טור ברקת/תמו
שולחן ערוך עריכה
- סימן תמ"ו - דין מי שימצא חמץ בתוך המועד
- המוצא חמץ בביתו - אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד. ואם הוא יום טוב יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו.
- יש מי שאומר דיו"ט שני דינו כחול המועד לענין זה.
- גגו של עכו"ם שהיה סמוך לגגו של ישראל ונתגלגל החמץ מגגו של גוי לגגו של ישראל - הרי זה דוחפו בקנה. ואם היה בשבת או ביו"ט כופה עליו כלי.
- מצא פת בפסח בביתו ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה - מותר אפילו באכילה דאזלינן בתר בתרא. ואם הוא מעופש הרבה שאי אפשר לו להתעפש כל כך משנכנס הפסח - אז ודאי חמץ. ואם עברו מימי הפסח שנוכל לתלות שנתעפש משנכנס הפסח עד עתה - אם נוהגין לאפות בפסח פת חמה בכל יום - תולין להקל אפילו הוא מעופש הרבה, שאנו תולים כל יום אפה פת חם ונתנו עליו ולפיכך הרבה להתעפש.
טור ברקת עריכה
כבר נתבאר למעלה כי ענין הביעור הוא בא מכוון לעומת שני דברים - כנגד הכלל וכנגד הפרט. ומה שנוגע לענין הכל הוא אשר נמצא בעולמות תגבורת של הקליפה מן הזמן שעבר משעה שחטא אדם הראשון. ומה גם איסור נוסף כאשר ישראל שבו על עונות אבותם. ומה גם לענין הפרט כי כל איש הישראלי על ידי מעשיו אשר לא טובים הוא גורם להכניס סטרא אחרא בכל מקום אשר נמצא לו חלק למעלה אשר על כן נאמר "שאר לא ימצא בבתיכם" ונאמר "ולא יראה לך שאר בכל גבולך" דהיינו לעומת הנמצא בעולמות. ומה שכתוב "בבתיכם" הוא מכוון כנגד הבתים של האדם הפרטי, כי הוא מחויב בזמן הזה לתקן מעשיו עד כדי להוציא הקליפה ממקום קדוש העליון.
ולכן אחר אשר עשה, אשר צוה ה' בזמן של הבדיקה זה פעמים בערב ובבקר ביום י"ד אחר כך אם באולי מצא חמץ הוא ענין העון בביתו שרומז זה הענין למעלה וכיצד ימצא מפני כי ענין הבדיקה כבר נתבאר כי צריך האדם לבדוק בעצמו על דרך מה שחז"ל "אם רואה אדם ייסורין באים עליו יפשפש במעשיו", וכך צריך לבדוק בזמן הזה בכל ענייניו. ולכן מצוה על האדם אם מצא אחר כך איזה עון אשר חטא - לתקן את אשר עותו.
ומה יעשה? אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו - הוא אשר חז"ל אמרו בפסוק "מרפא לשון עץ חיים" - מה תקנה יהיה למספר לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון הרע הוא עסק התורה הנקרא עץ חיים. ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו. והנה מזה נלמוד לכל הדברים אשר יעשה אותם האדם לחטֹא בהֵנה - התקנה העצומה לתקן החטא תכף ומיד. ולכן בא החיוב בזה נמי אם זה האדם אשר פשפש במעשיו ומצ' עונו לשנא ואינו תלמיד חכם רק הוא דרך חול צריך לבער אותו מיד לעין כל שנאמר "מכסה פשעיו לא יצליח". וכן נמי בא החיוב בזה כדומה לו אם נמצא החמץ בחול המועד יוציאנו לעין כל וישרפנו - כי אין ביעור חמץ אלא שריפה כנ"ל. וזה יהיה מיד כאמור.
ואם האדם זה הוא תלמיד חכם - יש לו רשות להעלים אותו וישוב אל ה' וירחמהו - כך אמרו חז"ל "תלמיד חכם שחטא כסהו בלילה שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה". ולכן בא החיוב בזה אם הוא יום טוב יכפה עליו כלי עד הלילה ואז הוא מבער אותו. כך אמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שחטא אל תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה אלא ודאי עשה תשובה".
"יש מי שאומר דיום טוב שני דינו כחול המועד לענין זה" - כלומר דאע"ג כי כן אמרו לענין תלמיד חכם שחטא כסהו בלילה, ומה גם כי אין להרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה -- לא אמרו אלה הדברים ע"כ על כל(?) אשר בתואר תלמיד חכם יכונה, אלא באדם רשום. וגם שיהיה בדברים שבין אדם למקום. אבל שאר האדם - גם שיהיה יודע ספר - אין נכנס בסוג זה. לפיכך יש לאדם להרהר עד דמהדר למאריה. ולכן נמי בענין הגשמי - יש מי שאומר דיום טוב שני (שהוא דוגמא אל האיש הזה החוטא והיה דינו כחול המועד), כי המוצא חמץ תכף צריך להוציאו ויבערנו כאמור שנאמר "מכסה פשעיו לא יצליח".
"גגו של עכו"ם שהיה סמוך לגגו של ישראל וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי כמו שנמצא בתים למעלה בסטרא דקדושה אשר הם ההיכלות אשר הם מושב לנשמות הקדושות -- כך נמצא בסטרא אחרא היכלות אשר הם מושב מוכן לסטרא אחרא לעע"ז כאשר מבואר בזוהר פרשת פקודי, אשר על כן ימצא כי גם זה לעומת זה עשה ה'. ולכן ימצא כי הוא מתגלגל החמץ של העכו"ם - הוא הקליפה, והחמץ של ישראל - הוא אותו המלאך משחית מן הקליפות הנמצא שם מצד העון של איש הישראלי. או יהיה רמז לנפש אחד מן עכו"ם כי כן באותם ההיכלות דסטרא אחרא שם נמצאים הכחות שלהם כדרך אשר ימצא בסטרא דקדושה. וזה מבואר בזוהר מן הרוחות הנמצאים שם כל אחד בשמו ובמעשיו ובמקומו אותם שהם מסטרא דקדושה. וכן נמי שם נאמר שמות הרוח** הנמצאים בהיכלות דסטרא אחרא. ומה גם כי בדרך שנמצא מקום ומושב לנשמות הקדושות שם בהיכלות (כדאיתא פרשת בראשית) -- גם כן יהיה בסטרא אחרא.
ולכן יהיה כי פעמים החמץ של סטרא אחרא הוא אותו הרוח אשר נמצא שם באותו היכל בגג שלו הוא מתגלגל ונופל לגג של ישראל - הוא ההיכל הקדוש. בעבור אשר הרוח של סטרא דקדושה נמצא שם. וזה יהיה בעבור מעשה התחתונים. כך אמרו חז"ל הרוח הנמצא מי"ז בתמוז עד ט' באב מתגלגל ככדור וקושט כחץ.
וזה על דרך מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף צ"ה (ח"ב צה, א) וזה לשונו:
- "תו ודא רזא עילאה יתירא מכלא בעמודא דקיימא לטקלין גו אוירא דנשבא אית טקלא חדא בהאי סטרא ואית טיקלא אחרא בהאי סטרא. בהאי סטרא מאזני צדק, ובהאי סטרא מאזני מרמה. והאי טיקלא לא שכיך לעלמין ונשמתין סלקין עאלין ותבין. אית נשמתין עשיקין כד שלטא אדם באדם דכתיב עת אשר שלט האדם באדם וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי תמיד סטרא אחרא מתכוונת לעשוק אותם הנשמות מסטרא דקדושה ולכן זה החמץ של סטרא אחרא הוא אותו הרוח אשר נתגלגל לשם ממקומו - כי כן סטרא אחרא מתגלגל שלכן נאמר "צנוף יצנפך כדור", והלך לגגו של ישראל - הוא סטרא דקדושה. והתכלית שלהם הוא כדי לעשוק נפשות - אותם הנמצאים שם בעבור מעשה הרע של מעשה התחתונים. ולכן האיש הישראלי אשר שם - "דוחפו בקנה" - הינו בדבר קל על דרך מאי דאמרינן בעלמא "לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב" - ר"ל על ידי מצוה קלה. או על ידי לימוד התורה הנכתב בקנה. ואם ממט(?) הוא ולכן בא הדין נמי בגשמי למטה - כי כן הוא גגו של עכו"ם שהיה סמוך לגגו של ישראל, ונתגלגל החמץ מגגו של עכו"ם לגגו של ישראל- הרי זה הישראל דוחפו בקנה.
אמנם אם הוא בשבת או יום טוב - כופה עליו כלי. והענין כי הנה כאשר זה יהיה בזמן החול תגבורת סטרא אחרא שרוצה להכנס לתוך סטרא דקדוש - זה הענין הוא נעשה בדבר של עון קל אשר ימצא למטה בתחתונים מפני כי כבר סטרא אחרא מועד הוא להכנס לשם מסיבת עון, וזה מזמן של הבריאה. ומה גם אחר כך כאשר בזמן החרבן "ידו פרש צר" - היא הקליפה, "על כל מחמדיה" - הם הנשמות קדושות. "כי ראתה גוים באו מקדשה" כדאיתא בתיקונים דעאלו אויבים בחלל דילה - את מקדש ה' טמא.
אמנם בזמן השבת - כי אז נמצא הכנעה של סטרא אחרא מאד כנ"ל, כי אז היא יורדת למטה לארץ. וכן נמי ביום טוב יש להם הכנעה גדולה ולא תהיה לה כח להתגלגל להכנס בסטרא דקדושה אם לא על ידי שימצא עון בית ישראל גדול מאד חלילה. ולכן כאשר ימצא דוגמא לזה למטה בגשמי שנתגלגל החמץ מגגו של עכו"ם לגגו של ישראל או ביום טוב - "כופה עליו כלי" מפני כי כן נמי למעלה הוא כופה עליו כלי של הקדושה כדי שלא יזיק, ואחר כך מבער אותו.
וכאשר נאמר כי חמץ זה של עכו"ם שנתגלגל הוא נשמה אחת על דרך מה שנתבאר למעלה "עת אשר שלט האדם באדם" - הוא האדם דסטרא אחרא באדם דקדושה, הוא "לרע לו" ומוציא משם פרורין וגם מנשמות חסידי האומות. והנה יאמר כי "כאשר נתגלגל החמץ זה" - הוא הנשמה המתבררת מסטרא אחרא, "מגגו של עכו"ם" - מאותם ההיכלות דסטרא אחרא, "לגגו של ישראל" אל אותם ההיכלות שהם בסטרא דקדושה. "אם הוא בחול דוחפו בקנה" - רוצה לומר על דרך מה שאנחנו מחוייבים לדחות את הבא להתגייר. אמנם כך אמרו חכמים ז"ל "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". ולכן כך דוחה אותו למעלה האיש הישראלי הן ולאו ורפיה בידיה.
אמנם אם היה בשבת או יום טוב - כי אז סטרא דקדושה מתגבר והקליפה היא נכנעת שנאמר "יתפרדו כל פועלי און", ולכן תכף "כופה עליו כלי" כדרך שאנחנו אומרים "ופרוש עלינו סוכת שלום" - כך הוא כופה עליו כל זה של הקדושה על אותה נשמה ומכניס אותה אל הקדושה כאמור.
"מצא פת בפסח בביתו ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה" - הענין הוא על דרך הנ"ל, כי הנה בבית עליון של איש הישראלי ימצא כי פעמים יש נשמה קדושה היושבת שם באותו היכל הקדוש, ופעם ימצא שם חמץ - הוא נשמה מן האומות כי היא נקרא 'חמץ' כי כן היא מסטרא אחרא אלא שעתה נתבררה ונכנסה לתוך הקדושה. והנה אם נמצא בפסח פת זו מאחר שנעשה הבדיקה כראוי ועדיין "לא נודע אם היא חמץ" - כלומר כי להיות כי עדיין לא נטהרה כראוי - זה יקרא כי 'עדין היא חמץ'.
ולכן נתבונן בה - "אם אין בה עיפוש אז היא מותרת אפילו באכילה" - והוא באחד משני פנים אמתיים. ראשונה - יאמר כי לפי שהנשמות למעלה הם מתפרנסים מאותו מן עליון כמו שאמרו חז"ל "למה נקראו שחקים? מפני שהם שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא". ומאותו מן הם אוכלים הנשמות קדושות של מעלה כדאיתא בזוהר -- ולכן נמי נשמה זו הנמצאת עתה היא בחזקת טהרה ולכן היא אוכלת ממה שאוכלים הנשמות של ישראל כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף ק"א וזה לשונו: "ובת כהן וכו' אי זכאת לאתתקנא - מלחם אביה תאכל, הואיל ושבה אל בית אביה תתענג מההוא עינוגא דעלמא דנוקבא דאכלי מנהמא דאבירים דנחית מלעילא וכו'. ועל דא לא אכיל קדש אלא תרומה וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי הנשמות הם מתפרנסות מלמעלה והוא מאותו מן העליון. ואין להאריך. ולכן גם אותה נשמה שבאה עתה מותרת אפילו באכילה דבתר בתרא אזלינן ולא על חינם נכנסה בהיכל של סטרא דקדושה אלא מפני כי היא ראויה לכך.
ועוד נמי ירצה במ"ש "מותרת באכילה" - ר"ל כדרך שהנשמות הקדושות של ישראל מקריב אותם המלאך על גבי המזבח עליון כדאיתא פרשת פקודי וזה לשונו: "למה משכן משכן שני פעמים? מלמד שהראה הקב"ה למשה משכן למעלה ומזבח בנוי והמלאך עומד ומקריב עליו נשמותיהן של צדיקים". ולכן נמי כדרך כי אלה הנשמות הם נעשים בדוגמת מאכל למעלה - כך זאת הנשמה הנקרא 'של חמץ' מותרת אפילו באכילה למעלה, לפי דאזלינן בתר בתרא מאחר שזכתה להכנס בקדושה גם כן תזכה להיות מאכל עליון. ולכן נמי זה יהיה משפט האיש הישראלי בזה העולם הגשמי, וכאשר נאמר, כי זה וזה מדבר בנשמות של איש ישראל - הכי קאמר: מצא בית בפסח בביתו האיש הישראלי באותו היכל העליון ואין יודע אם היא מצה או אם היא חמץ - הענין יהיה מתבאר על כל הצדדין הנ"ל, כי יש נשמות שעולות מלמטה מגן עדן הארץ למעלה, ויש נשמות שהם יוצאים מגיהנם ועולים לגן עדן. ולכן הנשמה זו שהיא עולה מגן עדן הארץ למעלה פשוט הוא שהיא מצה וטהורה היא.
אמנם האחר'(?) הבאה מגהינם הנקרא 'חמץ' - בזה הוא הספק אם היא ראויה אם לאו. ולכן אמר בזה שהוא מותר באכילה והוא על שני הצדדין הנזכ', כי הנשמה זו היא אוכלת מאותו לחם אבירים וגם היא עצמה מותרת באכילה למעלה לפי דאזלינן בתר בתרא אף על גב כי לפי הנראה הוא גרעון לנשמה זו מפני שלא שהתה בגן עדן למטה ואחר כך תעלה כמו שאר הנשמות שהם עולות באותו עמוד הנקרא 'מכון הר ציון' כדאיתא פרשת ויקהל -- מכל מקום לא כן הדבר אלא בתר בתרא אזלינן, ומאחר כי זכתה ועלתה למעלה - מותרת אפילו באכילה כאמור.
ועוד ירצה במאמרו זה על מעשה של המצות והכי קאמר: מצא פת בפסח האיש הישראלי בביתו - הוא הבית העליון, ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה כי הנה במעשה המצוה הוא נחלק לשני בחינות, כי אינו דומה העושה מצוה כתיקנה כאשר צוני ה' אלהי, לעושה מצוה שאינה שלימה. וכן נמי אמרו חז"ל "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה". ולכן נמצא כי חלק האחד הנמצא בו השלימות הוא נקרא 'מצה'. אמנם על אותה המצוה אשר בלתי שלימה היא כאמור או הנמצא בה הערב באחד מן המחשבות הפוסלות לא הונא(?) אלא שעשה שלא לשם בעליו שנפסל הקרבן - כך היא נק' חמץ.
ואמנם המצוה זו דמספקא ליה אם היא שלימה לשמה אם לאו - "מותר אפילו באכילה" כמו ששנינו "אלו דברים שאוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" דאזלינן בתר בתרא מאחר כי גמר המצוה כאשר גמר אותה מצוה היתה כתיקנה - לכן יש לו השכר.
"ואם הוא מעופש הרבה, שאי אפשר לו להתעפש משנכנס הפסח וכו'" - הענין הוא חוזר על כל הצדדין האמורים לעיל. ראשונה הוא מדבר על אותה הנשמה שיצאה מסטרא אחרא ונכנסה אצל הקדושה - אם היא מעופש הרבה מן הזוהמא שלו(?)[1] סטרא "שאי אפשר להתעפש כל כך משנכנס הפסח" - כלומר אחר שנטהרה בחג הפסח - כי הנה נתבאר למעלה כי כל תכלית אלו המעשים אשר צוה ה' לעשות הוא כדי לטהר סטרא דקדושה מן הקליפה. ואם כן מוכרח הוא כי כל הנשמות נמצא להם שבח(?) נוסף כל אחד ואחד כפי בחינתו. צא ולמד ממה שאמר הכתוב "והיה מדי חדש וכו' יבא כל בשר" וכדאיתא בזוהר בסוף האדרא רבא וזה לשונו: "אמר ליה קטירין צדיקייא בקרטופיא דעטרין בריש ירחי ובזמני ובשבתי יתיר מכל שאר יומין. א"ל ואף כל אינון דלבר דכתיב והיה מדי חדש וכו' אי אלין אחיין כל שכן צדיקייא מדי חדש בחדשו למה משום דמתעטרי אבהתא רתיכא קדישא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי כל הנשמות שבח שלהם נוסף כל אחד כפי ערכו ולכן זאת הנשמה מאחר שאי אפשר שנתעפשה מסטרא אחרא כל כך משנכנס הפסח - לכן אז ודאי הוא חמץ גמור כי לא נתקן מקודם, ולכן עתה אין לו תקנה.
אמנם אם עברו מימי הפסח *** שנוכל לתלות כי טומאה זו שנתעפשה הוא משנכנס הפסח - כי אי אפשר לומר כי מעשה התחתונים גרם לה להתעפש בסטרא אחרא - אז מתבוננים "אם נוהגים לאפות בפסח פת חמה בכל יום וכו'" - והענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף צ"ה (ח"ב צה, א) וזה לשונו:
"אם אחרת יקח לו - כמה גלגולין עתיקין הכא דלא אתגלון עד האידנא וכולהו קשוט וכו' אלא תנינן מאן דנטיל ואחיד בנכסי גיורין בקדמיתא זכי בהו אוף הכי כל אינון נשמתין קדישין עלאין דקא זמין לון קדוש ברוך הוא לתתא כדקאמרן כולהון נפקין לזמנין ידיען וסלקין בגין להשתעשעא בגן עדן ופגען באינון נשמתין דגיורין מאן דאחיד בהו מאלין נשמתין דסלקין אחיד בהו וזכי בהו ומתלבשן בהו וכולהו קיימי בהאי לבושא ונחתי גו גנתא בלבושא בגין דבגינתא דעדן לא קיימן תמן אלא בלבושא וכו' וכד סלקין לעילא מתפשטן מניה דהא תמן לא קיימי בלבושא", עכ"ל לענייננו.
והנה מבואר מזה המאמר כי נפשות של הגרים למטה בגן עדן הארץ הם יושבים ואין עולים למעלה. אמנם פרשת בראשית דף ל"ח (ח"א לח, א) וזה לשונו:
"היכלא קדמאה אתר מתתקן לתתא למהוי כגוונא דלעילא וכו' בהאי היכלא אית נהורין עילאין לאסתכלא נשמתהון דאינון גיורין דאתגיירו קיימין תמן ועלין תמן לאסתכלא ביקרא עילאה ומתלבשאן תמן בלבושא חדא דנהיר ולא נהיר וכו' ותלת זמנין ביומא נהרין מגו נהירו עילאה ומשתעשען תמן. ועילא מנהון אנקלוס ועובדיה ושאר גיורין דאתגיירו. כגוונא דא לעילא כד זכן לסלקא נשמתהון לאתעטרא תמן וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי נפשות הגרים הם עולים למעלה אמנם העיקר בזה הוא כי צריך אתה לדעת כי שני מיני גרים הם. ואין להאריך בענין זה רק כי נלמד משני מאמרים הללו כי ימצא נפש הגר שעולה היא למעלה, ויש נמי נפש הגר שאינה עולה למעלה. וזה הוא פירוש אחר בפסוק "מי יודע רוח בני האדם". והיינו כאשר נאמר בפסוק "עת אשר שלט האדם" דסטרא אחרא "באדם" דקדושה. וכמו שאמר בתוספות כי מלת "האדם" משמש על עובדי עבודה זרה, אמנם ישראל נאמר "אדם אתם". והיינו מה שאמר החכם מאחר שהנחנו כי שני מיני גרים הם אם כן "מי יודע רוח בני האדם" - דם(?) הגרים שנקרא הנפש שלהם 'רוח' וההבל דגרמי הוא הנפש - מי יודע העולה היא למעלה לכן עדן העליון. או אם יורדת היא למטה לגן עדן הארץ.
ולכן דין זה נתן בהם סימן - אם נתעפש ביותר אם לאו, כפי הנמצא בה מכח הקליפה. ועוד תשוב ותראה אם נוהגים לאפות בפסח פת חמה בכל יום - כלומר כי יש נפשות שעולים מחדש למעלה - לכן תולין להקל על נפש זו אפילו אם הוא מעופש הרבה. וכפי הדרך השני דמיירי בנשמות של ישראל - אמנם של חמץ היא אשר לא מטוהרה כל כך על ידי המשך הזמן כי לא עשה תשובה כראוי - לכן אם נתעפש הרבה שאי אפשר לו להתעפש כל כך משנכנס הפסח שחטא אז לא נטהר והרי אומרים חכמים ז"ל "חייב אדם לטהר אצמו ברגל" ולכן אז ודאי היא חמץ. והענין מה שאמר בזוהר דף רי"א (ח"? ריא, א) וזה לשון: "אלין ארבע רישי נהרין דמטאן לה לכרסייא קדישא ומגו מטולא דלהון זעין ומההוא זיעא דילהון אתעביד בהר דינור וכו' ונשמתין כד סלקין אסתחיין בההוא נהר דינור וסלקין לקרבנא וכו' בזמנא דבעייא לאסתחייא מההוא זוהמא דבה אתעברת בנורא ואסתחיית ונורא אכלא כל ההוא זוהמא דבנשמתא וכו'".
ולכן אם נשמה זו חמץ היא - שיש בה זוהמא - אינה נאכלת עד שתעבור בנהר דינור כנזכר.
ואם עברו מימי הפסח שנוכל לתלות שנתעפש כל כך משנכנס הפסח עד עתה - הענין הוא מה שאמר פרשת ויקהל דף רי"ב (ח"ב ריב, א) וזה לשונו: "ואינון נשמתין דבגינתא דעדן לתתא שטאן בכל רישי ירחי ושבתי וסלקו עד ההוא אתר דאקרי 'חומות ירושלים' דתמן כמה ממנן ורתיכין דנטרי אינון חומות דכתיב "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים", וסלקין עד ההוא אתר ולא עאלין לגו עד דאתלבנן וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי אותם הנשמות שנמצא בהם צד לכלוך בזמן הזה קודם שיכנסו לפנים צריך שיתלבננו, ולכן אמר "אם נוהגים לאפות פת בכל יום בפסח" - היינו אותם הנשמות שהם עולות לשם כמו שאמר הכתוב "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני" - אז תולין להקל. ולכן גם למטה בגשמי - אעפ"י שהוא מעופש הרבה אנו תולין לומר כל יום אפה פת חמה ונתנו עליו, ולכן הרבה להתעפש ומותר גם באכילה, לפי כי כן למעלה הם נאכלים אלו הנשמות על ידי שנעשים קרבן והם אוכלים מן הקדושים כנ"ל.
וכן הענין בסוג(?) המצות - כי הנה שנינו "העושה מצוה קנה לו פרקליט אחד", ולכן זה המלאך הנברא אע"ג שהוא מעופש ביותר שהוא נברא מאותה עבירה לשמה - מותר באכילה בכל אלו הצדדין. והוא יהיה מ"ש בזוהר אצל "מצמיח חציר לבהמה" הם סוג מלאכים הנקראים 'חציר' שהם מוכנים למאכל אותה בהמה שהיא רבוצה על אלף הרים ומגדלים לה מיני בהמות כמו שאמרו חז"ל ואוכלת אותם. והבן.
- ^ אולי צריך להגיה של הסטרא וצע"ע - ויקיעורך