טור ברקת/תמז
שולחן ערוך
עריכה- סימן תמ"ז - דיני תערובת חמץ בתוך הפסח
- חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו, אפילו בהנאה. ודין תערובתו כדין שאר התערובות אלש שמה שאוסר בשאר התערובות פחות מששים אוסר בפסח במשהוא. אבל אם בשאר התערובות לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום - אף בחמץ כן. שחם בחם בלא רוטב די בקליפה כשאר איסור. וכן אם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין ואין שם דבר המפעפען - לא אסר אלא מקום מגעו בלבד לפי שאינו מבליע יותר.
- חמץ שנתערב משש שעות ולמטה עד הלילה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורין.
- חטה שנמצא בערב פסח בתרנגולת מבושלת - מותר, דבטלה בששים. אבל אם חממו התרנגולת בפסח בעוד שהחיטה בתוכה - חוזרת לתת טעם בתוכה בפסח והוי במשהו. אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בששים - אינו חוזר וניעור בפסח לאסור בשמהו. ויש חולקים.
- בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו בהם - מותר לאכלם בפסח. מיהו דגים מלוחים השרויים במים בפסח בכלי חמץ יש להחמיר ליזהר מהם מפני שהם בולעים בפסח מפליטת הכלים וחמץ בפסח במשהו.
- מלח שדכו במדוכה מותר למלוח בו בשר בפסח.
- בוסר שדכין קודם פסח במדוכות מחומצות - מותר לאכלו בפסח.
- זיתים שנזהרו לחתכן בסכין חדש אפילו לא נזהרו לכבשם בקדרה חדשה, אם אינה בת יומא, מותרים לכ"ע.
- יבש ביבש אע"ג דבשאר איסורין חד בתרין בטיל, חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל. ויש אומרים דחמץ שוה לשאר איסורים בזה.
- נותן טעם לפגם מותר גם בפסח.
- בין חמץ שנתערב קודם פסח ועבר עליו הפסח, בין שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח, כיון שעבר פסח על החמץ ונתערב לאחר הפסח בטל בששים.
- חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח והפירי"אש חמץ גמור הן ואסורין בהנאה אחר הפסח.
טור ברקת
עריכהענין מה שאסרה התורה החמץ בפסח במשהו - היינו לפי כי הנה הימים האלה נזכרים ונעשים במה שהיה לשעבר ואשר עתיד להיות כאשר נתבאר למעלה, כי כל הדברים האלה הם מועילים עתה בהווה בנפש האדם, ומה גם פנה למעלה, ומה גם מועילים לזמן העתיד. ולפי כי תמיד ענין של הקליפה הוא גורם צרה גדולה למעלה ומונע הטובה ועליו נאמר "ונרגן מפריד אלוף" וכמו שאמרו חז"ל נרגן זה הנחש שרגן דברים על בוראו, הוא הפריד אלופו של עולם היינו לשעבר ומה גם בכל זמן כי לכן אפילו למעלה הם נדחקים ממנו כדאיתא פרשת תרומה דף קע"ג (ח"ב קעג, א) וזה לשונו:
- "מלאכי עילאי דחקי בההוא סטרא אחרא וישראל לתתא מלאכין עילאין כד בעאן לאתאחדא במאריהון לא יכלין עד דדחיין לה לבר וכו' ולבתר אינון מתקרבי לגבי מאריהון ולא אשתכח מקטרגא עילא ותתא. ואי תימא תינח לתתא אבל לעילא מאי קטרוגא איכא תמן? אלא לעילא בגין דאינון רוחין קדישין ואיהו רוח מסאבא, ועד דמשדרי רוחא מסאבא מבינייהו לא יכלין לקרבא לגבי מאריהון דהא קוב"ה גו מסאבו לא אתערב לעלמין וכו'."
- "ואי תימא הא כולהו אשא, ואשא לא מקבלא מסאבא. תא חזי כתיב עושה מלאכיו רוחות וכו' - אלין מלאכין דקיימי לבר, משרתיו אש לוהט - אלין מלאכין דקיימי לגו. איהו רוח מסאבו ואינון רוח, ורוח ברוח לא עייל דא בדא רוח מסאבו ברוח דקודשא לא אתערבי דא בדא ובגין כך אינון דאקרון רוח לא יכלין לאעלא לגו בגין ההוא רוח מסאבו אינון דלגו אינון אש וההוא אש דוחה למסאבו דלא עייל לגו, ובגין כך כולא דחיין ליה לבר דלא יתערב בהדייהו. ועל דא מלאכי עילאי משבחן ליה לקוב"ה בתר דדחיין ליה למסאבו לבר". עד כאן לשונו הקדוש.
הנה הדבר מבואר במאמר כי הוא צורך עליון מה שדוחים את הקליפה למטה בכל זמן. אמנם בזמן חג הפסח כי אז הוא זמן ההכנעה שלה - אין זה ענין של שילוח בלבד אלא ענין ביטול והכנעה שנעשה לה. וזה הדבר מתורתך תלמדנו ממה שצוה ה' בפסח "ועצם לא תשברו" - כי זה הוא כדי לבטל ולהכניע הע"ז כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"א (ח"ג רנא, א) וזה לשונו:
"הדא הוא דכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' - כד מטעיין לבריין ועבדין גרמייהו אלהות, ובגין דטלה ממנא דיליה איהו רב על כל ממנן דאלהים אחרים, מני קדוש ברוך הוא "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית", ואשליט לון עליה ותפסו ליה בתפיסה דילהון יומא ותרין ותלת ולבתר דא אפיקו ליה לעיניהון דכולא לדינא לאחזאה דאלהא דילהון ברשו דישראל למעבד דינא וכו' ומני לזרקא לגרמי דיליה בשוקא בבזוי וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי תכלית צווי כל אלה הדברים הוא כדי להכניע סטרא אחרא, ולכן עשה הכתוב בחמץ הרחקה יתירה ואיסור נוסף על כל שאר האיסורים. דאילו בשאר האיסורים יש הפרש בענין התערובות כאשר הוא מין במינו לשאינו מינו. ובענין החמץ הוא במשהו. והענין כי הנה נתבאר במאמר הקודם דאע"ג כי סטרא אחרא כולהו דחקי בה - מכל מקום כבר חזר ופירש כי שני מיני מלאכים הם שנאמר "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט". והנה המלאכים שהם רוחות הם נדחקים מן סטרא אחרא מפני כי הם בחינת 'רוח', ואלו הם רוח דמסאבו. אבל משרתיו - שהם אש לוהט - דוחים אותה לחוץ ואינם חוששים ממנה כלום.
והנה מובן מזה היות הפרש כאשר הוא מין במינו לשאינו מינו, לפי כי מין במינו יקרא אותם מלאכים הנקראים 'רוח', והללו גם כן רוח. ואע"ג כי לא ראי זה מפני כי הללו הם מסטרא דקדושה ואלו הם מסטרא מסאבא - אמנם מפני כי הם יכולים להתערב לכן יקרא להם 'מין במינו' כאשר יבא במקומו בעזרת השם. ואמנם משרתיו שהם אש נקראים 'מין בשאינו מינו' מפני כי הללו הם אש והללו הם רוח.
והנה בכל זמן יש הפרש בזה מפני כי סטרא אחרא הם דוחים אותה מלמעלה כדי להתייחד סטרא דקדושה קדם מאריהון כנ"ל, ולכן אין זה אוסר אלא מין במינו שהם רוח ברוח. אבל מין בשאינו מינו אינו אוסר לפי כי אלו סטרא אחרא הם רוח, אמנם משרתיו הם אש לוהט, ולכן אז מתבטל אחד בששים - כלומר דאע"ג כי מתערב חלק אחד מסטרא אחרא מן רוח מסאבא עד ששים חלק מן הקדושה מן הרוחות - הוא מתבטל ואין מעכב אותם מלאתייחדא במלכיהון. ואמנם היות שיעור זה בששים דווקא - לא פחות ולא יותר - אין זה בדרך הזדמן חלילה אלא צורך גדול - אין זה מקום ביאורו, עד יהיה רצון מלפניו יתברך - יגיעני למקומו לבאר הענין. אמנם מכל מקום להוציאך חלק אי איפשר - וסוד הענין יובן לך ממה שאמרו חז"ל דוד המלך עליו השלום מעולם לא ישן שיתין נשמי, ואיתא בזוהר שתין חסר חד הם נשמי דחיין, מכאן ואילך איכא נשמי אחרנין דמותא. ולכן אותו חלק אחד כאשר הוא מצטרף עמהם מתמתק.
עוד אגיד לך מה שאמר הכתוב "כי ששת ימים עשה ה'" - כלומר כי זה העולם שהוא עולם הבנין - זה הוא אשר נעשה בשש רוחות, היינו ד' רוחות העולם ומעלה ומטה. וגם היות נמצא בו ששת ימי המעשה ויום השביעי שבת - הסיבה לזה הוא לפי כי ששת ימים עשה ה' למעלה, ולכן אינו אומר "בששת" מפני כי יאמר על השרשים עליונים שהם ששה ויום הז' שבעה, ובו נח - אם כן מאחר כי הם ששת ימי החול אע"ג כי הם בסוד חולין דטהרה ונתערב בהם חלק א' מן הקליפה - הוא בטל עמהם.
וכאשר נודע לך מן הזוהר כי ששת ימי החול הם בסוד מט"ט אשר גם כן יש בשמו ששה אותיות אז תבין המאמר הנ"ל מה שאמר הכתוב "עושה מלאכיו רוחות" כי שם הוא עולם המלאכים ולכן גם כאשר מתערב חלק אחר מסטרא אחרא הוא מאותו מלך זקן וכסיל שהוא כנגד מט"ט - אז הוא בטל בששים כי כן כתיב "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט", והוא חלק אחד מן סמא"ל - אות אל"ף שבו - על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "ותחסרהו מעט מאלהים" - חלק א'. ואולי כי מפני שמשה רבינו ע"ה נאמר בו 'טוב' הוא לא נתרצה באותו חלק, ומה שאמר הכתוב "ותחסרהו" דמשמע כי נתחסר בזה אין הרצון רק להודיע שהקב"ה עשה בקשתו ותחסרהו וכו'. או נאמר כי לא נתן הקב"ה למשה רבינו ע"ה אותו חלק מעט כדי שיהיה נשרש למעלה אמנם דוד המלך ע"ה שנאמר בו "טוב ראי" היה נזהר מלישן ששים נשמי כי לא חפץ שידבק בו אותו חלק של רע. כך אמרו חז"ל (מאמר) דוד היה שונא ע"ז. אמנם כאשר מתערב חלק אחד זה דסטרא אחרא בששים של סטרא דקדושה מתבטל והיה קדש.
אמנם בפסח מפני כי התכלית הוא לבטל ולהכניע סטרא אחרא - לכן איסור החמץ במשהו. והטעם משום דלא בדלי אינשי מיניה כל יומי שתא, דאע"ג שנתבאר במאמר למעלה כי אין המלאכים נכנסים לפנים לאתאחדא במאריהון עד שדוחים סטרא אחרא לחוץ -- מכל מקום זה יהיה לפרקים כנ"ל. ועוד דאע"ג כי כן נעשה למעלה - אבל לא בדלי אינשי מיניה בזה העולם שהוא עולם המעשה. ולכן יש בו חומרא יתירה.
ועוד מפני כי נמצא בו מיתה שלכן האוכלו חייב כרת כדאיתא פרשת פנחס דף רנ"א (ח"ג רנא, א) וזה לשונו: "מחמצת - מאי טעמא? בגין דריחא דמותא אית תמן. חמץ - דכר. מחמצת - נוקבא. רגליה יורדות מות ברישא, ובסופה תשכח לה. ובגין דא מאן דאכיל חמץ בפסח מותא אקדימת ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי דכתיב ונכרתה הנפש ההיא", עכ"ל.
הנה מבואר כי העונש שבא מן הכרת הוא נמצא מן הדבר עצמו. ולכן החמץ אסור אפילו בהנאה בפסח, אבל בשאר התערובות אם לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום אף בחמץ כן כי אם יהיה חם בחם בלא רוטב די בקליפה, כי הנה גזירת הכתוב הוא "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר". וכן הדוגמא שלו בענין המאכל הם סטרא אחרא כי מהאש יצאו והאש תאכלם בנטילת מקום בלבד כדרך שהצריך הכתוב להעביר את החלודה בתחילה שנאמר "אך את הזהב" - כך הוא בזה. והטעם הוא להיות כי לא יתכן להתערב זה בזה כדאיתא במאמר הקודם, כי משרתיו להיות כי הם אש, לכן דוחים סטרא אחרא לחוץ, דהיינו נטילת מקום או קליפה, מאחר שאין שם רוטב.
כן הוא "אם נגע ככר חמץ עם ככר" - רוצה דהיינו כח מסטרא דקדושה עם כח שהוא חמץ מסטרא אחרא, "ושניהם חמין" מצד האש כאמור, "ואין שם דבר המפעפען" שהוא מיסוד המים, "לא אסר אלא מקום מגעו בלבד" מפני שאינו בולע יותר סטרא דקדושה ולכן הוא מותר כנזכר.
וכאשר נרצה להבין הענין על דרך הנ"ל, כי כל ענין זה של איסור החמץ והבדיקה הוא רמז על חטאת האדם כי צריך האדם לבדוק במעשיו ולעשות תשובה, כי להיות זה הזמן מוכן אל הגאולה העתידה כמו שאמר הכתוב "הוא הלילה הזה שמורים לכל בני ישראל לדרותם", ולכן נאסר החמץ שהוא מכונה אל יצר הרע המחטיא את האדם במשהוא, כי כן אין לו שיעור יצר הרע כמו שאמר הכתוב "ויבא הלך לאיש העשיר" - בתחילה הוא נמשל להלך ואחר כך נעשה בעל הבית. וכן הוא אומר "מושכי העון בחבלי השוא" ואחר כך נעשה "כעבות העגלה". ולכן הוא אומר חמץ בפסח הוא אוסר תערובתו כי הנה החמץ שהוא העון כאשר היה ראוי לאדם לעשות ביעור קודם הפסח מכל חטאת האדם והעונות וישב אל ה'. אמנם החמץ בפסח אוסר תערובתו דאף על גב שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות", ובזה ימצא שהוא נדחה סטרא אחרא מפני כי נחלש העון -- אמנם בפסח אוסר התערובת של החמץ - הוא העון עם הזכויות. וזה "בין במינו בין בשאינו מינו" - ר"ל אם הוא מעין העון הנמצא בידו - כי לכן ימצא עמו איסור נוסף, בין בשאינו מינו - כי אין בידו עון זולת זה העון, כי הנה אסורו במשהו. ודין תערובתו כשאר כל התערובות אלא שמה שאוסר שאר התערובות בפחות מששים, דהיינו כי העון אשר יחטא עשה פגם למעלה אם באותם ששת ימי החול, ומה גם בששת ימים העליונים כנ"ל בפסוק "ששת ימים עשה ה'". ואמנם כדי שיעשה מעשה האדם פגם למעלה ח"ו במדות העליונות צריך להיות העון במזיד. אמנם בפסח הוא פוגם בדבר קל דוגמת החמץ שהוא במשהוא, מאחר כי נאסר החמץ לטעם זה. אבל אם בשאר התערובות לא היה צריך אלא קליפה או נטילת מקום אף בחמץ כן השיעורים הללו יתבארו במקומם הדיק היטב בעזרת השם.
אמנם הענין בקיצור הוא כי הנה יש הפרש בין קליפה לנטילת מקום, והוא על דרך הנראה לחוש כי קליפה הוא קל מנטילת מקום מפני כי כל הדברים הקליפה היא סביב לפרי שנאמר "סביב רשעים יתהלכון" כדאיתא פרשת משפטים דף ק"ח (ח"ב קח, ב) וזה לשונו: "הכא אית רזא עובדין דעביד קדוש ברוך הוא בקדמיתא אקדים ההוא דלבר ואחר כך מוחא דלגו וכו'. מוחא אקדים במחשבה, ובעובדה ההוא דלבר, דהא כל קליפה מסטרא אחרא הוי ומוחא מן מוחא ותדיר סטרא אחרא אקדים ורבי ואגדיל ונטיר איבא כיון דאתרבי זרקין ליה לבר ויכין רשע וצדיק ילבש", עכ"ל.
הנה מבואר מן המאמר כי הקליפה הוא מסטרא אחרא ולכן החמץ שנגע במצה הוא הקדושה - אחת דתו לקלוף אותו ולזרוק אותו.
ופעמים אינו מספיק זה אלא צריך גם כן נטילת מקום מפני כי צריך להוציא אותו משם דהיינו תרתי לריעותא. כי הקליפה צריך להפריד אותה מפני שמתערבת עם הקדושה, ואחר כך צריך להוציא אותה מחוץ למחנה. ולכן חם בחם בלא רוטב די בקליפה כשאר איסורין להפריד אותה לחוד. וכן עם נגע ככר של חמץ עם ככר של מצה ושניהם חמין ואין שם דבר המפעפען (הם המים), לא אסר אלא מקום מגעו בלבד לפי שאין מבליע יותר. אבל בזמן שיש רוטב מצד המים הם נבלעים בתוכו כי כן נגרים שנאמר "וכמים הנגרים ארצה", וזה נמצא בין במים של הקדושה שנבלעים בסטרא אחרא (ולכן הם נאסרים), וכן בהפך - כי המים זרים הם נבלעים בקדושה ואי אפשר לברר אותם ולהוציא אותם ולכן אסור כנזכר.
"חמץ שנתערב משש שעות ולמטה וכו'" - הנה נבתאר למעלה כי יש דרך ישר לפני איש להחליף מעשה הרע במעשה הטוב - הוא מה שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות". אמנם הלא צוותה התורה מלפני שיבה תקום דהיינו אזהרה לאדם שיעשה תשובה קודם השיבה. וכבר נתבאר למעלה בפסוק "וזכור את בוראך בימי בחורותיך" שנרמז בזה לשני זמנים שצריך האדם לפשפש במעשיו וישוב אל ה' וירחמהו. אמנם אם אדם זה לא קיים הדברים האלה ונתאחר עד זמן הזקנה ועודינו לא ישוב אלא שהחליף מעשה הרע במעשה הטוב, דהיינו דומיא של חמץ מעשה הרע שהחמיץ ונתערב עם הטוב, וזה לאדם זה "משש שעות ולמטה" - היינו בזמן של הזקנה עד הערב כאשר העריב שמשו -- עם כל זה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורים והוא בטל בששים, כי חנון ורחום הוא. ואמרו חז"ל "ולך ה' חסד כי אתה משלם לאיש כמעשהו", כי אינו מוציא זה כנגד זה מעשה הטוב כנגד מעשה הרע.
"חטה שנמצאת בערב פסח בתרנגולת מבושלת וכו'" - מאחר שכבר הנחנו כי החמץ בערב פסח משש שעות ולמטה אינו אוסר במשהו, ואע"ג כי הגיעו עליו ימי הרעה יש לו תקנה והוא בטל בששים. ואמנם צורך הדין זה צריכא למימר כאשר חיממו התרנגולת בפסח ועדיין החטה בתוכה, כי הנה יש מי שאומר שנתבטל בששים כבר ויש מי שאומר כי עתה בפסח חוזר וניעור.
והענין יתבאר בבירור גמור, כי הנה כבר הנחנו למעלה כי כל ענייני הפסח וצורך הבדיקה שהצדיקו חז"ל לעשות ולא סגי בביטול אע"ג שהוא מן התורה -- זה הענין סובב על שלשה אופני קדש. האחד הוא לצורך העולמות כדי לדחות משם הקליפה. ודבר זה הוא נחלק לשנים - נמצא כי הם ארבעה. והאחד הוא לצורך טהרת העולמות שלכן נאמר "ולא יראה לך חמץ בכל גבולך". והשני הוא לצורך טהרת המקומות אשר שם מושב הנשמות, כלומר ההיכלות אשר שם, כי זה יחשב לענין פנימי וחיצון, כי אע"ג שלא נת' על זה למעלה מאחר שנתבאר ההקדמה אחר כך המשכיל יבין מדעתו. ועוד יש בזה צורך שני והוא לענין בני האדם דהיינו כי הוא רמז לענין התשובה שצריך האדם לבדוק במעשיו כדאיתא בזוהר מפני כי הימים אלו הם מעותדים ומוכנים אל התשובה כאשר נתבאר למעלה, והיינו מה ששנינו "באחד בניסן ראש השנה למלכים" (מאמר), ואמרו חז"ל כל ישראל הם בני מלכים. והבן.
אמנם דרך השלישי הוא היותר מוכרח כי זה הוא ענין הנוגע למעלה כדאיתא פרשת אמור דף צ"ז (ח"ג צז, א) וזה לשונו: "ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתתא דא כד איהי יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית. כיון דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מינה דמי מסאבותא. בתר דאתפסקו מינה מה כתיב "וספרה לה שבעת ימים" - אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדיש פסקה מסאבותא מנייהו ואמר קב"ה מכאן ולהלאה חושבנ' לדכיותא - "וספרתם לכם" - לכם דייקא. כד"א וספרה לה שבעת ימים - לה לעצמה. אוף הכא לכם - לעצמיכם. ולמה? בגין לאתדכאה במיין עילאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אוריתיה", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר הצורך הנמצא בכל אלה הדברים אל כל איש הישראלי. וגם בזה נמצא צורך עליון. ושם נאמר פרשת אמור דף צ"ו (ח"ג צו, א) וזה לשונו: "תא חזי בארביסר בשעתא דזוגא דסהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא, דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערין בעלמא, ובשעתא דזוגא אשתכח בנהירו דשמשא מתכנסו כולהו לאתר חד וקידושי מלכא אתערו כדין כתיב "ליל שמורים הוא לה'" דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שימורים בכלא", עכ"ל לענייננו.
והנה כפי של הצד האחד כי כל זה אשר אנחנו עושים בזמן הפסח הוא לצורך העולמות יש להסתפק מאחר שכבר נדחית סטרא אחרא למטה אולי אחר כך ימצא עון בתחתונים בכלל או בפרט, ומפני כך תחזור הקליפה להתגבר ולעלות למעלה ולהדבק שם. והיינו מ"ש כי הקליפה שהוא החמץ "חוזר וניעור". וגם לצד השני שנתבאר שהדברים אלו הם לצורך כל איש הישראלי כי הוא דוגמא לאשה שפירשה מנדתה ואח"כ נטהרה. ולכן יתכן כי על ידי חטא קל אשר חטא ואשם חוזרת הטומאה להדבק בנשמתו. ונמצא כי זה החמץ (הוא העון שלו) הוא חוזר ונעור ונדבק בו הטומאה[1].
גם בדרך השלישי הוא נמצא יותר זה הספק והוא מאחר כי הנחנו כי סטרא דקדושה בענין זה הוא דוגמא לאשה שפירשה נדה וכדאיתא פרשת בלק "בשעתא דאיהי סלקא למלקט כיסופין ועינוגין ומומא אשתכח לתתא בהו בישראל - כדין מטי לגבה כטיפת החרדל ואתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין". ולכן אם ימצא חמץ הוא צד מן העון בתחתונים ונדבק בתרנגולת זו המכונה לשכינה (כדאיתא במדרש "משוד עניים עתה אקום - כביכול דהדא תרנגולתא כד מנערת גדפהא מן קטמא" עכ"ל), ולכן מאחר כי עתה קמה ונטהרה ונעשה הייחוד ליל הפסח - אם יחזור החמץ סטרא אחרא להתאחז בה מפני מעשה התחתונים דאעקא.
ולכן הנרצה בכל השלשה צדדין אלו הוא כי החמץ בפסח הוא חוזר ונעור, ולכן תהיה התרנגולת אסורה מפני כי הנה מתדבק בה סטרא אחרא על ידי שמחמם היצר ונדבק בה כביכול.
ולכן "בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו בהם מותר לאכלם בפסח" כי אין כאן דין חוזר ונעור. מיהו "דגים במלח השרויים במים בפסח בכלי חמץ יש להחמיר מטעם שהם בולעים בפסח מפליטת הכלים" והם האיברים של האדם שיצא מהם הוזהמא או כלים העליונים. וחמץ בפסח במשהו.
"מלח שדכו במדוכה וכו'" - אשר חכמים ז"ל הגידו מה ראה שלמה המלך ע"ה להפריש ענין הצדקה לחוד מפני שהיא שקולה כנגד כל המצות שנאמר "והעמדנו עלינו מצות וכו' לתת מחצית השקל וכו'". והנה חז"ל אמרו מלח ממון חסד, ולכן חזר והגיד לאחר שהודיע על משחז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות". אמנם על הכל יתגדל ויתקדש העושה חסד כמו שאמר הכתוב "גומל נפשו איש חסד", ולכן הגיד על סוג בני אדם א'רך הלבב הנקרא בשר שנאמר "יבא כל בשר". וכן מי שהוא נמשל לגבינת שהוא נקי כמשחז"ל. וכן אחד שהוא צדיק נמשל לדג כמ"ש בזוהר שלכן אסיפתן היא טהרתן. כל אלו שנמלחו ועשו צדקה ולא נזהרו בהם מאיזה חטא שוגג - "מותר לאכלם בפסח" - דהיינו שאוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כנ"ל.
אבל דגים - אע"ג שהם אנשים צדיקים והיו מלוחים על ידי הצדקה אבל היו "שרוים במים בפסח בכלי חמץ" - היינו כי האיברים הם הכלים של האדם והוא לא פשפש במעשיו בכל אבר ואבר כראוי לעשות תשובה מעולה, ולכן נשאר שם כלי חמץ וחמץ בפסח במשהו. וכן נמי מלח שדכו במדוכה כנראה שעשה אותה מתוך אונס וכיוצא, מותר למלוח בה בשר כי נחשב לו מכלל חבילות של מצות.
"בוסר שדכו וכו'" אם באולי נמצא בו דברים שמקהה השינים "ודכו במדוכית מחומצות" אשר חז"ל הגידו ומרפא לשון הרע עץ החיים, ואם הוא עם הארץ ישפיל דעתו וזה כיתת עצמו. אבל מכל מקום נשאר צד חימוץ בו ולא היה נקי - "מותר לאכלו בפסח" על דרך הנ"ל.
[כאן מופיע בדפוס המשך הסעיפים של שולחן ערוך]
אשר חכמים ז"ל הגידו למה נמשלו ישראל לזית שנאמר "זית רענן וכו' קרא ה' שמך" - לומר כשם שהזית חובטין אותו וכו' ואחר כך מוציא שמנו, כך ישראל באים האומות וחובטין אותם וכו' ואחר כך עושים תשובה. נמצינו למדים כי נמשלו ישראל לזיתים על שם התשובה שעושים. ולכן יאמר "זיתים שנזהרו לחתכן בסכין חדש" - הוא הדבר שאמרתי בפסוק "הנה אנכי בראתי חרש וכו'" שהרצון לומר איך כל הדברים נבראו לצורך. וכן נמי היצר נברא לתועלת האדם להוליד בנים וכו'. אך לא לענין עון. ולכן אמר "מוציא כלי למעשהו" כגון סכין לעשות צורכו, אבל לא נברא לחטא. ולכן סכין זה הוא היצר.
אבל אם היה "חדש" - ר"ל שלא חטא בו, והרצון להגיד כי זה העושה תשובה רצה להשתמש ביצר בדברים הצריכים לו שהודגמא לזה הוא סכין חדש שעדיין לא חטא בו רק נשתמש בו לצורך קיום המין ודברים הצריכים לו. ולכן "אפילו לא נזהרו לכבשם בקדרה חדשה" כלומר אע"פ כי זיתים הללו שהם דוגמא לאיברים שלו בזמן שעשה תשובה אז לא נזהר לכבשם ולהכניעם שיהיו בקדרה חדשה - שתהיה תשובה מעולה לפשפש בכל אבר ואבר שלו במה חטא להתחרט מאותו עון.
מכל מקום "אם אינה בת יומא" - אעפ"י שהיה באותם האיברים צד עון אשר חטא, מאחר שאינה בת יומא. "מותרים לכולי עלמא" מפני שהרי קים לן אם ראיתה תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה. ולכן מאחר כי עון זה אינו בן יומו - ודאי הוא שעשה ממנו תשובה ומותר להשתמש באותם איברים, הם הזיתים הנזכר, לצורך המותר לו בצרכי העולם הזה והיא תשובה גמורה כאמור.
"יבש ביבש אע"ג דבשאר איסורין חד בתרי בטיל" - הנה ענין זה משתמש לתרי אנפי. או יהיה ענין חטא שחטא הוא לבדו ולא היה בו לחלוחית ללמוד ממנו, ולכן הוא יבש. או שעשה תשובה ומתוך התשובה והחרטה גדולה נעשה העון יבש. ולכן יאמר דאע"ג כי בשאר איסורין חד בתרי בטיל כמו שאמרו חז"ל "חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות" ובדרך זה נמצא שמתבטל העון. אבל בפסח לא כן - "אפילו באלף לא בטיל" - רק על ידי התשובה כאמור למעלה.
"ויש אומרים דחמץ שוה לשאר איסורים בזה" - כי כן נמי מועיל דרך זה לבטל החמץ, הוא העון, עד ישוב אל ה' ורפה לו.
"נותן טעם לפגם מותר גם בפסח" - הענין הוא בקיצור ובמקומו יתב' הדק היטב. והענין הוא משחז"ל "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה". ולכן יאמר כי "נותן טעם" שהוא מעשה המצוה כמ"ש "טעמו וראו כי טוב ה'", והוא "לפגם" - ר"ל שהיא שלא לשמה, "מותר גם בפסח" ובדרך זו אלך שמדבר במי שעושה חבילות של מצות כנגד חבילות של עבירות. נמצא כי נותן טעם (הוא מעשה המצוה כאמור), רק שהוא לפגם - כלומר לתקן הפגם שהם חבילות של עבירות. מותר גם בפסח - דאף על גב כי אז בחמץ הזה צריך לעשות ביעור מן העבירות ולעשות תשובה - מכל מקום מותר לעשות באופן זה בפסח לדחות את הקליפה באיזה צד שיהיה לפי שעה עד שיעשה תשובה כאמור להכניע אותה לגמרי.
"בין חמץ שנתערב קודם הפסח וכו' בטל בששים" - כל זה נתבאר למעלה אמנם חמץ נוקשה הוא רמז שנסתלק ממנה הרוחניות שבתוכה - הוא אותו חיות של הקליפה. ולכן אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה שהרי יבש היה נקודים לא נשאר בו לחלוחית מפני החרטה כנזכר אצלי בפסוק "הסירו רוע מעללכם מנגד עיני". וכיצד יעשה. לכן מסיים "חדלו הרע" כי על ידי החרטה הוא מעיקר הפנימיות של המלאך משחית הנברא מן העבירה על ידי אותה תאוה רעה שהיה לו בשעת מעשה כמ"ש "קנה לו קטיגור אחד", ועל ידי החרטה נעקר הרע שבקרבו ועל ידי התשובה נכנס בקרבו רוח קדושה ונעשה מלאך קדוש.
והיינו מה שאמרו חז"ל "השב מאהבה זדונות נעשות כזכיות". ולכן "חמץ נוקשא אפילו בעיניך מותר בהנאה" - ר"ל כי זה הוא מה שאמר הכתוב "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף" כנזכר במקומו. וזה הוא ההנאה שנמצא לאדם שמדבר טוב בעדו כאמור.
ועל דרך הנ"ל שמדבר למעלה יאמר נא "זיתים שנזהרו לחתכן בסכין חדש וכו'" - הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ז (ח"ג רמז, א) וזה לשונו: "אבל מאי כתית? אלא רזא עילאה איהו וכו' רמז הוא דקא רמיז לשמשא בנוקבא לאנגדא לגבה שמן כתית וכו' לאפקה מזיתים דאינון שייפין דגופא לאמשכה ההוא נגידו וכו' וצדיק איהו דכתיש כתישין ואפיק מכל אינון שייפין".
והנה מבואר מן המאמר כי כינוי זיתים הוא מורה על המדות עליונות אשר יוצא מהם השמן עליון. ולכן זה הסכין הנזכר הוא יהיה בסוד הצדיק כי הוא המוציא שמן עליון מאותם הזיתים כדאיתא שם "דכתיב כתישין ואפיק משחא עילאה מאינון זיתים". ואמנם הוא "חדש" מפני שבא מחדש, שלכן נקרא 'יוסף הצדיק' שהוא לשון תוספת, זה הוא מוסף שבת כדאיתא פרשת בראשית עיין שם. ולכן יאמר זיתים אלו שחתכן בסכין חדש - כי אותם זיתים חותך אותם הצדיק לפי דכתיש כתישין לאפקא זיתא דכיא כנזכר, ולכן הדין הוא "דאע"ג שכבשן בקדרה שאינה חדשה וכו'" - ר"ל כי הנה ענין הקדרה היא מדה האחרונה שבכלה הקדושה הנקראת 'חדשה' בסוד מה ששנינו "עיר חדשה שביהודה" שנאמר בה תתחדש כנשר נעוריכי לפי שמתמעטת וחוזרת ומתמעטת בסוד הלבנה כדאיתא פרשת שלח לך בפסוק "ואדני זקן" דסיהרא קדישא אתמר בה "אחרי בלותי היתה לי עדנה", אבל "אדוני" הוא מלך זה[2] וכסיל לעולם הוא זקן אשמאי. ולכן נקרא סיהרא "קדרה חדשה".
אמנם לא נזהר הצדיק לכבשם אלו הזיתים בקדרה חדשה הנזכר. "אם אינה בת יומא מותרים לכולי עלמא" - הענין הוא כי הנה המדה זו נודע הוא כי בכל יום ויום היא יורשת למטה בעולמות כנ"ל בפסוק "דודי ירד לגנו וכו'". והנה כאשר היא יורדת למטה אז היא מוכרחת להתלבש בעולמות וכל אשר עושה מן הייחוד שם נקרא 'בישול' כנזכר במקומו על דרך מה שאמרו חז"ל "לא יבשל אדם בקדרה שבשל בה חבירו". ולכן יאמר "אם אינה בת יומא" - כלומר בזה הייחוד שעשה הצדיק על ידי זיתים אלו שהכניס בקדרה זו היה באותו היום ועדיין לא ירדה בעולמות למטה, "מותר לכולי עלמא" והוא ייחוד מעולה כנזכר.
"יבש ביבש אע"ג דבשאר איסורין חד בתרי בטיל וכו'" - לא נעלם מעין הקורא ספר כי היבש הוא מורה היות בחינת דין, כי הנה גם זה הוא כפי הטבע. ולכן יהיה הרמז שלו בשם אלהים שהוא דין, כי כן אלהים במלוי יו"דין עולה ש', והמלוי שלו י"ג אותיות -- הרי שי"ג כמנין יבש עם הכולל.
והנה נודע כי שם אלהים קדוש הוא מכלל שבעה שמות שאינם נמחקים שנאמר "כי אלהים קדושים הוא". אמנם לאחרונה יסעו אלהים אחרים. ולכן יאמר כי "יבש ביבש" שהוא ענין כחות הנמצאים מאלהים דקדושה עם כחות דאלהים אחרים, "חד בתרי בטיל" כי הוא חוזר ונבלע בתוך השורש שלו ומתמתק. אמנם "חמץ במצה אפילו אחד באלף לא בטיל" - מפני כי עתה אנחנו צריכים להכניע כח סטרא אחרא כאמור.
ויש אומרים בחמץ שוה לשאר איסורים בזה ומתבטל החמץ סטרא אחרא ומתמתק כאמור. ואיתא בזוהר פרשת בלק דף קפ"ח (ח"ג קפח, א) וזה לשונו: "ומאי חטה כללא דכ"ב אתוון וכו' אמר ר' אלעזר ודאי חטה הכי קרינן לה אבל חמינן בשבטין כלהו דלית בהו חט ובה אית חט וקרינן חטה. אמר ההוא ינוקא הכי הוא דהא חט שריא סמיך לה וכו' אמאי נקטת אתוון אלין ההיא ברתא, אלא אי תנדע חובה דאדם הראשון דאמרו חטה הוה תנדע הא. ואילנא דא כד נצח כולא סטרא דטוב נקיט לכל סטרא אחרא וכפייא ליה".
ולכן יש אומרים כי החמץ שהוא סוד חטה "חד בתרי לא בטיל" כי כן אותה אינה מבטלת אותיות חט רק לפעמים. ויש אומרים גם החמץ מתבטל דאע"ג שלא יבטל אות ה' לשני אותיות ט"מ(?) אחד של איסור בתרי דקדושה בטיל.
"נותן טעם לפגם מותר גם בפסח" - הענין הוא הנה נתבאר למעלה המאמר מפרשת קרח בפסוק "קריאי מועד" כי הנה כגוונא דקדש עילאה זמין לכל חילהא - הכי נמי קדש תתאה זמין לכל חילהא; העולמות התחתונים וכו'. והנה נודע כי חילהא דקדש תתאה הם המלאכים וגם העולמות התחתונים. והנה נודע כי בעולמות למטה שם נמצא תערובת מסטרא אחרא עם הקדושה. ולכן בענין הזמנה(?) אז ימצא פגם החלק בסטרא אחרא הוא נהנה מן השפע הנמשך לשם ולכן הוצרך לומר כי נותן טעם לפגם - הן אמת כי בעלמא הוא מותר מפני כי מלמעלה נמשך השפע לתחתונים ומשם יונקים החיצונים, ונמצא כי נותן טוב טעם לחיצונים שהם פגם. וכן נמי בהפך ימצא כי הקליפה נותן טעם שבו בקדושה והוא לפגם שהנה נעשה רושם בסטרא אחרא כי מתחסר משם אותה קדושה שבתוכה. ויש בחינות אחרות יתבארו במקומם בע"ה. וכל אלו הצדדים מותר.
ומה גם אפילו במועד, שהרי קדש תתאה זמינת לכל חילהא כאמור.
אמנם אתא לאשמועינן כי גם בפסח שאנו עושים הרחקה יתירה בקליפה להכניע אותה - שלכן החמץ אסור במשהו כנ"ל - מכל מקום גם בפסח מותר שאין הכונה לבטל הקיפה מכל וכל דלא איפשר כנ"ל עד לעתיד שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
"בין החמץ שנתערב קודם הפסח ועבר עליו הפסח וכו'" - הנה נתבאר למעלה ענין דין חוזר וניעור, ולכן החמץ שנתערב קודם הפסח אע"ג שנתבטל בששים - מכל מקום הוא חוזר וניעור בפסח ואסור לאכלו. אמנם לענין לאכלו לאחר הפסח הרי נתבטל בששים כנ"ל.
"חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה וכו'" - דבר ידוע הוא כי אפילו סטרא אחרא לא יחסר מתוכה ניצוץ של קדושה המעמיד אותו ומחיה אותו שנאמר "ואתה מחיה את כולם". וכבר דברו זה חז"ל בלשון צח "בשעה רביעית יושב וזן מקרני ראמים עד בצי כנים", ואיתא בזוהר פרשת ויקהל בפסוק "ונוגה לו סביב - לית סטרא אחרא דלא אית בה סטרא דקדושה".
והנה כבר נתבאר כי החמץ הוא בסוד סטרא אחרא רק כי נמצא בקרבו אותו חלק מן הקדושה שמתפרנס ממנה האדם כאשר יתבאר בפסוק "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" - היינו אותו ניצוץ שלה שבתוכה כי קדוש הוא. ולכן חמץ נוקשה - להיות שהשורש של החיות שבתוכו נסתלק אותו לחלוחית של הקדושה - ולכן מותר אפילו בהנאה לפי כי הוא פרש בעלמא.
או כלך לדרך אחרת בהפך מזה אשר נאמר כי דין זה הוא בהשואה אחת לענין עע"ז, כי בהיותם קיימים הם מטמאים, ובמותם לא כן הוא. וזה מן הטעם שנתבאר בזוהר כי העכו"ם בהיותו קיים נמצא בקרבו רוח הטומאה סטרא אחרא. ולכן יש בו כח לטמא לזולת. אמנם לאחר שיצא מתוכו החיות והנפש הטמא - אין עוד בו כח לטמא לאחרים רק לו לבדו. וכן יהיה דין זה של חמץ נוקשה - כי בהיותו חמץ אז בכח סטרא אחרא הנמצא בקרבו - לכן נאסר באכילה. ומה כי הוא אסור בהנאה נמי בענין טומאת מגע של עכו"ם. אמנם אחר כי הלך הלחלוחית שבתוכו (הוא כח סטרא אחרא) שלכן היה מחמיץ לזולת, אמנם עתה אין בו כח זה ולכן מותר גם בהנאה להסיק בו תנוכ עליון וכיוצא כי כן הוא בשורש שלו כאמור.