טור אורח חיים סה
<< | טור · אורח חיים · סימן סה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות קריאת שמע
טור
עריכהקראה סירוגין, אפילו שהה בה כדי לגמור את כולה יצא. והוא שלא שהה בינתים מחמת אונס שעכבו מלקרות. אבל אם שהה מחמת אונס, שלא היה המקום ראוי לקרות או אונס אחר, אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה, כשחוזר לקרות צריך להתחיל מראש.
קראה ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שקורין, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא יהא נראה כאילו אינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים עם חביריו.
בית יוסף
עריכהקראה סירוגין אפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא — בפרק מי שמתו (דף כב:), תנו רבנן: היה עומד בתפילה ומים שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל. להיכן חוזר? רב חסדא ורב המנונא. חד אמר: חוזר לראש, וחד אמר: למקום שפסק. אמר רב אשי: דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, והתם בדלא שהה קא מיפלגי. וכתב הרי"ף בשם רבינו האיי, דהלכה כמאן דאמר למקום שפסק, ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ובתר הכי (דף כד:) אמר, ר' אבהו הוה אזיל בתריה דר' יוחנן, והוה קרי קריאת שמע. כי מטא במבואות המטונפות, אישתיק. אמר ליה לר' יוחנן: להיכן אהדר? אמר ליה: אם שהית כדי לגמור את כולה, חזור לראש. ומפרש בגמרא דהכי קאמר ליה: לדידי לא סבירא לי; לדידך דסבירא לך, אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש. וכתב שם הרי"ף: וכשהוא חוזר, חוזר למקום שפסק ואף על פי ששהה כדי לגמור את כולה, והכין מסקנא בסוף מסכת ראש השנה, וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה. אבל בתפילה בלחוד, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. וכן פסק הרמב"ם בפרק ב מהלכות קריאת שמע. אבל התוספות (דף כב:) כתבו אהא דאמר רב אשי דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, משמע דהכי הלכתא. וכן לקמן בהדיא אמר רבי אבהו חוזר לראש. ותימא, דבמסכת ראש השנה (דף לד:) אמר ר' יוחנן: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, אלמא תקיעות מצטרפות אף על גב דשהה כדי לעשות כולה. וכן במגילה (דף יח:) נמי אמר רב: אין הלכה כרבי מונא דאמר אם שהה חוזר לראש, דקאמר: נקוט דרב ביבי בידך. ואומר הר"ם מקוצי, דוודאי היכא דשהה באמצע כדי לגמור את כולה בלא דיחוי ואונס, אלא שהה מעצמו, ואם היה רוצה מעצמו היה יכול לגמור, בכהאי גוונא אין חוזר לראש כי ההיא דמגילה, וכן ההיא דראש השנה דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום. אבל היכא דשהה מחמת שהיו מים שותתין על ברכיו ולא היה יכול להתפלל באותה שעה, דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. והשתא ניחא דקאמר ליה ר' יוחנן לר' אבהו: לדידי לא סבירא לי, כלומר: לא סבירא לי להפסיק, הלכך לא היה צריך לחזור לראש; אבל לדידך שהפסקת, דסבירא לך שאין המקום ראוי לקרות, אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש. וכן כתב הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל, וכן פסק שם הרא"ש ז"ל. ורבינו סתם דבריו כאן, ובסימן ע"ח כדעת הרא"ש, וכן כתב בסימן פ"ה בשם ר"י, ושם כתב שהרי"ף חולק בדבר. וה"ר יונה כתב בשם רבני צרפת דאפילו בתפילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, ולא חילק בין שהה מחמת אונס או שלא מחמת אונס. וכבר כתבתי שכן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל, וכן הלכה(א):
כתוב בהגהות מיימון פרק ב: ראבי"ה כתב דאין לחלק בין הפסק שתיקה להפסק דיבור:
קראה ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שקורין צריך לקרות עמהם פסוק א' וכו' — כן כתב הרא"ש בפרק מי שמתו אהא דאמרינן: אלא מאי הרהור לאו כדיבור דמי, למה מהרהר? אמר ר' אלעזר: כדי שלא יהיו כל העולם עסוקים והוא יושב בטל. מכאן כתב בה"ג: קרא קריאת שמע ובא לבית הכנסת ומצא שקוראים קריאת שמע, קורא פסוק ראשון עמהם. ובתרומת הדשן סימן ג' כתוב, שאם הוא עומד בברכות של קריאת שמע כשהציבור קורין את שמע, אין לו להפסיק כלל, דמשמע דלא הוי קפידא אלא שלא יהא יושב ובטל, ומי שעוסק בברכות קריאת שמע עצמה – פשיטא דלאו בטל הוא. אלא אפילו אם עוסק בשאר דברי שיר ושבח, לא מיקרי בטלה, וכדכתבו הגאונים אהא דאסור לישב בתוך ד' אמות של תפילה. ולכך היה נראה דאפילו בין ברוך שאמר לישתבח אין לו להפסיק כדי לקרות פסוק ראשון עם הציבור, משום דכיון דאינו יושב ובטל אינו חייב לקרות, ואם כן למה יפסיק? דהא אסור לאשתעויי בין ברוך שאמר לישתבח. אמנם נראה דאינו ראיה, דכיון שאינו פוסק אלא כדי לקבל עליו עול מלכות שמים עם הציבור שפיר דמי. מכל מקום ראיתי בני אדם מן המדקדקים, כשהיו עומדים בקריאת שמע ובברכותיה, שהיו עוצמים עיניהם והיו מנגנים בתיבה אחת או שתים שהיו אומרים בלאו הכי באותו פעם, בניגון הציבור בפסוק ראשון, כדי שיהא נראה כאילו קורא עמהם, ע"כ:
כתב הרוקח בסימן ש"ב: אם קרא קריאת שמע, שהתפלל בביתו או בבית האבל, ובא לבית הכנסת, יקרא כל הקריאת שמע עם הציבור ויקבל שכר כקורא בתורה, עכ"ל. ונראה דהיינו דרך עצה טובה, אבל לעניין שלא יהא נראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבירו – בפסוק ראשון סגי, וכדברי בה"ג:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
קראה סירוגין וכו' דברי רבינו בזה הם ע"פ דברי התוס' בפ' מי שמתו (בדף כ"ב) בד"ה אלא לכ"ע דהקשו שם דבפ' מי שמתו משמע דהלכה בשהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובמס' ר"ה גבי תקיעות וכן במגילה אמרינן דאפילו שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש ואמר השר מקוצי דבפרק מי שמתו דמיירי שאין האדם ראוי לקרות דהמים שותתין על ברכיו או שאין המקום ראוי לקרות כגון שהוא עומד במבואות המטונפות הויא הפסקה וחוזר לראש אם שהה כדי לגמור את כולה אבל בתקיעות ובמגילה דמיירי בדליכא אונס ואם היה רוצה היה יכול לקרות לא הויא הפסקה וא"צ לחזור לראש אלא למקום שפסק אפי' שהה כדי לגמור את כולה וכ"כ רבינו בסימן ע"ח אבל בסי' פ"ה כתב תחלה דהרי"ף פסק אפי' היה פוסק לקרות במקום הטנופת שאין המקום ראוי לקרות בו כשהוא חוזר חוזר למקום שפסק אפי' שהה כדי לגמור את כולה וקושיא דתוס' מתרץ הרי"ף דלא אמרו בפ' מי שמתו במים שותתין על ברכיו דחוזר לראש אם שהה כדי לגמור את כולה אלא בעומד בתפלה בלחוד אבל בק"ש והלל ומגלה חוזר למקום שפסק והך דמבואות המטונפות בפ' מי שמתו פליגי בה ר' אבהו ור' יוחנן ולית הילכתא כר' אבהו אלא כר"י דבק"ש נמי אינו חוזר לראש וכן בהלל ומגלה ורבינו לא כתב בסי' פ"ה חילוק זה בין תפלה לק"ש לדעת הרי"ף משום דלא רצה להאריך בסברתו כיון דלא פסק כמותו אלא תופס עיקר כר"י דפסק כהשר מקוצי וכתב רבינו לשם וכן בהלל ותפלה ומגלה כלומר דלא ס"ל לר"י לחלק בין תפלה לק"ש והלל ומגלה כהרי"ף אלא הכל דין אחד להם דליכא חילוק אלא בין שעכבו אונס ללא עכבו אונס. וכ"כ רבי' להדיא בסוף סי' צ' וז"ל ומכל הדברים שכתבתי למעלה גבי ק"ש וכו' או הפסיק באמצע מפני מי רגלים שהיו שותתין על ברכיו וכו' בכולהו הוי דינא כמו בק"ש עכ"ל הרי מבואר דדחה דעת הרי"ף מהלכה ותפס עיקר כהשר מקוצי ור"י והרא"ש והראב"ד ולענין הלכה פסק בש"ע כהרי"ף לפי שגם הרמב"ם סובר כך דבפ"ב מהל' ק"ש כתב בסתם דבמקום הטנופת יפסיק מלקרות ואח"כ חוזר לקריאתו אבל בפ"ה מה' תפלה כתב במי רגלים שותתים על ברכיו דאם שהה כדי לגמור את התפלה חוזר לראש ולפע"ד בפלוגתא דרבוותא יש לנו לתפוס לחומרא דהיכא דעכבו אונס חוזר לראש אפילו בק"ש והלל ומגלה כהשר מקוצי ודעימיה ואם הפסיק בתפלה חוזר לראש אפי' לא עכבו אונס וע"ל בסימן ק"ד:
קראה ונכנס לב"ה וכו' כ"כ הרא"ש ע"ש בה"ג ומהרא"י בת"ה בסי' ג' כתב דאם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק כגון מברוך שאמר ואילך לא יפסיק וכן פסק בש"ע ותימה הוא לפע"ד שהפסק זה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים עם הצבור וימליכו שם שמים יחד קול אחד לא יהא מותר כמו שהתירו להפסיק מפני הכבוד של בן אדם ועוד דהסוגיא דפרק מי שמתו דמשמע ליה למהרא"י מינה איסורא משמע לי מינה היתירא וחיובא וה"א התם אהא דתנן בעל קרי מהרהר בלבו אמר רב חסדא הרהור לאו כדבור דמי דאס"ד הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו ואלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר אר"א כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל ונגרוס בפירקא אחרינא א"ר אדא בר אהבה בדבר שהצבור עוסקין בו ויש להקשות מאי קא מהדר ליה ר"א שלא יהא הוא יושב ובטל דמי לא עסקינן שאינו יושב ובטל אלא גורס בפירקא אחרינא כגון בהלכות ד"א דשרי לבעל קרי כדאמר תלמודא בתר הכי והכי פריך תלמודא בספ"ק דברכות דמוקי בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה מאי משמע א"ר פפא כי דרך מה דרך רשות אף כל רשות ופריך מי לא עסקינן דקא אזיל לדבר מצוה וצ"ל דר"א קא מהדר מעיקרא שלא יהא יושב ובטל בדבר שהצבור עוסקין בו במצות קריאת שמע שהיא דאורייתא וכדמסיק התם אלא ק"ש וב"ה דאורייתא ולפיכך צריך לעסוק בדבר שהצבור עוסקין בו אבל תפלה דרבנן לא והמקשה קס"ד דמיירי ביושב ובטל לגמרי פריך עליה ונגרוס בפירקא אחרינא וקאמר רב אדא ב"א לפרושי לדר"א דה"ק שלא יהא יושב ובטל בדבר שהצבור עוסקין בו דלפ"ז אפי' עוסק בפירקא אחרינא צריך להפסיק כדי לעסוק במצות ק"ש דאורייתא שהצבור עוסקין בו א"כ מכאן ראיה דאפילו עוסק בזמירות מברוך שאמר ואילך אי נמי אפי' עומד בברכות שלפני ק"ש אפילו באמצע הברכה חייב להפסיק ולקרות ק"ש עם הצבור פסוק ראשון וכן אני נוהג דלא כהש"ע:
דרכי משה
עריכה(א) ולא נראה לי לדחות דברי התוספות והאחרונים הפוסקים, אלא נקטינן כוותייהו, שלא חילקו בין תפילה לקריאת שמע, אלא חילקו בין היכא דאנוס להיכא דלא אנוס, כן נראה לי: