טור אורח חיים לג
<< | טור · אורח חיים · סימן לג (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דין תיקון תפילין ותיקון הרצועות
טור
עריכהואם נתקלקל העור של שתי בתים מבתי הראש זה אצל זה, אם התפילין חדשים – פסולין, ואם הם ישנים – כשרים כל זמן שעור מושב הבתים קיים. ואיזו הם חדשים? כל זמן שאם היו מושכין אותם בעור הרצועות, הבית מתפשט ונפתח, נקרא חדש, אבל כל שאין נפתחים כשמושכין בעורן נקראין ישנים. נתקלקלו שנים זה שלא כנגד זה, כגון ראשון ושלישי, כשרים אפילו הם חדשים. נתקלקלו ג' בתיםחא, בכל עניין פסולין. והרמב"ם כתב בכהאי גוונא על עניין התפירות: נפסקו התפירות ב' זו בצד זו, או ג' אפילו זו שלא כנגד זוחב, בחדשות פסולות, בישנות כשרות, כל זמן שפני טבלן קיימת, פירוש, עור של הבתים.
ועור הרצועות צריך שיהיה מעור בהמה חיה ועוף הטהורים ומעובד לשמה, ושיהיו שחורות מצד החוץ, ומצד הפנים איזה צבע שיהיה חוץ מאדום. וכתוב בספר התרומות שצריך שישחירן ישראל לשם תפילין, ואין להשחירן על ידי אינו יהודי. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם לא יעשה הבתים שחורים, יעשה הרצועה מצבע הבתים.
אם נפסקה הרצועה מה שמקיף ממנה הראש או הזרוע, אין להם תקנה לא בקשירה ולא בתפירה. אבל התלוי ממנה ומה שקושר סביב הזרוע אין הקשירה פוסל בה:
בית יוסף
עריכהואם נתקלקל העור של שתי בתים מבתי הראש זה אצל זה וכו' — בפרק הקומץ, אמר רב הונא: תפילין כל זמן שפני טבלן קיימת, כשרות. רב חסדא אמר: נפסקו שתיים, כשרות; שלוש, פסולות. אמר רבא: הא דאמרת שתיים כשרות, לא אמרן אלא זה שלא כנגד זה, אבל זה כנגד זה פסולות. וזה כנגד זה נמי לא אמרן אלא בחדתתא, אבל בעתיקתא לית לן בה. אמר ליה אביי לרב יוסף: היכי דמיין חדתתא והיכי דמיין עתיקתא? אמר ליה: כל היכא דכי מיתלי ביה בשלחא והדר חלים, עתיקתא; אינך חדתתא. אי נמי היכא דמיתלי במיתנא אתיא אבתריה, חדתתא; אינך עתיקתא. ופירש רש"י: טבלא. זהו עור של בתים: שתיים. שתי דפנות בשני בתים: זה שלא כנגד זה. כגון שנפסק בית ראשון ובית שלישי ואחד שלם ביניהם. זה כנגד זה, שני בתים הסמוכים. לשון אחר: זה כנגד זה, בתוך אוויר חריץ אחד נפסק דופן בית זה ודופן בית שכנגדו. זה שלא כנגד זה, שנפסק זה באוויר אחד וזה באוויר אחר, שאין קרע רואה את חבירו, שהבית מפסיק ביניהם: בחדתתא. ונפסקו, ודאי עור מקולקל הוא: דמיתלי בשלחא. כשאוחז בעור ומתפשט: והדר חלים. כשמניחן חוזר וכווץ: אי נמי כל היכא דמיתלי במיתנא. כשאוחז אדם ברצועה התלויה בהם ואתו תפילין אבתריה ואינם ניתקין, חדתתא, ואידך שניתקין עתיקתא. לשון אחר: אתיא אבתריה, שמתפשט העור, הויא חדתתא אף על גב דהדר חלים. והרא"ש כתב כפירוש ראשון, דזה שלא כנגד זה היינו שנפסק עור בית אחד והאחר שלם והשלישי נפסק, וגם המרדכי כתב שפירוש זה עיקר.
- וכן פירש בנימוקי יוסף וזה לשונו: כל זמן שפני טבלן קיימת. טבלן עור של בתים, ואף על פי שנקרע העור שבין בית לבית, כיון שמלמעלה לא נקרע כשרים. שתיים כשרות שלוש פסולות. אם כל אוויר ואוויר שביניהם שהם שלשה אווירים נקרעו, פסולים, אף על פי שאין הקרע עולה למעלה.
- והרא"ש גורס כמו שכתבתי. אבל הרי"ף גורס: וזה כנגד זה נמי לא אמרן אלא בעתיקתא, אבל בחדתתא לית לן בה, וכך היא גירסת הרמב"ם, אלא שפירש בעיקר המימרא פירוש אחר, כמו שנתבאר בסימן שקודם זה. ועל פי גירסא זו פירש בנימוקי יוסף: בעתיקתא יש לחוש שיקרעו במהרה מרוב יושנן. בחדתתא, אם היה העור שהבתים מכוסים בהם חדש, אף על פי שנקרעו זה כנגד זה כשרים, שהעור הוא חזק ולא יקרע יותר.
- ורבינו כתב כדברי הרא"ש וכלישנא בתרא דגמרא, דקאמר היכא דמיתלי במיתנא אתי אבתריה חדתתא ואידך עתיקתא. וממה שכתב: כל זמן שעור מושב הבתים, נראה שהוא מפרש דפני טבלן היינו התיתורא. ומדברי נימוקי יוסף נראה דהיינו עור הבתים מלמעלה. ולי נראה דפני טבלן קיימת היינו לומר דבעינן שיהיו שלמים מכל שאר צדדין, דלא מכשרינן אלא כשנקרעו בין בית לבית דווקא.
וכתב המרדכי, לפירוש ראשון שבקונדריס בעינן שיהיו שני בתים הסמוכים זה לזה שלמים בלי קרע, וכן אם הקרע של זה למטה לצד תיתורא ושל זה למעלה לצד בית, משמע הלשון שפסול. וכל שכן שיש לפסול מה שרגילין כותבי תפילין, כשעושים הארבעה בתים ונותנים אותם בדפוס, חותכין מן העור בין בית לבית כדי שלא יהא נכווץ ובולט, ומחבין מקום החתך מבפנים כדי שיראה מבחוץ שלם:
והרמב"ם כתב בכהאי גוונא על התפירות וכו' — רבינו כתב בשמו דפסל בחדשות ומכשר בישנות, וכגירסת הרא"ש. ואין הדבר כן, אלא מכשר בחדשות ופסל בישנות כגירסת הרי"ף, וכמבואר בלשון הרמב"ם שכתבתי בסוף סימן שקודם זה(א):
ועור הרצועות צריך שיהיה מעור בהמה חיה ועוף הטהורים — במה מדליקין, תני רב יוסף: לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, ואסיקנא דלרצועות קאמר:
ומה שכתב ומעובד לשמה — כן כתב הרמב"ם בפרק ג. (וטעמו) [בדק הבית: היה נראה לי שטעמו. עד כאן] מדקפדינן בהו שיהיו מעור טהורות, הוא הדין דבעינן עיבוד לשמה, וכן כתוב בספר התרומה סימן ק"ץ. [בדק הבית: ואין זו טענה, דהא עור שמחפין בו, אף על פי שצריך שיהיה מעור בהמה טהורה כתב הרמב"ם שאינו צריך עיבוד לשמה. עד כאן].
כתב המרדכי דרצועות, בין שעשאן מקלף בין שעשאן מעור, שפיר דמי.
ושיהיו שחורות מצד החוץ, ומצד הפנים איזה צבע שיהיה חוץ מאדום — בפרק הקומץ, אמר רבי יצחק: רצועות שחורות הלכה למשה מסיני. ואוקימנא לה מבחוץ, אבל מבפנים מאיזה צבע שירצה יעשה חוץ מאדום, משום גנאי ודבר אחר. ופירש רש"י: גנאי. שמא יאמרו גרדן הוא, ומדם חטטיו נצבעו והאדימו הרצועות: ודבר אחר. שמא יאמרו אשתו נדה בעל ונצבעו בדם:
וכתב בספר התרומה שצריך שישחירן ישראל לשם תפילין ואין להשחירן על ידי גוי — בסימן קצ"א כתב בפנים שיש להסתפק אם גוי יכול להשחירן לבדו, כמו שאר תיקוני עור, או שמא כיון דרצועות שחורות הלכה למשה מסיני צריך השחרה לשמה ואסור בגוי, כמו גבי ציצית דבעינן טווייה לשמה וגם צביעה לשמה, והמחמיר תבא עליו ברכה. ובמפתחות כתב סתם, שלא ישחירן גוי אלא ישראל, כמו טווייה דציצית וצביעה דבעינן לשמה:
וכתב הרמב"ם שאם לא יעשה הבתים שחורים יעשה הרצועה מצבע הבתים — צריך לומר דאחורי הרצועה קאמר, דאילו פני הרצועה אי אפשר לעשותם אלא שחורות, דהא הלכה למשה מסיני נינהו. וכתב הרמב"ם (שם): ונוי הוא לתפילין שיהיו כולם שחורות, הקציצה והרצועה כולה. כלומר, שגם אחורי הרצועה יעשה שחור, ולא נהגו כן(ב):
ואם נפסקה הרצועה מה שמקיף ממנה הראש או הזרוע אין להם תקנה וכו' — בפרק הקומץ: אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף, איפסיק רצועה דתפילי, אמר ליה: מהו למקטריה? אמר ליה: "וקשרתם" כתיב, שתהא קשירה תמה. אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: מהו למתפריה ועייליה לתפירה לגאו? אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר. ופירש רש"י: קשירה תמה. שתהא הקשירה נאה, ואם יש קשר אחר ברצועה לבד מקשר שקושרים בראש, תו לא הויא קשירה יפה. לשון אחר: קשירה תמה, רצועה שלמה ולא קשורה: ועייליה לתפירה לגאו. שלא יראה ויהא כשלמה: משמע שרצה לומר שיתפור מצד פנים. ובהגהות מיימון מפרש, שהופך מקום התפירה בתוך המעברתא כדי שלא תהא נראית כלל. ועל מאי דאמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר, פירש רש"י: וכיון דאין נוהגין כן, לא תעשה, וכן דעת הרמב"ם בפרק ג. והתוספות והרא"ש כתבו שרבינו תם מפרש דלהקל פשט ליה, והרא"ש כתב דבשימושא רבא משמע כפירוש רבינו תם. אבל בהגהות מיימון כתוב דבשימושא רבא פסק להחמיר, ובספר התרומה כתוב שאין להקל בלא ראיה. וסמ"ג והמרדכי נטו לדעת רבינו תם. וכתוב בארחות חיים: רצועה שנפסקה, בשם ה"ר שם טוב פלכו שמעתי שתופרה אפילו בפתיל, והרשב"א כתב דהולכין בה להחמיר כפירוש רש"י, וכן כתב בעל העיטור שאין לה תקנה אלא גניזה, עד כאן לשונו.
- והרא"ש כתב: בירושלמי פרק קמא דמגילה, רבי ירמיה איפסיק ליה רצועה דתפילי. שאל לרבי אבא בר ממל, אמר ליה: "וקשרתם", קשירה תמה; ולא הזכיר שם תפירה. ועוד כתוב שם: "רבי זעירא איפסיק ליה גידא דרצועה", משמע שנפסקה הרצועה ותפרה בגידים ונפסק הגיד, והתיר לו לחזור ולקשור הגיד. "איפסיק ליה תניינות, שרא ליה, ולא מן אולפן". פירוש, שלא מן הדין, אלמא מותר לתפור הרצועה שנפסקה. ואית דגרסי "גידא דתפילין", ומיירי בתפירה מרובעת שבתיתורא. כלומר, ולפי זה אין מכאן ראיה לפירוש רבינו תם.
- וכתב עוד הרא"ש בשם תשובת גאון, דרצועה ליכא תפירה כלל בגוה אלא גונזה. וכתב עוד על זה: ומיירי ברצועה המקפת הראש והזרוע, דהתם בעינן קשירה תמה, אבל הרצועות התלויות למטה לא שייך בהו קשירה, שנאמר: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", דווקא על היד ועל הראש הוא דכתיב קשירה, למעוטי קשירה שאינה תמה, אבל רצועות התלויות לא שייך לאסור בהן קשירה ותפירה, דהא בעי רב דימי למימר דאם לא נשתייר ברצועות אלא כל שהוא חוץ לקשר כשרות, עד כאן לשונו. וכתוב בתרומת הדשן, שהוא מסופק בדעת הרא"ש אי ארצועה המקפת הקיבורת דווקא קאמר, דהיינו מקום שהצריך בו הכתוב קשירה, או על כל שיעור רצועה, דהיינו כשיעור שיש מן הקיבורת עד האצבע וכדי שיכרוך באצבע שלוש פעמים(ג). ובספר התרומה משמע בהדיא דתוך שיעור רצועת היד, דהיינו כדי שתגיע עד אצבע אמצעי ויכרוך בה שלוש פעמים, אם נפסק אין לה תקנה, לרבינו תם בקשירה, ולרש"י אפילו בתפירה. ולפי דבריו אפשר דהוא הדין לרצועות הראש, שאין להם תקנה אם נפסקו תוך שיעורן(ד), דהיינו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה. ובתרומת הדשן העלה דאין לאסור ברצועה של יד באורך השיעור שמן הקיבורת עד אצבע האמצעי וכפי מה שיוכל לכרוך שלוש פעמים סביב האצבע, אלא אם היה פושט הרצועה מן הקיבורת עד האצבע בלא כריכה סביב הזרוע, אבל כל יתרון האורך שהוא בשביל שכורך הרצועה כמה פעמים סביב הזרוע כמו שרגילים העולם, באותו יתרון אין להקפיד אקשירה ותפירה כלל, דאינו מן הצורך, וכן הוריתי כמה פעמים להתיר, עד כאן לשונו.
- ורבינו ירוחם כתב: ראיתי לרבותי שמתירין ברצועות התלויות לתפור בגידין מבפנים, אבל לא לקשור. ולפי מה שכתבתי בשם הרא"ש בקשירה נמי שרי, וכמו שכתב רבינו. וזה לשון הרמב"ם בסוף פרק ג: רצועה שנפסקה, אין קושרין אותה ואין תופרין אותה, אלא מוציאה וגונזה ועושין אחרת. ושיירי הרצועה פסולים, עד שיהא ארכה ורחבה כשיעור או יתר עליו, עד כאן לשונו. משמע דסבירא ליה דתוך כשיעור לא מהני קשירה ותפירה.
- ולעניין הלכה, היכא דאפשר חוששין למחמיר, אבל היכא דלא אפשר מוטב לסמוך על דברי המיקל מלהתבטל ממצות תפילין:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
ואם נתקלקל העור של שני בתים וכו' הכי איתא בפ' הקומץ אליבא דרב חסדא ורבא ואביי ורב יוסף דלא כרב הונא דמכשיר כל זמן שפני טבלן קיימת אפי' נפסקו ג' ומיהו משמע דאף בשתים לא מכשרי הני אמוראי אלא כ"ז שפני טבלן קיימת כרב הונא דאהא לא פליגי אלא דאיהו מכשר אפילו בשלשה ואינהו לא מכשרי אלא בשתים וז"ש רבינו כל זמן שעור מושב הבתים קיים דהיינו קרקע של בתים שנקרא תיתורא שהבתים יושבים עליו:
ומ"ש ואיזו הם חדשים וכו' שם והיינו לפי דין התלמוד שהעור של הבתים מניח ארוך מצד אחד ועושה בו המעברתא שהרצועה עוברת בו דהשתא כשמושך ברצועה הבית מתפשט אבל עכשיו שלוקחין עור אחר ועושין בו מעברתא אי אפשר שיתפשט הבית כשמושך ברצועה:
נתקלקלו שנים זה שלא כנגד זה וכו' ה"א התם אמר רבא הא דאמרת שנים כשרות לא אמרן אלא זה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה פסולות ותופס רבינו לשון ראשון דפירש רש"י לחומרא זה שלא כנגד זה כגון שנפסק בית ראשון ובית שלישי ואחד שלם ביניהם זה כנגד זה שני בתים הסמוכים עכ"ל ורבינו דקדק תחלה שלא כתב לשון זה כנגד זה שאמר רבא אלא כתב דבנתקלקל העור של שני בתים זה אצל זה דמשמע אפילו אינם בתוך אויר חריץ א' אלא כל א' נתקלקל בחריץ בפני עצמו אפ"ה פסולים וכאן לא דקדק וכתב כלשון רבא נתקלקלו ב' זה שלא כנגד זה וחזר ופירש כגון ראשון ושלישי כשרים ונראה שטעמו דכיון דזה אין לו אלא משמעות אחד דהיינו ב' בתים הסמוכים זה אצל זה א"כ א"צ לכתוב זה כנגד זה ולחזור ולפרשו דיספיק כשיכתוב הפירוש בלבד זה אצל זה אבל זה שלא כנגד זה דאשכחן ליה בתרתי גווני או ראשון ושלישי או ראשון ורביעי ולכך כתב רבינו זה שלא כנגד זה וחזר ופירשו כגון ראשון ושלישי כלומר לא מיבעיא ראשון ורביעי אלא אפילו ראשון ושלישי נמי כשר וא"ת כיון דשתים זה אצל זה פסולות לאיזה צורך קאמר נתקלקלו ג' בתים דפסולות הא פשיטא היא דכיון דנתקלקלו ג' בע"כ דנתקלקלו שתים זה אצל זה ופסולים אפילו לא נתקלקלו ג' וי"ל דאתא לאשמעינן דבג' פסולין אפילו בישנות דאילו בשתים זה אצל זה אינן פסולין אלא בחדשות וז"ש רבינו נתקלקלו ג' בתים בכל ענין פסולים פי' בכל ענין אפי' בישנות והכי משמע בסוגיא דלא מפליג בין חדשות לישנות אלא בנתקלקלו שתים זה אצל זה אבל שלש פסול אפילו בישנות והכי נקטינן:
והרמב"ם כתב בכה"ג על ענין התפירות וכו' אע"ג דהרמב"ם בפ"ג היה גורס לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתתא לית לן בה דמיקל בחדשות יותר מבישנות מ"מ כיון שרבינו תופס גי' רש"י והרא"ש עיקר דיותר יש להקל בישנות מבחדשות אלא דבפי' הסוגיא היה סובר דכך יש לפרש על התפירות כהרמב"ם כמו שיש לפרש על הבתים וכרש"י והרא"ש לכך הביא דברי הרמב"ם ואמר והרמב"ם כתב כה"ג על ענין התפירות כלומר דכה"ג שפי' רש"י והרא"ש לפי גירסתו על ענין הבתים כך פי' הרמב"ם הוא צודק לפי גי' רש"י והרא"ש על ענין התפירות ויהיה הדין לפי זה בתפירות דאם נפסקו התפירות זו בצד זו וכו' ואמר רבינו דלפ"ז יהיה פי' כל זמן שפני טבלן קיימת כלומר דכיון שעור הבתים קיימות מכל צד אין אנו חוששין להפסקות התפירות דאין לפרשו על עור מושב הבתים דאין ענין קיום מושב הבתים להפסקות התפירות אבל לפירש"י והרא"ש דבקלקול עור הבתים קאמר אי אפשר לפרש כ"ז שפני טבלן קיימת דעור הבתים קיימת שהרי נתקלקלו אלא צריך לפרש דה"ק כל זמן דקרקע הבתים קיימת דהיינו התיתורא זו היא דעת רבינו אבל נמ"י כתב וז"ל כל זמן שפני טבלן קיימת טבלן עור של בתים ואע"פ שנקרע העור שבין בית לבית כיון שלמעלה לא נקרע כשרים וב"י כתב דפני טבלן קיימת היינו לומר דבעינן שיהיו שלמים מכל שאר צדדים דלא מכשרינן אלא כשנקרעו בין בית לבית דוקא והכי נקטינן לחומרא דבנתקלקל בין הבתים בעינן שיהיו שלמים מכל שאר צדדין וכן מושב הבתים צריך שיהא שלם וקיים גם כיון דאיכא חילוק גרסאות יש לנו להחמיר בין בישנות בין בחדשות וכן הדין בנפסקו התפירות אזלינן לחומרא כדין נתקלקל העור שבין הבתים:
ועור הרצועות צריך שיהיה מעור בהמה חיה ועוף וכו' עד סוף הסימן בפ' ב"מ ופרק שמונה שרצים ומ"ש ושיהיו שחורות בפ' הקומץ א"ר יצחק רצועות שחורות הל"מ מיהו בעור הבתים לא אשכחן בתלמודא דבעינן שחורות ומה"ט כתבו התוס' לשם יש שעושין אותן מעור לבן ולפי שסה"ת נסתפק בעור הבתים אם צריך להיות שחור כמבואר בספרו לשם ומביאו ב"י לפיכך לא נסתפק כשהשחיר אותם עו"ג אלא ברצועות ופסק דאין להשחירם על ידי עו"ג אלמא דבעור הבתים לא נסתפק דפשיטא דיכול להשחירם ע"י עו"ג וזאת היא דעת רבינו שלא כתב דין זה שלא להשחירם ע"י עו"ג אלא כאן אצל הרצועות ולא בסי' ל"ב אצל עור הבתים משום דס"ל דבבתים אינן צובעין שחור אלא למצוה מן המובחר ואינו הל"מ ולהכי כתב רבינו לשם דאם עשאן מצבע אחר כשרים דלפ"ז אם צבען עו"ג לבתים נמי כשר אבל למאי שכתבתי בסימן ל"ב סעיף כ"ה דהתוס' בשם ר"י וכן המרדכי בהל' תפילין כתבו דפשיטא ליה לתלמודא דבעור הבתים צריך דיהיו שחורות הל"מ אם כן אסור להשחירן ע"י נכרי ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע להתיר בדיעבד ע"י נכרי בעור הבתים אלא אין חילוק דבין בעור הבתים ובין ברצועות אם השחירן נכרי פסול אפילו דיעבד כר"י מיהו במקום דלא אפשר יש לסמוך ארוב פוסקים דמקילין בשל ראש שלא יתבטל ממצות תפילין:
דרכי משה
עריכה(א) ונראה לי דטוב להחמיר בשניהם.
(ב) וכתב באור זרוע, דעכשיו שנהגו לעשות הבתים שחורות, צריך להשחיר הרצועות בין בפנים בין מבחוץ, עד כאן לשונו. ולא נהגו כן.
(ג) ומלשון הטור נראה כסברא ראשונה.
(ד) ואינו נראה, דיש לומר דדווקא בשל יד אסור לתפור בכל השיעור, משום דכולו צורך הקשירה הוא, משום דבלאו הכי אינו עומד על הזרוע אם אינו כורך סביב האצבע או הזרוע. אבל בשל ראש, שמהודקין היטב בלא רצועות התלויות, נראה דאין לפסול שם התפירה, רק סביב הראש, וכן נראה מלשון האשר"י דיש לחלק, ועיין שם.
חידושי הגהות
עריכההערה חא: צריך לפרש בכל עניין, אפילו בישנות; דאי בחדשים, כל שנתקלקלו ג' בתים, על כרחך שניים מהם זה כנגד זה, ואם כן למה לי ג', הא אפילו בב' פסולים. אלא על כרחך לומר, הא דקאמר "ג' פסולים בכל עניין" רוצה לומר אפילו בישנות (מהרל"ח). ועיין בט"ז ס"ק ד.
הערה חב: בזה שפיר מפרש דגם הא דג' פסולים קאי רק אחדשות, אבל ישנות כשרים. וליכא לאקשויי, הא אפילו ב' פסולים, כדלעיל ס"ק א; דשאני הכא בתפירות, דיכול להיות שנפסקים ג' ואין א' מהם בצד חבירו, ובזה צריך לומר דבג' פסולים, דאילו בשניים אינו פסול אלא זה כנגד זה (מהרל"ח).