טור ברקת/תסב
שולחן ערוך עריכה
- סימן תס"ב - דין מי פירות אם מחמיצין - ובו ז' סעיפים
- מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל ומותר לאכול בפסח עיסה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום. אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני.
- מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה. הילכך אין ללוש בהם ואם לש בהם יאפה מיד.
- מותר ללוש ביין אעפ"י שאי איפשר לו בלא טיפה מים שנופלת בשעת הבציר, ואף לכתחילה רגילים ליתן מים בשעת הבציר כדי להתיר ניצוק. אף על פי כן אין לחוש להם הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלש העיסה.
- מי ביצים ושאר משקים כולם הוו בכלל מי פירות.
- הלש עיסה במי פירות טוב לעשותה פחות משיעור עשרון כדי שלא תתחייב בחלה.
- חטה שנמצאת בדבש או ביין וחומץ מותר. ובלבד שלא נתערב בהם מים.
- ויש לברר המלח קודם פסח מחטים שלא יהיו בתוכו כי כשהמלח מתלחלח הוא נכנס מעט בחטים ומתחמץ.
טור ברקת עריכה
כאשר נאמר מה נשתנה על מי פירות, מפני מה אין מחמיצין, לא כן המים שהם מחמיצין -- אז נבין מה ששנינו "בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן". כי הנה אינו אומר "פירות האילנות" למען דעת כי בא הרמז בזה על האדם הנקרא עץ השדה עץ מאכל הוא. כי הנה בעצרת נידון על עסק התורה - עץ החיים - אם לא עשה פרי. גם בזמן הפסח נידון על התבואה של המצוה כי הוא ענין הבדיקה והביעור ועל אכילת מצה הרפואה כנ"ל. ואחר כך באו ימי הספירה כאשר יבוא הביאור בעזרת השם -- הכל לתועלת האדם. ולפי כי המעשה הוא הפרי של האדם - לכן כל הנמצא אתו מעשים טובים שהם "מי פירות" הנכללים עמו "בעיסה" (הוא החומר שלו) "אין מחמיצין" - אינו בא לידי חטא.
אמנם המים היוצאים מהפירות היא התורה, כי המעשה עיקר והמים הללו אין מחמיצין כי התורה מגינה ומצלה. ובכן קונה האדם שם טוב כמים הנגרים. כך אמרו חז"ל אצל "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו": אם יסתר איש לעשות מצוה אני מודיע ומראה מעשיו לבריות. ולכן אין מחמיצין - כמו שאמרו חז"ל "הבא ליטהר מסייעין אותו".
ומותר לאכול בפסח עיסה שנילושה במי פירות. מאחר שנכלל החומר שלו בתורה ומצוה - מותר לאכול דכתיב "ושמחת בחגך" ואין שמחה אלא בבשר ויין. גם עיסה (שהוא החומר כנזכר) שנילושה ונבללה במי פירות של תורה ומצוה כנזכר "אפילו שהתה כל היום" אע"ג ששנינו "אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש" כי צריך האדם באותם השעות (שהם מכוונים לחשבון השנים שלו כנ"ל) לפשפש במעשיו שנאמר "וזכור את בוראיך בימי בחורותך" עד אשר לא יבואו ימי הרעה -- אף על פי כן מותר לאדם זה דבר זה אפילו שהה ולא פשפש במעשיו כל היום.
"אבל אין יוצא בה ידי חובתו" ולא יתכן להיות נטהר מן העון שהרי נאמר "וחטאתי נגדי תמיד". והטעם שלא יטהר "מפני שהיא מצה עשירה" - ומאחר שהאדם מחזיק עצמו שהוא עשיר בתורה ובמצוה לא יפשפש במעשיו ונשאר רובץ על חטאתו. "וקרא כתיב לחם עוני" - דהיינו יום ענות אדם נפשו , ולעולם יתראה בעצמו כאילו הוא עני כמו שאמרו חז"ל "אין עני אלא מן התורה ומן המצוה". וצריך לבדוק תמיד במעשיו להיות כי אדם אין צדיק וכו' ולא יחטא. וזה אינו בודק. לכן לא יצא כנזכר.
"מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ וכו'" - יאמר נא ראה זה חדש אע"ג שמותר לאדם לאכול מצה של מי פירות - דהיינו כנגד מעשה הטוב פרי צדיק - מכל מקום הלא לך לדעת כי מי פירות הללו (מעשה המצות) כאשר מצטרף עמהם מים עסק התורה שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" "ממהרים להחמיץ", מה שאין כן במי פירות לבדם. כי הנה מעשה המצוה אע"ג שהוא מתעסק בה כל היום, מותר לפי כי אין היצר מקטרג עליו. אבל לפי שצריך להיות לחם עוני להכניע היצר על דרך מה שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" - לכן אינו יוצא ידי חובתו עד שיכניע יצרו כאמור.
אבל כאשר מצטרף הלימוד עם מעשה המצוה אשר לפי שכל האנושי יתראה בעיניו כי מעתה אין צורך להרגיז יצר טוב על יצר הרע בימים אלו מפני כי התורה נקרא 'אבן' והיצר נקרא 'אבן' - ולכן עסק התורה מכניע אבן נגף של היצר. לכן דע כי אינו כן. אלא אדרבא "ממהר להחמיץ" - כך אמרו חז"ל "כיון שנכנס באדם תורה נכנסו בו ערמומיות שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה". ולכן צריך ליזהר ביותר לפי כי חילול ה' כנגד הכל. ואמרו חז"ל "היכי דמי חילול ה' כגון אנא דשקילנא בשר ולא יהיבנא דמי לאלתר" וכיוצא. נמצא כי זה הלמד התורה ממהר להחמיץ יותר משאר עיסה. כך אמרו חז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו" ונמצא שם שמים מתחלל.
הילכך "לא ילוש בהם" - כלומר כי בעבור כן נתבאר למעלה כי ליל י"ד אין מתחילין ללמוד לפי כי העיקר באותה שעה הוא הבדיקה והביעור ולא המדרש הוא עיקר. אמנם "אם לש בהם" ולמד - "יאפה מיד" - יעשה הבדיקה תכף ומיד. וכן נמי לענין המשתף המעשה עם הלימוד כדי שלא יכשל בעון צריך כי בכל לילה יבדוק במעשיו כדי לשוב מהם שלכן אמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שחטא אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה". ולכן נמי בענין הגשמי התיקון הוא שיאפה מיד.
"מותר ללוש ביין אעפ"י שאי אפשר לו בלא טיפת מים וכו'" - אשר חז"ל הגידו בפסוק "תרתי אני למשוך ביין את בשרי" הם דברי תורה. אמנם זה הענין בשמחת יום טוב נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע דכתיב "חג לה'" וכתיב "מקרא קדש יהיה לכם". ואמרו חז"ל חלקהו - חציו לה' בתורה וחציו לכם לשמחת יום טוב. ולכן יגיד כי "מותר ללוש ביין" לבלול החומר שלו וגופו בין ביין כפי פשוטו - כך נאמר "ושמחת בחגך" ואין שמחה אלא בבשר ויין, ואמרו חז"ל עכשיו אין שמחה בבשר כי אין מזבח רק השמחה ביין. ולכן מותר. ומה גם ביין של דברי תורה. "אע"פ שאי אפשר לו בלא טיפת מים" של אגדה כההיא דרבי אלעזר שהיה דורש כל היום ונמשך בדרשה. ומוכרח הם המים שנופלים עליו בעת הבציר כאשר מתקבצים העם לשמוע דברי תורה. עם כל זה מותר וליכא למיחש שימנע משמחת יום טוב. ואף לכתחילה רגילים ליתן מים בתוך דברי תורה - נותנים דברי האגדה שמושכת לבו של אדם לקיים חציו לה'. וזה "בשעת הבציר" כשמתקבצים באסכולות תלמידי חכמים לשמוע דברי תורה מפני הזקן - כך עושים בכונה להתיר ניצוק כדי שלא יתנסך היין במגע גוי.
והענין כי הנה כד סליק רשב"ל לפייס לרבינו על מה שדרש יוסי מעונאה "שמעו זאת הכהנים וכו'" ואקפד רבי, אמר ליה צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם שמכניסים ביוחם(?) לבתי קרקיסאות כדי שלא יבאו לידי קטטה ויוסי מעונאה האמר מילי דאורייתא ואקפדת עליו. ולכן יאמר כי ראוי לדרוש במילי דאגדה כדי למנוע העם שלא ילכו לבתי קרקיסאות של עכו"ם, ומתנסך איש הישראלי הנקרא 'יין' כמו שאמרו חז"ל פרשת נשא בפסוק "למאחרים על היין - אלו ישראל".
ועוד ירצה במאמרו דאע"ג דאסור ללמד תורה לעכו"ם שנמשלה ליין והוא מנסך התורה לכתחילה - רגילים ליתן מים (דברי אגדה) בתוך הדרשה כדי להתיר להם ניצוק. כי הנה כמה מן הגדולים היו משיבים דברי תורה למינים כדי שלא יאמרו שהאמת אתם. והם מנסכים דברי תורה. ושנינו "ודע מה שתשיב לאפיקורוס". ולכן מקיימים מה שאמר הכתוב "ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו". ולכן אע"פ כן אין לחוש בזה שהרי "נתבטלו המים" - אותה ההגדה אף על גב שמושכת לב האדם - כבר נתבטלה בערך יין, היינו הלימוד, כי כן רבי מאיר היה דורש שליש משלים שליש אגדה שליש דין. ובהכי ליכא למיחש שימנע משמחת יום טוב שהרי נתבטל קודם שלשו העיסה, ותדע הוא שחייב בשמחת יום טוב.
"מי ביצים ושאר משקים וכו'" - המובן מחז"ל כי ביצה הוא כינוי אל העדר האדם כמו שאמרו חז"ל בפסוק "מן הארץ ההיא יצא אשור", זה לשונם: "אמרו אתמול אפרוח מפריח מעשים טובים ועכשיו מכונן בביצה". ולכן הוא היה אומר מי בצים אע"ג כי בזמן הזה צריך האדם להיות זהיר בכל דבריו - לא מבעיא אם יש עמו מעשים רעים כי צריך לתת לבו כי כל המעשים אשר יעשה אותם האדם במועד הם בדרך רמז לעורר לב האדם לפשפש במעשיו ולבער אותם ולבטל אותם מלבו. אלא גם כי האדם יהיה שלם בתורה ומצוה צריך להוסיף כנ"ל. ולכן יאמר דאע"ג כי כך הוא האמת שצריך האדם לחדש מעשים טובים כמו שאמרו חז"ל "מה יונה זו מחדשת גורן בכל חודש כך ישראל", כי על ידי כך יהיה נעזר על יצרו -- מכל מקום אם אדם זה הדמיון שלו לביצה כההיא דר' ינאי שראה אדם משופע ביותר והיה ע"ה עם הארץ(?) ולבסוף קרא עליה "ושם דרך וכו'" מפני שנמצא בו דרך ארץ. ולכן גם זה נחשב בערך מי פירות ואין מחמיצין לפי כי הם מכלל לימוד התורה לדעת מעשה המצות כי לא עם הארץ חסיד.
"הלש עיסה במי פירות" דהיינו כי אדם זה הורגל במעשה המצות על דרך מה שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות". והנה אדם זה לש עיסה שלו - היינו הגוף שלו כנ"ל מוכלל תמיד - "במי פירות" שהוא מעשה המצות כאמור. והמים שלהם הוא התועלת הנרצה מהם שהוא שם טוב. ולכן "טוב לעשותה פחות משיעור עישרון" - כלומר חיישינן שלא יגיס את דעתו מפני כך ומאחר כי כבר נתבאר כי כל עוצם המעשים האלו שאנו עושים בפסח אשר צוה ה' לעשות הוא תיקון למה שחטא אדם הראשון כנ"ל. והנה כל עצמו של חטא אדם הראשון לא נכשל בו אלא מפני שהגיס את דעתו. ונוסף עוד מה שאמרו חז"ל בפסוק "גאות אדם תשפילנו - זה אדם הראשון שנתגאה ולא רצה לעשות תשובה. הקב"ה אמר לור "ועתה" והוא אמר "פן" - אי אפשר". וכן אמרו חז"ל בפסוק "אל תבואני רגל גאוה - רגל שנתגאית על בוראה".
ולכן טוב לעשות עיסה זה (הגוף שלו) להיות ממעט עצמו שיהיה פחות מעשרון. וכבר נתבאר למעלה כי שיעור עשרון ת"ק דרהים והוא רמז לשיעור הגוף של אדם הראשון שהיה במדת חמש מאות שנה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "אחור וקדם צרתני" כרחוק ממזרח ממערב. ואחר שחטא נתמעט שנאמר "ותשת עלי כפיך". ולכן היו שני האבות תק"ב שנה - צא מהם ב' שני רעבון כמו שאמרו חז"ל. ולכן לפי שהאבות תקנו עון של אדם הראשון כדאיתא בזוהר לכן היה מדת ימיהם ת"ק. ולכן מה טוב לאדם למעט העיסה שלו החומר מעישרון שהוא ת"ק כדי שלא יתחייב בחלה.
והרמז בזה מה שאמרו חז"ל מפני מה נשים חייבות בחלה לפי כי האישה הביאה המיתה על אדם הראשון שהיה חלתו של עולם. כי החלה הוא רמז לנפש האדם. ולכן אם אדם זה מתגאה על ידי מעשיו - נמצא "מתחייב בחלה" - ר"ל מתחייב מיתה בחלה שלו, בנפשו, כאמור.
"חטה שנמצא בדבש או ביין וכו'" - הנרצה בזה להודיע כי כמו שמעשה האדם הגשמי הוא פוגם בנפשו - גם הוא פוגם למעלה כמו שאמרו חז"ל בפרק הבונה "בשמים מעלותיו וכו' למדינה שמיושבת על הספינות. כל זמן שהם קשורות עומדת המדינה. נתפרדו הספינות - נפלה המדינה. כך הבונה בשמים מעלותיו כל זמן שאגודתו על ארץ יסדה". וכן נמי יאמר "חטה הנמצאת בדבש" בדרך שמעשה בלתי טהור הוא פוגם למלעלה כך במעשה הטוב מתרומם שמו של הקב"ה כי הנה נתבאר למעלה כי החטה הוא רמז לסטרא דקדושה - מלכות שמים שהוא מתקדשת ומתעלית על ידי המעשים האלו, הבדיקה והביעור וההגעלה כנ"ל. עד מקום כי מה שהיתה בחינת חטה נעשית אחר כך סולת נקיה מנופה בשלש עשרה נפה, שלכן אנו אומרים הלל גמור בליל פסח כדי לכלול מדה זו בי"ג מדות עליונות של רחמים שהם מן המצר קראתי יה וכו' כדאיתא בזוהר באדרא רבה כדלקמן. אמנם בתחילה היא בסוד חטה לפי כי אותיות ח"ט סמוך לה כדאיתא פרשת בלק כנ"ל.
ולכן יאמר חטה זו "שנמצאת בדבש או ביין" - שהרמז בזה לומר כי נמצא באדם זה עון אשר חטא על ידי הלימוד שהוא דוגמא אל הדבש לפי שנאמר "דבש מצאת אכול דייך", כך אמרו חז"ל בפסוק "ומתוקים מדבש - אמר דוד לפני הקב"ה תאמר מפני שהם מתוקים מתוך כך כפרתי בהם. ת"ל גם עבדך נזהר בהם". וכן נמי היין על ידי הלימוד שנמשל ליין שמא הגיע לידו מן הטעות כענין שהגיע לרבי אלעזר שהיה יוצא חוץ לתחום בשבת לקיים מה שאמר הכתוב "באהבתה תשגה תמיד". ולכן חטה הנמצאת עם האדם (סטרא דקדושה) על ידי לימוד הדבש או ביין הגיע לו מן השגיאות כנ"ל, או שהיה חומץ בענין עבירה לשמה -- בכל אחת מאלו מותר כי אין דבר זה נקרא חימוץ של עבירה. "ובלבד שלא יהיה מתערב בהם מים" - הוא ענין של מזיד כמה דאמר אמר "המים הזדונים" כי זה הוא מחמיץ ודאי כאמור.
"יש לברר המלח קודם פסח מן החטים וכו'" - כי הנה המלח הוא הרמז למעשה הרע כמו שאמרו חז"ל בפרשת אלה העולים מתל מלח - אלו בני אדם שמעיהם דומים למעשה סדום שהיתה תל מלח}}. ולכן מי שיש בו מעשה רע דוגמא למעשה סדום שנזרעה מלח - ראוי לברר אותו קודם הפסח מן החטים. כי ריקנים שבישראל נמצא בהם תורה ומצות, כי הימים האלה נזכרים ונעשים לתיקון של מעשים הרעים כנ"ל בפסוק "וזכור את בוראך בימי בחורותך" קודם הפסח. והוא דוגמא אל הבדיקה. ואחר שבדק פשפש ומצא - יברר מעשה הרע קודם פסח וישוב אל ה' וירחמהו לפי כי "כשהמלח מתלחלח" - היינו כאשר מעשה הרע הורגל בו, מתלחלח מתפשט ונכנס מעט מעט בחטה, דאף על גב שיש עמו תורה ומצוה כאשר משתרש בחטא נכנס לאט לאט באותה תורה ומצוה ומאבד אותם ממנו, כי יכנס החטא בלבו ויעזוב מנהגו כמעשה החסיד. וסוף יאמר "שוא עבוד אלהים" ומתחמץ. ומי יודע אם מתלחלח יותר ויהיה תוהה על הראשונות. ובזה מתחמץ ודאי ונעשה חמץ גמור.
וכאשר אשוב בדרך ראשון לפרש הדברים על מה שנוגע למעלה כך היה אומר:
"מי פירות" שהם שבעה משקין שהם נמשכים מלמעלה כמ"ש בזוהר פרשת שמיני דף מ' (ח"ג מ, א) וזה לשונו: "רבי אבא אמר מאתר חד נפקו יין ושמן דבש וחלב וכו'". ועוד נתבאר לקמן בפסוק "אוהב יין ושמן לא יעשיר - תא חזי שמן לכהני, יין ללואי. לא בגין דבעין יין אלא מיין דמנטרא דאתי לסטרא דילהון למברא כלא כחדא ולמחדי עלמין כולהו לאשתכחא בהן כולא ימינא ושמאלא כליל דא בדא וכו'".
ולכן "מי פירות" שמגיעים לעיסה זו (כנסת ישראל) "אין מחמיצין" - ולא עבר זר בתוכם, מאחר כי אין שם מים שהם גבורות גשמים - אין סטרא אחרא יכולים להתאחז מהם, "ומותר לאכול בפסח" בסוד "הלחם אשר הוא אוכל" עיסה זו - כנסת ישראל - שנילושה במי פירות שהם בחינת יין ושמן שהם ימינא ושמאלא (לפי שנאמר "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". "אפילו שהתה כל היום" לפי שנאמר ברות "ותקם בטרם יכיר איש את רעהו" ושם נאמר במדרש "בטרום כתיב בוא"ו - מלמד שנשתהית שם שש שעות", ושם נאמר כי נשתהית כלומר ולא היה לה ייחוד לפי כי אז היה "בטרם יכיר איש את רעהו".
ולכן אין זה זמן תפילין וציצית עד שיראה חבירו מרחוק ד' אמות ויכירהו ואז הוא זמן תפילין. אבל "ותקם בטרם יכיר איש את רעהו" ולא נזדווגה עם בועז לפי כי אז נאמר "ויהי בבקר והנה היא לאה". אמנם עיסה זו שהיא בסוד רחל - אפילו נשתהית כל היום - מותר לאכול ממנה כאמור.
"אבל אינו יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא עשירה וקרא כתיב לחם עוני" - והענין כי מצה עשירה הוא בסוד כאשר לבנה במלואה שהיא בסוד ה' על עשר - נוטריקון עשירה, ואז היא באשלמותא. ופשוט הוא כי אז בהיותה בבחינה זו יש לה ענין 'אכילה' שהוא ייחוד עליון בסוד "אכלו רעים" כדאיתא בזוהר פרשת ויקרא. וקרא אמר 'לחם עוני' כי הייחוד שהיה לה אז היה בהיותה חסירה בסוד המיעוט.
או יהיה סוד ימצא[1] עשירה בסוד ייחוד עליון בעינן לחם עוני שהוא סוד האכילה בייחוד הכלה. ועוד איפשר לומר כי מצה עשירה הוא בעולם העליון בסוד הייחוד של מי פירות כאמור. וקרא אמר לחם עוני - שיהיה הייחוד בעולם העשיה כנ"ל.
"מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ" לפי כי המים הם בסוד גבורות גשמים וכאשר מתעורר מדת הגבורה אז נאחז משם סטרא אחרא ויונק ממנה הקליפה. ולכן יאפה מיד כדי שיהיה נגמר הייחוד.
"הלש במי פירות וכו' כדי שלא תתחייב בחלה" - לפי כי העשרון הוא מורה על מדה העשירית כאשר היא עולה למעלה, ר"ל מתקבצים כל העשר מדות שלה ומתכונים לעלות למעלה להתייחד עם אות ו' - הוא החתן - כאשר הוא בשלימות בסוד ן' שהם חמשים שערי בינה המתשפטים במדות שלו. וחיבור כל זה הוא מלת עשרון בנוטריקון. והנה אז בעלותם אל בית ה' באצילות - "חייבת בחלה" שהוא הסימן מגן כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך כנ"ל. ר"ל כי צריכה אל המרכבה שלה שהסימן שלהם מגן כדי להעלותה למעלה וכדאיתא פרשת צו כי למה נבחרו תורים ובני יונה יותר מכל מין העוף לקרבן לפי שהם רמז לשני שרפים שמעלים הכסא למעלה, עיין שם.
ולכן יאמר הדין כי צריך לעשות העיסה שנילושה במי פירות קטנה פחות מעשרון כדי שלא תהיה צריכה למרכבה שלה לסייע אותה בעלייתה למעלה מפני שכבר נילושה במי פירות שהם יין ושמן הנזכר בסוד ימין ושמאל כאמור. וענין הוא מ"ש פרשת בלק דף קנ"א (ח"ג קנא, א) וזה לשונו: "פתח ההוא ינוקא ואמר שחורה אני ונאוה. אל תראוני שאני שחרחורת וכו' - אבל בשעתא דא גו רחימו סגיא לגבי רחימה מגו דחיקו דרחימו דלא יכיל למסבל אזעירת גרמה בזעירו סגי עד דלא אתחזיאת מנה אלא זעירו דנקודה חדא. ומאי איהו? יו"ד. כדין אתכסיאת מכל חילין ומשריין דילה וכו'. כד אתאן גבורי כח וזכאי קשוט כביכול עושים להאי דבר ואנהירת זעיר זעיר ואתעבידת בדיוקנהא בשפירו דילה כמלקדמין", עכ"ל לענייננו.
והנה הדבר מבואר מדברי המאמר כי מדה זו כאשר מתמעטת ונעשית בסוד י' אז הצדיקים גבורי כח הם יש יכולת בידם לבנות אותה כמלקדמין. ולכן יאמר כי מאחר כי עיסה זו הנזכר לש אותה על ידי יין ושמן שהם בסוד שני זרועות ימין ושמאלא - כנ"ל שמן לכהנים יין ללואי - אם כן כאשר יעשה אותה בסוד 'עשרון' תצטרך למרכבה שלה וחייבת בחלה. ואין זה תכלית הרצון אלא להפטר מהם כמ"ש במאמר "כדין אתכסיאת מכל חילין ומשריין דילה". ולכן יעשה העיסה קטנה שהוא בסוד י' כאמור. ואין צריכה עוד לחלה - סוד המרכבה. רק על ידי מעשה המצות חוזרת לדיוקנהא כמלקדמין כמ"ש כי הצדיקים גבורי כח בונים אותה על ידי מעשיהם כמדובר.
או אם נאמר דמאחר שלש עיסה זו כנסת ישראל במי פירות (ימין ושמאל) - צריך לעשות אותה קטנה כי זהו השבח שלה כנזכר בזוהר, כדי שתוכל לעלות למעלה כדאיתא פרשת פנחס דף ר"ן (ח"ג רנ, ב) וזה לשונו: "ואיתימא כיון דאיהי נקודה חדא איך יכיל לאחדא בנקודא זעירא. אלא לגבי עילא כל מה דהוא מלה זעירא - דא תושבחתא וכו' דאילו הות רברבא לא יכלין לאחדא בה כלל. אבל כיון דאזעירת גרמה ואיהי נקודה חדא - כדין אחדין בה וסלקין לה לעילא וכו'". והנה התכלית שלא תתחייב בחלה - הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת בראשית דף א' (ח"א א, א) וזה לשונו: "וכמה דדיוקנ' דברית אזדרע בארבעין ותרין זוגין ההוא זרעא כך אזדרע שמא גליפא מפרש במ"ב אתוון בעובדא דבראית", עכ"ל. ואיפשר כי שיעור חלה הוא בסוד מ"ב זה והכולל - ר"ל כי להיותה בסוד קטנה אינה חייבת להעלות מ"ב זה עד אחר כך שתגדיל ויהיה הייחוד בשלימות.
"חטה שנמצאת בדבש וכו'" - מן הטעם הנ"ל כי אפילו הקליפה שבחטה מתמתקת על ידי המשקין ומתייחדת עמהם.
"יש לברר המלח קודם הפסח מחטים וכו'" - כאשר נודע כי המלח הוא סוד הדין ולכן צריך לברר אותו ולחטים שלא יהיו בתוכו. כי אין הרצון רק למתק החטה בסוד הימין. וכאשר מתלחלח ונכנס בחטה הנמצא בה עדיין ב' קלפות סובין ומורסן כנ"ל -- מתאחז ממנה הקליפה ומחמיץ. לכן צריך לברר שהרי אפילו בעיסה אין מניחין מלח שלא לתת מקום לאחיזת החמץ כנ"ל.
ובדרך הנ"ל - כי החטה הוא ירמוז על הלימוד שלא לשמה על דרך החטה שיש בתוכה סובין ומורסן. והמלח הוא החסד כנ"ל. לכן צריך לברר המלח - הוא החסד - שלא יהיה בו שום פניה ולא יתערב עם החטה זו שלא לשמה. לפי שהמלח (שהוא מעשה הטוב) "מתלחלח" - מתפשט ודאי ונכנס בחטה של הלימוד זה ונפסד גם החסד ומחמיץ הלימוד לפי שהוא שלא לשמה - תגלה רעתו. או יתרשל גם כן מענין הלימוד ונפסד זה וזה כנ"ל.
ועל דרך הנ"ל שהחטה היא כנסת ישראל והמלח הוא חסד שאדם עשה לכונן הכסא - זה צריך לברר אותו מחטים. והסיבה כשהמלח "מתלחלח ונכנס בחטה" בסוד הטיפה, אם אינו מבורר "מחמיץ החטה" - מתאחז הקליפה מן הטיפה שהוא סוד הקרי.
ואם אמרנו שהמלח הוא מעשה הרע כנ"ל - ירצה שצריך האדם לברר מעשיו לפי שמתלחלח מתפשט ונכנס בחטה סטרא דקדושה כנזכר פרשת בלק "וכד סליק' למלקט עינוגין וכו' ומומא אשתכח בישראל מטי לגבה טיפה כחרדל וכו'" ומתחמץ על ידי הקליפות שמתעורר כנזכר שם "מיד ס"מ אתער בקל תקיף וכו'" ויתאחז בקדושה. ולכן צריך לברר המלח קודם הפסח כאמור.
- ^ נראה דצריך להגיה 'מצה', וצע"ע - ויקיעורך