טור ברקת/תעא
שולחן ערוך
עריכה- סימן ת"עא - בערב פסח אחר שעה עשירית אסור לאכול פת - ובו ג' סעיפים
- אסור לאכול פת משעה עשירית ולמעלה כדי שיאכל מצה לתיאבון. אבל אוכל מעט פירות או ירקות. אבל לא ימלא כרסו מהם. ויין מעט לא ישתה משום דמסעד סעיד אבל אם רצה לשתות יין הרבה - שיותה מפני שכשהוא הרבה גורר תאות המאכל.
- וקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה.
- אם התחיל לאכול קודם שעה עשירית ומשכה סעודתו עד הלילה דינו כשבתות ויום טוב שנתבאר סימן רע"א.
טור ברקת
עריכההנה בזה הדין ימצא עזר וסיוע אל ההקדמה הנזכר למעלה שעיקר המעשה אשר צוה ה' לעשות בכל ענייני הפסח הוא לצורך תיקון של החטא שעשה אדם הראשון בענין המחשבה וגם במעשה. ומה גם לענין הבדיקה והביעור אשר הצריכו חז"ל. הכל הולך אל מקום אחד אשר על כן בא הדין זה כי "אסור לאכול פת" דהיינו מצב "מעשה עשירית ולמעלה".
והענין כי הנה כבר נתבאר מחז"ל כי האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו. וענין זה הוא אף על גב שעדיין החמץ מותר באכילה. והטעם לזה יהיה מפני כי כבר התחיל התיקון מתחילת הלילה לפי כי כאשר נעשה ענין הבדיקה ליל י"ד כבר התחילה ההכנעה לסטרא אחרא על ידי ביטול החמץ בכל הצדדין; בין מענין הנוגע בעצם אדם שהוא מכניע הקליפה מן המקומות העליונים והעולמות ומועיל גם כן לסטרא דקדושה שמתגבר והולך בעצם אדם. וכן נמי למעלה מפני כי כן אמרו חז"ל "אמלאה החרבה - אם יאמר לך אדם קיסרין וירושלים שניהם חריבות או בנויות - אל תאמן". אלא כשזה נופל זה קם. נמצא כי שני דברים הם הנעשים תמיד לעולם בנושא(?) אחד. כי כאשר נכנעה סטרא אחרא אז סטרא דקדושה מתגברת ועולה בלי ספק.
ולכן מתחילת ליל י"ד אשר נעשה הבדיקה והביטול - התחיל להיות נחלש סטרא אחרא והתחיל סטרא דקדושה להתגבר. ולכן בתחילת יום י"ד כי אז התחיל להכנע סטרא אחרא סטרא דדכורא - גם ס"ד סטרא דקדושה(?) שהוא בבחינת הזכר התחיל להתגבר. אמנם עדיין לא נשלם התיקון מפני כי סטרא אחרא עדיין לא נכנעה לגמרי מפני כי עדיין צריך אל הביטול שעתיד לעשות קודם שעה ששית אשר אז היה התגבורת שלה מזמן חטא אדם הראשון ונתגברה יותר מזמן העגל כנ"ל. ומפני כך עדיין לא נגמר התיקון של סטרא דקדושה.
ולכן אסור לאכול מצה שהוא ענין התיקון של סטרא דקדושה בסוד "הלחם אשר הוא אוכל" ואיתא בויקרא מן הזוהר "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד" כי הכלה עליונה בזמן שהיא מתקשטת אין ראוי להכנס בעלה אצלה. ולכן אמרו חז"ל "האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו" כי עדיין צריכה תיקון ואחר כך תבא אצל בעלה כדאיתא בזוהר פרשת בראשית: "ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" - מכאן שהאב והאם עושים לכלה הצורך וכל התיקון שלה. ואחר כך "ויביאה אל האדם" להזדווג עמה.
ולכן להיות כי ביום י"ד עדיין לא נגמר צורך התיקון שלה ולכן בא הדוגמא זו האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו. אבל יותר קשה הדבר הזה "האוכל מצה בשעה עשירית ומעלה" מפני כי אז היה זמן חטא של אדם הראשון כמו שאמרו חז"ל בבראשית רבה. ואמנם זה החטא היה מפורסם שאכל מעץ הדעת ועבר על הצווי - אמנם גם נמצא אתו עון הוא אשר חז"ל הגידו בבראשית רבה ז"ל "והנחש היה ערום - לא הוה צריך קרא למימר אלא "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור"? אלא להודיעך מאיזה חטא קפץ עליו אותו רשע מתוך שראה אותם עסוקים בדרך ארץ נתקנא בהם". הנה מבואר זה המאמר שהיו עוסקים בדרך ארץ באותה שעה.
והנה חז"ל כינו זה העסק וחשבו אותו לחטא כמ"ש "מאיזה חטא קפץ עליו?", וזה לפי כי לא נכון לאדם לשמש מטתו ביום כמו שאמרו חז"ל בפסוק "והלילה אמר הורה גבר" - לילה ניתן להריון. אמנם ביום "בוזה דרכיו ימות". ולפי כי כבר נתבאר למעלה כי אכילת מצה הוא הרמז אל הייחוד העליון בדרך כינוי כמה דאת אומר "אכלה ומחתה פיה" -- לכן ביום אסור לאכול מצה משעה עשירית ומעלה כדי לתקן העון ראשון האמור, היינו "כדי לאכול מצה לתיאבון" - הוא הייחוד כדבר האמור.
"אבל אוכל מעט פירות" - מפני כי הפירות או ירקות אין זה חשוב אכילה. והיינו מ"ש ר"ח לא בעניותי אכלי' ירקא ולא בעתירותי אכלי' ירקא. לא בעניותי אכלית ירקא משום דגריר. ולא בעתירותי אכילת ירקא מאי טעמא? באתר דליעול ירקא ליעול בשרא וכוורי}}, עכ"ל (מאמר). ובלי ספק כי כל בן דעת לא יתרצ' בנגלה מזה המאמר לפי כי האיש השלם לא ענין הנרא מספר. ומה גם התלמוד השלם כי כונתם להעיר האדם על ענין שלימות. ומה גם כי חז"ל אמרו באתר דלית ירקא אסור לתלמיד חכם לדור שם -- ואיך יחלוק ר"ח על דבר המוסכם. גם שהיה עושה לדעתו(?) למה יכתב אם לא להודיע חידוש?
אמנם כונת סיפור זה להורות את בני ישראל בדרך נסתר על מה שאמרו חז"ל בפסוק "ולהג הרבה יגיעת בשר" כי אסור לאדם ללמוד חוץ מכ"ד ס"ת. והיינו מ"ש ר"ח ע"ה "לא בעניותי" היינו בזמן שלא היה לו זמן קביעות של תורה ללמוד שנקרא 'עניותא' כמו שאמרו חז"ל "אין עני אלא מן התורה" - אפילו באותו זמן "לא אכלית ירקא" - שלימוד נקרא 'אכילה' שנאמר "לכו לחמו בלחמי". "ירקא" - הם הספרים שהם חוץ מהתורה, כי הכל הם כירק עשב, "דגריר לבא" - לא לעזר ולא להועיל רק שנגרר אחריהם ועובר על מה שאמר הכתוב "אל תקרב אל פתח ביתה".
"ולא בעתירותי" - בזמן שהיה לי ללמוד שהייתי עשיר בתורה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "עשיר ורש נפגשו - עשיר בתורה ורש בתורה". "לא אכלית ירקא" - לא למדתי באותם ספרים מחכמת חיצוניות, "דבאתרא דליעול ירקא" וימשך לב האדם אחריהם הם גורמים ביטול תורה, "ליעול בשרא וכוורי" - תורה ואגדה.
אמנם עוד לאלוה מילין בזה המאמר לצד עילאה ימלל. והענין יובן עם מה שנאמר בהגדה שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות - כי הנה אחר שהנחתי כי כל ענין 'אכילה' - הסוד שלה הוא פועל ענין ייחוד למעלה על דרך מה שאמר הכתוב "אכלה ומחתה פיה". ולכן יהיה ענין 'אכילת ירק' זה ענין ייחוד שהוא תמידי רק שאינו בתכלית השלימות מפני כי השפע נמשך מן השש קצוות לכלה ולפי כי הוא תמידי לכן תלמיד חכם אסור לדור במקום שאין שם ירק. נמצא אמנם הלחם הוא סוד טל העליון היורד דרך קו האמצעי כמה דאמר אמר "מים קרים על נפש עיפה" (משלי, כה). והיינו כונת מה שאמרו חז"ל "האי פיתא מזונות' דלבא" דראוי להבין למה הפליגו בענין ואמרו "מצינו בתורה בנביאים בכתובים דהאי פיתא מזוניתא דלבא". אמנם כונתם לרמוז החשיבות של הלחם מאין מוצאו ובאיזה דרך נמשך השפע עד שמגיע אצל נקודה הפנימית - הוא סוד הלב כנודע, דהיינו כי בא דרך קו האמצעי שהוא "בתורה". ונמשך בנביאים גם בכתובים עד שמגיע ללב.
ולכן יאמר רב חסדא "לא בעניותי אכלית ירקא" מפני כי מאחר שהמאכל הוא רמז לייחוד העליון וכפי המעשה אשר יעשה אדם הגשמי כך הוא מעורר למעלה - ולכן "לא בעניותי אכלית ירקא" רק הייתי סומך על הלחם אשר הוא אוכל לקיים מה שאמר הכתוב "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", וירקא "מגרר גריר" והלב נחלש. "ובעתירותי לא אכלית ירקא מאי טעמא? באתר דליעול ירקא" ללב "ליעול בשרא" בסוד "ובשר מבשרי" - (קהלת, יב) "ולהג הרבה יגיעת בשר". "וכוורי" - להמשיך הארה עליונה מעינא פקיחא שנאמר בה "הנה עין ה' אל יראיו אל המיחלים לחסדו". כשמו כן הוא - רב חסדא. ונמשך דרך הבשר החי - חי העולמים. והחי יתן אל לבו.
ולכן מן הטעם זה האדם "אוכל פירות או ירקות מעט" לרמז זה, "אבל לא ימלא כרסו מהם" כדי שיהיה תאב לאכילה כנזכר.
"ויין מעט לא ישתה דמסעד סעיד" - והוא מזון ללב שנאמר "ויין ישמח לבב אנוש" ונאמר "ויבא לו יין וישת". "אבל אם רצה לשתות יין הרבה שותה" - מפני כי היין סוד הגבורות וכאשר הם מתעוררים ומתרבים כדי שלא יתאחז מהם הקליפות חוזרים להתעלות למעלה בסוד 'אור חוזר'. וזה הוא סיבה אל הייחוד. והיינו מ"ש "מפני כשהוא שותה הרבה הוא גורר תאות המאכל" שהוא הייחוד הנעשה באותה הלילה כנ"ל.
"וקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה" - דאף על גב שהאכילה הוא מורה ייחוד כנזכר, אמנם לא ראי זה כראי זה, לפי כי המצה עשירה היא עשויה מיין ושמן שהוא מורה על ייחוד עליון - אתר דנפקין מיניה, וזה הייחוד אינו נפסק לעולם שהוא בסוד "אכלו רעים" כמ"ש הרשב"י ע"ה "מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעייא". ואיתא בזוהר פרשת שמיני דף ל"ט (ח"ג לט, א) וזה לשונו: "ר' אבא אמר יין ושמן דבש וחלב מאתר חד נפקו". ועוד דף מ"ח (ח"ג מח, א) זה לשונו: "שלמה מלכא צווח על דא ואמר "אוהב יין ושמן לא יעשיר" דהא עותרא אחרא אזדמנא ליה למהוי ליה ביה חולקא לעלמא דאתי. אתר דיין ושמן שריין וכו'".
"אם התחיל לאכול דינו כשבתות ויום טוב כאשר יתבאר במקומו" - אמנם ישראל הכשרים לא יעשו הדבר הזה חלילה.