טור ברקת/תקלח
שולחן ערוך
עריכה- סימן תקל"ח - כמה עניינים הנקראים דבר האבד - ובו ו' סעיפים
- מי שהפך את זיתיו או שהיה יינו בבור ואירע אונס או שכח או נתעצל, שהיה סבור שהיה יכול לשהות לאחר הרגל ולא עשה קודם לרגל -- מאחר שהוא דבר האבד זולף וגומר ומזפת החביות, בין קטנות בין גדולות. וגף החבית כדרכו בלא שינוי. וכן שולה פשתנו מן המשרה. וכל כיוצא בזה מדבר האבד. ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד.
- מותר להכניס פירות מפני הגנבים אם אינם במקום המשתמר. ומיהו יעשה בצינעה כגון שיכניסם בלילה. ואם הוא דבר שיש בו פרסום בלילה יותר מביום כגון שצריך להכניס באבוקות ובקולות - יכניס ביום.
- אסור להציע[1] ממונו מעיר לעיר, אם לא בשביל דבר האבד.
- היו לו תאנים שטוחים בשדה ליבש, וירא מן המטר - מותר לחפותם בקש אפילו חיפוי עב.
- מי שיש לו סחורה שאם לא יהפכנה ממטה למעלה מתקלקל - מותר להפכה בחול המועד.
- המכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד - בית דין מאבדים אותה ממנו ומפקירין אותה לכל. ואם מת לא יקנסו בנו אחריו. ומותר לו לעשותה אם הוא דבר האבד.
טור ברקת
עריכהפירוש ראשון
עריכהאשר חז"ל הגידו בפסוק "ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה לו" - כאן בתוהה על הראשונות. ולכן יאמר נא:
"מי שהפך את זתיו" - כי הוא דוגמא למי שהוא תוהה על מעשיו הטובים, כי כן המעשה נמשל לשמן כמו שאמר הכתוב "זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך" - מה זית אין נושרין עליו בימות החמה ולא בימות הגשמים כך ישראל אין בטלין מן המצות. ואדם זה "הפך את זתיו" ותהה על מעשה הטוב שעשה. "או שהיה יינו בבור" - הוא דוגמא לתורה הנקרא 'יין' שנאמר "ושתו ביין מסכתי". היה "בבור" - כמו שאמר הכתוב "מים עמוקים עצה בלב איש", לבאר עמוקה כמו שאמרו חז"ל.
"ואירע אונס או שכח או נתעצל" - מפני "שהיה סבור שהיה יכול לשהות לאחר הרגל", ולכן לא עשה קודם לרגל ולא נתן אל לבו לתקן מעשיו הללו ומחשבותיו כמו שאמר הכתוב "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" - כי השוה הכתוב ענין המעשה הרע שהוא 'דרכו' עם המשחבה רעה כמ"ש "ואיש און מחשבותיו". ולכן אדם זה הוא יקרא "דבר האבד" כי הנה הוא מאבד עצמו לדעת כאמור. ולכן התירו לו "לזלוף" וגומר לעשות דבר המצטרך. "ומזפת את החביות" - הם האברים שלו שהם הכלים, "בין גדולים בין קטנים", כי הנה הכלים הגדולים הם כינוי אל הלב והעין כמו שאמרו חז"ל "עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה נינהו. אמר הקב"ה תנה בני לבך ועיניך ובזה אדע כי את שלי". ולכן החביות גדולות הם אלו העין והלב שהם הסרסורים. ו"כלים קטנים" - שאר האבירים. "וגף את החביות" - כל אבר מהם, כל אחד מתקן הכיסוי שלו מגופת החבית כמו שאמר הכתוב "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". "יעשה כדרכו בלא שינוי" - כך אומרים חז"ל מה השולחני זה מחליף מעות רעים בטובים - כך מי שיש בידו מעשים רעים יחליפם במעשים טובים ויתכפר לו. ולכן יאמר כי בחול המועד אין צורך להטריח על האדם כזה אלא מכסה אותם כדרכו על ידי כסוי התשובה ודי בזה.
"וכן שולה פשתנו מן המשרה" - הוא אשר חכמים ז"ל הגידו כי אין הקב"ה מנסה את הרשעים שנאמר "והרשעים כים נגרש". את מי מנסה? לצדיקים שנאמר "ה' צדיק יבחן". משל לפשתני כשיודע שפשתנו רעה אינו מקיש עליה וכו' אבל כשפשתנו טובה מקיש עליה לפי שהוא יודע שמשתמנת(?). ולכן יאמר "ושולה פשתנו מן המשרה". דאע"ג כי הייסורין טובים לאדם כאמור כמשל הפשתני -- עם כל זה מונע עצמו מהם במועד על דרך מ"ש "חביבין עליך ייסורין? אמר לו לא הן ולא שכרן. יהב ליה ידיה ואוקמיה".
"ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד" - לא ישאל מהקב"ה שלא יתן לו ייסורין עד אותו זמן כדי להמנע מהם מכל וכל.
"מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים". והענין כי הנה חז"ל אמרו "פרי צדיק עץ חיים - מה הם פירותיו של צדיק? מצות ומעשים טובים". ולכן "פירות" משמש על הבנים גם על המצות. ולכן יאמר נא: "מותר להכניס פירות", הם הבנים, "מפני הגנבים" - גונבי נפשות כדאיתא בזוהר פרשת משפטים "ההיא טיקלא דעשיקת נשמתין". "אם אינם במקום המשתמר" - לפי כי יש מקום המשתמר והנה מקום המשתמר לנשמות הוא נקודת ציון. אמנם בחוץ אין שם מקום משתמר מן הקליפות כי שם נמצא ההוא טיקלא דעשיקת נשמתין כאמור.
"ומיהו יעשה בצנעה כגון שיכניסם בלילה" - כשאומר "בידך אפקיד רוחי" כנודע.
ועוד ירצה בפירות הללו שהם כינוי אל המעשים טובים כאמור. והם סיבה אל הנפשות העושות אותם. והכי קאמר על הנפש שהאדם מפקיד בכל לילה ביד קונו - "מותר להכניס פירות הללו" בתוך הקדושה "מפני הגנבים" - הוא מ"ש בזוהר פרשת מפשטים דף צ"ז (ח"ב צז, א) וזה לשונו: "לעם נכרי לא ימשול למכרה - מאן עם נכרי? עולבתא איהי נשמתא דכד נפקת מעלמא ובר נש אסטי ארחיה בהדה היא בעת לסלקא לעילא גו משריין קדישין בגין דמשריין קדישין קיימין בההוא ארחא דגן עדן ומשריין נוכראין קיימין בההוא ארחא דגהינם. זכתה נשמתא - כמה משריין קדישין קא מתעתדן לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה לגן עדן. לא זכתה - כמה משריין נוכראין מתעתדן בארחא דגהינם ואינון משריין דמלאכי חבלה זמינין למעבד בה נוקמין וכו'".
ולכן מותר האדם להכניס נשמתו למעלה מפני אלו הגנבים - משריין נוכראין דמתעתדן בארחא דגהינם. לפי כי כמו שנעשה לנשמה כאשר תצא מן העולם הזה כך יעשה לאדם בכל לילה. "אם אינם במקום המשתמר" - היינו מה שאמר הכתוב "הנה מקום אתי". "ומיהו יעשה בצינעה כגון שיכניסם בלילה" בשעה שהאדם מפקיד רוחו ביד קונו ואומר "בידך אפקיד רוחי". "ואם הוא דבר שיש בו פרסום בלילה יותר מביום כגון שצריך להכניס באבוקות ובקולות - יכניס ביום" - על ידי כונות טובות בתפלותיו ובתורתו.
"אסור להציע ממונו מעיר לעיר וכו'" - כך אמרו חכמים ז"ל: מי שעושה מצוה בידו אחת ומבקש שכרו ביד אחרת - רשע הוא שאינו מניח לבניו כלום שנאמר "יד ליד לא ינקה רע". ולכן "אסור לאדם להציע ממונו" - שהם מצות ומעשים טובים, "מעיר לעיר", שהוא כינוי מן העולם הזה לעולם העליון דהיינו להראות לפני הקב"ה להיות סיבה לתת לו שכרו בעולם הזה. "אם לא בשביל דבר האבד" - כי כונתו להעלות מעשיו למלעה כדי להרויח ענין דבר האבד איזו נשמה, או לזכות בחלק חבירו שהוא למעלה כאשר נתבאר בהלכות פסח.
"היו לא תאנים שטוחים בשדה" - אשר חכמים הגידו "מה תאנה זו בתחילה אורים אותם אחת אחת, אחר כך שנים, אחר כך שלשה, אחר כך אורים אותה בסלים. כך בתחילה אחד היה אברהם, אחר כך אברהם ויצחק, אחר כך אברהם יצחק ויעקב, אחר כך ובני ישראל פרו וישרצו וכו'". ולכן יאמר הדין זה נקשר עם דין הקודם, כי הנה האדם אין לו רשות לשאול מן הקב"ה שכר מעשיו אלא יעשה על מנת שלא לקבל פרס.
אמנם "אם היו לו תאנים" - היינו זכות אבות על דרך האמור, "שהיו שטוחים בשדה" - חקל תפוחין קדישין, "ליבש" - להועיל לדורות הבאים אחריהם בעולם, "וירא מן המטר" - הם דברים המונעים אותו השכר וזכות אבות מלבא עליו לפי שהמטר הוא ענין טרחות בעולם כמו שאומרים חז"ל, ולכן "מותר לחפותם בקש" - היינו מעשה הרשעים "ובית עשו לקש". כי יאמר מא שאמר שמשון רבש"ע אם אין ביני לבינם אלא המילה די כמו שאומרים חז"ל בפסוק "ונפלתי ביד הערלים" - כך יאמר לפניו רבונו של עולם, התבונן בי ותעריך מעשי אצל מעשה עשו שהוא בן אברהם ויצחק, וימצא כי ראוי שתתן לי בזכות אבותי. ובזה הוא "מחפה" על מעשיו, אף על גב כי ימצא בו דבר מעכב הטובא מלבא עליו. "ואפילו חיפוי עב[2]" כי יאמר ומי סגי לצדיקי לאכול בעולם הזה ובעולם הבא, וכי מאן אכיל ליה הילק ובילק.
"מי שיש לו סחורה שאם לא יהפכנה מלמטה למעלה תפסד" - היינו סחורה של תורה שנאמר "כי טוב סחרה מסחר כסף". "שאם לא יהפכנה" כמו ששנינו "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". תתקלקל וישכח תלמודו. ובענין המשנה שייך יותר. כך אומרים חז"ל אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה אותו מאה ואחד, שלכן נאמר "ושבתם וראיתם בין עובד אלהים לאשר לא עבדו". ולכן ימצא שאם לא יהפך וחוזר ושונה - תתקלקל. מותר להפכה בחול המועד ואינו יגע להרבות שכרו.
"המכוין מלאכתו והניח' למועד ועשאה במועד" - הדוגמא לזה הוא יהיה ענין מלאכה ידועה, מלאכת שמים, ללמוד בתורה. לא היה למד ימים אין מספר, והיה מכוין לעשות מלאכתו זו במועד ועשאה במועד - למד בתורה בחול המועד. "בית דין מאבדין אותה ממנו" - היינו בית דין עליון, לפי שטוענין עליו "קבעת עתים לתורה?" ואין לו זכות בתורה זו שלמד בה מפני שלא היה מה לעשות.
אמנם "אם מת לא יקנסו בנו אחריו" - דאע"ג כי הבן הוא ערב לתורה, אע"ג שאם היה אביו חי היה מקום לקנוס אותו מצד הערבנות - כיון שמת הרי בית דין קנסו אותו על שלא למד ולכן אין קונסין בנו אחריו - אין עליו חטא משפט מות, ומותר לו לבן לעשותה אותה מלאכה של תורה לזכות את אביו להציל לו מרעתו, "אם הוא דבר האבד" - אותו אדם העושה זאת נמצא מתקן אותו. או יהיה חוזר לבן עצמו: "אם הוא דבר האבד" נמי מועיל לו כנזכר.
פירוש שני לענין הנוגע למעלה
עריכהועתה אמרתי לענין הנוגע למעלה. הכי קאמר:
"מי שהפך את זתיו" - היינו מה שאמר הכתוב "בניך כשתילי זתים". ולכן יאמר "מי שהפך זתיו" - כי הנה ההפך הזתים היא אם הבנים. ואם נאמר גם כן כי מלת מי הוא כינוי לה על דרך מה שאמר בזוהר בפסוק "מי ברא אלה". אמנם 'הפכה' זו היא לטובה כדי לתקן הכלה שנאמר "ויבן ה' את הצלע לאשה ויביאה אל האדם". וזה הבנין הוא נעשה על ידי המדות של 'מי' - אותה שהיא רובצת על האפרוחים. הופכת אותם לאחור לתקן הנקבה שהיא נתונה בצד האחור.
והנה אחר שהפך זתיו אלו לתיקון זה "אירע בו אונס או שהיה יינו בתוך הבור" - היינו יין המשומר מששת ימי בראשית, היה במדה האחרונה המכונה 'בור' הנזכר בזוהר פרשת תצא דף רע"ט (ח"ג רעט, א) "כי יכרה איש בור וכו'". והנה כבר התחיל התיקון של הכלה ואירע אונס בענין הגשמי. "גומר כדרכו" לפי כי כן למעלה כיון שהתחיל התיקון זה אין דבר מעכב עד כי נגמר התיקון שלה. ואחר כך נאמר "ויביאה אל האדם".
"ושולה פשתנו" נמי הוא בחינת הדין, "מן המשרה" ונותן כח הגבורות לכלה ונשאר הזכר בסוד רחמים כדאיתא בזוהר בפסוק "ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא" - דפריש גזעין. "ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד" כי הנה כך היא המדה בזמן החול.
ואם אמרנו כי "מי שהפך זתיו" הוא המלך הקדוש על ידי הצדיק כדאיתא בזוהר פרשת פנחס: "שמן זית זך כתית - דא צדיק דכתיש כתישין מאינון זתין עילאין ואפיק משחא לאנהרא וכו'". וכן היה כי הפך זתיו והסכימו כולם לדעת אחת להריק אותו שמן דך על ידי הצדיק שעושה כתית למאור. "או שהיה יינו" , בחינת הגבורה, "בבור" - שכבר התחיל התעוררות בסוד "שמאלו תחת לראשי", לפי כי פעמים מתחיל ההתעוררות מסטרא דנוקבא ופעמים מתחיל מסטרא דדכורא כדאיתא בזוהר פרשת תזריע דף מ"ה (ח"ג מה, א) וזה לשונו: "ותא חזי בשעתא דקב"ה אשתבח בכנסת ישראל והיא אתערת רעותא לגבה בקדמיתא, כדין אתמלי' מסטרא דימינא וכו'. וכד קוב"ה אתער חביבותא ורעותא בקדמיתא וכו' כדין כולא בסטרא דנוקבא אשתכח ושמאלא אתער וכו'".
ולכן "מי שהפך זתיו", היינו כי התחיל ההתעוררות מסטרא דדכורא, "או שהיה יינו בבור", דהיינו כי התחיל מסטרא דנוקבא ההתעוררות וכבר נעשית הנסירה. והיינו "יינו" בסוד הדינים "בבור", שלכן נקרא 'בור' - בירא דיצחק. ועדין אינו בסוד 'באר'. "ואירע אונס" מצד מעשה התחתונים, "או ששכח" מפני כי שלט שם השכחה שהם סוד האחוריים העליונים, "או נתעצל שהיה סבור שהיה יכול לשהות לאחר הרגל ולא עשה קודם לרגל."
"מאחר שהוא דבר האבד" דשייך להיות כי אבדה האמונה וגם הצדיק אבד -- לכן "זולף" וגומר הייחוד, "ומזפת החביות" שהם המדות של הכלה, כי נקראת היא 'חבית'. "כדרכו בלא שינוי" גם כן, "ומכסה החבית" לפי כי כל ענין זה הוא בסוד "כי יכרה איש בור", ונוקבא פתיחא. ולכן כדי שלא יהיה נזק ונפל שמה שור או חמור - לכן "גף ומכסה החבית כדרכו" על ידי הצדיק "בלא שינוי".
"וכן שולה פשתנו", הוא בסוד הכלה, "מן המשרה וכל כיוצא בזה מדבר האבד" כאמור. "ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד" לפי כי כך היא המדה בחול.
"מותר להכניס פירות מפני הגנבים". הנה ארץ ישראל נשתבחה בפירות שלה שנאמר "ארץ גפן ותאנה ורמון וכו'". והנה מן הפירות הללו היו מביאים הבכורים. אמנם שאר הפירות היה מתיירא "מן הגנבים" הידועים דסטרא אחרא. "אם אינם במקום המשתמר" לפי כי בעולמות שולט שם הקליפה, ומה גם כי מתערבים שם טוב ורע ולכן אינו מקום המשתמר. אמנם למעלה באצילות - שם הוא מקום המשתמר. ולכן "מותר להעלות אותם שם" לשמור אותם למאכל אדם.
"ומיהו יעשה בצינעה" שנאמר "והצנע לכת עם אלהיך - זו הכנסת כלה" כמו שאמרו חז"ל כדאיתא בזוהר פרשת תרומה. "כגון שיכניסם בלילה" לפי כי אז דוחים סטרא אחרא למטה כנזכר שם. "ואם הוא דבר שיש בו פרסום בלילה יותר מביום כגון שצריך להכניסו באבוקות ובקולות" - ביום יכניסם - כי כך הוא נעשה למעלה כנזכר שם פרשת תרומה.
"אסור להציע ממונו מעיר לעיר". והנה ענין הממון הוא בחינת החסד על דרך מה שאמר "מלח ממון חסד". והנה נתבאר בזוהר ההפרש הנמצא בין הזהב לכסף. כי בזהב נאמר "זהב התנופה". ולא כן נאמר בענין הכסף. והטעם מפני כי הזהב הוא בחינת דין, ולכן לא טוב הוא להתפשט למטה. ולכן נאמר "זהב התנופה" כתרגומו "דהבא דארמותא" כי צריך להרים אותו למעלה תמיד. אבל הכסף - כל מה שהוא מתפשט למטה אז טוב לעולמות כולם.
ולכן יאמר נא דאע"ג כי כן הוא טוב להתפשט מדות החסד בעולמות למטה - אבל התכלית הוא לצורך המדות של מלכות שמים שהם יורדים בעולמות למטה בזמן המיעוט של הירח. ולכן יאמר אסור לאדם העליון "להציע ממונו", היינו בחינת חסדים, "מעיר לעיר" למטה בעולמות "אם לא בשביל דבר האבד" - הם מדות של הכלה שנאמר בה "אבדה האמונה", לסמוך אותם שנאמר "סומך ה' לכל הנופלים".
"היו לא תאנים וכו'" - מאחר כי נודע שהתאנה הוא בסוד הכלה - הלא הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "התהלך לפני והיה תמים": אמר הקב"ה לאברהם מה תאנה זו אין בה אלא עוקצה פיסולת - כך אתה אין בך אלא הערלה. העבר אותה והיה תמים. והנרצה במשל זה של התאנה לפי כי מדה האחרונה עליה נאמר "רגליה יורדות מות" - הוא ענין העוקץ הנמצא בתאנה. וזה ימצא כאשר היא למטה. אמנם בעלות למעלה - בטל המום ונאמר "מה יפו פעמים בנעלים בת נדיב" - בתו של אברהם שנאמר "מחוט ועד שרוך נעל". כי לפי שאברהם העביר המום של הערלה - לכן משבח אותה בשם "בתו של אברהם".
ולכן יאמר נא: "היו לו תאנים שטוחים" - אם באולי אדם העליון קדוש הוא, היו לו תאנים (הם מדות שלו) שנותן אותם לנקבה (כדאיתא פרשת תרומה "אפריון" - זה העולם, "עשה לו המלך שלמה" - מלך שהשלום שלו, "מעצי הלבנון" - שהם שלו - מהם התקין עולם זה). ואמנם להיות כי הם סוד המלכיות שבו (כנזכר במקום אחר) - לכן יצדק נמי להקרות בכינוי 'תאנים'. ואמנם אמר כי תאנים הללו היו "שטוחים בשדה" - היינו חקל תפוחים, "ליבש" - היינו כי מפני שתאנים הללו (שהם המדות שלה) הם יורדים למטה בעולמות ונאחזים מהם סטרא אחרא שהם מים המרים שלכן "אחריה תאמר אל תקראי לי נעמי קראן לי מרה" -- ולכן לפי שנדבק בה מאותה לחלוחית של מים הרעים לכן היו שטוחים בשדה של תפוחים ליבש אותו לחלוחית של מים הרעים. "וירא מהמטר" - שאע"ג שהוא מסטרא דקדושה - אמנם אם יורד עליהם קודם שיבשו הוא "מפסיד אותם" לפי כי הקדושה מאבדת ומפסדת סטרא אחרא.
ולכן "מותר לחפותם בקש" - היינו מה שאמרו חז"ל בפסוק "את קשתי נתתי בענן" - דבר המוקש לי. הרי למדנו כי יש 'קש' דקדושה והוא דאתקש לצדיק, והיינו בסוד בנימן. וכאשר ירד המטר מן השמים מקבל אותו בנימן. "אפילו שיהיה חיפוי עב" - הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת בלק דף ר"ד (ח"ג רד, א) וזה לשונו: "בקר אערוך לך ואצפה - מהו ואצפה? הא כל עלמא מצפין וכו'?! נהורא קדמאה דברא קוב"ה הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה. מה עבד קוב"ה? עבד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא וכו'. ובגין כך אתפשטו דרגין ואתלבשו נהורין ואינין אקרון 'כנפים עילאין' עד דמטו להאי בקר דיוסף ואיהו נטיל כל נהורין עילאין. מגו דאיהו נטיל כל נהורין עילאין ***יה סליק מסייפי עלמא עד סייפי עלמא דלעילא עד דעלמין דלתתא לא יכלין למסבל. אתא דוד ואתקן חופאה להאי בקר דיוסף לאתחפא ולקיימא עלמין בסידורא דבוצינא דא. ודא הוא דכתיב בקר אערוך לך ואצפה. כמה דאת אמר ויצפהו זהב טהור וכו'".
הנה למדנו ממאמר זה כי בחינת דוד הוא נקרא "חיפוי". והיינו מ"ש בזה מותר לחפותם בסוד בנימן הצדיק כאמור "אפילו חיפוי עב" שהוא בסוד דוד ומתחבר עם בנימן הצדיק ונעשה חיפוי עב.
"מי שיש לו סחורה שאם לא יהפכנה ממטה למעלה תתקלקל וכו'". הנה סחורה זו הוא בסוד הכלה שנאמר בה "כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה". ירצה כי הכלה זו סחרה הוא המדה הנקראת טוב שהוא סוד יוסף, בן שבע עשרה שנה. וגם מלת כי - "ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה", כדאיתא בזוהר פרשת ויגש דף ר"י (ח"א רי, א) וזה לשונו: "בית פרעה - דא הוא סימניך לעילא ביתא דאתפרע ואיתגליין מניה כל נהורין וכל בוצינין. כל מה דהוה סתי' מניה אתגלייא וכו'". והנה כי יוסף הצדיק הוא בן שלשים שנה בעמדו בית פרעה - אתר דאתפרעו ואתגליין כל נהורין וכל בוצינין עילאין. והיינו סוד "פרשת דרכים" שנקברה שם רחל. והבן.
הנה כי הכלה יש בה שני בחינות של שלימות שמגיע לה בהתחברה עם הצדיק בשני מקומות הללו. והיינו שתי מלות "כי טוב". ואלו הם "סחרה". והעיקר הוא "מסחר כסף" - טיפא חוורא דאברהם. אמנם "ומחרוץ" - הוא הזהב - "תבואתה" - כאשר נעשית בסוד ה'. וסוד הענין הוא מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף ר"ן (ח"ג רנ, א) "כיון דנפקי אתער לוי בקשוטוי והאי חיה אתערת ואזעירת גרמה מגו רחימו דשירת' היך אזעירת גרמא וכו'. ואי תימא כיון דאיהי נקודה חדא איך יכיל לאחדא בנקודה זעירא? אלא לגבי עילא כל מה דהוא מלה זעירא - דא תושבחתא ודא עלוייא. ורב ברבו עילאה. מיד כהנא רבא אתער לה ואחיד לה וחביק לה דאילו הות רברבא לא יכלין לאחדא כלל וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי העיקר לאחדא בה ולהעלות אותה למעלה - הוא הימין - כהנא רבא. הרי צדק מה שאמר הכתוב "כי טוב סחרה". והעיקר הוא "מסחר כסף". ואמנם מלת "מסחר" משמע נמי חזרה - היינו "ודר וסחרת" כמו שאמרו חז"ל "אבן יש בכרכי הים ונקראת 'סוחרת'" (מאמר). ומאחר שידענו כי דברי חז"ל כגחלי אש בלי ספק כי יש משמעות אחר בדבריהם למבינים דרך חז"ל. והנה כונתם להודיע הודעה מועלת כי מדה אחת הנקראת 'אבן של יעקב אבינו ע"ה', והיא "בכרכי הים" - בסופה של המדה האחרונה. ונקראת "סוחרת" כלומר כי הסחורה שלה וכל התועלת הנמצא למדה זו כאשר חוזרת מבחינ' האמור ובאה להיות עם תפארת ישראל פנים בפנים. וזה יהיה לה "מסחר כסף" של אברהם כאמור.
ובכן יאמר "מי שיש לו סחורה" - כלתא דא, "שאם לא יהפכנה ממטה למעלה תתקלקל" - כי הנה מתבאר מדברי המאמר כי מדה זו בתחילה עומדת באחורי התפארת ואחר כך נאמר "ויבן ה' את הצלע", ואז נבנית בסוד ה'. אחר כך חוזרת ומתמעטת עד שנעשית נקודה אחת בסוד יוד ומתהפכת ועולה למעלה על ידי שאוחז בה כהנא רבא כנזכר במאמר. ומאחר כי מוכרח הוא להתהפך ממטה מתחת היסוד למעלה, ואם אין כהנא רבא אוחז בה ומעלה אותה למעלה תתקלקל לפי כי נאחזים בה הקליפות ומורידים אותה אצלם למטה. ולכן "מותר להפכם בחול המועד". וכן בגשמי למטה.
"המכוין מלאכתו" - היינו מלאכת שמים, כלתא דא. כי צריך לעשות בה מלאכה בכל יום בסוד "פועל צדק" כדאיתא בזוהר פרשת אמור "דאלבישו לה מנהא ושוו לה עטרהא וכו'". ואדם זה כיון מלאכתו "והניחה למועד" ואחר כך "עשאה במועד" על ידי מעשה הטוב. לכן "בית דין" העליון "מאבדין אותה ממנו", מדה כנגד מדה לפי כי האיש המתקן אותה הוא מתחבר עמה כנזכר פרשת אמור דף צ"ח (ח"ג צח, א) וזה לשונו: "אשתכח דמלכא עילאה ומטרוניתא וחבריא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין. הדא הוא דכתיב ה' מי יגור באהלך וכו' הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא אלין? אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא בעטרהא בלבושהא. וכל חד 'פועל צדק' אקרי". ולכן מי שיכוין מלאכתו ועשאה במועד - בית דין עליון מאבדין מלאכה זו ממנו, ולא יהיה עמה מכלל 'פועל צדק'. "ומפקירים אותה" לכל הרוצה למלאת ידו לה'.
"ואם מת לא יקנסו בנו אחריו" שנאמר "הבן לא ישא בעון האב". "ומותר" לבן "לעשותה" להיות בסוד 'פועל צדק' "אם הוא דבר האבד", ר"ל אע"ג כי הבן הוא מסוג 'דבר האבד' כנ"ל - יש לו לזכות בה על ידי מעשיו.