טור ברקת/תלד
שולחן ערוך (סעיף א-ד) עריכה
- סימן תל"ד דינים הנוהגים תכף אחר הבדיקה - ובו ד' סעיפים
- אחר הבדיקה יהיה נזהר בחמץ שמשייר להצניעו יפה, כדי שלא יצטרך בדיקה אחרת, כגון אם יטלנו עכבר בפניו, או אם יחסר לחמו, כגון שהניח עשר ככרות ומצא תשע; אבל בסתם, שאינו יודע אם חסר ממנו אם לא - לאו. ואם כפה עליו כלי ולא מצאו - אינו צריך לבדוק, שודאי אדם נטלו. לכך יכפה עליו כלי, או יתלנו באויר, או ינחינו בתיבה מקום שאין עכבר יכול לבוא.
- אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו, ויאמר: "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה - לבטיל ולהוי כעפרא". וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית, קודם שהגיע שעה שישית, שמשתגיע שעה שישית - נאסר, ואין בידו לבטלו.
- בביטול היום יאמר: "דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה".
- שלוחו יכול לבטל. אם אין האיש בביתו יבטל במקום שהוא, ואם אינו עושה כן, טוב שתבטל אשתו.
טור ברקת עריכה
כבר נתבאר למעלה כי כל עיקר המעשים אלו הם נעשים כדי להכניע הקליפה ולדחות אותה למטה למקומה הראשון. ולכן התחיל הענין זה מיום העשירי כי כן פסח מצרים מקחו מבעשור. ואחר כך אשר נכנע יותר בליל י"ד על ידי הבדיקה והביעור - לכן צריך להיות נזהר בחמץ שנשתייר אחר הבדיקה להצניעו יפה. והוא דוגמא אל מאסר הטלה שהיה אסור וכפות בכרע המטה ארבעה ימים מקודם. ואח"כ היה שוחט אותו לפי כי בעשור משתלמת השכינה בסוד עשר כנזכר בזוהר. ולכן הטלה שעובדים לעבודה זרה היה נאסר בכרע המטה העליונה דאלו מתחילה נאמר "ויגע בכף ירכו" ועתה נהפוך הוא כי הקליפה אסור שם בכרע שלה ארבעה ימים עד תשלום ט"ו יום שהיא בסוד ה' על י' כדאיתא פרשת אמור. ואחר כך שוחט אותו.
וכך יהיה בענין זה החמץ - כי צריך להזהר בו כדי שלא יהא צריך בדיקה אחרת כדי להכניע אותו. ואמנם אם כופה עליו כלי אינו צריך עוד לבדוק מפני כי סוד הכלי הוא בחינת הקדושה כמו שנתבאר במקומו, כי הוא נקרא 'כלי מחזיק ברכה'. ולכן כאשר החמץ, סטרא אחרא, הוא נכנע תחת הכלי של הקדושה - מספיק.
אמנם לענין הביטול צריך לבטל ולומר בסדר זה "לבטיל ולהוי כעפרא". והענין כי הנה כאשר נחש הקדמוני החטיא את האדם נתקלל שנאמר "ועפר תאכל כל ימי חייך" ואמרו חז"ל "לא עפר מכל מקום אלא מגיע לסלע או לבתולת הקרקע ושוטט גידים מהאדמה ואוכל". ואיתא בזוהר פרשת ויקרא דף ט"ו (ח"ג טו, א) וזה לשונו: "רשב"י הוה יומא חד יתיב אבבא דתרעא דלוד, זקף עינוי חמא שמשא וכו' אדהכי אתחשך נהורא וכו', עד דהוו אזלי בההוא כרם חמו חד חויא דהוה אתי ופומיה פתיחה ומלהטא בארעא בעפרא אשתניק ר"ש וקטפר ידוי ברישיה דחוייא מאיך אחר ג*ר אנא כמו דתתאה אתחוד לנוקבא דעפרא כך עילאה יתחזר לנוקבא דתהומא רבא", עכ"ל.
הנה מבואר מן המאמר כי כל הדברים התחתונים הגשמיים כדמיון שלהם הוא למעלה ברוחניים שכן כאשר אמר ר' שמעון לנחש התחתון שהיה לשונו מרחיש אל חיויא חיויא זיל ואימא לההוא חיויא דרשב"י שכיח בעלמא עייליה לרישיה בחד נוקבא דעפרא. ולכן אמר לו כך מפני כי זה הנחש הגשמי גזר עליו הקדוש ברוך הוא שיהיה טמון בארץ חבלו בעפר וכך נגזר על נחש הקדמוני הרוחני שהוא יהיה טמון בנוקבא דתהומא רבא. אמנם על ידי מעשה התחתונים הרע הוא יוצא משם ועולה ומקטרג לפני הקב"ה ולכן על ידי מעשה המצוה נמצא כח ביד האדם להכניע אותו ולהוציא אותו מלפני הקדושה ולהחזיר אותו אל מקומו הראשון לנוקבא דתהומה רבא כי הוא עפר העליון. כי לכן נאמר "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן וכו'" - לבדוק בו הסוטה.
ולכן עתה תכף אחר הביעור צריך לבטל חמץ הגשמי כדי להכניע הרוחני - הוא הקליפה - סוד הנחש כאמור, מאחר כי כן גזר הקב"ה ואמר "תשביתו שאר מבתיכם". ובזה נמצא כח מסור ביד האדם זה הגשמי להכניע הנחש הרוחני העליון. ולכן הנוסח של הביטול צריך לומר "לבטיל ולהוי כעפרא". ואין ראוי לומר "ליבטיל וליהוי הפקר" - מפני כי אין תכלית הכונה על חמץ הזה הגשמי, כי בזה שייך לומר 'הפקר', אבל בחמץ הרוחני העליון הוא הקליפה - אין שייך לומר כן. ולכן אין לומר זולת ענין ביטול בלבד.
ואמנם בביטול של הלילה אינו מספיק מפני כי כבר נתבאר כי הביטול של הלילה הוא מכוון כנגד הקליפה סטרא דנוקבא, כי השליטה שלה הוא בלילה כמו שאמר הכתוב "בנשף בערב יום וכו' והנה אשה לקראתו שית זונה". אמנם ביום הוא כנגד שליטת הזכר שבקליפה ואנו מכוונים בביטול זה כי עתה יחזור לנוקבא דתהומא רבה. ולכן בביטול של היום מוסיף עוד דברים ואומר "דחזיתיה ודלא חזיתיה וכו'".
וסוד הענין הוא הדבר הנזכר לעיל כי הנה כל הדברים העליונים על ידי מעשה הרע של התחתונים - לכן הקליפה נכנס בבתים ובפלטים שלהם. ולכן יהיה זה הביטול בזה הנוסח כי הוא כענין וידוי דברים שאנו אומרים בנוסח הוידוי "על הנסתרות ועל הנגלות" - כנגד זה יאמר נא "דחזיתיה ודלא חזיתיה". ולפי כי ימצא גם כן דברים שאדם חטא ועשה מהם תשובה על דרך מה שאמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שחטא אל תהרהר אחריו שמא עשה תשובה אלא ודאי עשה תשובה". אמנם לא היה כח באותה תשובה לעקור סטרא אחרא מאותו המקום העליון שנכנס שם כדאיתא בזוהר בפסוק "אל תפן אל קשי העם הזה", כי המקטרג עומד לפני הקב"ה ותובע דין, דיש(?) מעשה רע כי עדיין לא עשה האדם ממנו תשובה. וזה ודאי כי עדיין החמץ הקליפה עודינו עומד שם. ולכן על שני מיני סוג של אדם זה נתקן לומר "דביערתיה ודלא ביערתיה" - על הכלל של צדדי' הללו הוא חוזר ואומר "לבטיל ולהוי" הקליפה נחש הקדמוני "כעפרא" - כלומר יחזור להכנע ולשוב אל חלק העפר כמו שהיה מתחילה שנאמר "ועפר תאכל כל ימי חייך".
"שלוחו יכול לבטל וכו'" - מפני כי כן נמי השליח של האדם הוא המלאך הקדוש הנברא על ידי מעשה המצוה כמו ששנינו "העושה מצוה קנה לו פרקליט אחד", ולכן גם למטה בענין הגשמי שלוחו של אדם מבטל. ואמנם כמו כן למעלה בסטרא דקדושה כמו שהאדם דקדושה הוא מכניע סטרא אחרא ויכול לבטל אותה - כמו כן השליח שלו שהוא מט"ט כדאיתא בזוהר ובתיקונים. והוא יכול להכניע סטרא אחרא ס"מ כדאיתא בזוהר פרשת בשלח בפסוק "וצא הלחם בעמלק", עיין שם, אין להאריך.
"אם אין האיש בביתו יבטל במקום שהוא" - דמאחר כי יש כח מסור בידו להכניע הקליפה בזמן הזה שנאמר "תשביתו שאר מבתיכם" - אין ישיבת הבית מעכבת. וצריך לומר הביטול מפיו - כך אמרו חז"ל "דברים שבלב אינם דברים". ואין עושים רושם למעלה שלכן דיבור אסור בשבת אבל הרהור מותר דלא עביד מידי כנזכר בזוהר מפני כי הדיבור הוא כח אלהיי מסור ביד האדם כאמור.
וכן האשה יש בה כח לבטל החמץ על ידי מעשה המצוה כי כן נמי גם השורש שלה למעלה הוא מכניע ומבטל סטרא אחרא מפני כי עתה הלבנה העליונה היא במלואה וסטרא אחרא נכנע מלפניה כאשר יבא לקמן בע"ה.