טור ברקת/תקמז
שולחן ערוך
עריכה- סימן תקמ"ז - דין מי שמת לו מת בחול המועד - ובו י"ב סעיפים
- חול המועד אסור בהספד ותענית. לפיכך אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד. ומטעם זה אין מוליכין המת לבית הקברות עד שיהיה הקבר מתוקן.
- נשים מענות; דהיינו שכולם עונות כאחת. אבל לא מקוננות; דהיינו שאחת מדברת וכולן עונות אחריה. ולא מטפחות; דהיינו להכות כף אל כף. נקבר המת - אף לא מענות.
- כל שלשים יום לפני המועד אסור להספיד על מת שמת לו מלפני שלשים יום קודם המועד. ואפילו אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת בתוך שלשים שמותר לספדו, אפילו מת ערב הרגל -- אסור להספיד עמו על המת שמת לפני שלשים יום קודם המועד.
- מי שבאה לו שמועה בתוך ל' יום קודם הרגל - נראה לי שמותר לספדו ואף על פי שהיא רחוקה.
- יראה לי שמה שאנו נוהגים בתשלום השנה לספוד על המת ולהזכיר נשמתו - אינו בכלל זה ומותר לעשותו בתוך שלשים לרגל.
- אין קורעין על המת בחול המועד אלא קרוביו שהם חייבין להתאבל עליו. וכן על חכם או על אדם כשר או אם עמד שם בשעת יציאת נשמה. ועל קרוב שחייב להתאבל עליו ועל חכם - קורע אפילו אינו בפניו אלא שבאה לו שמועה במועד, אם הוא בתוך שלשים. ועל אדם כשר אינו קורע אלא אם כן ידע בין מיתה לקבורה.
- אין חולצין כתף אלא קרוביו של מת החייבין להתאבל עליו או על חכם.
- מברין בחול המועד, והוא שלא יברו ברחבה אלא קרוביו של מת. ולא יברו האבל בתוך ביתו אלא על מטות זקופות לפי שאין כפיית המטה ברגל כלל.
- על החכם מברין הכל בחול המועד לתוך הרחבה כדרך שמברין את האבלים - שהכל אבלים עליו.
- עושין כל צרכי המת בחול המועד. גוזזין שערו ומכבסים כסותו, ועושין לו ארון בחצר שבו המת כדי שיהא ניכר שהוא לצורך המת. ואם לא היו להם נסרים - מביאין קורות ונוסרים מהם נסרים בצנעא בתוך הבית. ואם היה אדם מפורסם עושים אפילו בשוק. אבל אין כורתין עץ מן היער לנסור ממנו לוחות לארון, ואין חוצבין אבנים לבנות בהם קבר. ובמקום שיהודים מעט דרים במקום אחד והכל יודעים כשיש מת בעיר - הכל חשוב כמפורסם.
- אין חופרין כוכין וקברות במועד להיות מוכנים למת שימות. אבל מחנכין אותה. היה ארוך - מקצרו או מאריכו או מרחיבו.
- אין לתלוש עשבים ועפר במועד בבית הקברות כמו שנוהגים לעשות בחול.
טור ברקת
עריכהפירוש ראשון
עריכהבלי ספק כי ענין ההספד והתענית הם סיבה אל האדם להיות נכנע לפני בוראו תמיד. כי כן אמרו חז"ל אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. מתוך מאכל ומשתה. ועיקר הדברים הללו אשר נתקנו לעשות על המתים הוא לענין ההכנעה כי אז יכנע לב האדם הערל ואז ירצו את עונם. ועל ידי כך אז יהיה נחת רוח למת.
ולכן מטעם זה יותר נאות והגון הוא לעשות האדם דברים הללו בעצמו על עונותיו לפי כי הרשע נקראת 'מת' שנאמר "ואתה חלל רשע נשיא ישראל". ואין זה בדרך השאלה אלא מת הוא בכח לפי כי מסתלק ממנו כחו של הקדושה השורה על איש הישראלי כדאיתא בזוהר בפסוק "החכם עיניו בראשו" פרשת בלק דף קפ"ז (ח"ג קפז, א), וזה לשונו: "פתח ואמר החכם עיניו בראשו - וכי באן אתר עינוי דבר נש אלא בראשו - דילמא בגופו או בדרעיה? דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא. אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בגילויא דרישא ארבע אמות מאי טעמא? דשכינתא שרייא על רישיה. וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון - בההוא דשריא וקיימא על רישיה. וכד עינוי תמן לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דבר נש איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא. ושלמה מלכא צווח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר", עכ"ל.
הנה מבואר מדברי המאמר כי האדם זו כחו לאלהיו להיות שכינה על ראשו. ונאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם של כל אחד מישראל. והרשע - על ידי מעשיו - הוא דוחה השכינה מקרבו ומעל ראשו שנאמר (איוב, יח) "אור חשך באהלו (זה גופו) ונרו עליו ידעך" - אותו אור שהוא עליו על ראשו ידעך. ונוסף עוד כי הוא מאותה שעה אשר יחשוב לעשות העבירה נכנס בו רוח של שטן מבריח הנשמה ממנו כאשר ביארתי כמו שאמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות". היה להם לומר "כשאדם חוטא נכנס בו רוח של שטות". אלא אתא לאשמועינן כי אין אדם חוטא עד שמסתלק ממנו חלק הנשמה. ובזה נמצא כי הרהורי עבירה קשים מעבירה. ואחר כך נכנס בו רוח של שטות. ונאמר "נפש כי תחטא" - ולא נשמה.
ולכן ימצא כי הרשע מת הוא באמת. ולכן עליו ראוי לספוד ולבכות כי לכן נאמר (ירמיהו כב, י) "אל תבכו למת" (שהוא מת בפועל) "ואל תנודו לו" לפי כי ההספד והבכי הוא לצורך האי'(?) החי להשפיל גאותו עם ארבות ידיו. אמנם "בכו בכו" בכפלים "להולך" - כי משעה שהיה הולך על רגליו הוא מת מפני "כי לא ישוב עוד וראה ארץ מולדתו" כההיא דרבי דהוה אתי כל בי שמשי לביתיה.
ולכן בא הדין כי "חול המועד אסור בהספד ותענית". וכבר נתבאר לעיל כי חול המועד הוא רמז לאדם בינוני שאינו צדיק גמור אך אינו חול גמור. וכדאיתא בזוהר "בני אדם דאינון כמו חולין דטהרה ואית דאינון קדש ואית דאינון קדש קדשים". אמנם בענין השלמים הללו לא צריכא למימר כי להם אסור בהספד ותענית שהרי נאמר "אל תבכו למת". אמנם לאדם בינוני שהוא מכונה לחול המועד צריכא למימר דאפילו לאדם זה אסור בהספד ותענית כי הוא בכלל "אל תבכו למת".
וכמו שבימים אלו של חול המועד אסורים בהספד ותענית לפי כי נמצא בהם קצת קדושה שהם בכלל "מועדי ה'" -- כמו כן אדם זה מכונה לחול המועד אסור לעשות עליו הספד ותענית אלא כי העושה אחת מאלה הוא להטיב לעצמו כדי להכניע את יצרו שלא יתגבר עליו כאמור, כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר - על ידי מאכל ומשתה כמו שאמרו חז"ל. לפיכך "אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד". והנה הנחנו כי כל הדינים אשר מתבארים בענין המת גם שייך באדם הרשע לפי דאתקש אליו. רק כי המת הוא בפועל והרשע הוא מת בכח. ולכן עתה חזר והגיד כי מאחר שאדם זה אינו רשע רק הוא נמשל לחולין דטהרה כאמור -- לפיכך "אין מניחין את המטה שלו ברחוב" - כלומר גם אם באולי עקב דבר נמצא - אין ראוי לפרסם אותו ברחוב כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף ק"א (ח"ג קא, א). כי כאשר האדם חוטא פעם ראשונה הכל מכסים עליו שנאמר "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". וכן הוא אומר "הן כל אלה יפעל אל (בחסדו) פעמים שלש עם גבר". וכך היא המדה - מעביר ראשון ראשון.
ולכן "אין מניחין את המטה" - הוא כינוי אל העון על דרך מה שאמר הכתוב "חושבי און ופועלי רע על משכבותם", "ברחוב" - בפרהסייא, "שלא להרגיל את ההספד" - כי לא נכון לעשות כן באדם כאשר האמור. "ומטעם זה אין מוליכין את המת לבית הקברות" - וזה הוא דוגמא לאדם רשע כי הוא לקברות יובל בעודו בעולם הזה. אמנם אין ראוי להוליכו לבית הקברות, כלומר, לחשוב עליו כי כבר מת הוא ולא יחיה עוד על ידי התשובה -- לא נכון לעשות כן מטעם האמור באדם הבינוני. כי אין ראוי לפרסם עליו למצא עונו לשנא "ברחוב" - כי יש תקוה שיעשה תשובה. וכן נמי "מטעם זה עצמו אין מוליכין את המת" שהוא חלל רשע "לבית הקברות" לומר אבדה תקותו "עד שיהיה הקבר מתוקן" - לפי כי כך אמרו חז"ל בפסוק "במות אדם רשע תאבד תקוה" - כל זמן שהרשע בחיים יש תקוה שיעשה תשובה וכאשר מת תאבד תקוה זו. לכן אין מוליכין את המת (הרשע) לבית הקברות עד שיהיה הקבר מתוקן כאמור.
ואם כה נאמר כי חוזר להקב"ה, כי כן הוא יתברך נותן ארך אפים לעוברי רצונו. ולכן אע"ג שהרשע מת זה הוא מתחייב מן הדין שעובר על כריתות שבתורה, ולכן כאילו הוא מת ועבר ובטל מן העולם -- עם כל זה "אין מוליכין את המת" זה "לבית הקברות" - לחייב אותו מיתה "עד שיהיה הקבר מתוקן" - כלומר עד שיעשה תשובה ומעשים טובים ואז יהיה הקבר שלו נאה ומתוקן.
"נשים מענות דהיינו שכולם עונות כאחד" - הנביא מקנטר לישראל ואומר "עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו", ואמרו חז"ל נשים ממש. והם אמרו שהם נושים כמה דאת אמר "לא תהיה לו כנושה". ולכן יאמר כי לאדם אשר לא טוב עשה ויש עליו נושים מצד מעשיו - לכן נמי אותם נשים שהם חיצוניות מסטרא אחרא "מענות שכולם עונות כאחד" לפי כי הם מאריהון דיבבא ויללא, כי כן השם גורם שלכן נקראת לילית שמיללת.
"אבל לא מקוננות" לפי כי זה נעשה על המת שהוא בפועל כדאיתא בזוהר. "ולא מטפחות דהיינו להכות כף אל כף" כדי שלא לתת כח לסטרא אחרא. "נקבר המת" בפועל - "אף לא מענות" כנזכר.
"כל שלשים יום לפני המועד אסור להספיד על מת שמת לו קודם שלשים יום" - שהדוגמא לזה הוא אותו האדם שהיה בערך 'חול המועד' שהוא נמשל לחולין דטהרה. ואחר כך חטא על הנפש עד מקום שנקרא 'מת'. אמנם היה "קודם שלשים יום" - שהדוגמא הוא שאינו כל כך רשע הנקרא 'רחוק' שנאמר "רחוק ה' מרשעים". ולכן אין ראוי להספיד על מת זה כלל. ואף על גב שחטא - ישראל הוא.
"ואפילו אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת בתוך שלשים שמותר לספדו" לפי כי כך אמרו חז"ל הרשעים מלאים חרטות, ולפי כי קרוב הוא החטא ועדיין לא ישוב מותר לספדו. המ שאין כן באותו שחטא קודם שלשים יום. ולכן "אפילו מת ערב הרגל" מפני אשר חטא על הנפש, "אסור להספיד עמו על המת שמת" וחטא שלשים יום קודם המועד דלא ראי זה כראי זה ועדיין יש לזה תקוה שיעשה תשובה ואין להספיד עליו.
"מי שבאה לו שמועה וכו'" - מעשה שהיה בההוא דסני שומעניה ושמתיה רב יהודה ע"ה. ולכן יאמר נא: "מי שבאה לו שמועה" - היינו מה שאמרו חז"ל "טוב שם משמן טוב" כמה הולך שמן טוב מן הקיטון לטרקלין אבל שם טוב הולך מסוף העולם ועד סופו. וההפך מזה כיוצא בו. ולכן יאמר נא "מי שבאה לו שמועה" דהיינו שמועה של שם רע, "בתוך שלשים לרגל מותר לספדו" והמר עליו כהמר על הבכור, "אעפ"י שהיא רחוקה" שהרי שם רע אין לו שיעור כי כן אסור לקרא קריאת שמע כנגדו אם יש לריח רע עיקר. וכן נמי בענין זה ראוי לספוד עליו כמ"ש[1] "אין קורעין על המת בחול המועד וכו'" - הנה אמר הכתוב "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" ואמרו חז"ל אם תקרעו לבכם בתשובה אין אתם קורעים בגדיכם על בניכם. ולכן יאמר כי אין צורך לעשות קריעה בלב על המת דהיינו שחטא והוא בערך 'חול המועד' כאמור לעיל שהוא דוגמא של חולין דטהרה, "אלא קרוביו שהם חייבים להתאבל עליו" לפי כי כך אמרו חכמים ז"ל "זמרי בן סלוא - פגם לו פגם למשפחתו, פגם לשבט שיצא ממנו". "וכן על חכם ועל אדם כשר" - כך אמרו חכמים ז"ל "חכם שמת הכל קרוביו". וכן על אדם כשר על דרך מה שאמר כשהצדיק בעיר וכו' "פנה משם הודה, פנה הדרה, פנה זיוה, פנה שבחה", כלומר לפי שהצדיק נקרא לבן של ישראל על דרך מה שאמרו חז"ל לב ב"ד מתצה(?) עליהם (מאמר). וכאשר פנה משם כאילו הלכו להם ארבע חלקים הנמצאים בנפש אדם שהם רוח נשמה חיה יחידה, הלכו להם, לא נשאר בהם זולת חלק נפש המדבר. וכמו שאמרו חז"ל פרשת קרח ה' כחות נמצאים באדם - נפש רוח נשמה חיה יחידה.
"או עם עמד שם בשעת יציאת נשמה" דהיינו בזמן אשר חטא על הנפש. אמנם יש ביניהם הפרש כי "על קרוב" שחייב להתאבל עליו מפני פגם משפחה "ועל חכם" דסני שומעניה - "קורע לבבו אפיו אינו בפניו אלא שבאה לו שמועה במועד" של ריח רע "אם הוא בתוך ל'". "ועל אדם כשר שחטא אינו קורע לבבו אלא אם כן ידע בין מיתה לקבורה" כי לא עשה תשובה והוא לקברות יובל רובץ על עונו - ראוי לקרוע סגור לבבו כי כך אמרו חז"ל "כתיב דואג וכתיב דויג - שהיה הקב"ה דואג עליו שלא יצא לתרבות רעה וכיון שיצא אמר ווי שיצא". וכן נאמר בדור המבול "ויתעצב על לבו" - שנהג עליהם אבל כמה דאת אמר "כי נעצב המלך אל בנו" כמו שאמרו חז"ל.
"אין חולצין כתף אלא קרוביו של מת וכו'" - הנה כל הקרב הקרב אל הרשע צריך לדאוג ולעשות חרדה גדולה עליו להיות כי כל איש ישראל הם חשובים כאחד כמו שאמרו חז"ל "נאמר בעשו ** 'נפשות' - "את כל נפשות ביתו", ונאמר ביעקב "ע' נפש כל נפש הבאה ליעקב מצרים שבעים [נפש]" - ולכן מתחייב האדם כי לבו ימס בקרבו על האדם רשע והוא מועיל מאד לאדם להיות ומצטער על הרשעים ומתפלל עליהם שיעשו תשובה אשר על כן עלה הענן בתחילה מצד דביתהו דאבא חנן עליו השלום משום דהוו הנהו בריוני בשביבות' והיתה מתפללת עליהם עד שעשו תשובה.
ולכן יאמר נא: "אין חולצין כתף אלא קרוביו של מת" - דאע"ג כי כל איש הישראלי חייב להצטער על האדם דפקר טפי - מכל מקום כבר נתבאר כי להיות אדם זה דוגמא של חול המועד - אין חולצין כתף בעבור אדם זה שנתן כתף סוררת, "אלא קרוביו של מת החייבין להתאבל עליו". "או על חכם" שסני שומעניה מפני כי כן הכל נחשבים קרוביו.
"מברין על המת בחול המועד וכו'" - גם בזה נמצא רמז בענין - הוא אשר חז"ל הגידו בפסוק "ויזד יעקב נזיד" דמאי שנא תבשיל של עדשים מפני שהעדשה אין לה פה וכן האבל אסור בדברי תורה. ולכן נמי לענין הבראה זו אשר נעשה על אדם זה שהוא דוגמא לחול המועד אשר חטא על הנפש מהיכן בא לידי כך? מפני שלא היה למד בתורה שהרי חז"ל אמרו "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח וכו'". ולפי כי אדם זה לא שמר ללכת בצווי חז"ל - לכן נכשל בעבירה זאת.
ועוד סיבה אחרת לתת רמז בענין כי מעכשיו לא יש לו פה לדבר בתורה שנאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך וכו'".
והוא "שלא יברו ברחבה", ר"ל בפרהסייא, לפי שהקב"ה חס על כבוד הבריות שנאמר "והרגת את האשה ואת הבהמה" כדי שלא תהא עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקלה פלונית על ידה. ולכן לא יברו ברחבה "אלא קרוביו של מת בלבד". "ולא יברו האבל" החוטא על דרך מה שאמר הכתוב "ואשלם ניחומים לו ולאיבליו", "בתוך ביתו אלא על מטות זקופות" כדי להגיס את דעתו וישוב אל ה' וירחמהו. "לפי שאין כפיית המטה ברגל" כלל לפי כי כן כפיית המטה הוא מורה כי אבדה תקותו ויאסוף רגליו אל המטה. ואין כפיית המטה ברגל כלל באדם שהוא דוגמא לרגל שהוא קדש כאמור, דאף על גב שחטא הוא נענש ויש לו אחרית ותקוה טובה.
"על החכם מברין הכל בחול המועד" - כי הנה החכם משונה במעשיו לטובה, ואף על גב שחטא -"מברין הכל" - דהיינו לומר דוגמא לעדשה שאין לה פה כך הם אין להם רשות לפתוח פה עליו לפי כי כך אמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה לפי כי ודאי עשה תשובה". ואם לענין הרהור אין רשות לאדם להרהר אחריו -- מכל שכן שאסור לדבר בפה.
ולכן נמי "מברין בתוך הרחבה" כי בזה ימצא לו דרך כבוד כי ראוי לומר עליו מה נשתנה שמותר להברות עליו ברחבה לתת הודעה לעין כל כי מפני שהוא חכם שהיה מקיים מה שאמר הכתוב "ברחובות תתן קולה". כמו שאמרו חז"ל היכן מתרחבת דברי תורה? בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ולכן מברין עליו לתוך הרחבה "כדרך שמברין את האבלים" המצטערים על מת, "שהכל אבלים עליו" ועל תורתו כנזכר.
"עושין כל צרכי המת בחול המועד וכו'" - הנה הדברים אשר הם צריכים אליו בא בהם הרמז על שני דברים הבאים כאחד. דבר והפכו. זה יצא ראשונה: מה שאמר "גוזזין שערו" היינו להורות על מה שאמרו חז"ל "לעתיד מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הכל. הרשעים נדמה להם כחוט השערה". ושם נאמר כי דוגמא זו לתת רמז למה שאמר הכתוב "הוי מושכי העון בחבלי השוא". וזה היה להם מפני גסות הרוח. כך אמרו חז"ל אצל "איש איש תשטה אשתו" - היה שוה לכל אדם. מי גרם לזה שנכשל בסוטה? גסות הרוח שהיתה בו. ולכן לזה "גוזזין את שערו" לרמוז מה גרם לו לחטא - הלא זה גסות הרוח הנמצא בו.
ואמנם גם בזה נותנים רמז לטוב לו על ענין מעשה הצדקה שהיה גוזז ממונו ונותן. הלא זה הדבר אשר חז"ל הגידו בפסוק "וכן נגוזו ועבר" - משל לשתי רחלות. גזוזה עוברת, שאינה גזוזה אינה עוברת בנהר. וכבר נתבאר מאמר זה הדיק היטל על הנשמה כאשר היא עוברת בנהר דינור למעלה.
וכן נמי "מכבסים את כסותו" - לתת רמז בענין זה על הבגדים אשר מלבישים לאדם העובר על דברי התורה והם הנקראים 'בגדים הצואים' כדאיתא בזוהר בפסוק "הסירו הבגדים הצואים מעליו". כי כל איש שנתחייב מן הדין לירד לגהינם - אז מלבישים אותו בתחילה אותם הבגדים הצואים ואחר כך מכניסים אותו לגהינם. ואמנם מכבסים אותו לתת לו רמז והודעה מה שאמר הכתוב "כי לא לעולם אריב וכו' ונשמות אני עשיתי". ולא יעיר כל חמתו. וסוף שעולה משם ואחר כך מלבישים אותו בגדים נאים הנקראים 'חלוקא דרבנן' כדאיתא פרשת ויקהל לאחר שטובלת הנשמה בנהר דינור המלאך מביא הבגדים שלו הגנוזים בתוך י"ג מיני בשמים שנאמר "נרד וכרכום קנה וקנמון וכו'", ומלביש אוו בהם ומכניס אותו לגן עדן.
וכן נמי "עושין לו ארון בחצר שבו המת" כי הרמז בזה זכרון לחצר מות אשר שם הוא ממונה על המתים כההיא דשמואל בברכות. וענין הארון יש בו דבר והפכו כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ד (ח"ב ריד, א) וזה לשונו: "הכל נתן ארונה וכו' - אמאי אקרי ארונה? אלא כתיב ארונה וכתיב ארון. בעוד דההוא אתר הוה תחות ידיה אקרי ארונה - ארון דסטרא אחרא. ועל דאתוספו ביה אתוון יתיר הכי בעינן לאתוספא לההוא דאקרי רע עין, רזא דסטרא אחרא וכו'. בכה ר' אבא ואמר ווי לבני עלמא דלא ידעי לההוא כסופא. ווי לההוא עונשא דכל מאן דבעי עאל בארונה בגין דלא אצטריך למיעל בארונא בר צדיק דידע בנפשיה ואשתמודע בגרמיה דלא חטא בההוא ברית את קיימא קדישא מעולמוי, וקא נטר ליה כדקא יאות וכו'. בשעתא דדיינין ליה בההוא עלמא מסתכלן בעובדוי אי הוה פגים רזא דברית והשתא פגים ארון דברית דיליה - הא לית ליה חולקא בצדיקייא ומסתכלן ביה ודיינין ליה ומפקין ליה לבר מכללא דאדם. כיון דאפקי ליה מכללא דאדם מפקי ליה מכללא דכולהו ארחנין דאתעתדו לחיי עלמא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כמה חמור עונש המכניסים אותו בארון כי מלבד מה שהם מענישים אותו פעם אחר פעם - אחר כך מוציאין אותו מכלל אדם שהוא מסטרא דקדושה. זאת ועוד רעה אחרת - כי אין לו תחייה לעתיד בזמן תחיית המתים. ולכן יאמר "ועושין לו ארון בחצר המת כדי שיהא ניכר שהוא לצורך המת" - ר"ל כי לכן החי יתן אל לבו לשוב אל ה' ולעשות מעשים טובים כדי לזכות להקבר בתוך ארון כאמור על דרך מה שאמר הפסוק ביוסף "ויישם בארון" - כי כן היה נאות והגון לו לפי ששמר בריתו ולא נטמא עם אשת פוטיפר.
ואמנם ענין הארון יש בו רמז למה שאמרו חז"ל "ועשית לך ארון עץ" דאף על גב כי תלמיד חכם חטא אין משחיזין אותו. ולכן יאמר "ואם לא היו נסרים" דהיינו מה שאמר הכתוב "ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז", "מביאים קורות ונוסרים מהם נסרים בצנעא בתוך הבית" להיות לו לרמז כי עליו יצדק מה שאמר הכתוב "ואת צנועים חכמה". ומה גם כי כך אמרו חז"ל "כל שמעשיו סתומים אז טוב לו". ולכן אע"ג כי "דלת הוא" - דל מתורה ומצוה - ראוי הוא להכנס בארון כי יהיה גנוז בתוכו צפון(?) בארז.
"ואם היה אדם מפורסם עושים אפילו בשוק" לקיים "חכמות בחוץ תרונה". "אבל אין כורתין עץ מן היער לנסור ממנו לוחות" שלא לעורר על מה שאמר הכתוב "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת", ואמרו חז"ל היינו עם הארץ. ואמרו חז"ל "אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ", כמעשה ההוא צורבא מרבנן דלא אזמין עליה רב מנסייא וכו'.
"ואין חוצבין אבנים לבנות בהם קבר" - לפי שתלמיד חכם נשתבחו בזה כמ"ש "ארץ אשר אבניה ברזל" ואמרו חז"ל "בוניה - אלו תלמידי חכמים".
אמנם "במקום שיהודים דרים במתי מעט הכל מותר מפני שהכל יודעים ומכירים כשיש מת בעיר"[2]. רצה לומר אשר לא טוב עשה בקרב עמיו "והכל חשוב כמפורסם". ולכן אע"פ כי בכל הדברים הללו יש בהם רמז דמשתמע לתרי אנפי - הכל עושים, מאחר שהכל הוא מפורסם אצלם יודעים הם לאיזה צד מהם עושים כל הדברים.
"אין חופרין כוכין וקברות במועד וכו'" - אשר חז"ל הגידו (גיטין נז, ב) בפסוק "כי עליך הורגנו כל היום" - אלו תלמידי חכמים שמראים הלכות שחיטה בעצמן, דאמר מר הכל מראה האדם בעצמו חוץ משחיטה ודבר אחר. ולכן יאמר "אין חופרין" נמי על דרך מה שאמר הכתוב "משם חפר אוכל", "ויחפרו לנו את הארץ". "כוכין וקברות במועד" - כי לא נכון להראות כן בעצמו אע"ג כי הכונה הוא "להיות מוכנים לצורך המת שימות" מפני מעשיו הרעים. כי כאשר יהיה מהרהר בזה בלבו כך בכל שעה אנן סהדי כי לא יחטא. והנה חז"ל אמרו אם רואה אדם יצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה. אם כן קס"ד כי גם זה יהיה מותר לאדם להרהר בכך - ולכן יאמר כי אין אדם רשאי לחשוב כל כך במועד שהוא כפי פשוטו מפני כי צריך להיות האדם שמח ואין לך דאגה יותר מזה בעולם כמ"ש החכם "המות אין ליירא ממנו אבל יש לדאוג עליו". ולכן "אין חופרין כוכין וקברות במועד".
ועוד יהיה "המועד" על דרך האמור למעלה, כי הדוגמא הוא על אדם בינוני הנקרא 'חולין דטהרה' כדאיתא בזוהר הובא למעלה. אין ראוי לאיש כזה לחשוב במחשבות הללו כי לא אמרו חז"ל יזכור לו יום המיתה אלא לאדם שמתגבר עליו היצר והוא דרך חול כאמור. "אבל מחנכין אותם" - ר"ל כי מי שהוא רגיל לחשוב מחשבות הללו כדי להנצל מיצר הרע לא נאסר עליו מחשבות הללו מאחר שהוא רגיל בהם - לא מפני כך בעצבון יאכל במועד. ולכן מחנכין אותם במועד "אם היה קצר יעשה אותו ארוך" באומדנא דדעתא, או ארוך ימעט מאותה מחשבה, "או מרחיבו" כמה דאת אמר "העמק הרחיב למטה" - הכל לפי מה שהוא רגיל כך יעשה, הן חסר הן יתר, מאחר כי כונתו לשמים כמדובר.
"אין לתלוש עשבים ועפר במועד" - דמאחר כי מעשים הללו הם זכר בעלמא על שם שנאמר "בפרוח רשעים כמו עשב וכו' להשמדם עדי עד" - אין לעשות כן במועד כי לעולם חוששים שלא יהיה לבו דואג בקרבו וצריך להיות שמח במועד. ולכן אין לתלוש עשבים "בבית הקברות כדרך שהוא עושה בחול".
ואם אמרנו כי "חול המועד" הוא דוגמא על אדם בינוני שאינו רשע רק שהוא דוגמא של 'חולין דטהרה' - אין ראוי לעשות כן שהרי שנינו "ואל תהי רשע בפני עצמך". וענין תלישת העשבים רמז הוא על הרשעים כנזכר, "וכמו שנוהגים לעשות בחול" שהוא דוגמא לאדם שהוא חול - חלל רשע, להחזירו בתשובה. וכן לא יעשה לאיש כמוהו.
פירוש שני לצד מעלה
עריכהועתה שוב אשוב לבאר הדינים הללו כפי הרמז שהם למעלה. וכך היה אומר:
"חול המועד אסור בהספד ותענית" - לפי כי כך אמרו חז"ל בברכות "ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ואומר אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי" (ברכות ג, א). כי הסוד בזה הוא כי עשה הקב"ה בזמן החרבן תרתי לריעותא. חרב הבית - היינו מ"ש בזוהר פרשת אמור דף ע"ה (ח"ג עה, א) וזה לשונו: "תאנא, ו' סליק לעילא והיכלא איתוקד ועמא אתגלי ומטרוניתא את**ת וכו'". וכאשר סמכין אתעדו והשליך משמים ארץ - היינו "החרבתי את ביתי". אמנם מ"ש "ושרפתי את היכלי" - והיורה על אותה הנקודה הפנימית השרשית דלא שייך לומר בה 'חרבן' רק 'שרף אותה' מתוקף הדינים שהשפיע בתוכה כדאיתא בזוהר בפסוק "ויספתי לייסרה אתכם" - אתן תוספת דין במדות עליונות וזה כדי ליסרה אתכם.
אמנם גם כן המדה עצמה מרגשת בענין והיינו מ"ש "שבע כחטאתיכם", כי המדה הנקרא 'שבע' (היינו "בת שבע" וכל השבע מדות שבה) מרגישים בחטאתיכם. ולכן יאמר ה' אוי ששרפתי את היכלי והגליתי את בני (הם הנשמות קדושות) לבין האומות (אלו הם הקליפות). וכמו כן כך יעשה שלשה פעמים ביום כההיא דרבי חנינא ע"ה שנכנס לחורבה להתפלל ושמע בת קול מנהמת כיונה ואומרת ככל הדברים האלה "אוי שהחרבתי את ביתי וכו'".
ואמנם הנני מודיעך סוד גדול בזה כי יש הפרש בין שני מעשים הללו - לא הבוכה בלילה הוא בת קול זו - כי כן הוא אומר הקדוש ברוך הוא אוי שחרבתי את ביתי, ואיתא בזוהר דא זווגא דשכינתא. אשר על כן אנו נוהגים להתאבל על החרבן בחצי הלילה כנודע סדר התיקון. אמנם ביום בת קול "מנהמת כיונה" - היינו אותה שנקראת "יונתי תמתי" אשר נעשית "יונת אלם" כנזכר בפ' עין יעקב בע"ה. ואמר "אוי שחרבתי את ביתי" על עצמה היא אומרת כך. והיינו מפני דלא אקדימת קיסטא לבנהא כדאיתא בזוהר. ומה גם על ענין הערבות שקבל על עצמה בגלות בבל כדאיתא בזוהר פרשת תשא עד שהשליך הקב"ה אותה ואת בנה (אלו ישראל) אל ארץ אחרת כיום הזה שנאמר "ובן כסיל תוגת אמו". ולכן אמריה תאמר "אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי" - אני בעצמי כענין "איהו דאפסיד אנפשיה", וכדאיתא בזוהר בכמה מקומות שהקב"ה כביכול בוכה בחצי הלילה כמו שאמר הכתוב "ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש" - ה' איש מלחמה, "וילפת" - מפני כי "והנה אשה" הצדקת "שוכבת מרגלותיו" על שם "כי שחה לעפר נפשנו וכו'".
ולכן יאמר נא: "חול המועד אסור בהספד ותענית", ואיתא בזוהר פרשת בהעלותך דף קנ"ב (ח"ג קנב, א) וזה לשונו: "פקודא לעשות פסח שני וכו' - אי רזא דפסח רזא דמהימנותא דישראל עאלין בה שלטא בניסן וכדין איהו *מנא **** איך יכלין אלין דלא יכילו או דאסתאבו למעבד בירחא תניינא דהא אעבר זמנא? אלא כיון דכנסת ישראל מתעטרא בעטרהא בניסן - לא אעדיאת כתרהא ועטרהא מינה תלתין יומין מן יומא דנפקו ישראל מספח יתבא מטרוניתא בעטרהא וכל חילהא בחדוה", עכ"ל.
הנה מבואר מדברי המאמר כי שלשים יום יושבת המטרונא בשמחה בעטרות שלה, ומכל שכן בזמן חול המועד. ולכן "אסור בהספד ותענית" כאמור.
וכן נמי לאותם יחידי סגולה המקיימים "חצות לילה אקום להודות לך" ונאמר "קומי רוני בלילה לראש אשמורות" ואז "שפכי כמים לבך נוכח פני אדני" (איכה, א) - פנים של זעם של אותה שעה. ולכן שם זה אדנות בסוד רחל הבוכה בחצי הלילה. ודיו לעבד להיות כרבו כנזכר במקומו. ולכן במים הללו אין לבכות כלל ואין לומר המזמורים "על נהרות בבל וכו'" - זולת תתחיל "לה' הארץ ומלואה שאו שערים ראשיכם וכו'", והשאר הכל בניגון. ואין לומר "יענך ה' ביום צרה" לפי כי אז הוא שמחה - זווגא סתימאה כדאיתא בזוהר.
ולכן יאמר: "אין מניחין לו המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד" - כי הנה המטה הוא סוד "מטתו שלשלמה" וכדאיתא בזוהר פרשת בשלח דף ס"ג (ח"ב סג, א) וזה לשונו: "אבל אמרה נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושולחן וכסא ומנורה - ארבע אלין למה? אלא בגין דאינון תיקונא דכנסת ישראל והני אתקרי מטה וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי כינוי 'מטה' הוא בסוד כנסת ישראל. אמנם תן דעתך בדברי המאמר מדקאמר "דאינון תיקונא דכנסת ישראל" - משמע כי מטה אינה כנסת ישראל עצמה. וסוד הענין הוא כי המטה הוא בסוד הבריאה, ורחל יורדת לשם. כי כבר נתבאר בכמה מקומות כי כל הדברים הרוחניים הנעלמים נלמד אותם מן הדברים הנגלים הגשמיים. והנה זאת תורת האדם שהוא ישן על המטה. וכן הנקבה היא שוכבת במטה. ואיך תעלה על דעתך כי המטה היא ברזל ממש הנעשית מטה -- אינו כן רק היא התיקון שלה שיורדת למטה בבריאה ושוכבת על המטה ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ואין זה מקומו לבאר זה הענין. אמנם נקטינן כי סוד המטה הוא כינוי לכנסת ישראל כמ"ש במאמר זה "ארבע אלין אינון תיקונא לכנסת ישראל".
ולכן יאמר "אין מניחין את המטה", שהוא כינוי לכנסת ישראל, "ברחוב" שמורה על עולם הבריאה - הוא הרחוב לפני עולם האצילות שהוא בסוד 'בית' כנודע. וזה "שלא להרגיל את ההספד" - כלומר מפני כי לעולם הבכי וההספד שעשה הקב"ה בכל לילה הוא בסוד עולם הבריאה. ולכן אין לעשות כך במטה הגשמית למטה כדי שלא לעורר כך למעלה במקום שרגיל להיות שם ההספד בכל לילה - כך שלא יתעוררו שם מאריהון דיללא ויבבא שהם שם, כנודע מן הזוהר.
ובמשנה שם נאמר "ולא של נשים לעולם מפני הכבוד" - הוא הדבר שאמרתי, כי שם בבריאה נעשה ההספד זה בכל לילה רחל ממררת אמריה ואומרת אוי שחרבתי את ביתי וכו'. ולכן אין מניחין המטה של נשים ברחוב לעולם אפילו בחול. וזה "מפני הכבוד" - היינו כבוד ה' שאנו אומרים בכל יום "ברוך כבוד ה' ממקומו". ואיתא בזוהר פרשת פנחס דף ר"ן (ח"ג רנ, א) וזה לשונו: "ובההוא זמנא מקדשין לעילא להאי חיה וקראן לה 'כבוד', וכדין אתקדש מועד' מה דלא הוה כבוד עד השתא. וכען קראן לה 'כבוד'. הדא הוא דכתיב וביהכלו כולו אומר כבוד". והיינו מה שאמר במזמור "ויבא מלך הכבוד". ולכן נלע"ד דיש לכוין במזמור "לה' הארץ ומלואה" כשאומר "ויבא מלך הכבוד" לענין זה. אמנם הנה יש במזמור זה בפסוק "שאו שערים ראשיכם וכו' ויבא מלך הכבוד". ולכן ראוי לכוין בפסוק ראשון "ויבא מלך הכבוד" כי באותה שעה נכנס בגן עדן, סוד הנקבה הנק' 'מלך' ונקרא 'כבוד', להשתעשע עם נשמות הצדיקים כנזכר בזוהר. ולכן נאמר "והנשאו פתחי עולם" שהם אותיות ו"ה, דהיינו חיבור הצדיק (שהוא ו' זעירא) עם אות ה' הנקבה, שלא להראות שיש פירוד ביניהם חלילה.
ואחר כך בפסוק שני נאמר "ושאו פתחי עולם" - הוא אות ו' לחוד, בסוד יעקב, היינו "מלך הכבוד" שנכנס לגן עדן לעשות הייחוד, זווגא סתימאה כדאיתא בזוהר. נמצא כי הנקבה קראן לה 'כבוד'. ולכן שנינו "ולא של נשים לעולם אין מניחין אותם ברחוב" שהוא דוגמא לעולם הבריאה כאמור. וזה "מפני הכבוד" - היינו המדה זו דקראן לה 'כבוד'. ואין לרמוז בה שיורדת בבריאה לעשות הספד שם כי אז מתמעטת ונעשית בסוד נקודה ואין זה כבוד לה, רק ענין גלות. ולכן אין ראוי לעשות כך.
ומטעם זה "אין מוליכין המת לבית הקברות עד שיהיה הקבר מתוקן". והנה בהלכות מגילה שם מבואר ענין מת מצוה שאין לו קוברים - סודות נפלאים. אמנם לענין הנוגע בדין זה הוא כי ראוי לך לדעת כי זה המת מתבאר בתחילה בסוד הצדיק, הילד שהחיה אלישע ע"ה הנקרא 'חבקוק' כדאיתא בזוהר שרומז על תרין חיבוקין. וסוד הדבר כי זה הילד הוא סוד הצדיק אשר נתבאר עליו מה שאמר הכתוב (קהלת ד, טו) "ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם היל השני". ובדברי חז"ל זה בנימן. אמנם יוסף הוא ילד הראשון שנאמר בו "אל תחטאו בילד ולא שמעתם". והנה זה הילד יוסף נמצא בו תרין חיבוקין בסוד "וימינו תחבקני". וכן נמי כאשר נתבאר פרשת תרומה ושם נאמר "מאי נר? אלא אתכלילת ברמ"ח איברים ומחמת תרין דרועין לגבייהו כדין אתקריאת 'נר'" כנזכר בהלכות פסח "אין בודקין אלא לאור הנר" (טור ברקת, סימן תלג).
ולכן יאמר כי הילד זה חבקוק מת. מאי טעמא? משום דאתא מסטרא דנוקבא ונאמר בה "רגליה יורדות מות". והסוד הוא כי כאשר מתעוררת אשה זרה שנאמר בה "והנה אשה לקראתו והחזיקה בו ונשקה לו וכו'" - אז נאמר "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" ונעשה אבר מת. ולכן בא הדין "המשמש באבר מת וכו'" כאשר יתבאר במקומו בעזרת השם. ולכן על עיקר זה יאמר נא: "אין מוליכין המת" הגשמי, "לבית הקברות עד שיהיה הקבר מתוקן" כדי שלא לעורר ענין העדר זה למעלה כמדובר.
ועוד ירצה במאמרו על רחל הנקראת "מת" שנאמר "ואם אין מתה אנכי". וכן היה שנאמר "ויהי בצאת נפשה כי מתה". והנה מת זה יש לו קבר כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ב (ח"ב קמב, א) וזה לשונו: "ואי תימא נפש לעילא דאתיישבת גו קברא אן הוא קברא? אלא גו ההוא קליפה תקיפא. וע"ד נפש כגוונא דא לתתא וכלא דא כגוונא דא", עכ"ל. ולכן יאמר נא: "אין מוליכין המת" זה הגשמי "לבית הקברות" הגשמיים, "עד שיהיה מתוקן הקבר" כדי שלא לגרום העדר למעלה חלילה. דאף על גב כי בזמן החול נעשה הדבר הזה למעלה - לא כך בזמן חול המועד. ולכן לא נכון לעשות כך בחול המועד.
"נשים מענות דהיינו שכולם עונות כאחד וכו'" - הנה באלו הדברים כאשר יתבונן בן דעת יראה דברים מנוגדים, שהרי נתבאר לעיל למעלה כמה דברים שאין ראוי לעשות אותם כדי שלא לעורר כך למעלה שמורה ענין העדר בחול המעוד. ואם כן מקשה לך למה התירו לעשות דברים הללו מאחר שהם מורים על העדר כאמור? אמנם הנני מודיעך בפעם הזאת כי בכל הדינים ומה גם באלו ימצא דבר והפכו. וכדי שלא להאריך אני מקצר כפי האיפשר כי בזה נאמר "ארוכה מארץ מדה וכו'". לא כדרך הפשט דשייך ביה קץ וגבול לפי כי הן הן גופי תורה. ולכן בחרתי דרך קצרה.
ואמנם דע לך כי הענין של מת באמת הוא נאמר בסטרא אחרא בס"מ כדאיתא בזוהר פסוק "על פי שנים עדים יומת המת" - דא ס"מ. מת מעיקרו. לא יומת על פי עד אחד - היינו ה' אחד. והכי קאמר: "אין מוליכין המת" הגשמי "לבית הקברות" כי הדוגמא לזה הוא סמאל מת הוא והקבר שלו יהיה לעתיד כדאיתא בסוכה "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים" על יצר הרע שנהרג. וכבר בארתי כי מה שאמרו חז"ל "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות" - היינו לומר כי כל כחות הללו נמצאים כאחד בס"מ כי הוא אשר יהרוג אותו הקב"ה לעין כל כנ"ל. וכדאיתא בזוהר פרשת שופטים לדון בארבע מיתות בית דין לסמאל שנאמר "כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד".
ולכן אין מוליכין את המת הגשמי לבית הקברות "עד שיהיה מתוקן הקבר" להודיע כי היות העצמי הוא סמא"ל אינו נהרג ונקבר עכשיו עד לעתיד עד שיתוקן לו הקבר, ובלע המות לנצח. ולכן יאמר נא: "נשים במועד מענות". דאף על גב כי הנשים בסטרא דקדושה הנקראים "בתולות אחריה רעותיה", הם בזמן חול המועד בשמחה ובטוב לבב כנזכר במאמר שנ"ל(?) דמטרוניתא וכל חילהא יתבין בחדוה. וכאשר זה קם - זה נופל. כי אותם הנשים אשות הזימה אז הם מענות ומקוננות. וכדאיתא בזוהר פרשת עקב דף רע"ה (ח"ג רעה, א) וזה לשונו: "כגוונא דצריך לקבלא גבירתה בכמה נהורין דשרגין בשבת ובכמה עינוגין ולבושין שפירין וביתא מתתקנא וכו' ובהאי חדוה ותקונא גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכא ברעבון בבכי' בהספד בלבושין אוכמין כארמלתא דאי עילאה זו חרבה זו וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי כל הטובה והשמחה הנעשה לכנסת ישראל הוא גרמה לקליפה ההפך מזה. וכן נמי בנדון זה: השמחה הנמצאת לנשים שבקדושה בזמן המועד הוא הגורם הראשון לנשים דסטרא אחרא להיות ביגון ואנחה ובכיה. ולכן יאמר נא "נשים מענות כאחת" - הוא מ"ש כי כולם כאחת אשות הזימה עונות קינה. "אבל לא מקוננות דהיינו שאחת היא מדברת", לילית מחייבתא, "וכל הנשים" דסטרא אחרא "עונות אחריה".
"לא מטפחות דהיינו להכות כף אל כף" וכדאיתא בזוהר פרשת נשא "וגם אני אכה כפי אל כפי". וכאשר הוא מתוקן אז נאמר "כף אחת מליאה קטורת".
"נקבר המת אף לא מענות" - שהרי נקבר ס"מ לעתיד. בלע המות לנצח. ונאמר "ולא ישמע עוד קול בכי וקול נאקה".
"כל שלשים יום לפני המועד וכו'" - הנה בהלכות פסח נתבאר טעם למה שאמרו חז"ל "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום" לפי כי משעה שנכנע הקליפה, שורש המן האגגי שחיק מחיק - מאותה שעה מתחיל תיקון של סטרא דקדושה. ואמנם תדע ותשכל ממוצא דבר זה כי שלשים יום קודם המועד מתחיל להתנוצץ אור של סטרא דקדושה. וכן הוא אומר "ואני לא קראתי לבא אל המלך זה שלשים יום". ואיתא במדרש רבה "אסתר נדמית ללבנה. וסימן לדבר ואני לא נקראתי וכו' זה שלשים יום".
ולכן "כל שלשים יום לפני המועד אסור להספיד על המת". אמנם אם עייני שכל לך ותבין ממה שנתבאר בהלכות פסח כי הקליפה סטרא אחרא אין לה אחיזה רק בשבעה תחתונות. ומאחר כי ידעתי מן הזוהר והתיקונים כי כל ספירה היא כלולה מעשר - ולכן שלשים יום הרמז שלהם הוא בסוד שלשה ספירות והם העליונות. ואיתא בזוהר פרשת אמור דף קמ"ט (ח"ג קמט, א) וזה לשונו: "ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וכו' - האי עשור מכנסת ישראל אינון, ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה וכו'. והאי יומא איהו דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר ענין חמשה עשר יום שקודם המועדות. ומכאן תבין גם לענין זה כי חמשה עשר יום אחרים נמצאת הארה גדולה למעלה כי הכל ימצא שלשים יום שהוא ענין הנמשך הארה משלש מדות עליונות לכנסת ישראל. ולכן "אפילו יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת בתוך שלשים שמותר לספדו". "אפילו מת ערב הרגל אסור להספיד עמו על המת שמת לפני שלשים יום קודם המועד" כי הנה ביארתי כי בענין המת זה ימצא דבר והפכו. לפי כי יש דוגמא במת זה לסטרא דקדושה בסוד הצדיק כנ"ל, ויש נמי דוגמא למת בסטרא אחרא דהיינו סמאל הנקרא 'מת' מעיקרו כנ"ל. ולכן אין לערב הספד לשני מתים יחדיו דלא ראי זה כראי זה. שהמת קודם שלשים יום הוא ירמוז לסטרא דקדושה, ולפי כי היה מקודם בבחינות מה לפני(?) החרבן והגלות לכן כאשר התחיל להתגלות הקדושה אז ימצא כי הוא חי ואין ראוי להצטער עליו. וההפך לאותו מת שהוא סמאל - ביום ההוא לעתיד אז יגדל המספד בירושלים עליו כמו שאומרים חכמים זכרונם לברכה. אמנם עתה אין ראוי לספוד עליו כלל. וכאשר מת לו מת בתוך שלשים או קרוב יותר בערב הרגל - אף על גב כי למטה בענין הגשמי שייך לספוד לו - אמנם לענין הנגוע למעלה אין לספוד כלל לפי שהרי נתעורר סטרא דקדושה והתחיל להאיר.
והרמז בזה מה שאמר הכתוב "ובניהו בן יהוידע בן איש חי", ונאמר בו "מן השלשים הכי נכבד" (ש"ב כג, יט) (ש"ב כג, כג). ואיתא בזוהר פרשת בראשית דף ז' (ח"א ז, א), הלשון ארוך - ואמנם כך אמר: "מן השלשים הכי נכבד - אלין שלשים שנה עילאין דאיהו נטיל מנהון ואנגיד לתתא ומנייהו הוה נטיל ואתקרב". וכבר נודע כי שלשים שנה עילאין הם בסוד שלשה עליונות שהם כל אחת כלולה מעשר כדמוכח מפרשת חיי שרה דף קכ"ג (ח"א קכג, א) וזה לשונו: "מאה שנה - כללא דכלא. קדוש ברוך הוא דאתכליל מאתר כילאה סתימא דכל סתימין במאה ברזא דמאה ברכאן בכל יומא. וכן עשרים שנה. ובגין כך כתיב שנה רזא דיחודא דלא אתפרש מחשבה ויובלא לעלמין", עכ"ל.
הנה מבואר מדברי המאמר כי מחשבה ויובלא נקראים "עשרים שנה" - למדנו מזה כי "שלשים שנה" היינו בסוד שלש ראשונות. ולכן אין לערב השני מתים לפי כי אותו מת הקרוב אין לעומתו דוגמא למעלה כאמור.
"אין קורעין על המת בחול המועד וכו'" - הנה חכמים ז"ל אמרו כי בזמן החרבן שאל הקב"ה למלאכי השרת. אמר להם בשר ודם שמת לו מת מה דרכו לעשות? אמרו לו מבזע פורפירא דיליה. אמר להם כך אני עושה שנאמר "בצע אמרתו" - בזע פורפירא דיליה. והנה ענין מה שאמר "בזע פורפירא דיליה" נתבאר אצלי שהוא ענין מה שאמר בזוהר "אתעברו סמכין וכו'". והיינו מה שאמר הכתוב "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" (איכה, ב). ונקרע המדה האחרונה 'מלכות שמים'. והלך ממנה חלקים ידועים בכל עולם במספד(?) - רק הנקודה העיקרית נשארה למעלה בעולם האצילות. והיינו מה שאומרים חכמים ז"ל "אלמלא קבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד". אמנם כאשר קבל לשון הרע נתעורר נחש הקדמוני ופנה למעלה ואז נתאחז במלכות בית דוד כמו שנתאחז בזמן הבריאה בחוה, כי היא היתה אם כל חי. ולכן אעברו סמכין וחויא תקיפא אטיל בה זוהמא ונקרעה כאמור.
ולפי כי ענין זה הוא נוהג בימות החול, אבל לא בזמן המועד דיתבא מטרוניתא בעטרהא וכתרהא וכל חילהא בחדוא -- לכן "אין קורעין בחול המועד על המת אלא קרוביו של מת" הגשמיים, כי הדוגמא לזה הוא כי סטרא אחרא הם נקרעים ומתמעטים על המת (זה סמאל) כי בזמן חול המועד הוא באבילות והספד ובכיה כדאיתא במאמר הנ"ל. והיינו "קרוביו" שחייבים להתאבל עליו לפי כי כולם נגררים אחריו.
"וכן על חכם או אדם כשר אם עומד שם בשעת יציאת נשמה". והנה אני מודיעך סוד גדול בענין מת זה כי לאהבת הקיצור לא ביארתי ענין מת זה והוא סוד מה שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". והנה מאמר זה נתבאר בהלכות מגילה בענין מת מצוה כי תדרשנו ימצא לך. והוא כי אימא עילאה הנקרא מי (כדאיתא בזוהר פרשת בראשית בפסוק "מי ברא אלה"), ממית עצמו על התורה כדי לקיים אותה - הוא סוד התפארת. והנה לענין מת זה אינו נקרא יציאת נשמה רק בהפך כי על ידי מיתה זו נכנס נשמה בחכם - זה תפארת ישראל שקנה חכמה. אמנם כאשר יש איזה עון בתחתונים יש הסתלקות בנשמה כביכול על דרך מה שבארתי בפסוק (איוב לה, ו) "ורבו פשעיך מה תעשה לו" שרצה לומר כי תפארת ישראל (שהוא בסוד מה שהוא בגימטריא אדם), על ידי פשע התחתונים נעשה "לו" - כביכול מתמעט ממנו. ואין להאריך בזה. והיינו "חכם או אדם כשר" בסוד הצדיק.
"העומד שם בשעת יציאה נשמה" - שהדוגמא למעלה מובן, אז הוא חייב "לקרוע" סגור לבבו להבין מה מעשה האדם גורם דמפני הרעה של התחתונים נאסף הצדיק. ולכן על חכם קורע אפילו שלא בפניו "אלא שבאה לו שמועה בתוך שלשים במועד" לפי שהרבה העון גורם. אמנם "על אדם כשר אינו קורע אלא אם כן ידע בין מיתה לקבורה" לפי שהדוגמא הוא לענין הצדיק כי מפני הרעה נאסף, ולכן באותה שעה צריך לקרוע כאמור כי כן הוא למעלה כדאיתא בזוהר פרשת אחרי מות דף ע"ד (ח"ג עד, א) וזה לשונו: "תנינן כד אתפרש(?) מלכא ממטרוניתא וברכאן לא משתכחן - כדין אקרי וכו' וכד אתרחקא מטרוניתא ממלכא וברכאן אתמנעו וזווגא לא אשתכח ברישא דיסוד - כדין נטיל ** עילאה להאי רישא דיסוד דהוא י' ונגיד ליה לגביה. כדין הוא וי וי' דכלא דעלאין ותתאין", עכ"ל לענייננו.
הנה נתבאר מן המאמר כי הצדיק נקרע לשנים כביכול. רישא דיסוד פנה למעלה ולרמז זה הוא מה ש*** הגשמי הוא קורע על אדם כשר כאמור. וזה יהיה "בין מיתה לקבורה" שהוא בין כאשר מסתלק ונגנז למעלה כנזכר במאמר.
"אין חולצין כתף אלא קרוביו של מת וכו'" - הנה חליצת הכתף הוא מורה על סוד גדול - נרמז בדברי חז"ל למלך שהיה לו בן. בכה - נתנו על ארכובותיו. בכה - נתנו על זרועותיו. בכה - נתנו על כתפו. כך בתפילה נאמר "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו". אחר כך נאמר "ארכיב אפרים". וכבר נתבאר אצלי מאמר זה. והתכלית כי מה שאמר הכתוב "ארכיב אפרים" היינו כי בן מלך זה הנקרא 'בני בכורי ישראל' - העלהו המלך עליון הנקרא "מלך העולם" בסוד הכתפים והלביש אותם כדאיתא בזוהר "דירית אחסנתא דאבוי ואמיה". ולכן כאשר טינף - אז השליך אותו לארץ שנאמר "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" - הרי נתגלה הכתף שהיה מלביש. ולכן דוגמא לזה הוא חליצת הכתף על המת.
אמנם אין עושין כן "אלא קרוביו של מת" שהם בסוד הקצוות שלו שהם מרגישים בזה ההעדר. ולכן הם חייבים להתאבל עליו. "או על חכם" שהוא בסוד אבא עילאה שמצטער על הבן הנזכר.
"מברין על המת בחול וכו'" - הנה ענין ההבראה הוא בסוד "אכלו רעים". דמאחר שהנחנו כי המת הוא דוגמא לכמה בחינות - לכן יבא הרמז לכל אחת מהם כפי בחינתה. כי הנה כאשר נאמר כי מת זה הוא סמאל מת מעיקרו שנאמר "על פי שנים עדים יומת המת" - לכן יהיה ענין ההבראה דוגמא לאכילה שנתן יעקב לעשו ו**ל ממנו הבכורה. ולכן אמרו חז"ל "הלעיטו לרשע זימות" ונאמר "אם רעב שונאך האכילהו לחם וכו' כי גחלים אתה חותה על ראשו".
ולכן יאמר "מברין בחול המועד והוא שלא יברו ברחבה בפרהסייא אלא קרוביו של מת" - הם המרגישים מן ההעדר הנמצא לו מזה. "ולא יברו האבל בתוך ביתו", הוא בית שלו זו אשתו הרשעה, "מטה זקופה" לפי כי כן עדיין לא הגיע הזמן שתתבטל לגמרי, "שאין כפיית המטה ברגל כלל" שהרי שאין הגאולה במועד, ומדהא ליתי - הא נמי ליתי.
ואם כה יאמר כי מת זה הוא בסוד הצדיק כמו שאמרו חז"ל "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים" - איכא דאמרי על משיח בן יוסף שנהרג ואיכא דאמרי על יצר הרע שנהרג. ועתה יובן כמאן דאמר על משיח בן יוסף כי זה הוא בסוד הצדיק כנ"ל. והכי קאמר: "מברין בחול המועד" כי מאחר שהנחנו כי מפני אשה רעה נאסף הצדיק כדי שלא להתחבר עמה - אם כן ראוי לעשות הבראה שהוא בסוד "הלחם אשר הוא אוכל" כי כך אמרו חז"ל "והודעת להם וכו' ואת המעשה אשר יעשון" - זו הובריא, היינו הבראה. נראה שהוא ענין מעשה כמה דאת אמר "ויבא הביתה לעשות מלאכתו".
אמנם "והוא שלא יברו ברחבה", ברחובות תתן קולה, כי שם הוא פרשת דרכים. "אלא קרוביו של מת" כמה דאת אמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב", כי שני שלומות הם אחד רחוק כמה דאת אמר "ממרחק תביא לחמה", ואחד קרוב שנאמר "טוב שכן קרוב". ומה שכתב "מאח רחוק" - הוא שלום השני. וכל אחד יש לו קרובים שנאמר "לבני ישראל עם קרובו", ר"ל השלום שהוא בסוד ישראל יש לו שני בנים הנקראים "עם קרובו".
"ולא יברו" אבל זה הצדיק "אלא על מטות זקופות" בסוד מה שאמרו חז"ל "הנותן מטתו בין צפון לדרום", והיינו "בתוך ביתו" - זה בית המקדש. "לפי שאין כפיית המטה ברגל כלל" אלא עומדת בין צפון לדרום.
"על החכם", הוא הצדיק הנקרא 'רחוק' האמור. "מברין הכל בחול המועד לתוך הרחבה" כמה דאת אמר "ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם וכו' לפני האלהים", היינו "פרשת דרכים" הנזכר. "כדרך שמברין את האבלים" התחתונים, הם הנצחים שאין אוכלים רק הם מסייעים ונהנים בכך. "שהכל אבלים עליו" של החכם, ואין להם רק הנאה מן הסעודה רק הוא אוכל בלבד. והבן כל זה.
"עושין כל צרכי המת במועד" - היינו הצדיק. "גוזזין שערו" בסוד "ואיש כי ימרט ראשו" כדאיתא בזוהר, "ומכבסין כסותו" - היינו מ"ש בזוהר פסוק "בקר אערוך לך ואצפה" - "אתא דוד ואתתקן חופאה להאי בקר כמה דאת אמר ויצפהו זהב טהור" לפי כי קליפת נוגה מתאחזת ממנו כדאיתא פרשת ויקהל בסוד חשמל. ולכן נאסף הצדיק עתה שעושים ומתקנים כסותו - גם מכבסין אותו במימי החסד לטהרו.
"ועושין לו ארון" - מתקנין הכלה באותה בחינה הנקרא "חצר" שלו, סוד ירושלים, נקודה חיצונה, "כדי שיהא ניכר שהוא לצורך המת". "ואם לא היו להם נסרים" שהם שית לוחין דסחרן לארון כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ד (ח"ב ריד, א) וזה לשונו: "כד סחרן אינון שית למהוי כחדא - כדין איהו גופא חד לאעלא ביה רזא דאורייתא בשית סטרין וכו' כדין קיימא ארונה דאורייתא ברזא דתשע דרגין דאינון תרין שמהן וכו'". ולפי כי יש ארון דסטרא אחרא הנקרא "ארונה" הנזכר שם - "צריך שיהא ניכר שהוא לצורך המת". ואם לא היו להם נסרים שמורה על המדות של ארון זה שהם למטה בעולמות, "מביאין קורות" כמה דאת אמר "קורות בתינו ארזים" שהם מארזי הלבנון, "ונוסרים מהם נסרים" שנאמר "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון" כדאיתא בזוהר פרשת תרומה. וזה יהיה "בצנעא בתוך הבית" מפחד סטרא אחרא.
"ואם היה אדם מפורסם" כי לא מפני הרעה נאסף הצדיק אלא לעשות שלום בפמלייא של מעלה כמה דאת אמר "יעשה שלום לי שלום יעשה לי", "עושין אפילו בשוק" - הוא 'פרשת דרכים' הנ"ל. "אבל אין כורתין עץ מן היער" - שהוא רמז לבנימן הצדיק דכתיב (תהלים קלב, ו) "מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר" שנאמר "בנימן זאב יטרף" כמו שאמרו חז"ל, "לנסור ממנו לוחות לארון" - כי הלוחות אין נעשים ממנו אלא מעצי הלבנון כאמור.
"ואין חוצבין אבנים" שהם הנאמר בהם "ויקח מאבני המקום" לפי כי זה עושה בצנעא כשמעלים הארון לבית שמש ומגן ה'. אמנם "במקום שיהודים מעט דרים במקום אחד" - היינו מה שאמר הכתוב "עיר קטנה ואנשים בה מעט", "והכל יודעים כשיש מת בעיר" אלהינו - "הכל חשוב כמפורסם" אצלם ועושים כל צרכי הצדיק בפרהסייא אצלם.
"אין חופרין כוכין וקברות במועד" - היינו בסוד הכלה על דרך ששנינו "מאימתי נקראת יולדת? משיפתח הקבר". "להיות מוכנים למת" זה הצדיק, "שימות". "אבל מחנכין אותם" וכל זה בכונות טהורות ממעשה התחתונים. "היה ארוך מקצרו או מאריכו או מרחיבו" כפי הצריך לו על ידי תורה ומצות כנודע.
"אין לתלוש עשבים ועפר במועד בבית הקברות". והענין כי הנה תלישת העשבים הוא מורה על סוד הגלגול כאשר יבא במקומו שנאמר "ומעפר אחר יצמחו". והצדיק עליון מתגלגל כדאיתא בתיקונים. אמנם לענין הנוגע בזה יהיה זכר למה שאמר הכתוב "בפרוח רשעים כמו עשב וכו'" - שהרצון בזה הוא כי הנה נתבאר פרשת ויקהל בההוא מדורא דאשא שרוצה לדלג להכנס בתוך הקדושה והוא גרמא להשמדם כי באה ההוא שלהובא דאשא ומכניס אותה בנוקבא דתהומא רבא כנזכר שם. ולכן אין לעשות כך בחול המועד דהא ליתי לפי "כי כך נוהגים בחול" לרמוז על מעשה זה דההוא מדורא דאשא. ועתה אין צורך כזה שהרי סטרא דקדושה הם מזומנים מערב יום טוב בסוד "מקראי קדש", וסטרא אחרא נשאר למטה. וכבר נתקיים מה שאמר הכתוב "בפרוח רשעים כמו עשב וכו'" ונתקיים "ואתה מרום לעולם ה'".