טור ברקת/תסא
שולחן ערוך
עריכה- סימן תס"א - דיני אפיית המצה - ובו חמשה[1] סעיפים
- תנור שאופים בו חמץ צריך ליזהר כשיסיקוהו כדי לאפות בו מצה שילכו הגחלים על פני כולו, ואין די לו בלהבה. דכמו שבולע על ידי גחלים כך פולט על ידי גחלים. ושיהיו ניצוצות נתזין ממנו. הילכך אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח אינו מספיק אלא אם כן כיון להתירו לצורך הפסח כי שמא לא הלכו הגחלים על פני כולו כל זמן שלא כיוון לכך. ויש נוהגים להטיל קרקע חדש כדי שלא יצטרכו היסק ומנהג יפה הוא.
- טפקא של חרש חדשה לא שנא הסיקה מבפנים או מבחוץ - מותר. כיון שהאור שולט תחתיה אעפ"י שאין שלהבת עולה על גבה מרתח רתח והפת נאפית מיד ואינו בא לידי חימוץ. אבל צריך להסיק תחילה בין תנור בין כוביא בין אלפס בלא מים בין בקרקע. אבל להדביקו תחילה ואחר כך להסיק יש אוסרים. וטוב ליזהר. ויש מי שאומר שראוי למחות שלא יעשו חררות ברמץ.
- מצה שנאפית עד שאם פורסים אותה אין חוטים נמשכים ממנה יוצאים בה.
- יוצא אדם במצה שרויה שלא נימוחה אבל אם בשלה אינו יוצא בה. אם אפו חמץ עם מצה לא נאסרה אלא אם כן נגעה בחמץ שנוטל ממקום שנגעה כדי נטילת מקום והשאר מותר.
טור ברקת
עריכהאשר חכמים ז"ל הגידו בפסוק 'כולם כתנור יחמו' (הושע ז, ז) כי כאשר הסכימו לעשות עגלי ירבעם כל אותה הלילה היו כתנור אימתי יהיה הבקר לעשות כונתם, כי כן מתחמם האדם בקרבו לעשות העון כי יבער בקרבו האש וחום הטיבעי מן הכבד לגמור הענין כפי התאוה שלו. ואיתא בזוהר זמנא חדא לא אשתכח יצר הרע דעאלוליה בגושפנקא דפרזלא וכבה אש של גהינם, וכיון דשארו ליה שארו לאתחממא באשא דיצר הרע - חזר להדליק אש של גהינם. נמצא כי זה בזה תלוי.
ולכן יאמר כי תנור שאופים בו חמץ מן העון בקרב איש ולב עמוק אשר הוא דוגמא לתנור בוער באש של היצר שאופים בו החמץ ומתגברת הקליפה. לכן כאשר מסכים האדם בלבו לשוב אל הקב"ה על ידי כי יבער בלבו אש של הקדושה - היינו החרטה, ומסכים להתענות ולהמעיט חלבו ודמו, או שעשה סיגופים אחרים לתקן אשר עוותו. הנה אז כשהסיקוהו באחד מן הדרכים האמורים כדי לאפות בו מצה מכאן ואילך - היינו עסק התורה ומעשה המצוה כנ"ל. צריך ליזהר שילכו הגחלים על פני כולו - כלומר דאע"ג כי החטא שחטא היה פרטי באבר אחד, אחר כך כאשר יעשה ההסקה של התשובה צריך כי יבער ויחם לבבו ויעשה כל איבריו תבער' כי בערה בם אש ה' של החרטה.
ואין מספיק לו בלהבה. וכן שנינו "המוציא גחלת לרשות הרבים חייב ושלהבת פטור" לפי כי הלהבה אינו דבר של עיקר אע"ג כי יחם לבבו אין זה רק לפי שעה. ולכן צריך שיהיה ענין תמידי של עיקר, דומיא של הגחלים וכדאיתא בזוהר פרשת צו דף כ"ז (ח"ג כז, א) וזה לשונו: "פקודא לעשות העולה כמשפטה וכו' חמש אשין הוו נחתין על קרבנא: אש אוכל ואינו שותה, אש שותה ואינו אוכל, אש אוכל ושותה, אש אוכל לחים ויבשים, אש אינו אוכל ואינו שותה", עכ"ל.
ולכן צריך האדם להמשיך הגחלים הללו על כל אבר פרטי שלו על ידי החרטה והוידוי והתענית. דכמו שבולע על ידי גחלים כך פולט על ידי גחלים - כלומר כי הנה בשעת חימום של העון אותה המחשבה רעה והתלהבות החום הטבעי נתעורר ונתפשט בכל איבריו. ואין לומר כי מפני שחטא באבר אחד פרטי כגון שבועת שוא, לשון הרע וכיוצא, כי אותו אבר בלבד נפגם על ידי העון. אינו כן. הרי נאמר "כי כל אשר יעשה אחת מכל התועבות וכו' ונטמאתם בם" - אדם חוטא באבר אחד וכל איבריו נטמאים כמשחז"ל. ולכן כדרך שבולע איסור העון כל האיברים על ידי אותות התעוררות של החימום על ידי גחלי רתמים שנבלעו באותו האבר ושאר כל הגוף לא פלט -- כך יהיה פולט על ידי רשפי אש של הקדושה על ידי החרטה. גם התענית.
וצריך שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו כי יועיל כל זה לזולת. וזה יהיה על ידי החרטה, כי כאשר יהיה מתאנח מפני שהכעיס את בוראו - אז הניצוצות של אותו אש פנימי מפליט ממנו כל דקדוקי הנאת העון ועל ידי כן יוצאים אותם ניצוצות, הם הנשמות שנפלו בקליפה. גם אינון דאזלין מתתרכין בתר קב"ה ושכינתיה כנזכר בתיקונים, כציפור נודדת.
הילכך אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח אינו מספיק אלא אם כן כיון להתירו לצורך פסח. כי הנה הדבר מוסכם כי מצות צריכות כוונה. ומה גם לענין של תיקון העון - כי בלי ספק צריך כונה כדרך שנתכוון כאשר חטא כך צריך כונה טובה "להתירו לצורך פסח" דהיינו להכניע יצרו בזמן זה, כי הוא צורך גדול לעצמו ולכל ישראל. גם על העתיד - כי התשובה ממהרת את הגאולה כמו שאמרו חז"ל.
"ויש נוהגים להטיל קרקע חדש" - הרמז בזה יהיה מה שאמר הכתוב "מזבח אדמה תעשה לי וכו' ואם מזבח אדמה תעשה לי וכו'" - ירצה כי כאשר האדם מתכוין לתקן מעשיו מהרהר תשובה בלבו, ולפי שהיא מצוה מן התורה אמר "מזבח אדמה" - הוא הלב של אדמה - "תעשה לי" - כי להיות האדם נברא עפר מן האדמה אשר אררה ה' לכן נאמר "אדם אין צדיק בארץ" בעבור שנברא מן הארץ הנזכר. ולכן אע"ג כי כלי חרש מן האדמה אינו יוצא מדי דפיו לעולם יש תקנה - "תעשה לי" - כלומר על ידי כן יש טענה כמשחז"ל "אלמלא ג' פסוקים אלו נתמעטו רגליהם של ישראל ליום הדין שנאמר כי כחומר ביד היוצר כן אתם בידי".
וזהו שאמר הכתוב (איוב י, ט) "זכור נא" דרך בקשה, "כי כחומר עשיתני" למה לא השגח' להוציא אותו אבן מתוכה "ואל עפר תשיבני" שנאמר "ואל עפר תשוב". ועל ידי כן נאמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם וכו'". ולכן "תעשה לי" הסיבה של העון. ואתה תשובה "וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך" כמו שאמרו חז"ל "כל הזובח יצרו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות שבתורה שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה". וז"ש "את וכו'(?)".
אמנם "ואם מזבח אבנים" - לבו יצוק כמו אבן - "לא תבנה אתהן גזית" - לא תאמר גדולה עבירה לשמה ותרצה לתקן אבן במקום אבן. אין לי חפץ בדרך זה כאשר ביארתי במאמר בבראשית רבה "צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים וכו' אבל איני יודע באיזה מהן חפץ ת"ל וירא ה' את האור כי טוב". ושם נאמר על עבירה לשמה שהם "מעשיהן של רשעים".
ולכן על דרך זה יאמר "ויש נוהגין וכו'" - כי הנה מ"ש בתחיל' הוא התיקון לתנור שהוא דוגמא למזבח אבנים הנזכר. לכן צריך כמה תנאים האמורים. אך יש נוהגים נמי מנהגים טובים אחר כל אלה הדברים "להטיל קרקע חדש" שהוא דוגמא להטות היסודות של החומר שלו לדרך הישרה לחדש מעשים טובים, והימים הראשונים יפלו. ומנהג יפה הוא - כך צריך לנהוג כל בעל תשובה.
"טפקא של חרש חדשה וכו'" - כבר נתבאר כי זה יהיה מה שאמר הכתוב "מזבח אדמה תעשה לי". ולכן אם היא חדשה ועדיין לא נבלע בו איסור של חמץ מן העון בענין העסקה בלבד בהשקפה אחת, בין שהיה מבפנים או בחיצוניות - מותר כדלקמן.
ועתה הנה מודיעך על ענין הנוגע למעלה כי מ"ש "תנור שאופים בו חמץ וכו'" - הוא הנזכר פרשת במדבר וזה לשונו: "מדוע אמרו עמי רדנו" (ירמיהו ב, לא) - מה "רדנו"? לשון משנה הוא "הרודה פת חמה". אמרו ישראל הפת נבשלת בתנור וניטלת ממנו - יכולה היא ליקבע בתנור עוד? ואנו היינו בידו כתנור שנאמר "ותנור לו בירושלים", עכ"ל.
הנה למדנו ממאמר זה כי התנור הוא כינוי לירושלים. וכן נמי הוא כנגד ירושלים העליונה. ולכן יאמר עתה "תנור שאופים בו חמץ" - הוא הקליפה מצד העון, לפי כי זאת ירושלים הגיע לה כדרך שהגיע לירושלים התחתונה הגשמית שנאמר "כי ראתה גוים באו מקדשה" - כך הגיע לירושלים למעלה כדאיתא בתיקון ט' וזה לשונו: "בראשית - ירא שבת - דאיהי שכינתא דעלה אתמר מחלליה מות יומת. דעאלו אויבים בחלל דילה דאיהו קדש קדשים ואתמר בהון את מקדש ה' טמא - חלל ממלכה ושריה ושפחה עלאת באתרא דגבירתא דאיהי נשג"ז וסאיב' אתרהא דהוה לא נייחא וכו'".
ומאחר כי תנור זה ירושלים העליונה נת' כך מפני תוספת הדינים הנשפעים בה מלמעלה מפני מעשה הרע של התחתנונים כדאיתא פרשת בחקותי דף קט"ו (ח"ג קטו, א) וזה לשונו: "ויספתי לייסרה אתכם -ויספתי - אתן תוספת למאריהון דדינא על תוספת", עכ"ל. ובפרשת בלק שם נאמר וזה לשונו: "ואוליפנא מבוצינא קדישא כד איהי סלקת למלקט תפנוקין ועידונין ומומא אשתכח בישראל - כדין מטי לה טיפת דם כחרדל ואתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכדין ס"מ אתער בקל תקיף וכו'".
הנה מכל אלו המאמרים מובן כי מעשה התחתונים גורם להיות ירושלים העליונה בסוד תנור מליאה גחלים מן הדין. ומה גם להיות נאפה שם חמץ סטרא אחרא. ולכן צריך ליזהר כשמסיקין אותו לטהרו על ידי אש העליונה - סוד ה' מיני אש הנזכרים - אשר הם שנראו בסנה למשה רבינו ע"ה כדאיתא בזוהר. וכאשר מסיקין אותו על ידי אש זו לאפות בו מצה - הוא סוד לחם בחינת ו' (כנודע מן הזוהר שלכן נעשית מצוה' שמורה על הייחוד שהוא נוטריקון מצ וה כנזכר לעיל) - צריך שילכו הגחלים (עיקר ה' מיני אש הנזכרים) על פני כולו. "ואין מספיק הלהבה" - הוא סוד מ"ש בפ' "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון" (ישעיה, ה) שהוא כדרך האדם שרוחצת צואת בניה, "ואת דמי ירושלים" - שנמשכים לה שנאמר "ויספתי ליסרה אתכם שבע" - "ידיח מקרבה". וזה יהיה "ברוח משפט" - זה יעקב, "וברוח בער" - זה יוסף, שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וכו'".
ולכן אין מספיק לטהר תנור זה על ידי להבה של יוסף לחוד, אלא צריך גחלים - אש דיעקב גם כן. ויהיו ניצוצות ניתזין - הוא מה שאמרו חז"ל "לאב ובנו שהיו פתוחין לאמצע פלטייא וראו חבילות של קוצים נכנסים. נתייראו. היה שם פיקח אמר להם גץ אחד משלך ואחד משל בנך שורף אותם". ולכן צריך שיהיו ניצוצות ניתזין לפי כי על ידי כך גם כן יוצאים אותם ניצוצות שנפלו מעלמין קדמאין ונבלעו בתוך סטרא אחרא.
הילכך "אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח אינו מספיק" אלא אם כן נתכוון להתירו בפסח, שהרי נתבאר כי הכל הולך אחר הכונה, מלאכת מחשבה אמרה תורה. ואע"ג כי הסיק תנור זה באופן נאות - מאחר שלא נעשה על כונת הפסח לא יועיל. שצריך תרתי לטיבותא. ראשונה צריך לעשות ביעור מן החמץ - הוא הכנעת הקליפה ביותר. וכן לא יעשה אפילו בשבת דאלו בשבת מתרחק' הקליפה מן הקדושה אבל אין לה הכנעה כמו בפסח כנ"ל. ועוד נוסף ענין הייחוד אשר נעשה בפסח לא נעשה כן בכל המועדות ולא בליל השבת. ולכן מאחר שלא נתכוון לענין הפסח אנו חוששין "שמא לא הלכו הגחלים על פני כולו" כל זמן שלא כיוון איפשר שלא נעשה היסק של הקליפה הדק היטב מפני שלא כיון לכך.
"ויש נוהגין להטיל קרקע חדש" על שם "ויסדתיך בספירים", וכן אמרו חז"ל בפסוק "ציון חדשה" - למה נקרא שמה חדשה שעתיד הקב"ה לחדש אותה במהרה הב"ה. ומנהג יפה הוא וממהר האלהים לעשותו.
"טפקא של חרש חדשה" - הרמז בזה יהיה למדה האחרונה אל מקום המזבח שהוא של חרש כדאיתא "מזבח אדמה". ויהיה חדש על דרך שאנו אומרים "מזבח חדש בציון תכין". "לא שנא הסיקה מבפנים" - כמה דאת אמר "ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה", "לא שנא מבחוץ" שנאמר "אם רחץ צואת בנות ציון" שהוא מבחוץ, "מותר" כיון שהאור של האש הנ"ל שולט תחתיה אעפ"י שאין השלהבת של יוסף עולה על גבה מרתח רתח ועבר עליו רוח קנאה ומתייחד עמה כי הפת נאפית מיד ואין שם חימוץ, אין שם שהות כדי שיתעורר סטרא אחרא ויינק שם.
"אבל צריך להסיק תחילה וכו'" - הנה בזה נתבאר לנו כלל גדול דהיינו סור מרע תחילה ואחר כך ועשה טוב. לכן צריך להסיק תחילה באש הנזכר להעביר משם איזה צד של קליפה של חמץ, "בין תנור בין כוביא בין אלפס" והם בחינות מתחלפות במלכות שמים כפי הצורך. וזה יהיה בלא מים אבל להדביקו תחילה הפת שהוא ענין "ועשה טוב" ואחר כך להסיק באש הנ"ל - יש אוסרים כי תחילה התיקון הוא העברת החמץ על ידי האש כנזכר.
וטוב ליזהר בזה. ויש מי שאומר שראוי למחות שלא יעשו חררות ברמץ לפי שעדיין לא נטהר התנור כדבר האמור.
"מצה שנאפית עד שאם פורסים אותה וכו'" - הנה נתבאר כי עיקר הייחוד הוא כאשר נעשה הפת כי נגמר התיקון שלה. ולכן כאשר נמשכים ממנה חוטין עדיין לא נגמרה. והעד - כי בזמן של הבריאה כאשר נבראת חוה היתה מליאה רירין והפליגה הקב"ה ממנו כמו שאמרו חז"ל עד שבנה אותה בנין שלם שנאמר "ויבן ה' את הצלע" לאשה, ואחר כך "ויביאה אל האדם". ולכן אם פורסים אותה ואין חוטים נמשכים ממנה נקרא 'אפויה' ויוצאים בה.
"יוצא אדם במצה שרויה שלא נימוחה וכו'" - הנה יגיד אם אהנו מעשיו של אדם זה לעשות ולתקן מצה העליונה שתהיה שרויה במימי החסד כמ"ש ר"א בפסוק "שמעו אל רודפי צדק" - הרודף אחר מדה הנקרא 'צדק' לתקן אותה. העיקר הוא "הביטו אל אברהם אביכם" שתעשו כמעשיו כי בת היתה לו ובכל שמה, והיה מגדל אותה על ידי החסד. כך תעשו לקיים מה שאמר הכתוב "למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה'" שלא יכנס לשם ערל וטמא על ידי שילמדו לעשות צדקה. כי מדה זו היא 'צדק', ועל ידי המיתוק נעשית 'צדקה'. ולייחד אותה עם המשפט - זה יעקב.
וכן קיים אדם זה לעשות מצה זו שרויה במימי החסד - "יוצא בה ידי חובתו" על ידי מעשה זה יוצא מעונו ונטהר נשמתו. ובלבד "שלא נימוחה". וסוד הענין הוא מ"ש בזוהר פרשת אמור: "ואיש כי יקח את אחותו. איש - זה הקב"ה. אחותו - זו כי חסד הוא דפריש גועין" לפי שנאמר "זכר ונקבה ברא אותם" ואחר כך הפיל תרדמה על האדם ונסרם הקב"ה, ואחר כך "ויביאה אל האדם". והנה כאשר היה הנסירה היתה בסוד נקודה קטנה כנזכר פרשת בלק בפסוק "אל תראוני שאני שחרחורת" - היא אות י'. "אבל לא נימוחה" - אבל אם בשלה על ידי האש - לא טוב עשה לעורר מדת הגבורה חיישינן שלא תתאחז משם הקליפה.
ולכן "אינו יוצא בה" - הוא מ"ש בזוהר פרשת אמור דף צ"ח (ח"ג צח, א) וזה לשונו: "הולך תמים ופועל צדק - מאן הוא? אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא ולבושהא בעטרהא וכל חד פועל צדק אקרי". והנה לאיש אשר אלה לו הוא נטהר באותם מים חיים כנזכר שם וזה לשונו: "הא אתקינית בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סחרני אינון מיין ליתי בלתי מטרוניתא דברי ועולמתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינית בההוא בי טבילה דמיין נבעין וכו'". נמצינו למדים כי מי שאינו פועל צדק כי אינו פועל כראוי - אינו נטהר באותם המים של הטבילה. ולכן לא יצא ידי חובתו כאמור.
"אם אפו חמץ עם מצה" - כלומר כי עדיין לא עשה הייחוד בשלימות לפי כי מצה הוא מורה כי עשה הייחוד, שהרי אפה בתוך התנור (היא מדה האחרונה) - מצה הוא הייחוד. אמנם לא היה בשלימות לפי כי גם אפה באותו התנור חמץ. "לא נאסרה הפת" ומה שעשה עשוי אם לא נגע בחמץ. אבל אם נגע צריך נטילת מקום שנגע. שורש הקליפה היינו אות אל"ף כנ"ל. מקום שנגע אות' בחי' נדחית למטה אצל הקליפה והשאר מותר. והבן.
נחזור לענין "טפקא" שהנחנו למעלה. "טפקה של חרש חדשה" - הנה זה בא הרמז אל החומר של בני האדם שמחדש אותו הקב"ה בכל יום תמיד בערך המלאכים שנאמר "חדשים לבקרים". גם מחדש אותנו הקב"ה מדי שנה בשנה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "לעם נולד כי עשה". ומה גם שעתיד הקב"ה לחדש אותנו לעתיד. ולפי כי דבר זה הוא נוהג תמיד ולעתיד יהיה זך ביותר -- לכן נמי בגשמי "לא שנא היסק מבפנים או מבחוץ מותר" מאחר כי אדם זה עשה היסק - הוא התיקון על ידי כי יבער לבו על מה שעבר ועתה נעשה בריה חדשה. ולכן נמי בהכי סגי.
ואין הפרש בזה אם עשה היסק זה מבפנים או מבחוץ - הוא משחז"ל "כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח", ומסיק "כאן דידעו ביה רבים כאן דלא ידעו ביה רבים". ולכן בהיסק זה שנתחרט והתודה אשר חטה עליה - לא שנא אם התוודה מבפנים בהצנע ולא ידעו ביה רבים, לא שנא מבחוץ - ששב והתודה בפרהסייא לעין כל. בכל ענין "מותר".
וכן נמי לא שנא אם עשה היסק זה (היא התשובה) מבפנים - היינו מלב ומנפש, לא שנא מבחוץ - שלא לשמה דהיינו מחמת יראה או באחת מכל הסיבות. הכל מותר. כי כך אמר ר"א בן עזריה "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ונאמר "ויפתוהו בפיהם וכו' והוא רחום יכפר עון וכו'". ולכן כיון שהאור שולט תחתי' של התורה והמצוה או של התשובה, "אעפ"י שאין שלהבת עולה על גבה" - כלומר אף על גב שהשלהבת של עסק התורה באופן זה או מעשה המצוה שאין בו שלימות הכונה - אין שלהבת שלהם עולה על גבה למעלה כמו שאמר הכתוב "רשפיה רשפי אש שלהבתיה" - ר"ל כי רשפיה של תורה ומצוה הם רשפי אש לשרוף בהם היצר וסטרא אחרא, וגם השלהבת הוא פונה למעלה ועושה ייחוד לשם יה על ידי שלהובין דרחימותא שבין איש ואשה. ובזה ליכא מפני חסרון השלימות.
וכן נמי השלהבת של כח התשובה שהוא שלהבת יה כאמור, אינו עולה על גב' למעלה -- עם כל זה שנמצא חולשה בלימוד התורה והמצוה ומעשה התשובה - "מרתח רתח" - סוף כי יחם לבבו כאמור, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, וירתח בקרבו לימוד התורה ומעשה המצות וכח התשובה יתחמם לבבו ודאי אחר כך. והפת נאפית מיד על ידי התעוררות האחרון ואינו בא לידי חימוץ לפי כי התורה מגינה ומצלת. ושנינו "תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות".
"אבל צריך להסיר תחילה" - הוא ענין החרטה כנ"ל, שאם לא יעשה כן אין תורתו מועילה שנאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי וכו'". וזה צריך לעשות "בין תנור בין כוביא בין אלפס" - בכל אבר ואבר הנמצא בו. אמנם אם יעשה [2] זה דהיינו להדביקו תחילה ואחר כך להסיק - "יש אוסרים" - כלומר עלתה ההסכמה כי צריך שיעשה הסקה בתחילה, הוא ענין החרטה והוידוי עם התשובה. אמנם בזה הקילו בדבר "בין שיהיה בפנים או מבחוץ" - בין לשמה בין שלא לשמה. כיון שהאור של התורה ותשובה תחתיה מותר אעפ"י שאין השלהבת עולה על גבה.
אמנם יש דרך אחרת אשר אם יעשה האדם אשר לא טוב עשה והוא אם רצה להדביקו תחילה זה הפת על ידי עסק התורה כמה דאת אמר "ולדבקה בו" ואחר כך להסיק ולעשות חרטה ותשובה - יש אוסרים - כי כן היה רבן גמליאל אומר "מי שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש". וטוב ליזהר שלא לעשות כדבר הזה אף על גב דקיימא לן לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
"ויש אומרים שראוי למחות שלא יעשו חררות ברמץ" - כי הנה החררות הם פחות מן הפת כמו ששנינו "ולא חררה על גבי גחלים". ואמנם כבר נתבאר כי העיסה הרמז שלה הוא דוגמא לחומר והגוף של האדם על דרך מה שאמרו חז"ל "עלובה העיסה שנחתום מעיד עליה שהיא רעה". והחומר זה העכור עודינו לא ישוב אם לא מיבאה(?) ממאורערות הזמן וכאב של היסורין שנמשל לאש. ועל ידי כן יבער בלבו אש החרטה ויעשה תשובה לשמה. ולכן יש אומרים שלא יעשו אלו החררות - היינו תקנת הגופים החלושים על גבי הרמץ - הוא מעט מן האש, היינו מעט מן החרטה והתשובה. כי כאשר יראה זה האדם כי כאשר יחשוב ביראת העונש ומאורעות הזמן והייסורין עדיין לא נשבר לבו בקרבו ולא נכנס בלבו אש התלהבות של התשובה אלא מעט קט, דוגמא לרמץ, ידע כי אין בזה כח לאפות העיסה של החומר להחזירו למוטב כי אין לבו נכוה בפושרין. ולכן לעולם יתגבר האדם על יצרו והחומר שלו על ידי אש גדולה של החרטה והתשובה. וזה יעשה בתחילה ויהיה חזק במעשיו לא ימוט לעולם. וזה עיקר כאמור.
"מצה שנאפת עד שאם פורסים אותה אין חוטין נמשכים ממנה" - זה יהיה רמז למה שאמר הכתוב "הוי מושכי העון בחבלי השוא" - העונות שהאדם דש בעקיביו כאותם כ"ד דברים שהם מעכבים את התשובה כמ"ש הרמב"ם ז"ל "האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה וכו'". מאחר שהאדם זה הוא נזהר בחוטים הללו כמו שאמרו חז"ל לעתיד נדמה היצר לרשעים כחוט על עיקר זה, ומאחר כי האדם נזהר מן החוטים אלו - "יוצא ידי חובתו" ונקה האיש זה מעון ותשובה גמורה תחשב.
"יוצא אדם במצה שרויה שלא נימוחה וכו'" - הנה נודע מה שאמרו חז"ל כי כל העונות רובם ככולם הם נמשכים לאדם מצד הגאוה כמ"ש חז"ל "אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר". ולכן אמרו חז"ל "אם רואה אדם יצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה" שלכן יכנע לבבו הערל והיצר הולך לו. ולכן אע"ג כי לענין התורה והמצוה נאמר "ויגבה לבו בדבר ה'" - מכל מקום "יוצא אדם ידי חובתו" (הוא העון כאמור) "על ידי מצה שרויה במים" - הוא ענין ההכנעה שיעשה בו בעצמו. ואע"ג דאיכא למיחש פן יתמעט בעיניו כל כך עד שימעט בעיניו נמי לימוד התורה ומעשה המצות כי יאמר "מה האדם ומה מעשיו" -- מכל מקום אז טוב לו ויוצא ידי חובתו מש"ה מה שאמר הכתוב(?) "תועבת ה' כל גבה לב" מאחר שלא נימוח לגמרי. ולכן חשבת(?) הכתוב מדה זו ואומר "נבזה בעיניו נמאס" ועם כל זה "ואת יראי ה' יכבד" מפני שהוא מחשיב מעשה התורה והמצוה מפני שלא נימוח לגמרי כאמור. "אבל אם בשלה על האש" כי יאמר "מה תהיה עבודתי ותורתי" כי יחם לבבו - "אינו יוצא ידי חובתו" בתורה ובמצוה אשר יעשה באחת מהנה כאמור.
"אם אפו חמץ עם מצה" - כי הדוגמא לזה הוא כאשר האדם משתדל לעשות מצוה (שהוא ענין מצה), אמנם ועודינו לא ישוב בתשובה, עם כל זה לא נאסרה אותה המצוה. כך אמרו חז"ל בפסוק "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו": אדם שיש בידו עשרה עונו ועשרה מצות ומבקש מן הקב"ה להוציא אלו באלו - אין מקבלים ממנו, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו מטוב ועד רע. הנה ראיה כי לא נפסלה המצוה. כך אמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות".
אלא אם כן נגע בה חמץ לפי שעבירה מכבה מצוה, ולכן צריכה נטילת מקום על דרך מה שאמר הכתוב "בלי מקום"(?) ואין מתקבלת המצוה עד שיעשה תשובה ותתראה לפני המקום ב"ה. "והשאר מותר" - ר"ל אע"ג שניטלה אותה מצוה דווקא, אבל שאר המצות מותר וחי בהם לפני המקום ברוך הוא.