טור ברקת/תס
שולחן ערוך עריכה
- סימן ת"ס - דיני מצת המצוה - ובו שבעה סעיפים
- אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי עכו"ם. ולא על ידי חרש שוטה וקטן.
- הרא"ש היה משתדל במצת מצוה ועומד על עשייתם ומזרז העוסקים בהם ומסייע בעריכתן וכן ראוי לכל אדם להטפל הוא בעצמו במצוה.
- הלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה כל פירורים שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הדבק בכלים אני מבטל אותם כדי שנמצא מבטלן קודם חימוצן.
- אין עושין סריקין המצויירין דהיינו לצייר בפת כמין חיה ועוף. אבל כל שעושין אותו במסרק כדי שלא יתפח וכן מה שמנקבין המצות מותר. ומכל מקום טוב למהר לעשותם שלא לשהות בהם.
- אין עושים בפסח פה עבה טפח.
- אין להקל במה שהחמירו הקדמונים שלא לעשות פגדיש או פלאוניש.
- אין ליתן ביצים שלמים במצה שתאפה עמהם.
טור ברקת עריכה
"אין לשין מצת מצוה וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי מצה זו שאנו אוכלים הוא ענין רפואה כמו שנותנין לחולה, ובזה הוא נכנע יצר האדם כדמיון החולה שנותנים לו מכל האוכל אשר יאכל או משקה לענין רפואה - כך המצה - תרגומו "מצותא" - שמתקוטטת עם סטרא אחרא ומכניע אותו ונתקן העון.
ואמנם ענין מצת מצוה זה ירמוז לטהרת הנפש וחשיבות שלה על ידי מעשה המצוה. ולכן בלי ספק כי אינו מן הראוי שיתערב זר לסייע בה בשעת מעשה. "ולא אופין אותה על ידי עכו"ם ולא על ידי חרש שוטה וקטן" לפי כי כל אלה שולט בהם יצר הרע בלי ספק, כי יגיע מחברתם נזק לנפש האדם. ואם נאמר כי כונת מ"ש "אין לשין וכו'" הוא מפני דקים לן "בא לטהר מסייעין אותו" וכבר נתבאר למעלה כי זה הסיוע הוא על ידי איזו נשמה קדושה, ולכן יאמר כי הנה זו שהיא של מצוה - ר"ל הסיוע זה - לא יתכן להיות על ידי עכו"ם לפי שפעמים מתגלגל על ידי איזה מאכל ונכנס בקרב איש ולב עמוק. ולכן אנו אומרים שלא עשאני גוי בכל יום. וכן לא יהיה על ידי חרש שוטה וקטן שהם נשמות הנמצא בהם עונות. אלא על ידי ישראל נשמה קדושה שמסייעת שם כנזכר מפני כי מעשה המצוה הוא גורם הייחוד עליון. כי אותיות מצוה הם אותיות מץ וה כנזכר לעיל. ולכן אינה נעשית על ידי אחד מאלה.
והנה מפני כי צריך האדם לעשות ייחוד זה - צריך להיות על ידי בן דעת שיהיה מתכוין לדבר מצוה. כי על כל זה עלתה הסכמה כי מצות צריכות כונה. ומה גם בענין המצה כאשר יבא לקמן. ועדיין צריכים אנו למודעי מה נשתנה מצה זו מן האחרת להיות פוסל עכו"ם וחרש שוטה וקטן. לא כן במצה האחרת. והענין יתבאר לקמן באכילת אפיקומן כי שם ביתו.
"הרא"ש היה משתדל בעשיית מצה זו וכו' וכן ראוי לנהוג כל אדם" - וזה מטעם שהוא תיקון לנפש האדם. והתנא אמר "אם אין אני לי מי לי וכו'" (משנה) - סוד המשנה מיוחד על שני מיני מצות הללו. ולכן נבאר סודם למעלה לאהבת הקיצור. ויובן זה עם זה התועלת הנמצא לאדם עם השורש עליון. והענין כי הנה שני מיני מצות הללו הם בסוד שני ה"הין. והנה שני מדות הללו כל תיקון האדם והמעשה אשר יעשה בתורה ומצוה נוגע אליהם, והם מקבלים האדם בתשובה. המדה האחת נקרא אני והשנית נקרא מי כמו שאמר הכתוב "אם עונות תשמור יה מי יעמוד", ופירש בזוהר אם *** סגיאו עד דמטו לאבא ואימא הא דרגא חד דניתו' לגביה דכל אסוותא בידיה מי ברא מי ירפא לך.
ולכן אמר התנא "אם אין אני לי" - ר"ל אם המדה הנקרא 'אני' (היינו אדני הנזכר) אין מקבלת אותי -- הנה המדה האחרת הנקרא 'מי' יועיל לי ודאי. ולענין שלנו ירצה דאע"ג כי מן הראוי היה כי אפילו המצה האחרת לא יהיו מעשיה אלא על ידי עברי ויהיה בן דעת כדי שימצא סור מרע מסטרא אחרא מעכו"ם. וגם לא יהיה על ידי חרש שוטה וקטן רק על ידי בן דעת. אמנם מכל מקום אם אין לי על ידי אותה מצה ונעשית על ידי אחר מכל אלו לא תפסל מפני כי כן נמי איפשר להיות הייחוד למעלה בהצנע לכת. כי כאשר הם מרגישים שמעלים הכלה לחופה הם נדחים והולכים להם כנ"ל.
אמנם "מי לי" ודאי מדה העליונה הנזכר - "מי ירפא לך". וזו היא מצת מצוה. היא הנקרא 'אסוותא' כדאיתא בזוהר פרשת פנחס וזה לשונו: "מצה שמברחת סטרא אחרא, מסה ומריבה. והא מסה בסמך. אלא תרגום מצה מצותא". וזה אינו שייך אלא על מנת מצוה זו. ולכן כדי להועיל להטיב צריכה שימור ולא יתעסק בה ולא יחפה(?) אותה עכו"ם. ותהיה על ידי בן דעת כאמור, כי על ידי כן נעשה הייחוד על ידי מלאכת מחשבת זו. ואז "מי לי" - 'מי' ירפא לי, ויהיה לאדם כפרה על עונותיו, ושב ורפא לו.
"הלש אחר זמן איסור החמץ וכו'" - הנה נתבאר למעלה כל דין מאלו לבדו. ולכן נבאר את אלו הנשארים בדרך כלל.
והנה נתבאר כמה צריך האדם להיות זהיר לעשות תשובה בזמן הבחרות לקיים מה שאמר הכתוב "וזכור את בוראך וכו'", כי לכך שנינו "אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש". כי אלו השעות של יום י"ד הם זכרון לאדם כפי שניו לשוב לה' שנאמר "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". לכן יקיים "מפני שיבה תקום" - קודם שיגיע לזמן ששים.
ולכן ד' שעות הם "בן ארבעים לבינה" - יתבונן לעשות תשובה. ואם עבר ולא עשה - לפחות "תולין כל חמש" - בן חמשים לזקנה. ואם לאו "שורפין בתחלת שש" - החמץ של העונות.
אמנם אם עבר אדם ולש עיסה (הוא החומר) באיזה צד שיהיה מן המעשה בלתי טהור שיש בו ספק שמא יבא לידי חימוץ מצד העון -- לכן כן יעשה מאחר שנתעורר אחר זמן איסור החמץ ועבר עליו ימי הרעה מן הזקנה - לכן יאמר "כל פירורין וכו'" - זה הוא ענין הוידוי שיאמר מפיו - "כל פירורין שיפלו בין בשעת לישה וכו'", והענין הוא כאשר נתבאר למעלה ענין של הפירורין בב' פנים. אם לענין הלמוד של תורה ואם לענין הטיפות של זרע כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ד (ח"ג רמד, א) וזה לשונו: "אמר רעיא מהימנא מאן דמזלזל בפירורין דנהמא וזריק לון באתר דלא אצטריך כך מאן דמזלזל בפירורין דמוחא דאינון טיפין דזרע דזריק לון בארבע דאתמר בהון כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. כל שכן וכל שכן מאן דמזלזל בפירורין דנהמא דאורייתא וכו'".
ולכן אשר שם אל לבו לעשות תיקון קודם איסור החמץ יאמר קודם לישה מכל המעשה אשר יעשה האדם מענין לימוד התורה שיהיה זהיר מאותם פירורין. וכן לענין עצמו כי החומר נקרא 'עיסה' כנ"ל. לכן יתקן עצמו להיות נזהר, אל יכשל עוד בעון זה שיבטל אותה מעיקרא שיעשה להם תיקון קודם שיחמיצו - דהיינו קודם שיבא לידו חטא. אם לענין הטיפות כבר אמרו חז"ל "שכר פרי הבטן שמשהין עצמן על גבי הבטן". וזה מועיל מאד לתיקון הטיפות. ובלבד שישמור עצמו מהרהור רע.
ולענין הלימוד יהיה נזהר גם כן שלא ישליך פירורין של תורה בענין רע - ללמד ורה לתלמיד שאינו הגון - נמצא כאילו עע"ז וכמו שאמרו חז"ל. וזה הוא חמץ גמור.
וכן יהיה נזהר מחילול השם כמ"ש "היכי דמי חילול ה' כגון אנא וכו'" - על ידי כן מבטל החמץ של עון קודם שיחמיץ, כי באופן זה שיעשה לא יצא חמץ של עון מתחת ידו לעולם.
"אין עושין סריקין המצויירין וכו'" - אשר חז"ל הגידו כי אסור לאדם להסתכל בבגדי צבע האשה וכן נמי בצורות נאות. וענין מעשה דרבי עקיבא קרן זוית הואי. וכל המהרהר ליום ובא לידי טומאה בלילה עבר על "ואלהי מסכה לא תעשה לך" וכדאיתא בזוהר פרשת קדושים "אל תפנו אל האלילים - אסיר לאסתכלא באלילי עמין ונשי עמין". אשר על כן בא האיסור בגשמי גם כן שלא לעשות סריקין המצויירין במצה הקדושה - בנפש האדם שהיא חלק אלוה ממעל.
וכן בזוהר פרשת ויצא דף קצ"ה (ח"א קצה, א) וזה לשונו: "קארי בחיל ואמר מאן מנכון דעאל ונפיק ואתתקף באילנא דחיי וכו' אסתמר מהרהורא בישא מהרהורא דמשקר באילנא דחיי וכו' הרהורא דהוא מסאב ההוא מקורא דיליה בגין דבההוא הרהורא סלקא ואחלף נפשא תחות לבשא וכו'".
ושם נא' דף קמ"ח (ח"א קמח, א) וזה לשונו: "אשת זנונים קשיטת גרמה בכמה תכשיטין כזונה מרחקא וכו' שערה' מתקנין סומקין כוורדא אנפה' חיורין וסומקין באודנהא תליין שית תיקונין וכו' פיה מתתקנא בפתיחו דקיק יאה בתיקונהא לישנא מדידה כחרב' שעיען מילהא דמשחא שפווא סומקין כוורדא מתיקן בכל מתיקו דעלמא וכו' מה עבדת שבקת ליה נאים בערסא וסלקת לעילא ואלשינת עליה ונטלת רשו ונחתת וכו'".
ולכן אין ראוי לעשות ציור כלל. "אבל כל מה שעושים במסרק כדי שלא יפתח וכן מה שעושים שמנקבים המצה מותר" - היינו על ענין הרהור טוב במותר לו. "מכל מקום טוב למהר בענין" היינו כמו שהיה עושה ר' אליעזר מגלה טפח וכו' ודומה כמי שכפאו שד כנ"ל. וכן כל השיעורים הנאמרים בסוטה.
"אין עושים בפסח פת עבה" - דהיינו רמז על אכילה גסה דאע"ג שנאמר "ושמחת בחגך" ואמרו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין" - מכל מקום מאחר שהנחנו כי כל ענייני הפסח הם ברמז לאדם לעורר לנו בתשובה - ולכן מאחר שעשה כל התיקונים הנ"ל איך נתיר לו שיהיה נטמע במאכל ומשתה וזה הוא תחילת הקלקול לכל האדם. ולכן לא הותר לעשות פת עבה - דהיינו מרוחין, לפי כי ריבוי המאכל הוא עצמו חטא וגורר עון. ומה גם שהרי נתבאר למעלה כי אלו הימים הם יומי דין וכמו ששנינו "בארבעה פרקים העולם נידון בפסח וכו'".
ועוד יהיה בזה רמז שלא יהיה מצוי אצל ביתו כתרנגולים והיינו "פת עבה" לפי כי הפת הוא רמז לאכילה שנאמר "אכלה ומחתה פיה" ולא תהיה עבה גסה - ר"ל מרובה כאמור.
"אין להקל במה שהחמירו הקדמונים" - והדבר מבואר.
"אין ליתן בצים שלמים וכו'" - גם זה דבר מבואר הוא.
עוד תשוב ותראה מ"ש "אין עושין סריקין המצויירין" דהיינו לצייר בפת כמין חיה ועוף וכו' - הנה זה הדין סובב על השתי מצות הנזכר. וכבר נתבאר כי אלו השתי מצות הם רומזים לשני אותיות שבשם - שני ה"הין. והנה אמר "אין עושין סריקין המצויירין" כלומר כי אסור לצייר שם איזו צורה שיחשוב האדם. התבונן כאשר התחיל הרשב"י האדרא רבה וזה לשונו: "פתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר וענו כולם ואמרו אמן". ועוד איתא פרשת תרומה דף קס"ז (ח"ב קסז, א) וזה לשונו: "אמר לון האי דאמינא דאבריר הכא רזא דאדם באור דאיהו *רע ולבתר אתעביד מים ומגו אינון מים אתפשט רקיע דיוקנא דאדם כמה דאתערנא תינח כד אתעביד דא לגו מעוי דאתתא דהא לא אתצייר זרעא אלא בגו מעוי דנוקבא לאתפשטא בה דיוקנא דאדם והכא אי אלין ה' דרגין אינון דיוקנא דאדם באן אתר אתצייר ואתפשט האי דוקנא בגו אינון מים. אי תימא גו נוקבא הוו דא עלמא דאתי - לאו הכי - דהא לא אתצייר צורה ודיוקנא עד דנפקו אתוון לבר ולבתר אתגלימו. ותו דהא עלמא דאתי הוה אומנא דכתיב ויאמר אלהים וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי בעלמא דאתי (שהוא בסוד ה' ראשונה כנודע) לא נמצא שם צורה ולכן אמר בדין זה כי "אסור לעשות סריקין המצויירין במצה" - דהיינו מצה העליונה. גם כאשר נאמר כנגד המצה השנית נמי אסור כמו כן לצייר שם צורה. והענין הוא מ"ש בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ד (ח"ב קפד, א) וזה לשונו: "תא חזי עלמא תתא קיומא לקבלא תדיר והוא אקרי אבן טבא. ועלמא עילאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהי קיימא. אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא כדין הכי נהרין עלה מלעילא וכו'".
לכן אמר אין עושין במצוה זו סריקין המצויירין שהם דמות חיה ועוף לפי כי אין למעלה ציור של גשמות חלילה בפת העליונה. ומה גם כאשר אנחנו מכנים הייחוד עליון בסוד של הלחם כמה דאת אמר "הלחם אשר הוא אוכל" היינו לשכך את האוזן. ומה גם מה שאמרו חז"ל "לחם אבירים אכל איש - לחם שמלאכי השרת אוכלים" -- אין לצייר בפת זו דבר גשמי חלילה שלכן אמר רבי אלעזר בן עזריה צאו ואמרו לרבי עקיבה טעיתה וכי מלאכי השרת אוכלים.
"אבל כל מה שעושים אותו במסרק כדי שלא יתפח וכן מה שמנקבין המצות" על ידי הידים העליונות - "הכל מותר. ומכל מקום טוב למהר לעשותם" - הוא הדבר הנזכר למעלה מ"ש בזוהר "לאו עידנא לאתמנא אלא לאלקאה קירטא בתר קרטא כמה דאת אמר קולע באבן וכו'"? כי כאשר נעשה התיקון של מטרוניתא והגיע השיעור שלה בסוד עיסה - אז אין להמתין לעשות הייחוד שלה אלא צריך זירוז להמשיך לה מאותם אבנים עליונים כי בהם נאמר "ויקח דוד חמשה חלוקים אבנים מן הנחל" כדאיתא בתיקונים. וצריך להיות במהירות גדול כנזכר למעלה בסוד "שמן כתית" כי הצדיק כתיש כתישין לאנגדא להאי כלה מההוא שמן עילאה. לכן יאמר נא "ומכל מקום טוב למהר לעשותם קודם שיבואו לידי חימוץ".
"אין עושים פת עבה וכו'" - עוד חזר והזהיר על ענין הייחוד אשר יעשה בתוך המועד שלא יהיה עב - ר"ל זווג גס בשלימות. דאע"ג כי בליל ראשון של פסח אנחנו אומרים הלל גמור מפני הייחוד הנעשה באותו הלילה - מה שאין כן כל השנה שנאמר "ליל שמורים הוא לה'" כדאיתא בזוהר - אמנם זה היה לפי שעה באותה הלילה שנאמר "להוציאם מארץ מצרים". אבל משם ואילך אין עושים פת שהוא ייחוד המכונה אל האכילה, לא יהיה בשלימות כמתחילה ואין אומרים הלל גמור כי אינו דומה לחג הסוכות כדאיתא בזוהר פרשת אמור עיין שם.
"אין להקל במה שהחמירו הקדמונים וכו'" - לפי כי כבר נתבאר כי בענין של פסח צריך לדקדק ביותר לפי שהוא מורה על ענין ההווה ועל העתיד כנ"ל.