פתיחת התפריט הראשי

טור אבן העזר קעז

טורעריכה

המפתה או מאנס בתולת ישראל, קונסים אותו חמישים סלעים כסף, בין אם היתה בת גדול שבישראל או בת קטן שבישראל.

ואיזהו מפתה ואיזהו מאנס, מפתה לרצונה מאנס שלא לרצונה.

וכתב הרמב"ם: כל הנבעלה[1] בשדה היא בחזקת אנוסה ודנין בו דין אונס עד שיעידו עדים שלרצונה נבעלה, וכל הנבעלת בעיר היא בחזקת מפותה מפני שלא צעקה, עד שיעידו שהיתה אנוסה כגון ששלף חרבו ואמר לה "אם תצעק[2] אני אהרוג אותך". וכתב הראב"ד: חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה, אם יש עדים יבואו ויעידו, ואם אין עדים אין שם קנס, ואם לענין שלשה דברים אם יש טענה ביניהם כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה והעיר והשדה שווים הם.

דין חמישים סלעים הם הם[3] קנס על המעשה הרע שעשה, אבל מלבד זה צריך ליתן לה במפותה בושת ופגם, אבל לא צער שאין למפותה צער, ובאנוסה שיש לה צער, צער ובושת ופגם.

ואלו אינן שוין בכל אדם אלא הכל לפי מה שהוא,

בושת, הכל לפי המבייש והמתבייש, שאינו דומה המבייש נערה חשובה ממשפחה מיוחסת למבייש בזויה וענייה, ואינו דומה המתבייש מאדם חשוב למתבייש מאדם בזוי ונקלה. לפי זה רואין בית דין מעלתו למעלתה ושמין כמה היה נותן אביה ומשפחתה ולא יארע להם דבר זה וכמוהו יתן לו.

פגם, רואין כמה שוה פחות ממה שהיתה שוה תחילה. ושמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק לפי יפיה ולפי משפחתה. כיצד, מי שיש לו עבד שחשוב בעיניו וחביב עליו עד שירצה להשיאו אשה יפה ומיוחסת כזאת, כמה יוסיף ליתן לה כשהיא בתולה מבעולה.

צער, רואין לפי קטנו וקטנותה ולפי בריאותה כמה נצטערה, וכן יתן מותר על חמשים של קנס.

וקונסין המאנס שצריך לישא אותה, אפילו היא חגרת או סומא.

ואינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה, לפיכך אין צריך לכתוב לה כתובה.

ואם עבר והוציא, כופין אותו להחזירה דהוי ליה לאו הניתק לעשה, דכתיב "ולו תהיה לאשה", אף על גב דכתיב קודם "לא יוכל לשלחה כל ימיו", הכי פירושו, לא יוכל לשלחה שילוחים שתהיה בה כל ימיו אלא יחזירנה, לפיכך אם עבר וגירש כופין אותו להחזירה ואינו לוקה.

מתה גרושתו קודם שיחזירנה, או שנתקדשה לאחר, או שהוא כהן שאסור בגרושה, הרי זה לוקה, שהרי עבר על לא תעשה ואין יכול לקיים עשה שבה.

ומיהו אם היא אסורה לו, אפילו אינה אלא חייבי לאוין ועשה, או אפילו שנייה דרבנן, אין צריך לישא אותה. וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר, יכול לגרשה.

ואם היא או אביה אינם חפצים שישא אותה, יכולין לעכב, אבל הוא אינו יכול לעכב.

במה דברים אמורים במאנס, אבל במפתה בין הוא או היא או אביה יכולין לעכב הנישואין. ואם כנס המפתה, אינו נותן חמישים כסף, אלא נותן לאביה בושת ופגם, וכותב לה כתובה כמו לשאר הבתולות. אבל מאנס, אף על פי שכונסה צריך ליתן מיד הקנס ובושת צער ופגם. ומיהו אם מת או מוציאה לרצונה, אין צריך ליתן לה כתובה שכסף קנסה יוציא בכתובתה.

כתב הרמב"ם: אין האונס והמפתה חייב בקנס עד שיבוא עליה כדרכה ובעדים ואין צריך התראה. באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה, אם הראשון בא עליה שלא כדרכה חייב בבושת ופגם ולא בקנס, ואם הוא האחרון אינו חייב אלא בבושת שכבר נפגמה, וזה שבא עליה כדרכה בין הראשון או אחרון חייב בקנס ובשאר הדברים, אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבושת ופגם של זו שנבעלה שלא כדרכה. עד כאן.

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שחייב בקנס אפילו שלא כדרכה, ואם באו עליה הרבה זה אחר זה שלא כדרכה, כולם חייבים בקנס, וכן כתב הראב"ד.

מאימתי יש לה קנס משתהיה בת ג' שנים ויום אחד עד שתבגר, בין אם יש לה אב או אין לה אב. אבל קודם ג' שנים ולאחר שתבגר אין לה. ורבינו חננאל פסק שאין קנס לקטנה אלא משנעשית נערה עד שתבגר. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לסברא ראשונה.

גיורת ושבויה ושפחה שנתגיירו ונפדו ונשתחררו בת ג' שנים או פחות, יש להן קנס. ואם נתגיירו או נפדו או נשתחררו מבת ג' שנים ולמעלה, אין להן קנס.

נתארסה ונתגרשה מן האירוסין, יש להם קנס. נתגרשה מן הנישואין, אף על פי שהיא בתולה, כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה, אין לה קנס.

מי שיצא עליה שם רע, כגון שבאו שנים והעידו עליה שתבעתם לזנות, אין לה קנס. אבל בשביל קול בעלמא על שם רע שיצא עליה, אינה מפסדת הקנס.

הבא על אסורה לו באיסור לאו כגון ממזרת נתינה וכותית, או באיסור כרת כגון אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ונדה, אם התרו בו, לוקה ואינו משלם, שאין אדם לוקה ומשלם, ואם לא התרו בו, משלם כיון שאינו חייב מלקות. ואם בא על חייבי עשה או שנייה, משלם לעולם כיון שאין בהן מלקות. ואם בא על חייבי מיתות בית דין כגון בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו בת בנה בת בתה, אף על פי שלא התרו בו פטור מן הקנס.

כתב הרמב"ם: הממאנת והבוגרת והאיילונית החרשת ושוטה אין להם קנס. ולא נהירא, שהרי הוא פסק כרבנן שקטנה יש לה קנס והאיילונית דינה כקטנה עד שתהיה בת כ' שנה, ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנותה יוצאת לבגר. וכן בחרשת ושוטה השיג עליו הראב"ד וכתב יש לה קנס, וכן כתב הרמ"ה, ואפילו למוכת עץ. ומדברי ר"י ייראה שאין קנס לחרשת ושוטה ולא למוכת עץ.

כתב הרמב"ם: כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם, ואם היתה אנוסה יש לה צער, וכל בת שאין לה קנס אין לה בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה, חוץ מבוגרת וממאנת וחרשת ושוטה. כיצד, האונס את הבוגרת ואת הממאנת אף על פי שאין להם קנס יש להן בושת ופגם וצער, והאונס השוטה והחרשת משלם את הצער בלבד, אבל המפתה את כולן פטור מכולם. עד כאן. ואיני מבין דבריו, דמה תלוי צער ובושת ופגם בקנס, דאף על פי שאין להן קנס למה לא יהא להן שאר הדברים.

בא עליה ומתה קודם שהעמידו האב בדין, פטור.

כתב הרמב"ם: ג' דברים של מפתה וארבע של אונס הם של אב. נתארסה אחר שנתפתית אין האירוסין מוציאין מרשות האב והן שלו, ואם אין לה אב הרי הן של עצמה. והראב"ד כתב דצער לעצמה, דכי היכי דאמרינן בשאר חבלות צערא דגופה לא אקני ליה רחמנא לאב, הוא הדין נמי הכא אפילו אם יש לה אב.

ואם לא הספיק האב להעמידו בדין עד שבגרה או ניסת או מת, הכל לעצמה. אבל אם העמידו בדין ואחר כך בגרה או ניסת, כבר זכה בו משעת העמדה בדין והוא שלו, ואם מת מורישו לבניו.

נערה שנתארסה ונתגרשה, קנסה לעצמה. לפיכך המאנס אותה חייב, והמפתה פטור שמחלה לו. וכתב הרמב"ם שהקנס לבד הוא לעצמה אבל צער ובושת ופגם הוא לאביה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שהכל לעצמה.

אין אדם משלם קנס על פי עצמו אלא על פי עדים. לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני, אינו משלם קנס, אבל משלם צער ובושת ופגם.

כתב הרמב"ם: אם הבת תבעתו ואומרת אנסת או פתית אותי והוא אומר לא היו דברים מעולם, הרי זה נשבע שבועת היסת, שאילו הודה היה משלם בושת ופגם וצער על פי עצמו. אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי, הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם, שהרי הודה במקצת הטענה. והראב"ד כתב שהצער לעצמה דצער דגופה לא אקני ליה רחמנא, הלכך אינו מודה במקצת, דהנך ג' דברים דאביה נינהו ומה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר, ועוד, אם טען אביה טענת שמא הוא.

אונס ומפתה דנין אותו בג', לפיכך דנין אותו בכל זמן ואפילו שלא בזמן הבית, אבל צריך מומחין, לפיכך אין דנין אותו בבבל ולא עבדינן בהו שליחותייהו. אבל מתקנת הגאונים מנדין אותו עד שיפייס לחבריה. וכן כתב הרי"ף: מנהג שתי ישיבות אף על פי שאין גובין בבבל, מנדין אותו עד דמפייס לחבריה, וכד יהיב שיעור מאי דחזי למיתב, שרינן ליה לאלתר בין איפייס בין לא איפייס.

וכן נשאל מרב צמח גאון, אלו נערות שיש להן קנס מהו לגבותו כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצים בנזקין. והשיב: כבר אמרו חכמים אין גובין קנס בבבל, אבל כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצים בנזקין נהגו חכמים האחרונים לנדותו עד שיפייסו בממון או עד שירבה עליו רעים ויפייסו בדברים.

כתב אדוני אבי ז"ל: הנטען על הפנויה יש דעות חלוקות, יש אומרים שלא לכנוס משום לזות שפתים, ויש אומרים שמצוה לכנוס כדאשכחן באונס ומפתה "ולו תהיה לאשה", ואני אומר נהי דחייבתו תורה לכונסה אחר שפגמה, הני מילי בודאי, אבל בקול דעלמא אין להחזיק הקול לפגום שניהם.

כתב הרמב"ם: אני אומר זה שאמרה תורה "אל תחלל את בתך להזנותה", שלא יאמר אדם הואיל ולא חייבה תורה אונס ומפתה אלא שיתן ממון לאב, הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בממון בכל מקום שארצה, או אניח לזה לבוא עליה בחנם שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה, לכך נאמר "אל תחלל את בתך להזנותה", שזה שחייבה תורה לאונס ומפתה ממון ולא מלקות, כשאירע הדבר במקרה שלא מדעת אביה שדבר זה אינו מצוי, אבל אם הפקיר את בתו הבתולה לכל מי שיבוא עליה גורם שתתמלא הארץ זימה, שנמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו, שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא, והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה, ואין קונסין אותו שלא קנסה תורה אלא לאונס ומפתה, על[4] זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה, ואיסור קדשה אחד הוא בין בתולה בין בעולה, ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס כמו שביארנו שהרי זו בחזקה שהפקירה עצמה לדבר זה לרצונה.

המוציא שם רע על בתולת ישראל ונמצא הדבר שקר, לוקה ומשלם מאה סלעים כסף לאביה. ואם היא יתומה, הרי הוא של עצמה. והמוציא שם רע על הקטנה ועל הבוגרת, פטור מהקנס.

וכיצד הוא הוצאת שם רע, בא לבית דין ואומר "בעלתי כדרכה ולא מצאתי לה בתולים", ומביא עדים שזינתה, אם זינתה קודם אירוסין, פטורה ואין לה כתובה, ואם לאחר אירוסין זינתה, סוקלין אותה. הוזמו עדים, לוקה ומשלם מאה כסף. אבל אם לא הביא העדים אלא שהעידו מעצמן והוזמו, הן נהרגין והוא פטור. וכן אם הוציא עליה שם רע שזינתה שלא כדרכה והוזמו, פטור. לא בעל, ואפילו אם בעל אלא שלא בעל כדרכה, והוציא עליה שם רע אפילו שנבעלה כדרכה והוזמו עדיו, אינו חייב אלא מכות מרדות מדרבנן.

ועוד יש בו[5] דינין הרבה, ואין רצוני להאריך בהן לפי שאינו נוהג עתה, שאין דנין אותו אלא בבית דין של כ"ג.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הלכות אונס ומפתה
המפתה או מאנס בתולת ישראל קונסין אותו נ' סלעים כסף מפורש בכתוב:

ומ"ש בין אם היא בת גדול שבישראל או בת קטן שבישראל משנה בפרק יש בערכין (דף יד:):

ואיזהו מפתה ואיזהו מאנס מפתה לרצונה מאנס שלא לרצונה פשוט הוא:

כתב הרמב"ם כל הנבעלת בשדה היא בחזקת אנוסה כו' וכל הנבעלת בעיר היא בחזקת מפותה וכולי בתחילת הלכות נערה בתולה:

ומ"ש בשם הראב"ד חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה וכו' שם בהשגות וכבר תירץ בעל מגדל עוז דהב"ע שיש עדים שראו נבעלת ממקום רחוק אבל לא ידעו ולא ראו אם ברצון אם באונס היא אומרת אנוסה הייתי ויש לי צער והוא אומר מפותה היית ואין ליך צער סמכינן אחזקה בשדה אנוסה וכפשטיה דקרא צעקה ואין מושיע לה ובעיר מפותה ומעניינא דקרא על דבר אשר לא צעקה בעיר אם כדבריה כן הוא ע"כ:

דין נ' סלעים הם קנס על המעשה הרע שעשה אבל מלבד זה צריך ליתן לה במפותה בושת ופגם אבל לא צער שאין למפותה צער ובאנוסה שיש לה צער ובושת ופגם נותן לה צער ובושת ופגם כך הוא הגירסא הנכונה לאפוקי ממקצת ספרים שיש בהם חסרון הניכר ודברים אלו הם מבוארים במשנה פ' אלו נערות (דף לט):


ומ"ש ואלו אינן שוין בכל אדם אלא הכל לפי מה שהוא בושת הכל לפי המבייש והמתבייש כו' שם במשנה (דף מ.) איזהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה היתה יפה וכמה היא יפה ובגמרא (שם) פגם רואין אותה כאילו היא שפחה כו' היכי שיימינן לה ואסיקנא אומדים כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח ממנו וכתבו התוספות תימה דמה שומא היא זו וכי אשה חשובה ממשפחה גדולה אינה נפסדת בפגמה אלא שוה שפחה הניסת לעבד וי"ל דכל אשה שמין לפי מה שהיא בענין זה כמה רוצה ליתן בין בתולה לבעולה להשיא לעבדו אשה כזאת הנפגמת והא דנקט שפחה אורחא דמילתא נקט דאין דרך להשיא לעבדו אשה בת מלכים עכ"ל:

ומ"ש צער רואין לפי קטנו וקטנותה ולפי בריאותה כמה נצטערה וכן יתן על נ' של קנס פשוט הוא וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ב צער לפי קטנותה ובנין גופה ולפי שניו וגופו אומדין כמה האב רוצה ליתן ולא תצטער זו מזה ויתן עכ"ל:

וקונסין המאנס שצריך לישא אותה מפורש בתורה (דברים כב) ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו:

ומ"ש אפי' היא חגרת או סומא משנה בפ' אלו נערות (דף לט:):

ומ"ש ואינו רשאי להוציאה לעולם מפורש בתורה ולא יוכל לשלחה כל ימיו:

ומ"ש אלא לרצונה דמשמע דלרצונה מיהא מפיק לה וכן מ"ש לפיכך א"צ לכתוב לה כתובה בפרק אלו נערות (שם) תניא אע"פ שאמרו אונס כשיוציא הוא אין לה עליו כלום. כשיוציא מי מצי מפיק לה אימא כשתוציא היא אין לה עליו כלום מת יצא כסף קנסה בכתובתה ר' יוסי ב"ר יהודה אומר יש לה כתובה מנה במאי קמיפלגי רבנן סברי טעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ור"י ב"ר יהודה סבר הוא נמי מצי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך וידוע דהלכה כת"ק:

ואם עבר והוציאה כיפין אותו להחזירה דהוה ליה לאו הניתק לעשה דכתיב ולו תהיה לאשה אע"ג דכתיב קודם לא יוכל לשלחה כל ימיו הכי פירושו לא יוכל לשלחה שילוחין שתהיה בה כל ימיו אלא יחזירנה לפיכך אם עבר וגירש כופין אותה להחזירה ואינו לוקה בסוף חולין (דף קמא.) ובפ' בתרא דמכות (דף יז.) תנן זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין לוקין עליה ובפ' בתרא דמכות (דף יד:) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו ואקשינן עליה מדתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אמאי ל"ת שקדמו עשה הוא ואסיקנא אלא אמר רבא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן כל ימיו בעמוד והחזיר קאי ופירש"י אם ישראל הוא. שיכול לקיים העשה ויחזירנה מחזיר ואינו לוקה: ואם כהן הוא. שאסור בגרושה לוקה ואינו מחזיר: אלא אמר רבא. הא דתניא באונס מחזיר ואינו לוקה טעמא משום דע"כ לאו שניתק לעשה הוא דאמר קרא כל ימיו לא ה"ל למכתב אלא לא יוכל לשלחה מאי כל ימיו ה"ק לא תהא בשילוחיה כל ימיו אלא יחזירנה ע"כ עמוד והחזיר קאמר והכי קאמר ולו תהיה לאשה אם שלחה שלא יהיו שילוחיה לכל ימיו הרי העשה אחר העברת הלאו:

ומ"ש רבינו מתה גרושתו קודם שיחזירנה או שנתקדשה לאחר או שהוא כהן שאסור בגרושה ה"ז לוקה כבר נתבאר דבפרק בתרא דמכות שם תניא אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ואיתא נמי בפ"ק דתמורה (דף ה) והא דמתה גרושתו או שנתקדשה לאתר מדברי רש"י משמע דאינו לוקה דבפ"ב דמכות אהא דא"ר יוחנן כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו ואמרינן הניחא למ"ד בטלו ולא בטלו אלא למ"ד קיימו ולא קיימו מאי איכא למימר מידי הוא טעמא אלא לרבי יוחנן הא א"ל ר"י לתנא תני בטלו חייב לא בטלו פטור דתני תנא קמיה דר"י כל מל"ת שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור בטל עשה שבה חייב א"ל מאי קאמרת קיים פטור לא קיים חייב ביטל חייב לא ביטל פטור תני בטלו ולא בטלו ור"ל אמר קיימו ולא קיימו ופירש"י הניחא למאן. דתני לקמן בלאו הניתק לעשה ביטל את העשה חייב על הלאו לא ביטל את העשה פטור שהלאו תלוי בביטול העשה ואינו נגמר עד שיבטל העשה בידים ביטול עולם שלא יוכל להתקיים עוד איכא למימר כל ימיו יש לו תקנה בחזרה שאין מבטל את העשה אא"כ מדירה שלא תיהנה ממנו נדר שאין לו הפרה כדלקמן: אלא למאן דתני. קיים את העשה פטור לא קיימו חייב שהעשה תיקונו של לאו הוא ואין הלאו תלוי בביטול העשה שמשעה שעבר הלאו נגמר אבל העשה ניתן לעקור המלקות ולכשיבא לב"ד או יקיים העשה ויפטר או ילקה ליכא למימר בעמוד והחזיר קאי כדקאמרת שאם לא יחזירנה מיד כשיבא לבית דין ילקוהו דהא ליכא למימר קיים לאחר זמן דאל"כ לא קיים ה"ד לעולם הוא יכול לומר אני מקיים: מידי הוא טעמא אלא לר"י. מי הוצרך לדרוש כל ימיו בעמוד והחזיר ר"י שאמר לא תעשה שקדמו עשה לוקים עליו וקשיא ליה אונס שגירש דקתני אינו לוקה והוצרך לעשותו לאו שניתק לעשה: הא א"ל ר"י לתנא. לקמן תני בטלו חייב לא בטלו פטור אבל ר"ל דתני קיימו ולא קיימו לא דריש ליה לעמוד והחזר אלא לפני הגירושין לומר כל ימיו תהיה לו לאשה ולא ישלחנה ולדידיה לאו שקדמו עשה ולאו שניתק לעשה שוין ואין לוקין עליהם אלא יקיים העשה מיד כשהזהירו ב"ד להחזיר: א"ל מאי קאמרת אי בקיים תתני פטור בלא קיים תתני חייב ואע"פ שלא ביטל ואי בביטל תתני חיובא ע"כ תתני פטורא בלא ביטל אף ע"פ שלא קיים ה"ג תני בטלו ולא בטלו בטל עשה שבה חייב לא בטל עשה שבה פטור קיימו ולא קיימו קיימו פטור לא קיימו כשאומרים לו קיים מלקין אותו ור"י מוקים לה למתניתין בלאו הניתק לעשה דאילו בלאו שקדמו עשה ס"ל דלוקין ולר"ל בין ניתק בין קדמו עשה שוין עכ"ל והשתא כיון דר"י דהלכתא כוותיה סבר בטלו חייב לא בטלו פטור דהיינו לומר שהלאו תלוי בביטול העשה ואינו נגמר עד שיבטל העשה בידים ביטול עולם שלא יוכל להתקיים עוד ומתה גרושתו או נתקדשה לאחר כיון שהוא לא ביטל העשה בידים אינו לוקה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"א מהלכות נערה בתולה דמתה גרושתו או נתקדשה לאחר לוקה וטעמו משום שהוא גורס כגירסת רי"ף דגריס תני תנא קמיה דר"י כל מל"ת שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור בטל עשה שבה חייב א"ל ר"י מאי קאמרת קיים פטור לא קיים חייב בטל חייב לא בטל פטור תני קיימו ולא קיימו כלומר אף על פי שלא בטלו לעשה כיון שלא קיימו לוקה אלא תעשה ופי' נ"י כלומר תפוס רישא דוקא דאם לא קיימו חייב דמיד כשהתרו בו ב"ד לתקן הלאו ולא תיקן שוב אין לו תקנה לתקן אותו ולוקה ואע"פ שכתב הרא"ש על דברי הרי"ף רש"י גורס תני בטלו ולא בטלו וכל הסוגיא מתפרשת ומתיישבת לפי גירסתו והוא עיקר עכ"ל משום דלא נפקא לן בזמן הזה דאין לנו דיינים להלקות העתיק דברי הרמב"ם ז"ל לבד ולא חשש לכתוב דעת הרא"ה ז"ל:


ומיהו אם היא אסורה לו אפי' אינה אלא חייבי לאוין ועשה וכו' וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר יכול לגרשה משנה בפרק אלו נערות (דף לט.) נמצא בה דבר זמה או שאינה ראויה לבא בקהל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה שהיא ראויה לו:


ומ"ש דחייבי עשה או אפי' שנייה דרבנן א"צ לישא אותה כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א וחייבי עשה איכא למימר דבכלל אינה ראויה לבא בקהל הם ותניא בפרק א"נ (כט:) ולו תהיה לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה רש"א אשה הראויה לקיימה מאי בינייהו ממזרת ונתינה איכא בינייהו ומסקינן דאפי' חייבי עשה אין ראוי לקיימן אבל שנייה קשה כיון דמדאורייתא שריא אשה שהיא ראויה לו היא ואפשר דכיון דמדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר איכא למימר דשנייה אימעיטא מולו תהיה לאשה ובלא"ה כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשנייה אימעיטא מולו תהיה לאשה:


ואם היא או אביה אינם חפצים שישא אותה יכולין לעכב אבל הוא אינו יכול לעכב בד"א באונס אבל במפתה בין הוא או היא או אביה יכולין לעכב הנישואין מבואר בפרק אלו נערות (לט:) בברייתא ובגמרא:


ומ"ש שהמפתה יכול לעכב (שם.) במשנה:


ואם כנס המפתה אינו נותן נ' כסף אלא נותן לאביה בושת ופגם וכותב לה כתובה כמו לשאר הבתולות אבל לאונס אע"פ שכונסה צריך ליתן מיד הקנס ובושת וצער ופגם משנה וברייתא שם:


ומ"ש אם מת או מוציאה לרצונה א"צ ליתן לה כתובה שכסף קנסה יוציא בכתובתה שם פלוגתא דתנאי בברייתא והלכה כת"ק דאמר הכי וכבר נתבאר לעיל בסי' זה:


כתב הרמב"ם ז"ל אין האונס והמפתה חייב בקנסה עד שיבא עליה כדרכה כו' בפ"א וכתבו הגהות דהכי איתא בפ' א"נ (מ:) דאמרינן אלו באו עליה שנים א' כדרכה וא' שלא כדרכה יאמרו בעל שלימה נותן נ' בעל פגומה נותן נ' וה"פ בעל שלימה דעלמא נותן נ' בעל פגומה כגון זה שבא עליה כדרכה והיא כבר נבעלת שלא כדרכה וכן משמע מתוך פירש"י ומיהו אח"כ כתבו ע"כ מחייב קנס אביאה שלא כדרכה כדאמר בהדיא פ"ק דקידושין (ט:) באו עליה י' ב"א שלא כדרכה ועדיין היא בתולה וכו' וקאמר דמודה ר' לענין קנס שכולם חייבין וכן מוכיח בפרק הבע"י (כט.):


ומ"ש דצריך עדים פשוט הוא דאין לחייבו קנס אלא על פי עדים:

ומ"ש שא"צ התראה פשוט הוא דלא צריך התראה אלא למיתה או למלקות:

ומ"ש באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה וכו' בפ"ב:

ומ"ש את שבא עליה שלא כדרכה חייב בבושת ופגם ולא בקנס פשוט הוא שחייב בבושת ופגם:

ומ"ש שאינו חייב בקנס כבר נתבאר טעמו:

ומ"ש ואם הוא האחרון אינו חייב אלא בבושת שכבר נפגמה פשוט הוא:

ומ"ש וזה שבא עליה כדרכה בין הוא ראשון או אחרון חייב בקנס ובשאר דברים ג"ז פשוט:

ומ"ש אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבושת ופגם של זו שנבעלה שלא כדרכה ג"ז פשוט הוא:

ומ"ש בשם הרא"ש שחייב בקנס אפי' שלא כדרכה כ"כ בפ' א"נ מההיא דפ"ק דקידושין ודפרק הבע"י:

ומ"ש בשם הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ה מהלכות נערה בתולה:

מאימתי יש לבת קנס משתהיה בת ג' שנים ויום אחד עד שתבגר בפרק א"נ (כט.) תניא קטנה מבת יום אחד ועד שתביא ב' שערות יש לה מכר ואין לה קנס משתביא ב' שערות עד שתבגר יש לה קנס ואין לה מכר דר"מ וחכ"א קטנה מבת ג' שנים ויום אחד יש לה קנס ואע"פ שר"ח והראב"ד פסקו כר"מ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל פסקו כחכמים ובריש פרק נערה אמרינן בהדיא דבוגרת בושת ופגם וצער אית לה קנס לית לה. וז"ל הרמב"ם בפ"א מאימתי יהיה לבת קנס מאחר ג' שנים גמורות עד שתבגר נבעלה בתוך ג' שנים אין ביאתה ביאה בא עליה משבגרה אין לה קנס שנא' נערה בתולה לא הבוגרת עכ"ל:


ומ"ש בין אם יש לה אב או אין לה אב כך כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א והיא ברייתא בפרק הנזכר (מד:) אם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לקנס דברי ר"י הגלילי ואע"ג דדחי לה בגמרא האי דרשא לדעת ר"י הגלילי דחייה בעלמא הוא:


גיורת ושבוייה ושפחה שנתגיירו ונפדו ונשתחררו בת ג' שנים או פחות יש להן קנס ואם נפדו או נתגיירו או נשתחררו מבת ג' שנים ומעלה אין להן קנס משנה בפרק א"נ (דף כט. ל:):


נתארסה ונתגרשה מן האירוסין יש לה קנס שם (לח.) במשנה פלוגתא דתנאי ופסקו הפוסקים כר"ע דאמר הכי:


נתגרשה מן הנישואין אע"פ שהיא בתולה כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין לה קנס נלמד ממה שנתבאר דכיון דנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה דינה כבעולה:


מי שיצא עליה ש"ר כגון שבאו ב' והעידו עליה שתבעתם לזנות אין לה קנס אבל בשביל קול בעלמא על ש"ר שיצא עליה אינה מפסדת קנס ברייתא וגמ' פ' א"נ (דף לה:):


הבא על אסורה לו באיסור לאו כגון ממזרת נתינה כותית או באיסור כרת כגון אחותו ואחות אביו ואחות אמו כולי אם התרו בו לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם ואם לא התרו בו משלם כיון שאינו חייב מלקות בר"פ א"נ (דף כט.) תנן דהבא על חייבי לאוין וחייבי כריתות משלם קנס ובגמרא (דף לא:) רמי עלה מדתנן אלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' וקי"ל דאין אדם לוקה ומשלם ושני רבי יוחנן כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו דקסבר ר"י כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם:


ואם בא על חייבי עשה או שנייה משלם לעולם כיון שאין בהם מלקות כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א ופשוט הוא:


אם בא על חייבי מיתות ב"ד כגון בתו ובת בתו כו' אע"פ שלא התרו בו פטור מן הקנס שם במשנה (דף לו:) אלו נערות שאין להם קנס הבא על בתו ועל בת בתו כו' ובההוא פירקא (לה.) אסיקנא כי אתא רבין אמר חייבי מיתות שוגגין כ"ע ל"פ דפטירי ופירש"י שוגגין שלא התרו בהן וז"ל הרמב"ם בפ"א היתה מחייבי מיתות ב"ד כגון בתו ואשת בנו וכיוצא בהן בין התרו בו בין לא התרו בו פטור מן הקנס שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם היה שם אסון אין כאן עונש ואע"פ שהריגת האשה בשגגה שהרי לא נתכוונו לה שהרי כתיב כי ינצו אנשים יחדיו ונגפו אשה הרה הא למדת שלא חלק הכתוב באסון בין שוגג למזיד לפוטרו מתשלומין והרי הוא אומר מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד לחייבו בתשלומין אף מכה אדם לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד לפוטרו מן התשלומין וכן הדין לכל עבירה שיש בה מיתת ב"ד שאין בה תשלומין עכ"ל. ודרשא דלא יהיה אסון שם במשנה ודרשא דמכה נפש בהמה וכו' הוא דתני דבי רבי חייא ב"ה צריך להעביר הקולמוס על רבי חייא ולכתוב במקומו חזקיה: בפרק הנזכר:


וכתב הרמב"ם הממאנת ואיילונית והחרשת והשוטה והבוגרת אין להן קנס בפ"א והוא מדתניא בפרק אלו נערות (לה:) הממאנת והאיילונית אין להן לא קנס ולא פתוי ופירש"י הממאנת בבעלה כגון יתומה שהשיאה אמה או אחיה ומיאנה בבעלה אין לה קנס שאינה בחזקת בתולה הואיל וניסת: איילונית. אין לה קנס לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא ב' שערות לעולם כל כ' שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך היא בוגרת ואמרינן תו בגמרא (לו.) איילונית אין לה קנס ולא פתוי ורמינהו החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים והא מאי רומיא הא ר"מ והא רבנן ודקארי לה מאי קארי לה משום דאיכא למירמה אחריתי עליה החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להן טענת בתולים א"ר ששת ל"ק הא ר"ג הא ר' יהושע ופירש"י הא ר"ג. בפ"ק היא אומרת משארסתני נאנסתי נאמנת הכא נמי אין להן טענת בתולים להפסידה כתובתה דאמרינן אי הות פקחת לטעון הוה טענה משארסתני ומהימנא: הא ר' יהושע. דאמר לא מפיה אנו חיין הכא יש לה טענת בתולים דא"נ הות טענה קמן לא מהימנינן לה עכ"ל וכיון דברייתא וחרשת ושוטה אין לה טענת בתולים אתיא כר"ג דקי"ל כוותיה ממילא משמע דאין להן קנס דאין קנס אלא לבתולה ומ"ש רבינו ול"נ שהרי הוא פסק כרבנן שהקטנה יש לה קנס והאיילונית דינה כקטנה עד שתהיה בת כ' שנה ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנות יוצאה לבוגרת הראב"ד והגהות מיימון השיגו עליו כן ואיפשר לדחות ולומר דסבר הרמב"ם ז"ל דכיון דגבי קנס נערה כתיב אף ע"ג דלחכמים קטנה בכלל כיון דכתיב נערה חסר ה"א מפקינן לה כדאיתא בגמרא איכא למימר דהיינו דוקא קטנה דאתיא לידי נערות אבל איילונית דלא אתיא לידי נערות לא והיינו פשטא דברייתא דהממאנת והאיילונית אין להן קנס ואע"ג דתלמודא שני לה בגווני אחריני היינו למאי דס"ד דמקשה דאיילונית לחכמים יש לה קנס אבל לפום קושטא לחכמים נמי לית לה קנס ומהרר"י קולון בשורש קל"ח כתב שי"ל שהרמב"ם ז"ל מפרש הא דקאמר פרק אלו נערות (שם) האי תנא סבר לה כר"מ בחדא ופליג עליה בחדא היינו לומר דסבר לה כר"מ באיילונית ופליג עליה בחדא בקטנה שיש לה קנס:


וכן בחרשת ושוטה השיב עליו הראב"ד וכתב יש לה קנס ז"ל הראב"ד השוטה והחרשת כו' א"א אף זו טעות דלהדיא לרבנן יש לה קנס ופתוי עכ"ל טעמו מדאמרינן בגמרא שכתבתי בסמוך איילונית אין לה לא קנס ולא פתוי ורמינהו החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים והאי מאי רומיא הא ר"מ והא רבנן כלומר דברייתא דאיילונית אין לה קנס כר"מ וברייתא דאיילונית יש לה קנס כרבנן וכיון דבההיא ברייתא דאתיא כרבנן קתני דחרשת ושוטה יש להן קנס הכי נקטינן זה נראה שהוא טעמו של הראב"ד וכבר כתבתי בסמוך טעמו של הרמב"ם ז"ל דבגמרא בסמוך מוקי ההיא ברייתא כרבי יהושע אבל לר"ג דקי"ל כוותיה חרשת ושוטה אין להן טענת בתולים וממילא שמעי' דלית להו קנס:


וכן כתב הרמ"ה ואפילו במוכת עץ איפשר שטעמו משום דכיון דברייתא דאוקימנא כרבנן קתני החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים משמע דלא תלי קנס בבתולים דאל"כ הוה ליה למיתני יש להן טענת בתולים ברישא ונהי דבדרוסת איש אין לה קנס במוכת עץ מיהא יש לה קנס:


ומדברי ר"י יראה שאין קנס לחרשת ושוטה ולא למוכת עץ:


כתב הרמב"ם כל בת שיש לה קנס יש לה בשת ופגם ואם היתה אנוסה יש לה צער וכל בת שאין לה קנס אין לה בשת ופגם אם נתפתתה וכו' בפ"ב ומ"ש רבינו ואיני מבין דבריו דמה תלוי צער ובשת ופגם בקנס דאע"פ שאין להם קנס למה לא יהא להן שאר דברים גם בעיני יפלא וצ"ע ולענין בוגרת מפותה דאין לה בושת ופגם טעמא משום דמחלה וכ"כ מהרי"ק בשורש קס"ח: ב"ה וכן מפורש בגמרא נערה שנתפתתה (מב.) וכ"כ הרא"ש והרי"ף:


בא עליה ומתה קודם שהעמידו האב בדין פטור בפרק אלו נערות (דף כט.) אמר אביי בא עליה ומתה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה ואע"ג דאמרינן התם מילתא דפשיטא לאביי מיבעיא ליה לרבא כתב הרא"ש דכיון דלאביי פשיטא ליה אזלינן בתר פשיטותיה:


כתב הרמב"ם ז"ל ג' דברים של מפתה וארבע של אונס הם של אב בפרק ב' ונתן טעם שכל שבח נעוריה לאביה ואם אין לה אב הרי הן של עצמה והוא משנה בפ' נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה:


ומ"ש נתארסה אחר שנתפתית אין האירוסין מוציאין מרשות האב והן שלו ג"ז בפ"ב:


ומ"ש בשם הראב"ד דצער לעצמה וכו': ב"ה יש לתמוה עליו דהא תנן נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה ומשמע דצער נמי לאביה דקתני ברישא הוא וכן פירש"י:


ואם לא הספיק האב להעמידו בדין עד שבגרה או ניסת או מת הכל לעצמה אבל אם העמידו בדין ואח"כ בגרה או ניסת כבר זכה בו משעת העמדה בדין והוא שלו ומורישו לבניו אם מת משנה בפרק נערה שנתפתתה (דף מא:) עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה ופירש"י ולא הספיק לעמוד בדין וכו'. כיון דלא עמד בדין לאו ממון הוא להורישו ואמרינן לקמן אין אדם מוריש לבניו זכות שזכתה לו תורה בבתו ויליף לה מקרא:


מת האב משעמדה בדין בנערותה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה הרי הן של אחים דכיון שעמד בדין זכה בהן האב ע"כ וניסת ידוע שדינה כדין בגרה שכך יוצאת מרשות האב בזה כמו בזה:


נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה לפיכך המאנס אותה חייב והמפתה אותה פטור משנה בפרק אלו נערות (דף לח.) נערה שנתארסה ונתגרשה רבי יוסי הגלילי אומר אין לה קנס ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה וכבר נתבאר בסימן זה שפסקו הפוסקים כר"ע ותנן תו התם (דף מ.) יתומה שנתארסה ונתגרשה ר"א אומר האונס חייב והמפתה פטור ובגמרא שם אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה ממאי מדקתני יתומה פשיטא אלא למאן אלא הא קמ"ל דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה מה יתומה לעצמה אף נערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה א"ר זירא אמר רב הלכה כר"א ופירש"י בשיטת ר"ע רבו אמרה. דאמר במתני' נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה והך נתארסה ונתגרשה דר"א כשאביה קיים וקרי לה יתומה משום דפקע זכות אב מינה לגבי קנסה ממאי דכר"ע ס"ל מדקתני אונס חייב ומפתה פטור אלמא יש לה קנס ולעצמה הילכך מפתה פטור דמדעתה עבד ואונס חייב ואפילו אביה קיים דאי יתומה כדקתני פשיטא דמפתה פטור אלא הא קמ"ל וכו':


וכתב הרמב"ם ז"ל שהקנס לבד היא לעצמה וכו' בפ"ב וכתב הרא"ש בפרק אלו נערות איפשר דטעמיה מהא דאמרינן לקמן על בושת ופגם ואימא לדידה ומסיק דבושת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין והאי טעמא שייך נמי כשנתארסה ונתגרשה וקרא דלא אורסה לא קאי אלא אקנסא דכתיב בקרא אבל בשת ופגם יליף מדכתיב ונתן האיש השוכב וכו' הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בשת ופגם כמו בשאר חבלות אבל בהאי קרא לא כתיבי ומיהו נראה דגם בשתה ופגמה לעצמה מדקאמר ר"א ביתומה שנתארסה ונתגרשה המפתה פטור ואם איתא דבשתה ופגמה לאביה לא ה"ל למיתני דמפתה פטור בסתם כיון דחייב בבשת ופגם והיינו טעמו משום דלענין גביית האב יש לבשת ופגם דין קנס משום דאיתקש לקנס דכתיב ונתן לאבי הנערה נ' כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה ודרשינן מהאי קרא מכלל דאיכא בשת ופגם ולענין גביית האב אתקיש דבמקום שהקנס לאב גם הוא לאב ומהאי טעמא תנן לקמן בפרק נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ואבשת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן אלמא בשת ופגם אע"ג דממונא הן אין מורישין לבניו משום דאיתקש לקנס לענין גביית האב הילכך נתארסה ונתגרשה כיון שנתמעט האב מלא אורסה מדין קנס נתמעט נמי מדין בושת ופגם והכל לעצמה עכ"ל:


אין אדם משלם קנס על פי עצמו אלא על פי עדים לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אבל משלם צער ובשת ופגם משנה ס"פ א"נ (ד' מא.). דין אשה שתחלתה באונס וסופה ברצון בביאה אחת או בשתי ביאות עיין במהרי"ק שורש קנ"ט ושם כתב דין אשה טוענת שאיש בא עליה בעת עילופה והבטיח אותה שישאנה והוא כופר:


כתב הרמב"ם אם הבת תובעתו ואומרת אנסת או פתית אותי והוא אומר להד"מ הרי זה נשבע שבועת היסת וכו' אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתך הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער וכו' בפ"ב והראב"ד כתב שהצער לעצמה וכו' הילכך אינו מודה במקצת דהנך ג' דברים דאביה נינהו ומה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר אין זו השגה על הרמב"ם ז"ל דלטעמיה אזיל שכבר נתבאר בסימן זה שהוא סובר שהצער ג"כ לאביה: ב"ה וכך היא פשטא דמתניתין ומ"ש ועוד אם טען אביה טענת שמא הוא י"ל דאפי' לפי מה שהוא ז"ל סובר שהצער לעצמה לא קשיא דכיון דהני ג' דברים דידה אלא דרחמנא זכינהו לאב שפיר מיקרי איהו בעלת דבר: ועוד אם טען אביה טענת שמא הוא:


אונס ומפתה דנין אותו בג' לפיכך דנין אותו בכל זמן אפילו שלא בזמן הבית אבל צריך מומחין לפיכך אין דנין אותו בבבל אין לשון זה מקושר יפה ונראה בעיני שט"ס יש כאן:

ומ"ש שדנין אותו בג' משנה בריש סנהדרין (ב.): ומ"ש דנין אותו בכל זמן ואפילו שלא בזמן הבית פשוט הוא: ומ"ש אבל צריך מומחין שם בגמרא:

ומ"ש לפיכך אין דנין אותו בבבל נראה דהיינו לומר דייני בבל כיון שאינם סמוכים אין דנין אותו אבל דייני סמוכים אף בח"ל דנין דיני קנסות וכן משמע בהדיא בפ"ק דסנהדרין (יד.) דגרסינן התם אמר ריב"ל אין סמיכה בחוץ לארץ מאי אין סמיכה אילימא דלא דיינין דיני קנסות בח"ל והא תנן סנהדרין נוהגות בין בארץ בין בח"ל אלא דלא סמכי בח"ל:

ומ"ש ולא עבדינן בהו שליחותייהו בר"פ החובל (דף פד:) אסיקנא דלא עבדי' שליחותייהו אלא בממונ' ובמלתא דשכיחא ואית בהו חסרון כיס כמו הודאות והלואות אבל מילתא דלית בה חסרון כיס אע"ג דשכיח א"נ לא שכיח אף על גב דאית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ומהכא משמע בהדיא דבין בקנס ובין בבשת ופגם לא עבדינן שליחותייהו והכי אמרינן בגמרא בהדיא:

ומ"ש אבל מתקנת הגאונים מנדין אותו עד שיפייס חבירו וכ"כ הרי"ף מנהג ב' ישיבות אע"פ שאין גובין קנס בבבל מנדין אותו עד שיפייס את חבירו וכד יהיב שיעור מאי דחזי למיתב שרינן ליה כו' כך הוא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ודברי הרי"ף הם בפ' החובל וכך הם דברי הרמב"ם זכרונו לברכה בפ' ה' מהלכות סנהדרין:

ומ"ש וכן נשאל מרב צמח גאון אלו נערות שיש להם קנס מהו להגבותו כדי שלא יהא חוטא נשכר וכו' הרא"ש הביאו בר"פ החובל ועוד כתב שם הרא"ש דעת רב שרירא גאון בזה וכתבו רבינו בטור ח"מ סימן א' כתב הריב"ש בתשובה סי' מ"א אם תובעה ממנו הפנויה שכשבא עליה נדר לה איזה דבר באתננה חייב שבועת היסת על תביעה זו:

כתב א"א ז"ל הנטען על הפנויה יש דעות חלוקות י"א שלא לכנוס כו' עד אין להחזיק הקול לפגום שניהם בפ"ב דיבמות כתב כן וכתב מהר"י קולון בשורש קנ"ט גם מתוך לשון המרדכי משמע קצת היותו נוטה שלא לכדברי ר"י ומ"מ בנדון זה יש להכריע כדברי האומר לכנוס כו' עד מ"מ פשיטא דאין לכופו אפי' לפי' דברי רבי' יצחק כדפי' לעיל ועיין עוד במהרי"ק סימן קכ"ט וסימן קל"ה:

כתב הרמב"ם ז"ל אני אומר זה שאמרה תורה אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר אדם הואיל ולא חייבה תורה אונס ומפתה אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר בתי הבתולה כו' עד שהרי זו בחזקה שהפקירה עצמה לדבר זה לרצונה הכל בפ"ב מהלכות נערה בתולה:

המוציא ש"ר על בתולת ישראל ונמצא הדבר שקר לוקה ומשלם ק' סלעים כסף לאביה בפרק נערה שנתפתתה (דף מו.) ת"ר וענשו אותו זה ממון ויסרו זה מלקות:

ומ"ש ואם היא יתומה הרי היא של עצמה שם (דף מד:) א"ר יוסי בר חנינא המוציא ש"ר על היתומה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה פרט לזו שאין לה אב רבא אמר חייב מדתני אמי בתולת ישראל ולא בתולת גרים אא"ב בכה"ג בישראל מיחייב איצטריך קרא למעוטי גרים אלא אי אמרת בישראל פטור השתא בישראל פטור בגרים מיבעיא ומשמע דהלכה כרבא וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות נערה בתולה:

והמוציא שם רע על הקטנה ועל הבוגרת פטור מהקנס שם אמר ר"ל המוציא ש"ר על הקטנה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה נערה מלא דיבר הכתוב ופירש"י נערה מלא דיבר הכתוב בכ"מ דיבר הכתוב נער וכאן כתב נערה מלא להוציא את הקטנה ע"כ: ומ"ש רבינו דעל הבוגרת נמי פטור כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות נערה בתולה ונראה מדבריו דמשמע ליה מדכתיב נערה למעט את הבוגרת ובפרק נערה שנתפתתה (דף מה:) תניא נערה בתולה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא עליה ש"ר הוא אינו לוקה ואינו נותן ק' סלעים ופירש"י הוציא עליה ש"ר שכנסה משבגרה ולא מצא לה בתולים ובא לב"ד הוא אינו לוקה אם כיחש ואינו נותן ק' סלעים דכי כתיב ויסרו אותו מלקות וענשו אותו ממון בנערה כתיב וזה עקימת שפתיו גורמין לו ליעשה ועקימת שפתיו בבוגרת הואי:

כיצד הוא הוצאת ש"ר בא לב"ד ואומר בעלתי כדרכה ולא מצאתי לה בתולים ומביא עדים שזינתה אם זינתה קודם אירוסין פטורה ואין לה כתובה ואם לאחר אירוסין זינתה סוקלין אותה בפרק נערה שנתפתתה (מו.) כיצד הוצאת ש"ר בא לב"ד ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה זינתה מעיקרא כתובתה מנה ויש לתמוה על רבינו שכתב אין לה כתובה ואפשר דאין לה כתובה מאתים קאמר:

הוזמו עדיו לוקה ומשלם ק' כסף כבר נתבאר ומ"ש אבל אם לא הביא עדים אלא שהעידו מעצמן והוזמו הן נהרגין והוא פטור כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות נערה בתולה ופשוט הוא:

וכן אם הוציא עליה ש"ר שזינתה שלא כדרכה והוזמו פטור לא בעל ואפילו אם בעל אלא שלא בעל כדרכה והוציא עליה ש"ר אפי' שנבעלה כדרכה והוזמו עדיו אינו חייב אלא מכת מרדות מדרבנן בפרק נערה שנתפתתה (שם) איפליגו תנאי אי בעינן שיוציא ש"ר אחר שבעל או אפילו קודם שבעל נמי ובמסקנא אמרינן שלח רב כהנא משמיה דרבי יוחנן אינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא ש"ר כדרכה:

ועוד יש בו דינים וכו' שאין דנים אותו אלא בב"ד של כ"ג במשנה ריש סנהדרין:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המפתה או מאנס וכו' עד מפתה לרצונה ומאנס שלא לרצונה כ"כ הרמב"ם רפ"א מה' נערה בתולה ונראה דבאו להורות דמפתה דכתב קרא לאו דוקא דשידלה בדבריו אלא כל שהיה לרצונה מפותה קרי לה אף ע"פ שלא פיתה אותה אלא תבעה והיא נתרצית מיהו ודאי צריך שאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך דאם הכינה עצמה לכך ה"ז קדשה ואין לה קנס כמ"ש הרמב"ם גופיה ומביאו רבינו בסוף סימן זה וכן מאנס אפילו פיתה אותה ושידלה בדבריו כיון שלא לרצונה נבעלה מאנס קרי לה:

ומ"ש וכתב הרמב"ם כל הנבעלת וכו':

וכתב הראב"ד חזקה זו איני יודע וכו' תירץ במ"ע שהעדים ראו מרתוק ששכב עמה ולא ידעו אם באונס אם ברצון היה בעיר חזקה שהיא מפותה אם לא צעקה ולא העידו ששלף חרבו וכו' ואם הוא בשדה חזקה שהיא אנוסה וכ"כ ב"י והיינו לומר דבעיר לא מיבעיא כשעמדו מרחוק ושמעו שצעקה דפשיטא שהיא בחזקת אנוסה אלא אפילו היו ברחוק קצת שהיו יכולין לשמוע אם היתה צועקת ולא שמעו צעקתה אפי' הכי אם ראו ששלף חרבו נמי מחזקינן לה באנוסה ואין פירושו ששמעו העדים שא"ל אם תצעקי אהרוג אותך אלא שהיא טוענת שא"ל כך ונאמנת כיון שראו העדים ששלף חרבו ומ"ש הראב"ד לגבי קנס אם אין עדים אין שם קנס ולגבי ג' דברים כתב המע"ה היינו משום דגבי קנס אפי' היה מודה דאנסה אם אין עדים מודה בקנס פטור אבל לגבי ג' דברים דממון הוא אם היה מודה חייב בהן ואם אינו מודה המע"ה:

ומ"ש בושת הכל לפי המבייש וכו' עד וכמוהו יתן לו כ"כ גם הרמב"ם לשם אבל רש"י לא פי' כן ועיין במ"ש בח"מ סי' ת"כ סי"ז:

ומ"ש פגם וכו' כשפחה וכו' כיצד מי שיש לו עבד וכו' בגמ' (דף מ) נקט בסתם בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאו לעבדו וכו' אלא שהתוס' פירשו דשמין לפי יפיה ומשפחתה להשיאה לעבדו ואיכא להקשות אמאי נקט שפחה ועבד הלא אף להשיאה לעצמו הוא נותן יותר בעד בתולה מבבעולה וי"ל דנקט חומרא למאנס דבעד בתולה יפה ומיוחסת כדי להשיאה לעבדו צריך ליתן הרבה יותר מאילו היתה בעולה משא"כ בבא להשיאה לעצמו:

צער רואין וכו' אבל הרמב"ם בפ"ב כתב וז"ל אומדין כמה האב רוצה ליתן ולא תצטער זו מזה ויתן דקדק שאין פי' כמה אדם רוצה ליקח להצטער בכך ותימה דבח"מ לשם הביא רבינו דברי הרמב"ם שכתב גבי חובל כמה אדם רוצה ליקח להצטער ושהרא"ש חולק דאין אדם רוצה ליקח שום ממון כדי לקבל צער וכו' ע"ש וכאן כתב בסתם ואפשר לטעות דמשמעו כמה אדם רוצה ליקח וי"ל דכאן קיצר ונסמך על מ"ש בח"מ:

מתה גרושתו וכו' ה"ז לוקה כ"כ הרמב"ם פ"א לפי גירסת הרי"ף בפ' אלו הן הלוקין דמיד שהתרו בו ב"ד לתקן הלאו להחזירה ולא תיקן שוב אין לו תקנה ולוקה ואף על גב דלגירסת רש"י והרא"ש אינו לוקה אם לא קיים העשה אא"כ בטל העשה בידים כגון שלח תשלח האם וביטל העשה ששיבר כנפיה שלא תוכל לפרוח וח"כ הכא שמת גרושתו שלא בטלו בידים אינו לוקה רבינו ראה דהעיקר כגירסת הרי"ף והרמב"ם ועיין במ"ש ב"י:

ומ"ש ומיהו אם היא אסורה לו וכו' וכן אם נשואה וכו' פי' דבאסורה לו א"צ לישא אותה כדתנן נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וכיון שא"צ לישא אותה א"כ בין שהיא אסורה לו מדאורייתא ובין שאינה אסורה לו אלא מדרבנן אסור לישא אותה אבל כשנמצא בה דבר זמה וערוה צריך הוא לכנסה דכיון שהיא עכשיו פנויה אינה אסורה לו ושמא תסור מדעתה אלא דאם נמצא בה דבר זמה וערוה לאחר שכנסה ה"ז יגרשנה וכך מפורש בדברי הרמב"ם וס"ל דמה ששנינו אינו רשאי לקיימה דמשמע דלכתחלה צריך לכנסה לא קאי אלא אנמצא בה דבר ערוה אבל אשה שאינה ראויה לו אפי' לכתחילה לא יכנסנה כיון שאסורה לו. ולשון וכן שכתבו הרמב"ם ורבינו ה"פ ל"מ באסורה לו דכיון דא"צ לישא אותה פשיטא דאסורה לו לישאנה אלא אפי' נמצא בה דבר זמה דצריך לכונסה לכתחלה אפ"ה אם חזרה לסורה ונמצא בה דבר זמה לאחר שכנסה צריך לגרשה אלא דקשה בלשון רבינו שכתב יכול לגרשה דמשמע דרשאי לקיימה ותנן להדיא אינו רשאי לקיימה וכ"כ הרמב"ם ה"ז יגרשנה ונראה דרבינו סובר דאף על גב דתנן אינו רשאי לקיימה היינו לומר דמצוה לגרשה אבל אין כופין אותו לגרשה אם אינו רוצה לקיים את המצוה ולכן אמר יכול לגרשה אבל אין כופין וע"ל בסי' קט"ו כתב רבינו בעוברת על דת אין כופין אותו להוציאה אלא דמצוה עליו שיוציאנה ובריש סי' קי"ט נמי כתב דאם נמצא בה ערות דבר או פריצות מצוה לגרשה וכו' משמע מצוה הוא אבל אין כופין וזאת היתה דעתו במ"ש כאן יכול לגרשה:

ואם היא כו' אבל במפתה בין הוא וכו' פ' אלו נערות סוף (דף ל"ט) פריך מכדי מגמרו גמרי מהדדי אונס ממפתה להא מילתא שיהיה מפתה נושאה על כרחו נמי ליגמרו מהדדי אמר קרא מהר ימהרנה לו לאשה לו מדעתו וכתבו התוס' וא"ת ולו תהיה לאשה נדרוש נמי לו מדעתו והא דכתיב לא יוכל לשלחה היינו היכא דכבר נשאה וי"ל דאין סברא שיהיה מדעתו כיון שאם נשאה לא יוכל לשלחה עכ"ל:

כתב הרמב"ם אין המאנס והמפתה חייב בחנם עד שיבא עליה כדרכה בפ"א באו עליה שנים וכו' בפרק ב' וטעמו דבפ' אלו נערות (דף מ) מקשינן ואימא נ' סלעים אמר רחמנא מכל מילי א"ר זירא אילו באו עליה שנים א' כדרכה וא' שלא כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים ופירש"י מהכא מסתברא שאין בושת בכלל חמשים דא"כ אין הפרש בין בעל שלימה לבעל פגומה שנבעלה שלא כדרכה והיכן הוא הפרש שביניהם ש"מ גבי בשת שזו שנפגמה כבר אין בושת רב כשלימה עכ"ל פי' לפירושו דא"כ אין הפרש בין בעל שלימה דעלמא דנותן נ' לבעל פגומה כגון זה שבא עליה כדרכה והיא כבר נבעלה שלא כדרכה עכ"ל דאלמא דזה שנבעלה לו שלא כדרכה אינו חייב קנס אלא זה שבעלה אח"כ כדרכה הוא דחייב קנס ותלמודא ה"ל למנקט ברישא שלא כדרכה אלא דרך התלמוד כן כמ"ש לשם התוס' אלא שחולקים אפירש"י ומפרשים דבבתולה אחת קאמר אילו באו עליה שנים א' שלא כדרכה וא' כדרכה דכל א' מהם חייב קנס וכדעת הרא"ש והראב"ד:

מאימתי יש לבת קנס משתהיה בת ג' שנים ויום א' נראה דלאו דוקא יום א' אלא כל שהיא מבת ג' שנים ומעלה אפילו לא נכנסה בשנה רביעית אלא שעה אחת אלא לפי שאין דרך למנות לבן ולבת שעות אלא ימים נקט תלמודא בן י"ג ויום אחד בת י"ב ויום א' בת ג' ויום א' ובכולהו לאו דוקא יום א':

ומ"ש נתארסה ונתגרשה מן האירוסין יש לה קנס פי' דוקא נתגרשה דבעודה ארוסה דחייב סקילה פטור מתשלומין דקים ליה בדרבה מיניה וכן פירש"י במשנה (ד' לח):

הבא על אסורה לו וכו' ר"פ אלו נערות:

ומ"ש ואם בא על חייבי מיתות ב"ד וכו' שם בברייתא ילפינן לה מקרא דולא יהיה אסון ומביאו הרמב"ם פ"א:

כתב הרמב"ם הממאנת וכו' עיין בב"י מבואר טעם מחלוקת זה:

נערה שנתארסה ונתגרשה וכו' שם במשנה (דף לח) פליגי בה ר"י הגלילי ור"ע והלכה כר"ע ולעיל כתב רבינו בסתם נתארסה ונתגרשה מן האירוסין יש לה קנס משום דקודם לכן כתב מחלוקת הפוסקים בקטנה לכך כתב בסתם נתארסה ונתגרשה דלר"ח דוקא נערה ולשאר פוסקי' אפי' קטנה יש לה קנס כשנתגרשה מן האירוסין אבל נתגרשה מן הנישואין אפילו היתה נערה אין לה קנס דכל שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה דינה כבעולה אבל כאן כתב נערה דאף ע"פ דלמ"ד קטנה יש לה קנס אם נתארסה ונתגרשה נמי קנסה לעצמה נקט נערה משום דתני המאנס חייב והמפתה פטור שמחלה לו ובנערה דוקא מהניא מחילה אבל קטנה שאין לה דעת אין מחילתה מחילה:

וכתב הרמב"ם שהקנס לבד הוא לעצמה וכו' עיין בב"י טעם מחלוקתם בזה:

אין אדם משלם קנס ע"פ עצמו וכו' משנה ס"פ אלו נערות ובגמרא לא מיבעיא אנסתי דלא פגים לה דמהימנינן ליה למישקל מיניה בושת ופגם על פיו אלא אפי' פתיתי דלעז גדול הוא לה ולאביה ולכל המשפחה שנתפתתה וזינתה וסד"א דלא להימניה למישקל מיניה בושת ופגם להחזיק את הלעז ואע"פ דניחא לה ולאביה לשאת את הלעז ולהשתכר ממון לא ניחא ליה לאחד מבני משפחה במ"ה קמ"ל דמשלם ע"פ עצמו:

כתב הרמב"ם אם הבת תובעתו וכו' פי' כיון שאילו הודה היה משלם א"כ כשכופר חייב לישבע דכל טענה שאפי' אם הודה לא היה חייב לשלם אם כופר א"צ לישבע כמ"ש רבינו בח"מ סימן פ"ז סל"ט:

ומ"ש הראב"ד ועוד אם טען אביה טענת שמא הוא פי' ועוד את"ל דהצער גם הוא לאביה אפ"ה אין כאן שבועה על דמי הצער כיון דאביה אינו טוען ברי אלא ע"פ הבת ואין שם עדים אך קשה מהא דכתב רבינו בח"מ סוף סימן ע"ה ס"ל ע"ש הראב"ד דבטען אבא א"ל שאתה חייב לו מנה דהוי טענה ודאי ונשבע עליה ור"נ דבטוען בשם אביו חשוב טפי טענת ודאי הואיל והיתה הנתינה מכח בן דעת משא"כ הבת ועיין בח"מ ריש סימן צ"ו:

המוציא שם רע וכו' כל הסוגיא בפרק נערה שנתפתתה:

ומ"ש אם זינתה קודם אירוסין פטורה ואין לה כתובה הקשה ב"י דבפרק נערה (דף מו) תניא כתובה מנה ותקפה עליו משנתו דלעיל בסימן ס"ז כתב ב"י בעצמו דאין לה כלל כתובה משום דקי"ל כרבא דמקח טעות הוא וכדכתב הרי"ף והרא"ש בפ"ק דכתובות וכ"כ עוד בפרק נערה ולית הלכתא כהך ברייתא דתני בה כתובתה מנה:

דרכי משהעריכה

(א) וכתב הר"ן פרק אלו נערות דף תפ"ג ע"א דיש חולקין וס"ל דאינה יכולה לעכב אם אביה והוא חושקים בדבר אלא דאינו מצווה לכונסה מאחר שהיא אינה חפיצה וכן פטור מקנס במפותה והאריך עוד:

(ב) וכן משמע בהר"ן סוף אלו נערות ומשמע שם דהיא יכולה לברר איזה מהן שתרצה שישאנה כו' כתב מהרי"ק שורש קכ"ט אם נטענה משנים מראשון אינו אלא קול בעלמא והשני הוסיף לה פגם השני מצווה לכונסה ואם נטענה משניהם בשוה והא' נשוי והב' אינו נשוי מצוה על שאינו נשוי לכונסה וע"ש וע"ל סימן קכ"ב כתבתי דין אשה שטוענת על אחד שרודף אחריה לשכב עמה או אשה שטוענת על איש שבא עליה בשעת עלופה ונדר לה שישאנה וע"ש.

(ג) והר"ן ס"פ אלו נערות כ' דיש חולקין וע"ש כ' מהרי"ק שורש קכ"ט באשה אחת שהיתה טוענת על א' שבא עליה בשעת עלופה וביישה ופסק דאם יש עדים בדבר מקרי מאנס וכ' עוד דאם מחלה לו קנס ובושת ופגם והוא הבטיחה שישאנה הוי מחילה ולא מקרי מחילה בטעות. וכ' עוד א' אנס אשה אחת ואחר כך פיתה אותה מ"מ חייב לשלם לה קנס ובושת ופגם מחמת האונס ולא אמרינן אח"כ מחלה לו וכ"ש אם היה הכל בביאה א' תחלה באונס וסופה ברצון וע"ש:

(ד) וכתב מיהו במקום דיש לחוש שתצא לתרבות רעה אם לא יכנסה מותר לכונסה ודוקא בקול בעלמא אבל אם ודאי בא עליה מצוה לכונסה מיהו אין כופין אותו וע"ש שהאריך בזה שם גם בסימן קל"ה כתב הרא"ש כלל י"ח סימן י"ג בא' שזינתה עם עכו"ם וצוה לחתוך חוטמה מחמת קנס וכל כדומה לזה וע"ש.

  1. ^ צ"ל "הנבעלת".
  2. ^ אולי צ"ל "תצעקי".
  3. ^ תיבת "הם" השניה בטעות.
  4. ^ אולי צ"ל "אבל".
  5. ^ בענין הוצאת שם רע.