טור ברקת/תלה
שולחן ערוך
עריכה- סימן תל"ה - מי שלא בדק ליל י"ד יבדוק בי"ד
לא בדק בליל י"ד - יבדוק ביום י"ד באיזו שעה שיזכור מן היום.
לא בדק יום י"ד כל היום - יבדוק בתוך הפסח.
לא בדק בתוך הפסח - יבדוק לאחר הפסח, כדי שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח, שהוא אסור בהנאה. ועל הבדיקה שלאחר הפסח - לא יברך.
טור ברקת
עריכהאל יקשה בעיניך מה שהצריכו חז"ל לעשות ביעור בתוך המועד או גם לאחר המועד כי אם הטעם הוא מפני שחמץ זה אסור בהנאה ומה בכך אם ימצא חמץ בתוך המועד אז ישרוף אותו, ומה גם אם ימצא חמץ לאחר הפסח. ולמה שנינו "לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד. לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד"? ולמה קנסו חז"ל כל כך דהא גם שנאמר כי חז"ל עשו חיזוק לדבריהם בשל תורה -- מכל מקום הלא דבר הוא ולא על חינם עשו הדבר הזה, כי הנה מאחר שהנחנו כי כל דברי חז"ל הם מיוסדים על דרך האמת - אם כן ראוי לתת טעם לכל מבין הענין הזה שנראה קשה עד מאד מאחר שהנחנו כי ענין הביעור הוא כדי להכניע הקליפה ולהוציא אותה לחוץ - אם כן גם כי האיש הזה עבר ולא עשה הביעור - הרי כבר נכנע ונתבטל הכח של הקליפה בליל הפסח שהוא זמן העיקריי של הכנעת הקליפה כאמור. אם כן מאי דהוה הוה - ומה מועיל עוד כי יעשה ביעור בתוך המועד או לאחר המועד? וגם אם נאמר כי בתוך המועד עדיין יש בו משום בל יראה ובל ימצא -- אמנם הביעור שלאחר המועד מה יש לנו להשיב?
ולכן הענין יהיה מתבאר כאשר נחזור להעיר על הקדמה שנתבארה למעלה כי בענין הביעור נמצא שני עיקרים. האחד הוא הביעור שהוא כדי לתקן מה שנתעו' מתחילה על ידי מעשה העגל, והוא מה שנתעלית אז הקליפה ונכנסה בעולמות העליונים. ותיקון השני הוא לצורך האדם הפרטי - לכל אחד לתקן מה שקלקל, שלכן נאמר "תשביתו שאר מבתיכם" - דהיינו מן הבתים של הפרטים של כל אחד ואחד. ונאמר "ולא יראה לך שאר בכל גבולך" דהיינו על הכלל כנ"ל.
ולכן כאשר האדם הוא יעשה הביעור ליל י"ד - הנה אז הוא מכניע את הקליפה ומוציא אותה לחוץ של העולמות עליונים כנ"ל, ומה גם הוא מועיל לו לעצמו. וכאשר חוזר ושונה הביעור יום י"ד ומבטל החמץ בפיו -- אז נשלמה ההכנעה של סטרא אחרא. על כן ירים ראש סטרא דקדושה כאשר קדש היום אשר על כן אנחנו אומרים הלל גמור בבית הכנסת. מה שאין כן בשאר המועדות.
אמנם אם היחיד הזה עבר ולא עשה ביעור ליל י"ד -- עדיין הן עוד היום גדול ואיפשר לו לתקן הדבר בשני הצדדין האמורים, בין לענין הכולל ובין לצורך עצמו, מפני כי היום הולך אחר הלילה שנאמר "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". וכמו שבסטרא דקדושה - זכר ונקבה אחד הם נקראים 'אדם' שנאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם", וסימן לדבר מה שאמר הכתוב "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו". וכמו כן גם את זה לעומת זה עשה ה' בסטרא אחרא כדאיתא פרשת ויצא דף קמ"ח (ח"א קמח, א) וזה לשונו: "וילך חרנה - סטרא דאשת זנונים, סטרא דסטרין מגו תוקפא דסיהרא דיצחק נפק מגו דורדייא דחמרא *** נעיצו כליל דכר ונוקבא וכו' דכורא אקרי סמא"ל, נוקביה כלילא בגויה תדיר כמה דאיהו בסטר קדושה הכי נמי בסטר אחרא, דכר ונוקבא כלילן דא בדא וכו'".
ולפי כי העיקר היא הנקבה דסטרא אחרא היא השולטת בלילה כנזכר אח"כ - לכן צריך להתחיל מליל י"ד. אמנם אם לא ביער בלילה הוא יעשה הביעור יום י"ד מטעם כי היום והלילה הם חשובים כאחד כאמור, כי כן נוקבא כלילא בגויה כנזכר. אמנם אם לא בדק יום י"ד - הן אמת כי בליל הפסח שהוא ליל ט"ו הוא נכנע כל סטרא אחרא ומתבטל - אבל זה יהיה בענין מה שהוא נוגע אל הכולל שנכנע סטרא אחרא מאליו לענין מה שהוא נוגע לעולמות. אמנם ההכנעה שהיא מצד הפרטי' - כי כל אחד הוא מכניע אותו החלק שלו הנוגע לו מן הבתים אשר נכנס שם סטרא אחרא בעונו(?) - אינו נתקן. ולכן עדיין ימצא לזה תקנה כי אז בזמן המועד יעשה הביעור. אז טוב לו מפני כי הוא מקיים מה שאמר הכתוב "תשביתו שאר מבתיכם" שהוא מן הבתים של הפרטים שיש בכל העולמות. וכיון שכך הוא מועיל לו - ראוי עדיין לברך עליו "על ביעור חמץ" מפני כי כן יש בידו כח מסור(?) עדיין להוציא סטרא אחרא מן הבתים העליונים שהם שלו.
אמנם אם עבר המועד ולא ביער - אז חייב לבער מדברי סופרים שהרי הם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה - כלומר כי הרי נאמר "צדיק מושל יראת אלהים". אמנם אין לברך מפני כי אין כח זה נמצא לאדם המבער רק מן התורה שלכן יוכל להשליך הקליפה למטה כנ"ל. אמנם איך מברך "וצונו על ביעור חמץ" וה' לא צוה בזמן זה? ואין לומר כי "וצונו" זה הוא על דרך מה שאנו מברכים תמיד "וצונו" שהוא מלאו ד"לא תסור" שצונו לשמוע דברי חכמים -- מאחר כי אדם זה לא שמע דבריהם זה כמה פעמים היה לו לעשות ביעור מדבריהם ולא עשה.