כי נגע בכף ירך יעקב". אמנם במועד מתקיים "משלחי רגל השור והחמור" ולכן אף על פי שאין אבילות ברגל, "אם מת לו מת ברגל" - הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת בלק "ואוליפנא מגו בוצינא קדישא דבשעתא דאיהי סלקת למלקט כיסופין ועינוגין ומומא אשתכח בישראל לתתא - כדין מטי לה טפה כחרדל ואתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו'". והיינו מ"ש "מת לו מת" היא רחל כי בתחילה מתמעטת בסוד נקודה והיא כמת כנזכר שם, ואחר כך שנבנית כך הגיע לה כטומאת הנדה, "מתעסקין ברגל לנחמו" לזכר שנתחסר ממנה, "ולאחר הרגל כשיכלו שבעה למיתת מת" זה שהרי כבר עברו עליה יומין דמנין שהם שבעה, "אע"פ שעדיין לא כלה האבילות" עד זמן הטהרה, "מלאכתו נעשית על ידי אחרים" - ר"ל המלאכה של הזכר שהיא הכלה, נעשית ונתקנת על ידי אחרים, "בבתיהם" - בהיכלות הבריאה שם עולמתאן דמטרוניתא מתקנים אותה.
"ועבדיו" - סוד שבעת הסריסים אשר שם, "עושים לו בצינעא" - ענין ייחוד בהיכל אהבה כנודע מהזוהר. או יהיה "עבדיו" אלו הצדיקים עבדי ה', "עושים לו בצינעא" בהיכל אהבה כדאיתא פרשת משפטים בפסוק "כמשפט הבנות יעשה לה". ובאותם הנשמות משתעשע כנזכר בכמה מקומות. והיינו בתוך 'ביתו', רחל, כי שם ביתו מתייחדת עמו. "ואין צריכים לנחמו אחר הרגל מנין הימים שניחמוהו ברגל" שהרי נתקיים בו "ובירושלים תנוחמו" כנזכר.
"מת לו מת קודם הרגל וכו'" - הנה זה המת מורה על רחל שאמרה "מתה אנכי". וזו היא "קודם הרגל" שהוא הצדיק שהוא סוד מה שאמרו חז"ל יש רגל מברכת ובפרט ברגל. "ונהג אבילות אפילו שעה אחת קודם הרגל" - דהיינו מדה אחת שלה כמו שאמרו חז"ל "כל הדוחק את השעה" (כן הוא מפורש בזוהר ובתיקונים). "בטלה ממנו גזרה ז'" מאחר שינק סטרא אחרא מאותה שעה. "וימי הרגל עולים למנין שלשים" לפי כי הלבנה יש לה מספר העתים י"ד שמתמעטת - בטלה אותה גזירה והיה אור הלבנה כאור החמה. "הרי ז' שלפני הרגל" בסוד הבריאה כנ"ל, "והרגל משלים עליהם עד שלשים" כאמור.
וזה "דווקא שנהג אבילות באותה שעה" והיה מקום לקליפה ליינק. "אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבילות" - שלא רצה לתת מקום ליינק הקליפה כלל, "או שהיה סמוך לחשיכה" בסוד הבריאה דדינין מתערין מינה "ולא היה יכול לנהוג" כדי שלא תתגבר סטרא אחרא ביותר. "אין הרגל מבטל האבילות" - הוא יניקת סטרא אחרא, כי לעולם צריך לתת לו יניקה בענין של התמצית להחיות אותם עד זמן שנאמר "בלע המות לנצח". "ודינו כדין קובר מתו ברגל" - כי אחר כך נוהג אבילות ונותן להם מקום ליינק מאותו תמצית כאמור פרשת בלק בפסוק "במשעול הכרמים" - "בההוא שביל דקיק" שיורד להם - משם חלקם מן התמצית.
"אם נהג שבעה ופגע בו הרגל וכו'" - כי הנה אז צריך לעשות שמחה ולהזמין כל העולמות סטרא דקדושה כמו שאמר הכתוב "מקראי קדש". "מבטל ממנו גזירת שלשים" כי אז הלבנה מתמעטת כנודע - לא כך עתה. "אפילו חל שביעי בערב הרגל מותר לספר" בסוד "ואיש כי ימרט ראשו" כדאיתא בזוהר פרשת ויחי "עד לא מריט רישא דמאריה ועד לא גליש למטרוניתא". "ולכבס" - היינו טהרת הבגדים מן הכתם בערב הרגל לפי כי סטרא אחרא נחלש ונדחה למטה כנ"ל. "ואין צריך לומר אם חל יום שמיני", שהוא בסוד דרגא תמינאה, "בשבת ערב רגל" כי נמצא אז הארה יתירה, "מותר לגלח בערב שבת" כי אז נכנע סטרא אחרא ביותר ואש גהינם כבה והדין של רשעים מתבטל.
"ואם לא גלח בערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל" שהרי מתחילה נכנע סטרא אחרא כאמור שהרי כבר נתבטל ממנו גזירת שלשים שבהם מתמעטת הלבנה והם ימי הרעה, ועתה הלבנה במלואה בסוד ה' על עשר כדאיתא בזוהר פרשת אמור עיין שם. "אבל בתוך הרגל לא יגלח כיון שהיה איפשר לו לגלח קודם הרגל" ולעשות מעשה הגורם כן למעלה. אך ברגל לא צריך כי כבר נעשה גילוח למעלה בזכר וגליש למטרוניתא כאמור.
"ואם חל יום שביעי שלו בשבת ערב הרגל מותר לגלח" משתי הסיבות להיות ביטול סטרא אחרא מכל צד, ואשר חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולמיעל לון תחות גדפהא כנ"ל במאמר מפרשת קרח. "ובחול המועד נמי מותר לגלח כיון שלא היה איפשר לו קודם לגלח" ולהעביר אותם השער שגדל בזמן של המיעוט. וכדאיתא בזוהר פרשת אמור זה לשונו: "ותאנא כד בעת אתתא לאתדכאה בעייא לספרא ההוא שערא דרבי ביומא דאיהי מסאבא". היינו בימים של המיעוט כדבר האמור.
- [כאן בדפוס מופיע ציטוט של סעיפי שו"ע ט' - כ']
טור ברקת (סעיפים ט' - כ') עריכה
פירוש ראשון עריכה
כבר נתבאר למעלה כי ענין המת והאבילות הוא דוגמא לרשע כי בעונו בורח הנשמה ממנו ונשאר מת בכח. ואמנם גם בע** המיתה יש חילוקים; כי לפעמים דאסתלק ממנו חלק הרוח ופעמים מסתלק גם כן חלק הנשמה. ואיתא בתיקונים דף קמ"א וזה לשונו: "ואם נשמתא עברת על פיקודי אורייתא וכו' דין איהו ליפרע מנכסי יתומים וכו' ואשתארו נפש ורוח יתומים וכו'". וממה שאמר כי רוח ונפש נשארו יתומים משמע דהכי אתמר פ' קרח במדרש רבה כי יש באדם ה' כחות: נפש רוח נשמה חיה יחידה. ולכן יאמר בתיקונים כי נפש ורוח נשארו יתומים, ומי אביהם? חיה נשמה. וכן נתבאר אצלי בפסוק "יתומים היינו" (איכה, ה) מפני העון, לא נשאר לנו זולת נפש ורוח לפי כי הנשמות הלכו בגלות כנזכר בהיכלות פקודי "ומיומא דאתחרב בי מקדשא לא עאלו תמן נשמתין". ולכן "ואין אב" (איכה, ה) - הוא בחינת חיה כמה דאת אמר "ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה". "אמותינו כאלמנות" - סוד בחינת הנשמה.
ולכן יאמר נא:
"הא דרגל מבטל גזירת שלשים" - כי העונש שהאדם נידון עליו כל שלשים יום מידיו מרגליו וכו' (כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל), הרגל מבטל גזיאות אלו מן האדם כנ"ל. הני מילי "בשאר מתים" - בזמן כי מפני העון הלך הרוח ונפגם הנפש בסוד "נפש כי תחטא". "אבל באביו ואמו" - בזמן שזכה האדם והיה בו בחינת חיה ונשמה, כי לא כל האדם זוכה לכך ועל ידי מה שחטא גרם הסתלקות אב ואם שהם שתי בחינות חיה ונשמה ונשארו יתומים רוח ונפש (וכדאיתא בזוהר: אב ואם אית לנשמתא). ויהיה על דרך זה כי כאשר מסתלקים "אסור לספר עד שיגערו בו חביריו" דהיינו כי אין לאדם יכולת להעביר ממנו אותו רוח הטומאה שנכנס בו כאשר חטא על הנפש (כמו שאמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות"), וזה מכונה אל השער והוא סוד מה שאמר הכתוב "רוח סערה" וכמו שאמרו חז"ל "ויען ה' את איוב מן הסערה" - משערות ראשו וכדאיתא פרשת פקודי דף רל"ז (ח"ב רלז, א) וזה לשונו: "תא חזי להאי רוח מסאבא קדוש ברוך הוא יהב ליה שולטנו למשלט בעלמא בכמה סטרין ויכיל לנזקא. ולית רשו לאנהגא ביה קלנא דבעינא לאסתמרא מניה דלא יקטרג עלן בגו קדושה דילן דהא מגו קדושה נפיק שולטנו דיליה ובעינן גו רזא דתפלין לאצנעא חד שערא דעגלא דיפוק לבר ויתחזי וכו'".
הנה מבואר ממאמר זה מהו ענין השער. ולא לחינם נאמר "הן עשו איש שעיר" כי הסימן לשעירים הוא השער. ולכן על אביו ואמו אסור לספר "עד שיגערו בו חביריו" - רוח ונפש המחוברים עמו כמה דאת אמר "יגער ה' בך השטן". ולכן פלימו ע"ה היה מצער אותו השטן מפני שהיה אומר "גירא בעיני דשטנא" עד שאמר לו שיאמר פסוק "יגער ה' בך השטן" - משמע שהגערה מועילה להנצל ממנו וניחא ליה בהכי. ולכן לפי שהוא תלוי בגערה - "אפילו פגע בו הרגל לאחר שלשים יום" ונעשה בו דין של שלשים יום כנזכר, "אינו מבטל" עד שיגערו בו כנזכר.
ואמנם ראוי לתת טעם קצת מהו ענין השטן דניחא ליה בגערה. לפי כי כך אמרו חז"ל בעשרה דברים נברא העולם בגערה שנאמר "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו". ולכן על ידי הגערה שנאמר "יגער ה' בך השטן" נוטל ממשלה בעולם והיינו מ"ש במאמר הנ"ל "דיהיב ליה שולטנו על עלמא" ונאמר "גוער בים ויבשהו".
"אם חל יום אחד מימי האבילות חוץ מהשביעי" - דהיינו שהגיע לאדם דין אחד משבעה עידנין הנזכר "בערב הרגל מותר לכבס" ולהעביר הבגדים הצואים מעליו. "ולא ילבש" הבגד שכבס שהוא סוד 'חלוקא דרבנן' "עד הלילה" שקדש היום. "וטוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות כדי שיהא ניכר שמפני הרגל הוא מכבס" לפי כי כן עד אחר חצות אינו מתחיל להתגלות אור הקדושה של הרגל. "אבל לרחוץ אסור עד הלילה". "ויש מתירין לרחוץ אחר תפילת המנחה סמוך לחשיכה" ואף על גב שלא יהיה סמוך לחשיכה אחר תפילת המנחה - מותר לפי כי כן אז טובלים הנשמות בגן עדן כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל עיין שם.
"ראש השנה ויום הכפורים חשיבי כרגלים לבטל האבילות" - דאף על גב כי הם ימים של דין יש בהם יכולת להעביר הדין והעונש מן האדם כי אלהים קדושים הוא.
"נהג שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כשבעה וכו'" - הנה ראוי לדעת הקדמה אחת והוא כי אין לך אדם שניצול מדין חיבוט הקבר זולת אותם שאמרו חכמים ז"ל מת בערב שבת ובארץ ישראל ויש בו תורה ומעשים טובים. ועם כל זה לא יהיה ניצול לגמרי רק כפי החלק של רע הנכלל בו מזמן חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת ונתערב טוב ורע. ולכן חיבוט הקבר הוא התיקון העיקרי בעצם אדם. אשר על כן נקבר שעה אחת לפני המועד - בטלה ממנו גזירת שבעה - הם שבעה עדנין כנ"ל.
ואמנם בהלכות אבילות שם יתבאר בע"ה מפני מה הרגל מבטל גזירת שבעה, מה שאין כן בשבת, דאם כן נמצא שהורע כחו של שבת. ולהוציאך חלק אי אפשר. ויש טעם בזה דגדול כח השבת לפי שאין דנין בשבת ואש של גהינם כבה. מה שאין כן ביום טוב. לכן הנקבר בערב שבת לא די שאין דנין אותו אלא שמכניסים אותו לגן עדן ואחר כך נידון כפי מעשיו. אבל מה שאנו אומרים "בטלה ממנו גזירת שבעה" - היינו לאדם שחייב להתאבל עליו. וכי תימא, ולולי שבטלה מן המת גזירת שבעה לא היה מתבטל גם כן מן המתאבלים עליו - אמת הדבר. אבל יש הפרש ביניהם. דאילו המתאבלים על המת הם מתאבלים סתם ולא עשו חכמים ז"ל הפרש בין צדיק לרשע לבינוני. כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. ולכן נמי בטל מן המתאבלים סתם גזירת שבעה ושלשים דאילו ידענו מי הוא הצדיק לא היו מתאבלים עליו כלל. וכדי שלא לפרסם על החוטאים בנפשותם הכל הוא בהשואה אחת כמו שאמר הכתוב "במקום אשר תשחט החטאת תשחט העולה לפני ה'".
ולכן "אם נהג שעה אחת לפני הפסח" - אותה שעה חשובה כשבעה למתאבל. ולענין המת נחשב לו כאותם שבעה עדנין. וכל השאר מובן - אין להאריך. ובמקומו יתבאר יותר בע"ה. ואמנם הצדיקים אין בהם טומאה כלל כמ"ש אליהו ז"ל לתלמיד ר' עקיבא שאמר לו "ולאו מר כהנא?" והיה נושא ארון ר' עקיבא. אמר לו "דייך אין טומאה בצדיקים ולא בתלמידיהם". ולכן נקרא הצדיק "חי" כמו שאמרו חז"ל אצל "ובניהו בן איש חי - אטו כוליה עלמא בני מתים נינהו? אלא בן איש צדיק". וכן באשכפתיה דר' ע"ה בטלה כהונה כי הצדיקים הם חיים.
"שמועה רחוקה וקרובה" בענין החטא אם מזמן רב חטא ולפי שכבר עלת(?) יום הכפורים האבל קל הוא וקרובה, היינו שהבין שחטא מקרוב ולכן צריך לנהוג אֵבל בעצמו ושב ורפא לו. והשאר מובן.
פירוש שני עריכה
הנה נתבאר למעלה כי כמה פנים לפנים הנראים יש לפרש בענין המת. אחת מהנה על הצדיק כמו שאמרו חכמים ז"ל בזמן שהצדיק בעיר "הוא הודה הוא הדרה הוא זיוה". ר"ל "הודה" - מדת הוד. "הדרה" - מדת נצח כדאיתא בזוהר בפסוק "הוד והדר לבשת" (תהלים, קד). "הוא זיוה" - היינו זיו הכהונה. וכאשר פנה משם פנה הכל כי מה צורך ימצא בשושבינים אם אין שם חתן. ומה צורך לכסף ואין קידושין ולא ימין לחבק בסוד "וימינו תחבקני". ולפי כי אז הצדיק הוא בסוד "עני ורוכב על חמור" באתר דלאו דיליה ויניק ליה כדאיתא בזוהר פרשת אמור ולאו אורחיה במלכא למכרב על חמרא דלא לזלזלא בכבוד מלכות כדאיתא בזוהר פרשת תצא -- ולכן נוהג ענין האבילות "הן אראלם צעקו חוצה וכו' ויקרא ה' לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק".
ואמנם בשבת ומועד לא כך היא המדה כאמור. ולכן יסוד זה יאמר נא: "הא דרגל מבטל גזירת שלשים" דהיינו מיעוט הלבנה ואז נאמר "והיה אור הלבנה כאור החמה", "היינו על שאר מתים" - כאמור או בסוד רחל שנאמר "מתה אנכי" או בבחינות בנימן שנאמר בו "בצאת נפשה כי מתה", או בסוד הצדיק שנאמר "כי מפני הרעה נאסף הצדיק". "אבל באביו ואמו" - כי שניהם חשובים כאחד שלכן נקראים "רעין דלא אתפרשאן" כנזכר בזוהר פרשת ויקרא כי בהם שייך שני מיני מיתה. האחד הוא בסוד הנדר אשר נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה כנ"ל. וזה נוהג עד זמן הגאולה. וסוד המיתה השנית נחלקת לשנים. האחד הוא ענין הסתלקות והשני הוא בסוד "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" כנ"ל. וזה הוא 'מיתה וקבורה ביום אחד' כנ"ל.
ולכן על שני בחינות הללו נאמר "שלח תשלח את האם" וכדאיתא בזוהר ובתיקונים, "שלח" מבית הראשון, "תשלח" מבית שני. ולכן יאמר אבל "באביו ואמו שאסור לספר" הבן הקדוש והבת היקרה. "עד שיגערו בו חבירו" - הם הקצוות שלו, עולימתאן דילה. "אפילו פגע בו הרגל לאחר שלשים אינו מבטל" - ובזה מוכרח לומר כי זה הדין הוא ירמוז אל הבחינה של מת שהוא מפני הנדר שנשבע הקב"ה לא אכנס בירושלים של מעלה וכו' כנ"ל. כי מת זה הוא נוהג עדיין ואין הרגל מבטל אותו.
אמנם שאר המתים ודאי הוא שהרגל מבטל כל שליטת סטרא אחרא. ונוסף עוד מה שאמר פרשת קרח דף קע"ה (ח"ג קעה, א) וזה לשונו: "ר' שמעון אמר קריאי מועד - קראי כתיב חסר יוד וכו'. ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו כולהו זמינין מאתר דאקרי קדש. הדא הוא דכתיב מקראי קדש. ואימתי? בשעתא דמועד שרייא בעלמא. וכגוונא דאינון כתרין עילאין זמינין מקדש עילאה - הכי נמי קדש תתאה זמין לכל חילוי לאעטרא להו. קדש עילאה - ידיעא. קדש תתאה - חכמת שלמה וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי בימי המועד כל חילהא של חכמת שלמה מזומנים הם ועלו למעלה, וסטרא אחרא נדחית למטה. ולכן אין שם ענין אֵבל כלל ועיקר. אמנם "על אביו ואמו" שהוא בעבור אותו הנדר שנשבע שלא יכנס בירושלים של מעלה וכו' - "אין מבטלו הרגל" עד ביאת הגואל במהרה.
"אם חל אחד מימי האבילות חוץ מן השבוע בערב הרגל וכו'" - הנה לענין האבילות שהוא על אביו ואמו 'מנין שבעה' היינו מפני כי נאמר "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים". וכל זמן שאין הבטחה זו מתקיימת נמצא שיש אבל כביכול על אותו אור של שבעת הימים לפי כי כן היה בזמן הבריאה ואחר כך נגנז כמו שאמרו חז"ל. ואמנם לענין האבל הנוגע לשאר מתים - ענין 'שבעה' היינו לפי כי סטרא אחרא היא מתאחזת ויונקת משבעה תחתונות שבסטרא דקדושה ונמצא כי "אמלאה החרבה".
ולכן יאמר: "אם חל אחד מימי האבילות חוץ מהשביעי בערב הרגל" - כי הרמז שלו הוא אחיזת הקליפה (בחינת האבל) ברגל של הקדושה, כי לכן נאמר "רגליה יורדות מות". וכאשר הוא ערב הרגל "מותר לכבס", כי הנה סוד הכיבוס הוא ללבוש בגדים לבנים מפני(?) חשש הכתם. ועתה שנתרחק סטרא אחרא מן הקדושה מן הרגלים - ראוי הוא להיות כיבוס בגדים לקיים "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" כדי שיהיה נעשה כך למעלה, כי פועל אדם ישלם לו. "ולא ילבשנו" האדם הגשמי "עד הלילה" שקדש היום כבר. "וטוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות" לפי כי כן נעשה למעלה "כדי שיהא ניכר שמפני הרגל הוא מכבס" כאמור.
"אבל לרחוץ אסור עד הלילה. ויש מתירין לרחוץ אחר תפילת המנחה סמוך לחשיכה" - והעיקר אחר המנחה אף על פי שאינו סמוך לחשיכה לפי כי אז כבר מתחילין לעלות העולמות למעלה כנזכר במאמר הנ"ל בסוד "מקראי קדש". כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא להו. ואמנם לענין הטבילה אחר חצות יכול לטבול לקבל הארת המועד שהתחיל להתגלות.
"ראש השנה ויום הכפורים חשיבי כרגלים לבטל האבילות" לפי כי יום ראש השנה קדוש הוא לאלהינו כמו שאמר הכתוב "אכלו משמנים וכו' ואל תעצבו" לפי כי אין שייך בו ענין עציבות שהוא אֵבל (כמו שאמרו חז"ל "ויתעצב אל לבו" - הוא ענין אבל כמה דאת אמר "כי נעצב המלך על בנו"). ואין שולט בו ענין קליפה זולת דין קדוש לקדש לסטרא דקדושה קדושה נוספת. ומה גם לעם ישראל שלכן אנו אומרים "מקדש ישראל והזמנים". והדין נעשה הוא לברר ולהוציא הרשעים מן הכלל לפי כי בעבורם נאחזת הקליפה מן הקדושה כדאיתא בזוהר. ולכן השטן תובע שימסרו לו הרשעים המתחייבים מן הדין. ואמנם יום הכפורים הוא קדושה נוספת שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" כדאיתא בזוהר פרשת תצוה ולכן אין שייך בו אֵבל.
"נהג שעה אחת לפני הפסח וכו'" - הנה שנינו "כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו". ובתיקונים דף ק"ג זה לשונו: "והארץ לעולם עומדת - דא שכינתא דאיהי עומדת ליה ואיהי שעתא דקיימא ליה. ובגין דא אתמר לית מזל יומא גרים אלא מזל שעתא גרים וכו'". הנה מבואר מן המאמר כי שעה הוא בסוד השכינה. אמנם ענין מה שאמר "הדוחק את השעה השעה דוחקתו" - הענין הוא כי הנה נאמר בקהלת כ"ח עתים. ויש בהם י"ד עתים לטובה - עת ללדת עת לטעת עת לחבק וכו'. וההפך הם י"ד עתים לרעה - עת למות עת להשליך אבנים וכו'. ואמנם כל אלה העתים הם בסוד השכינה כי י"ד עתים הם שהלבנה במלואה והם טובים, וי"ד עתים של זמן המיעוט כי אז סטרא אחרא היא מתגברת ונאחזת בלבנה. ואמנם לפי שהקב"ה נתן מקום לסטרא אחרא ויהיב ליה שולטנו בעלמא, כאשר הובא במאמר למעלה מפרשת ויקהל, ושם נאמר "ולית לאנהגא ביה קלנא דלא יקטרג עלן" -- ולכן צריך לתת לו מקום להתאחז וליינק מן הקדושה שהרי אפילו בני קדושה דילן בסוד התפילין אנו נותנים אותו השער של עגל כנזכר שם. ולכן "כל הדוחק את השעה" ואינו מקבל עליו הייסורין וכיוצא בשמחה - גורם שדוחק את השעה של הקדושה כאמור, שלכן חכמים ז"ל אמרו "יצר תינוק ואשה לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". ולכן כאשר מקבל האדם הייסורין בסבר פנים יפות - אז הוא גורם כי הקליפה מתאחזת בו מאחר שנמסר בידם בהורמנא דמלכא ומניח מלהתאחז למעלה בשכינה מאחר שכבר נתנו לה מקום ליינק משם. אבל הקליפה מתפרנסת ממנו עד תום כל הדבר אשר צוה ה'.
אמנם אם האדם הוא מבעט בייסורין ואינו מקבל אותם בשמחה - הוא דוחק את השעה לפי שהקליפה חוזר אצל השכינה ומתאחז באותה 'שעה' שלה, ודוחק אותה ליינק ממנה. והיינו סוד הנערה המאורסה שרודף אחריה איש יודע ציד איש שדה. ונאמר "כי בשדה מצאה".
ולכן יאמר נא: "אם נהג שעה אחת של אבילות לפני הפסח" - כי הנה בזה נתן מקום לקליפה להיות לה הנאה מאותה קדושה נוספת של חג הפסח. "אותה שעה חשובה כשבעה" - רוצה לומר הויא להו כאילו נתאחזו בשבעה מדות שבקדושה של בת שבע על ידי שינקו מן הבחינה האחרונה שלה והוא סוד המדה המקננת בעשיה כדאיתא בתיקונים: "ה' תתאה מקננא בעשיה", והיינו 'שעה אחת' האמור. כי הקליפה סוד המות הוא מחוץ לעולם העשיה ויונק מסוף עולם העשיה מאותה 'שעה אחרונה' אשר שם, ונחשב לה כאילו ינקה מן השבעה בחינות שבעשיה. "ושמנת ימי הפסח" כי אז נמשך להם הארה ביותר מן הקדושה בהכרח. "ומשלים אחר הפסח עליהם ט"ו יום" שהם כנגד הימים של המיעוט של הלבנה שהקליפה היא נאחזת ממנה כנודע.
"שעה אחת לפני עצרת וכו'" - הנה נתבאר כל הצורך בענין שעה זו מה עניינה. ולכן כל השעות הבאים אחרי כן של עצרת וראש השנה וכיוצא - הנה הם מובנים על דרך הנזכר ואין להאריך.
"שמע שמועה קרובה בשבת וכו'" - הנה כבר נתבאר כי ענין המת הוא סוד הקליפה תקיפא שהוא מחוץ לעולם העשיה, כי טומאת מת חמורה והוא סוד "רגליה יורדות מות" כי הרגלים של סטרא דקדושה הם יורדות למקום המות. ולכן בעקבי משיחא חוצפא יסגי. ואמנם השורש של הקליפה הוא למעלה כדאיתא במאמר הנ"ל מפרשת ויקהל. ושם נאמר "ועל דא אית למיהב ליה חולקא בגו קדושה דילן דהא מגו קדושה נפק". ולכן צריך לשים אותו שער בתוך התפילין דהא פחות משעורה אינו מטמא כדאיתא שם. והנה למדנו מזה המאמר שני עיקרים גדולים; אחד הוא כי הקליפה יש לה שורש למעלה בתוך הקדושה, זאת ועוד עיקר אחר כי אותו השורש אין בו טומאה.
ובכן יובן מה שאמר "שמע שמועה רחוקה" כי הנה ענין השמועה של המת היינו התעוררות אותו השורש שיש לו למעלה. וסימן לדבר "הנני נותן בו רוח ושמע שמועה" דסנחריב. כלומר כי כדרך שבסטרא דקדושה יש בחינות רבות - נפש רוח נשמה וכו' - כן נמי נמצא בסטרא אחרא לפי כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים. ולכן תדע ותשכל ממוצא דבר זה כי חלק מנפש דסטרא אחרא שהוא קליפה גמורה הוא ענין טומאת מת שלכן נקרא הקליפה 'מת' כי אין בה חיים נפש זו ועליו נאמר "בלע המות לנצח". ואמנם חלק הרוח הוא למעלה ביצירה ובזה תבין מה שאמר בזוהר פרשת תרומה "מלאכי עילאי דחקי לסטרא אחרא בגין דאינון רוח שנאמר עשה מלאכיו רוחות והיא רוח מסאבא". שלכן מבטיח ואומר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". וחלק הנשמה הוא בבריאה ותו לא. ואין זה מקום ביאורו.
ולכן תדע ותשכיל כי יש שמועה קרובה, יש שמועה רחוקה. כי הנה "השמועה רחוקה" יהיה בסוד הבריאה; כי רחוק הוא סוד המת זה משם לפי שהוא בסוף עולם העשיה. אמנם בערך עולם היצירה הוא "שמועה קרובה" כי קרוב הוא עולם היצירה לעולם העשיה. ולכן יאמר נא:
"שמע שמועה רחוקה בשבת או ברגל", והיינו כי נתעורר הקליפה בזמנים הללו לפי כי בשבת וברגל נכנעת הקליפה כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל "ההוא מדורא דאשא דסליק ובעי לאעלא גו גוונין של הקדושה", ותכף נפיק ההוא שלהובא דאשא מסטרא דימינא והוא מתגלגל עמה ושניהם מתטמרין לגו נוקבא עילאה. ולכן - אם באולי שמע שמועה קרובה דהיינו כי לפי שהאדם הוא מושרש בכל העולמות כאשר נתבאר בתיקונין וזה לשונו: "נפשין מעשיה, רוחין מיצירה, נשמתין מבריאה" - ולכן אף על גב דאיהו לא חזי - מעשה רב; דמאחר כי כך היה ושמע שמועה קרובה - כנראה כי כן הגיע הפגם בעולם היצירה כי קרוב הוא.
"ולמוצאי שבת ורגל נעשית רחוקה" לפי כי קדושת של שבת ומועד ממעטת שליטת הקליפה כאמור. ולכן "דינו כדין שמע שמועה רחוקה" שהוא בסוד הבריאה כנזכר. "אלא שבשבת או ברגל נוהג בהם דברים שבצינעא" להיות שמועה קרובה. וסוד הדבר מה שאמר בתיקונים כי בעולם היצירה מתערב שם טוב ורע אבל בעולם הבריאה אין שם תערובת קליפה כלל. ולענין מה שהוא ענין שמועה קרובה כי הסוד שלה הוא בעולם היצירה - לכן הוא נהוג בו ביום דברים שבצינעא לפי כי כן נמי סטרא אחרא אשר ביצירה מתערבת עם הטוב אשר שם בהצניע בסוד הגרעין של הפרי כדאיתא בתיקונים "אילנא אית שהרע מבפנים" כענין הגרעין שבתוך הפרי.
אמנם "לאחר שבת ורגל", כי אז נעשית שמועה רחוקה שהדוגמא לזה הוא בעולם הבריאה כי אין שם תערובת של רע - לכן אז "נוהג שעה אחת בלבד" - רמז לאותו המעט שמתאחז משם סטרא אחרא.
וכן "אם שמע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפילו דברים שבצינעא" לפי כי כבר תשש כח של סטרא אחרא כאשר עברו שלשים יום, ואין מקום להתאחז בקדושה לפי שכבר עברו ימי המיעוט של הלבנה מסטרא דיליה, ואחר כך חוזרת להאיר בסוד י"ד ימי המלוי. ולכן "אינו נוהג אפילו דברים שבצינעא" כי הנה נתבאר כי שמועה רחוקה הדוגמא שלה הוא בעולם הבריאה ואין שם תערובת סטרא אחרא כאמור. ולכן "למוצאי שבת או הרגל נוהג שעה אחת ודיו" כי זה רמז לאותו חלק של סטרא אחרא המתאחז באותה שעה כאמור. ולכן אין ראוי לדחוק את השעה עד זמן שנאמר "בלע המות לנצח" ומחה יהו"ה הדמ"עה והיגון המתהווה ויציצו מעיר כל הכתוב לחיים.