טור אבן העזר קע
<< | טור · אבן העזר · סימן קע (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור עריכה
אף על פי שמן התורה גט לא מעלה ולא מוריד ביבמה, תקנו חכמים שכל גט שפוסל באשתו לכהונה, כיוצא בו ביבמתו מועיל שאם אחד מהאחין נתן לה גט פסלה ואת כל צרותיה עליו ועל כל האחין, ואינה ניתרת בו לזר עד שיחלצו לה.
וכן המאמר שתקנו בה חכמים אינה קונה בה קנין גמור, שאם בא להוציא אחר המאמר, אינו יכול להוציאה בגט לבד, שלא נפקעה הזיקה על ידי המאמר, אלא צריכה גט למאמרה וחליצה לאפקועי הזיקה.
וכיון שאין מאמר קונה קנין גמור ולא גט דוחה דחייה גמורה, לפיכך מועיל המעשה שנעשה אחר כך, בין גט אחר גט, או מאמר אחר מאמר, או גט חליצה וביאה אחר המאמר, או מאמר וביאה וחליצה אחר גט, בין ביבם אחד ושתי יבמות, בין ביבמה אחת ושני יבמין, בין בשתי יבמות ושני יבמין.
[גט אחר גט]
כיצד, יבם שנתן גט ליבמתו וחזר ונתן גט לצרתה, נאסר בקרובות שתיהן. או שני יבמים שנתנו שניהם גט ליבמה אחת זה אחר זה, שניהם נאסרו בקרובותיה. או שני יבמין ושתי יבמות כל אחד נתן גט לאחת, כל אחד נאסר בקרובות של אותה שנתן לה גט.
וכשבאים להוציאה, למאן דאמר חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין, בשני יבמין ויבמה אחת, צריכה חליצה מכל אחד ואחד.
וכתב הרמב"ן: והוא הדין נמי ביבם אחד ושתי יבמות ונתן גט לשתיהן שצריך לחלוץ לשתיהן. מדברי רש"י ייראה דאפילו אם נאמר בשני יבמין ויבמה אחת צריכה חליצה מכל אחד ואחד, ביבם אחד ושתי יבמות נפטרה אחת בחליצת חבירתה.
ולמאן דאמר חליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין, בין בשני יבמין ויבמה אחת בין ביבם אחד ושתי יבמות סגי בחליצה אחת, וכן הוא דעת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
[מאמר גט חליצה וביאה אחר מאמר]
וכן יש מאמר אחר מאמר. שאם עשה מאמר בזו ואחר כך בזו, או אחין בה או בחברתה, כל אחת צריכה גט למאמרה, וחליצה לאחת מהן לפטור שתיהן.
וכן אם עשה מאמר בזו, ואחר כך נתן גט או חלץ לה או לצרתה, או שבא על צרתה, או שאחר המאמר שלו נתן לה אחיו גט או חלץ לה או לצרתה או שבא עליה או על צרתה, מועיל מה שנעשה אחר מאמר לאסור בעלת המאמר וליאסר בקרובותיה, במעשה שנעשה אחר המאמר, ולהצריך גט למאמר וביאה שנעשה אחריו.
וזה תקנתם. עשה בה מאמר ונתן לה גט, צריכה חליצה. עשה בה מאמר וחלץ, צריכה גט.
עשה מאמר בזו ונתן הוא או אחיו גט לזו, נותן גט לבעלת המאמר, והוא או אחיו חולצין לאחת מהן לאיזו שירצה ותפטר האחרת, דקיימא לן בעלת גט ובעלת המאמר כי הדדי נינהו, ופירש רש"י כי הדדי נינהו וחולץ לאיזו שירצה ותפטר צרתה. והריב"ם פירש ששתיהן צריכות חליצה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לפירוש רש"י.
עשה מאמר בזו ובעל הוא או אחיו צרתה, צריכות שתי גיטין וחליצה לאחת מהן.
עשה מאמר בזו וחלץ הוא או אחיו לזו, בעלת המאמר צריכה גט.
[מעשים שאחר גט]
וכן אם נתן לה גט ואחר כך בא עליה או עשה בה מאמר או בחבירתה או שחלץ לחבירתה, או שאחר הגט שלו עשה בה אחיו מאמר או בא עליה או חלץ לה או לחבירתה, מועיל מה שנעשה אחר הגט ליאסור[1] בקרובותיה, ולהצריך גט למאמר שנעשה אחריו.
וזה תקנתא. נתן לה גט ואחר כך בא עליה או עשה בה מאמר, צריכה גט וחליצה.
נתן לה גט ואחר כך בא הוא או אחיו על צרתה או שעשו בה מאמר, זו שבא עליה או שעשו בה מאמר צריכה גט וחליצה לאחד מהן לפטור שתיהן.
[מעשים שאחר ביאה או חליצה]
הבעילה קונה קנין גמור, וכן חליצה דוחה דחייה גמורה, לפיכך אין המעשה שנעשה אחריהן מועיל, לא לפסול את זו, ולא לאסור בקרובות.
כיצד בא על יבמתו וחזר הוא או אחיו וחלץ לה או לצרתה, אין אותה החליצה כלום. וכן אם אחיו חזר ונתן לה גט או לצרתה, אינו כלום. וכן אם חזר ועשה בה מאמר או בעל, אינו כלום שכבר היא אשתו של אחיו ואין הקידושין תופסין באשת איש.
אבל אם בא הוא או אחיו על צרתה או עשו בה מאמר, צריכה גט.
וכן אם חלץ ליבמתו וחזר הוא או אחיו וחלצו לצרתה, אין אותה חליצה כלום לאסור בקרובותיה. או שני יבמים שחלצו ליבמה אחת זה אחר זה, אין חליצת האחרונה כלום ומותר בקרובותיה.
אבל אם אחר שחלץ ליבמתו, בעל או קדש הוא או אחיו אותה או צרתה, תפשי להו בהן קדושין וצריכה גט, בין קדשה לשם אישות כגון שקדשה סתם, בין לשם יבמות כגון שאמר לה "הרי את מקודשת לי לזיקת יבמין". והראב"ד כתב: קדשה לשם יבמין אינו כלום ואינה צריכה גט, וכן כתב הרמב"ם. ורב אלפס כתב כסברא ראשונה, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
והא דאין מעשה מועיל אחר ביאה, דוקא בביאה כשרה שלא קדם לה מעשה אחר, אבל ביאה פסולה, כגון שנתן גט לזו ובעל את זו, או עשה מאמר בזו ובעל את זו, מועיל מעשה שיעשו אחריה, שאם יחלוץ הוא או אחיו לשלישית, יאסרו בקרובותיה וגם היא לא סגי לה בגט דאכתי נשאר בה זיקה.
אבל חליצה, אפילו היא פסולה שקדם לה מעשה אחר, כגון שנתן גט בזו או מאמר בזו ואחר כך חלץ לה או לצרתה, אפילו הכי אין מועיל אחריה כלום.
[גט לזיקה או למאמר]
עשה מאמר ביבמתו ואחר כך נתן לה גט לזיקתו, פסלה עליו ועל כל האחין, וצריכה גט למאמרה וחליצה לזיקתה.
נתן גט למאמרה ולא לזיקתה, נשארה זקוקה כמו שהיתה. ופירש רש"י שאינה מותרת אלא לשאר האחין אבל המגרש אסור בה, וכן כתב הרמב"ם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שהיא מותרת אף למגרש, וכן כתב הראב"ד.
[ביאת ומאמר בן ט']
ביאת בן ט' כמאמר בגדול. לפיכך בא על היבמה, פסלה על כל האחין.
ואם אחר שבא עליה, חזר אחיו הגדול ובא על צרתה, או שנתן לה גט, או חלץ לה או לצרתה, פסלה על הקטן.
וכן אם חזר הקטן ובא על צרתה, או שאחיו בן ט' בא עליה או על צרתה, פסלה עליו כדין מאמר אחר מאמר.
וכן אם עשה הגדול מאמר ביבמה וחזר אחיו בן ט' ובא עליה או על צרתה, פסלה עליו כדין מאמר אחר מאמר.
ומאמרו של בן ט' אינו חשוב כמאמר בגדול, ואינו מועיל אלא בתחילה אבל לא בסוף.
כיצד, עשה קטן מאמר, מועיל לפוסלה על האחין. אבל אם עשה הגדול מאמר וחזר בן ט' ועשה בה מאמר או בצרתה, אינו מועיל לפוסלה על האח הגדול. אבל מאמרו של בן ט' אחר מאמר בן ט', איכא למימר שמועיל כיון שמאמר הראשון מבן ט'.
וגט וחליצה אין לקטן כלל לא בתחילה ולא בסוף.
[חליצה לאחת אם פוטרת צרתה]
גדול שעשה מאמר ביבמה או נתן לה גט ולה צרה, כשבא לחלוץ אחת מהן ולהתירן, אין חליצת בעלת הגט או בעלת מאמר פוטרת הצרה, אבל חליצת הצרה פוטרת לבעלת הגט לגמרי, ולבעלת המאמר מחליצה וצריכה עוד גט למאמר.
ואם עשה מאמר בזו ונתן גט לזו, חולץ לאיזו שירצה ופוטר השנייה כדפרישית לעיל.
וכתב הרמב"ם: וכן אם נפלו לפניו איסור לאו או איסור עשה וצרתה, חלץ לאסורה לא הותרה הצרה חלץ לצרה הותרה האסורה.
[חליצה פסולה]
ג' אחיות יבמות שנפלו לפני ב' אחין יבמין, אם נפלו כאחד, שלא הספיקה ראשונה לחלוץ עד שנפלה שניה ושלישית, קאמר רב ששלשתן צריכות חליצה מכל אחד מהאחין. ואם נפלה האחת תחילה וחלץ לה אחד מהם, כשתיפול השנייה יחלוץ השני, וכשתיפול השלישית צריכה חליצה מכל אחד ואחד, שחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין. ושמואל אמר בין שנפלו כאחד בין בזה אחר זה חולץ לכולן. ואיכא תרי שנויין בגמרא. לשינויא קמא אחד חולץ לאחת והשני לשנייה ואחד מהם איזה שירצה חולץ לשלישית, דכל היכא דמצי למיחלץ חליצה כשרה לא תחלץ חליצה גרועה, ולאידך שינויא אחד חולץ לכולן אפילו בתחילה, דלפטור נפשה פטרה אפילו בחליצה גרועה.
ופסק הרמ"ה כרב, וכן פסק הרמב"ן.
והרמב"ם כתב: יבמות רבות שנפלו מבית אחד, שנבעלה אחת מהן ביאה פסולה או שניתן לה מאמר פסול, כולן נאסרות ליבום, וצריכה גט אותה שנבעלה או שניתן לה המאמר, וצריכה אחת מהן חליצה להתירה לשוק. נחלצה אחת מהן חליצה פסולה, הותרה לינשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לאותה שנחלצה חליצה פסולה, שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין. עד כאן. וייראה מדבריו שפוסק כשמואל וכשינויא קמא, דלפטור נפשה אם אפשר בחליצה כשרה לא תחלוץ חליצה גרועה, הילכך לכתחלה זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואחד מהם לשלישית, ואי עבר חד וחלץ לכולהו מאי דעבד עבד. ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
[שתי יבמות מבית אחד]]
כתב הרמב"ם: שני יבמין שיבמו שני[2] יבמות הבאות מבית אחד ולא נודע מי יבם תחילה, שניהם יוציאו בגט ויותרו לזרים ואסורות ליבמיהם, לפיכך ראובן שהיה בירושלים ולו שתי נשים אחת בעכו ואחת בצור ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור ושמעו שמת ראובן, לא ייבם אחד מהם עד שידע מה עשה אחיו, קדם אחד מהם ויבם אין מוציאין מידו עד שיודע שאחיו יבם תחילה. רצה לחלוץ קודם שידע מה שעשה אחיו אין מונעין אותו.
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אע"פ שמן התורה גט לא מעלה ולא מוריד ביבמה תקנו חכמים שכל גט שפוסל באשתו לכהונה כיוצא בו ביבמתו מועיל כולי וכן המאמר שתקנו בה חכמים אינו קונה בה קנין גמור כו' כל זה פשוט בפרק ר"ג (דף נ:) ואמרו שם מ"ט אמור רבנן גט ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי גט להוציאה וחליצה להוציאה ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהני ואתי למיבעל אחר חליצה ומ"ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני ואתי למיבעל אחר ביאה ופירש"י מ"ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני לאסור חבירתה עליו ואתו למיבעל אחר ביאה וה"ל בונה ב' בתים דאיסורא דאורייתא ומה שתלה רבינו הדבר בגט שפוסל באשתו לכהונה שם (דף נב:) בעא מיניה אביי מרבה נתן לה גט וא"ל הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם מהו גט יבמה דרבנן הוא גט שמהני בא"א מהני ביבמה גט דלא מהני בא"א לא מהני ביבמה או דילמא אתי לאיחלופי בגיטא מתקיף לה רבה בר חנן אלא מעתה יהיב לה ניירא בעלמא הכי נמי דפסלה א"ל התם לא פסיל בכהונה הכא קפסיל בכהונה דתניא אשה גרושה מאישה לא יקחו אפי' לא נתגרשה אלא מאישה לא יקחו היינו ריח הגט שפוסל בכהונה ומשמע דלמיפשט בעיא אמר רבא הכי וכן כתב הרא"ש וז"ל א"ל חיישינן דילמא אתי לאיחלופי בגיטא דגט ביבמה אינו אלא לפסול וגט זה הואיל ופוסל בכהונה אי לא פסיל הכא אתי למימר דגט מעליא נמי לא פסיל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה:
וכיון שאין מאמר קונה קנין גמור ולא גט דוחה דחייה גמורה לפיכך מועיל המעשה שנעשה אח"כ בין גט אחר גט או מאמר אחר מאמר או גט חליצה וביאה אחר המאמר או מאמר וביאה וחליצה אחר גט בין ביבם אחד וב' יבמות בין ביבמה אחת וב' יבמין בין בב' יבמין וב' יבמות כיצד יבם שנתן גט ליבמתו וחזר ונתן גט לצרה נאסר בקרובות שתיהן או ב' יבמים שנתנו גט ליבמה אחת זה אחר זה שניהם נאסרו בקרובותיה או ב' יבמין וב' יבמות כל אחת נתן גט לאחת כל אחד נאסר בקרובות של אותה שנתן לה גט כך היא הגירסא האמיתית בספרי רבינו המדוייקים ודברים אלו מבוארים בפרק ר"ג (דף נ: נא.) אליבא דחכמים דסברי יש גט אחר גט ויש מאמר אחר מאמר והלכתא כותייהו:
וכשבאים להוציא' למ"ד חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין בשני יבמים ויבמה אחת צריכה חליצה מכל א' וא' וכתב הרמב"ן וה"הנמי ביבם א' וב' יבמות וכו' ולמ"ד חליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין כולי וכן הוא דעת א"א ז"ל הא דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין או לא איתיה בריש פרק ד' אחין (כז:) ויתבאר בסוף סי' זה:
וכן יש מאמר אחר מאמר שאם עשה מאמר בזו ואח"כ בזו או אחין בה או בחבירתה כל אחת צריכה גט למאמרה וחליצה לאחת מהן לפטור את שתיהן מבואר בפרק ר"ג שם:
וכן אם עשה מאמר בזו ואח"כ נתן גט או חלץ לה או לצרתה או שבא על צרתה או שאחר המאמר שלו נתן לה אחיו גט או חלץ לה או לצרתה או שבא עליה או על צרתה מועיל מה שנעשה אחר מאמר לאסור בעלת המאמר וליאסר בקרובות במעשה שנעשה אחר המאמר ולהצריך גט למאמר וביאה שנעשה אחריו כך הוא הנוסחא האמיתית בספרי רבי' המדוייקים ודברים אלו מתבארים והולכים בסמוך ומ"ש וזה תקנתם עשה בה מאמר ונתן לה גט צריכה חליצה עשה בה מאמר וחלץ צריכה גט עשה מאמר בזו ונתן גט לזו נותן גט לבעלת המאמר והוא או אחיו חולצין לאחת מהן שם במשנה ופירש"י צריכה הימנו חליצה ואם רצה לכנוס לא יכנוס דכיון דהתחיל בגירושי' קיימא עליה בלא יבנה: צריכה הימנו גט. דחליצה אפקעתא לזיקה ובעיא גט לאפקועי קידושין דיליה דחליצה לא מפקעא קידושין:
מאמר בזו וגט לזו פסל גט של אחרונה את הראשונה דקם ליה בלא יבנה וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו דחליצה לא מפקעא קידושין וגט לא מפקע זיקה:
ומ"ש והוא או אחיו חולצין לאחת מהן לאיזו שירצה ותפטר האחרת דקי"ל בעלת הגט ובעלת המאמר כי הדדי נינהו בר"פ ד' אחין (כז:) איבעיא להו בעלת הגט ובעלת מאמר איזו מהן קודמת ופירש"י אחיו שמת ולו ב' נשים ועשה זה מאמר לזו וגט לזו ושוב אסור לייבם דקם ליה בלא יבנה כיון שהתחיל לגרש אי זו מהן הגונה לחלוץ ולפטור צרתה ואסיקנא דכי הדדי נינהו:
ומ"ש ופירש"י דכי הדדי נינהו וחולץ לאי זו שירצה ותפטר צרתה: ומ"ש והריב"ם פירש ששתיהן צריכות חליצה וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לפירש"י שם עשה מאמר בזו ובעל הוא או אחיו לזו בעלת המאמר צריכה גט שם במשנה מאמר בזו ובעל את זו צריכות ב' גיטין וחליצה ופירש"י מאמר לזו ובעל את זו אסור לקיימה דהואיל וקמייתא אגידא ביה ה"ל ב' בתים וצריכות שני גיטין זו גט למאמר וזו גט לביאתו וחליצה לאחת מהן ופוטרת צרתה אבל בגט לחודיה לא נפקא בעלת ביאה הואיל דביאה פסולה היא ע"כ ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב כן:
וכן אם נתן לה גט ואח"כ בא עליה או עשה בה מאמר או בחבירתה או שחלץ לחבירתה או שאחר הגט שלו עשה בה אחיו מאמר או בא עליה או חלץ לה או לחבירתה מועיל מה שנעשה אחר הגט ליאסר בקרובותיה ולהצריך גט למאמר שנעשה אחריו מתבאר והולך בסמוך:
וזה תקנתא נתן לה גט ואח"כ בא עליה או עשה בה מאמר צריכה גט וחליצה נתן לה גט ואח"כ בא הוא או אחיו על צרתה או שעשו בה מאמר זו שבא עליה או שעשו בה מאמר צריכה גט וחליצה לאחד מהן לפטור שתיהן כך הוא הנוסחא האמיתית בספרי רבי' המדוייקים ודברים אלו מבוארים במשנה פרק ר"ג ופירש"י נתן גט ועשה מאמר. באותה יבמה עצמה אפי' ר"ג מודה דיש מאמר אחר הגט דמספקא ליה אי גט דחי או לא ודילמא גט לא דחי ואהני מאמר יבמין בה וכ"ש לרבנן דאמרי גט דוחה קצת ומשייר קצת אהני מאמר למיקני שיורא דגט וצריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו וייבומי לא דמגט קמא קיימא עליה בלא יבנה נתן גט ובעל אסור לקיימה דקמה עליה בלא יבנה וצריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו ובגט לחודיה לא מיפטרא כשאר כונס את יבמתו שיכול לפוטרה בגט משום דהא ביאה פסולה משום גט קמא ולא קניא לגמרי: גט לזו ובעל את זו צריכה גט וחליצה. ואסור לקיימה דקמה עליה בלא יבנה משום גט דראשונה ובגט לחודיה לא נפקא משום דביאה פסולה היא:
הבעילה קונה קנין גמור וכן החליצה דוחה דחייה גמורה לפיכך אין המעשה שנעשה אחריהם מועיל לא לפסול את זו ולא לאסור בקרובות כיצד בא על יבמתו וחזר הוא או אחיו וחלץ לה או לצרתה אין אותה החליצה כלום וכן אם אחיו חזר ונתן לה גט או לצרתה אינו כלום וכן אם חזר ועשה בה מאמר או בעל אינו כלום שכבר היא אשתו של אחיו ואין הקידושין תופסין בא"א הכל מבואר במשנה פ' רבן גמליאל שם:
ומ"ש אבל אם בא הוא או אחיו על צרתה או עשו בה מאמר צריכה גט יתבאר בסמוך וכן אם חלץ ליבמתו וחזר הוא או אחיו וחלצו לצרתה אין אותה החליצה כלום ליאסר בקרובותיה או ב' יבמים שחלצו ליבמה אחת זה אחר זה אין חליצת האחרונה כלום ומותר בקרובותיה מבואר במשנה פ' ר"ג שם:
ומ"ש אבל אם אחר שחלץ ליבמתו בעל או קדש הוא או אחיו אותה או צרתה תפסי להו בהן קידושין וצריכה גט במשנה פרק ר"ג קתני בהני אין אחר חליצה כלום ואיתמר עלה בגמרא אמר רב יהודה א"ר זו דברי ר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכמים אומרים יש אחר חליצה כלום וידוע הוא דהלכה כחכמים וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל והא נמי דתנן אבל לא אחר בעילה כלום ותנן נמי הבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום אליבא דהאי תנא הוא אבל לרבנן הבעילה נמי יש אחריה כגון שני יבמות הבאות מבית אחד שנפלו לפני ב' אחים ובא אחד מהן על אחת וחזר הוא או אחיו וקדש צרתה צריכה הימנו גט דקי"ל דחייבי עשה הוא כדאמרינן בפ"ק (יא.) איתמר הבא על יבמתו וחזר הוא או אחד מן האחין ובא על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת וקי"ל (פסחים עד:) היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל עכ"ל וזהו שכתב רבינו לעיל בסמוך אבל אם בא הוא או אחיו על צרתה או עשו בה מאמר צריכה גט וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה:
ומ"ש רבינו בין קדשה לשם אישות כגון שקדשה סתם בין לשם יבמות כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי לזיקת יבמין בפרק ר"ג (דף נב:) תנ"ה א"ר אין הדברים הללו אלא לדברי רבי עקיבא שהיה עושה חלוצה כערוה אבל חכמים אומרים יש אחר חליצה כלום ואני אומר אימתי בזמן שקדשה לשם אישות אבל קדשה לשם יבמות אין אחר חליצה כלום תניא אידך החולץ ליבמתו וחזר וקדשה רבי אומר אם קדשה לשם אישות צריכה הימנו גט אבל קדשה לשם יבמות אינה צריכה הימנו גט וחכ"א בין שקדשה לשם אישות בין שקדשה לשם יבמות צריכה הימנו גט אמר רב יוסף מ"ט דרבי עשאוהו כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני א"ל אביי מי דמי התם לא קא מכוין למיקני הכא קא מכוין למיקני הא לא דמיא אלא לעודר בנכסי גר זה וכסבור של גר אחר הוא דקני אלא אמר אביי הב"ע כגון דא"ל התקדשי לי במאמר יבמין רבי סבר מאמר עילוי זיקה קא רמי ואתיא חליצה אפקעתא לזיקה ורבנן סברי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי מעיקרא אילו א"ל התקדשי לי במאמר יבמין מי לא מהני השתא נמי מהני רבא אמר אי דאמר לה במאמר יבמין כ"ע ל"פ דמהני הב"ע כגון דאמר לה התקדשי לו בזיקת יבמים רבי סבר יש זיקה ואהני חליצה אפקעתיה לזיקה ורבנן סברי אין זיקה מעיקרא אילו א"ל התקדשי לי בזיקת יבמין מי לא מהני השתא נמי מהני. רב שרביא אמר בחליצה כשרה אי דא"ל התקדשי לי בזיקת יבמין כ"ע ל"פ דלא מהני והכא בחליצה פסולה קמיפלגי מר סבר חליצה פסולה פוטרת ומ"ס אינה פוטרת רב אשי אמר דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת והכא ביש תנאי בחליצה קמיפלגי מ"ס יש תנאי בחליצה ומ"ס אין תנאי בחליצה רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה והכא בתנאי כפול קמיפלגי מ"ס בעינן תנאי כפול ומ"ס לא בעינן תנאי כפול ופירש"י אימתי. יש אחר חליצה תפיסת קידושין: בזמן שקדשה לשם אישות. בקידושין גמורין ולא במאמר יבמים דודאי קידושין תופסין בחייבי לאוין: אבל קדשה לשם יבמות אינם קידושין. שהרי אין כאן צד ייבום וה"ל קידושי טעות: יש זיקה. האי דתפיס מאמר בעלמא בכי האי לישנא משום דיש זיקה והשתא אתאי חליצתה פקעתה וליכא למימר הכי: אין זיקה. אין כח לזיקה ואפ"ה הוי מעיקרא מאמר: רב שרביא אמר אי דא"ל בזיקת יבמין כ"ע ל"פ דלא מהני. דיש זיקה ואתאי חליצתה ואפקעתה: והכא בחליצה פסולה. כגון שחלץ אחר הגט קמיפלגי רבנן סברי לא אפקעתה שפיר ויש אחריה כלום הילכך קני מאמר וכתב הרי"ף בהך פלוגתא דרבי ורבנן קא שקלי וטרו טובא לפרושי פלוגתייהו וכולהו טעמי דאיתאמרו בהאי פלוגתא לא סמכינן עלייהו דלאו אליבא דהילכתא נינהו אלא אוקימתא בעלמא נינהו וליתא לדרבי דקי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו הילכך בין שקדשה לשם אישות בין שקדשה לשם יבמות צריכה הימנו גט כרבנן עכ"ל:
וכתב הרא"ש ע"ז כתב הראב"ד ז"ל האי פיסקא לא מחוורתא שפיר דהני אוקימתות איכא מינייהו דהילכתא כרבי דהכא ודאי לכולהו דא"ל התקדשי לי בזיקת יבמין עסקינן ופליגי רבי ורבנן אי אית בה זיקה אחר חליצה אי לאו הילכך לרבא דאמר דפליגי ביש זיקה או לא הא קי"ל דיש זיקה ובתר חליצה ודאי אין זיקה וכי א"ל התקדשי בזיקת יבמים לאו כלום הוא ולדברי רב שרביא נמי הא קי"ל דהאי חליצה פסולה פוטרת כשמואל הלכך בתר חליצה אין כאן זיקה כלל ולדברי רב אשי נמי דאמר ביש תנאי בחליצה פליגי הא קי"ל דאין תנאי בחליצה ל"ש כפול ולא שנא שאינו כפול וחליצה מעלייתא היא ואין כאן זיקת יבמין הילכך קידושין לאו כלום הוא עכ"ל. והרמב"ן הודה לדבריו ואני אומר שהדין עם הרי"ף ז"ל ומה שהקשה עליו דלרבא דאמר דפליגי ביש זיקה הא קי"ל דיש זיקה ובתר חליצה ודאי אין זיקה אני אומר דהך פלוגתא אי יש זיקה או אין זיקה לא בפלוגתא דיש זיקה ואין זיקה דאיפליגו בה תנאי ואמוראי לעיל אלא ה"פ רבי סבר יש זיקה כלומר כיון דלא הזכיר מאמר אלא אמר התקדשי לי בזיקת יבמין לא הוי קידושין אי לא דיש זיקה ואתאי חליצה ואפקעיה לזיקה הילכך אי איפשר לקידושין שיחולו אחר שפקעה הזיקה ורבנן סברי אין זיקה אף ע"פ שלא הזכיר מאמר אלא זיקת יבמין אפילו אין זיקה התקינו רבנן קידושין ביבמה דהא זקוקה ועומדת היא לו ומעיקרא אילו אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין מי לא אהני אף ע"פ שאין הזיקה גורמת לו שיחול השתא נמי מהני אף ע"ג דפקעה הזיקה וגרסינן רב שרביא אומר אי א"ל התקדשי לי בזיקת יבמין כ"ע ל"פ דמהני וכן כל האוקימתות על דרך זה לכ"ע מהני והשתא אין נפקותא בכולהו אליבא דרבנן ומה שהקשה דק"ל לדברי רב שרביא דהא חליצה פסולה פוטרת כשמואל לא קשה מידי דתיקשי לך רב אשי דאמר דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת אמאי קאמר דהני תנאי סברי דלא כהילכתא דכיון דמצי למימר דכולהו סברי דפוטרת והכא לא מיירי בחליצה פסולה אלא ביש תנאי בחליצה קא מיפלגי וכן רבינא דאמר דכולהו סברי יש תנאי בחליצה ופליגי בתנאי כפול אמאי דחיק לאוקומי פלוגתייהו דלא כהלכתא דקי"ל דאין תנאי בחליצה אלא נראה להני אמוראי דבסברא מועטת אמרינן דלרבנן מהני מאמר יבמין או זיקת יבמין ואף אחר החליצה הילכך לרבא אף ע"ג דרבנן סברי יש זיקה הכא אין הקידושין תופסין מכח הזיקה כדפרישית הילכך מהני אף אחר חליצה ורב שרביא אמר דבזיקת יבמין אף רבי מודה ופליגי בחליצה פסולה דרבנן סברי דאינה פוטרת לענין זה שלא יועילו בה קידושין לשם יבמות אחריה דבקל אמרינן דמהני קידושין לשם יבמות אחר חליצה ורב אשי אמר דבחליצה פסולה אף רבי מודה ופליגי ביש תנאי בחליצה דרבנן סברי דיש תנאי בחליצה לענין זה שנשאר אחריה זיקה לתפוס בה קידושין לשם יבמות ורבינא אמר דאף בזה מודה רבי ופליגי בתנאי כפול עד כאן לשונו וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה דבין שקדשה לשם אישות בין קדשה לשם יבמות תפסו בה קידושין כרבנן ועיין בר"י:
והא דאין מעשה מועיל אחר ביאה דוקא בביאה כשרה שלא קדם לה מעשה אחר אבל ביאה פסולה כגון שנתן גט לזו ובעל לזו או עשה מאמר בזו ובעל את זו מועיל מעשה שיעשה אחריה שאם יחלוץ הוא או אחיו לשלישית יאסרו בקרובותיה וגם היא לא סגי לה בגט ואכתי נשאר בה זיקה אבל חליצה אפי' היא פסולה שקדם לה מעשה אחר כגון שנתן גט בזו או מאמר בזו ואחר כך חלץ לה או לצרתה אפי' הכי אין מועיל אחריה כלום בפרק ר"ג (דף נ:) תנן אין אחר חליצה כלום בין בתחלה בין באמצע בין בסוף והבעילה בזמן שהיא בתחילה אין אחריה כלום באמצע ובסוף יש אחריהן כלום נחמיה אומר אחת חליצה ואחת ביאה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף אין אחריהם כלום וידוע דהלכה כת"ק ופירש רש"י בין בתחלה בין באמצע. בין מאמר לגט כגון גט לזו וחלץ לזו וחזר ועשה בה מאמר או בבעלת הגט לא מהני מאמר ולא בעיא גט למאמרו: בסוף. אחר גט ומאמר חלץ אין אחריה כלום וחליצה גמורה היא ואי הדר עביד מאמר לא בעיא גט דחליצה גירושין גמורים היא וקמה עליה בלאו גמור ואף ע"ג דחליצה פסולה הואי: הביאה באמצע. כגון גט לזו ובעל לזו וחזר ועשה מאמר בשלישית אסור בקרובותיה: בסוף. גט לזו ומאמר לזו וחזר ובא על האחת יש אחר ביאה זו זיקת יבמין וכי מפיק לה בעיא חליצה ולא סגי לה בגט: וה"ז דפירש"י דאחר חליצה לא מהני מאמר כבר נתבאר דהיינו לר"ע דסבר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל לרבנן דפליגי עליה מהני מאמר אחר חליצה ולפיכך סתם רבינו דבריו וכתב אבל חליצה אפי' היא פסולה כו' אפ"ה אין מועיל אחריה כלום וסמך על מ"ש קודם לכן דהיינו דוקא בחזר הוא או אחיו וחלץ לה או לצרתה אבל אם בעל או קידש תפסי בה קידושין אחר חליצה כשרה וכ"ש אחר חליצה פסולה:
עשה מאמר ביבמתו ואחר כך נתן לה גט לזיקתה פסלה עליו ועל כל האחים וצריכה גט למאמרה וחליצה לזיקתה נתן גט למאמרה ולא לזיקתה נשארה זקוקה כמו שהיתה ופירש"י שאינה מותרת אלא לשאר האחין וכו' בפרק ד' אחין (דף לב.) אמר רבא נתן גט למאמרה הותרה צרתה אבל היא אסורה דמיחלפא בבעלת הגט איכא דאמרי אמר רבא נתן גט למאמרה הותרה אפי' היא מ"ט מאי דעבד בה שקליה ופירש"י מאי דעביד שקליה. ודוקא שפי' למאמרו ולא לזיקתו אבל סתמא קיימא בלא יבנה אכולהו אחים. וכתב הרא"ש ז"ל ואזלינן לקולא בשל סופרים כלישנא בתרא והוא שפירש למאמרו ולא לזיקתו ובפרק ר"ג (דף נב:) גרסינן בעי רב חנניא כתב גט למאמרו ולא לזיקתו לזיקתו ולא למאמרו מהו מאמר עילוי זיקה רמי וה"ל כמגרש חצי אשה ולא עשה כלום או דילמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ותפשוט ליה מדרבא דאמר נתן גט למאמרו הותרה צרתה לרבא פשיטא ליה לרב חנניא מיבעיא ליה וכתב הרא"ש ז"ל ומדפשיטא ליה לרבא עבדינן כוותיה ומהני אם נתן גט למאמרו ולא לזיקתו לזיקתו ולא למאמרו דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ורש"י פי' אם נתן גט למאמרו. ולא לזיקתו אסור. לו ומותרת לאחיו דמאמר דעבדיה שקליה ופש לה זיקה כדמעיקרא והתוספות כתבו דאין חילוק בין לו ובין אחיו דממ"נ להאי לישנא דאמר רבא הותרה אפי' היא אם כן ה"נ שריא אפילו לדידיה ולהך לישנא דאמר רבא דהיא אסורה משום דמחלפא בבעלת הגט א"כ ה"נ אסורה אפילו לאחיו דהא אם נתן גט ליבמתו אסרה על כל האחין ולא דמי להא דשרי רבא צרתה כשנתן גט למאמרו דהתם בב' יבמות הבאות מב' בתים איירי שאפילו היה נותן גט אף לזיקתה היתה האחרת מותרת לו ומיהו בזה יש חילוק אם נתן גט למאמרו חולץ לה ושריא ואם נתן לזיקתו צריכה עוד גט שני למאמרו כי הגט הראשון לא הפקיע המאמר עכ"ל:
ומ"ש רבינו שהרמב"ם כתב כפירש"י ז"ל הרמב"ם בפ"ה נתן מאמר ליבמתו וחזר ונתן גט למאמרו מה שעשה הרי בטלו והותרה ויראה לי שלא הותרה אלא לאחיו אבל זה שנתן הגט אסורה היא לו נתן גט לזיקתו ולא למאמרו פסלה עליו ועל שאר האחין כמו שביארנו וצריכה גט למאמרו וחליצה להתירה לזר עכ"ל: וכתב ה"ה נתן מאמר ליבמתו כו' בפ' ד' אחין אמר רבא נתן גט למאמרו כו' ופסק כלישנא בתרא להקל בשל דבריהם ופירש"י הותרה אפילו היא לאחין אבל לא לדידיה וזהו כדעת רבינו ובהשגות א"א בגמרא בלישנא בתרא אמרינן הותרה לו אפילו היא ע"כ סובר הרב ז"ל שכיון שאמרו סתם הותרה לו אפילו היא משמע אפילו לדידיה וכבר דחו טעם זה ואמרו דהתם קאי אמתני' דג' אחין נשואין ג' נשים נכריות ומת א' מהן ועשה בה הב' מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות לפי שיש אחת מהן שיש עליה זיקת ב' יבמין ועלה קאמר רבא שאם נתן גט למאמרו הותרה אפילו היא לאח הנשאר ויכול לייבמה אם ירצה ומ"ה לא איצטריך לפרושי דלדידיה אסורה וזה דעת הרשב"א ז"ל וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל עכ"ל ועיין בר"י:
ביאת בן ט' כמאמר בגדול ברייתא סוף פרק האשה רבה (דף צו.) ומ"ש לפיכך בא על היבמה פסלה על כל האחין ואם אחר שבא עליה חזר אחיו הגדול ובא על צרתה או שנתן לה גט או חלץ לה או לצרתה פסלה על הקטן וכן אם חזר הקטן ובא על צרתה או שאחיו בן ט' בא עליה או על צרתה פסלה עליו כדין מאמר אחר מאמר וכן אם עשה הגדול מאמר ביבמה וחזר אחיו בן ט' ובא עליה או על צרתה פסלה עליו כדין מאמר אחר מאמר ומאמרו של בן ט' אינו חשוב כמאמר בגדול ואינו מועיל אלא בתחלה אבל לבסוף לא כיצד עשה קטן מאמר מועיל לפוסלה על האחין אבל אם עשה הגדול מאמר וחזר בן ט' ועשה בה מאמר או בצרתה אינו מועיל לפסלה על האח הגדול אבל מאמרו של בן ט' אחר מאמר בן ט' איכא למימר שמועיל כיון שמאמר הראשון מבן ט' וגט וחליצה אין לקטן כלל אלא בתחלה ולא בסוף בסוף פרק האשה רבה (שם) תנן בן ט' שנים ויום אחד הוא פוסל ע"י אחין והאחין פוסלין על ידו אלא שהוא פוסל תחלה והאחין פוסלין תחלה וסוף כיצד בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו פסל ע"י אחין באו עליה אחין עשו בה מאמר נתנו גט או חליצה פסלו ע"י בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו ואח"כ בא עליה אחיו שהוא בן ט' שנים ויום אחד פוסל על ידו ר"ש אומר לא פוסל בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו ואח"כ בא על צרתה פוסל ע"י עצמו ר"ש אומר לא פוסל וידוע דהלכה כת"ק ופירש"י פוסלין על ידו דביאתה לא קניא לגמרי אלא כמאמר בעלמא והא קי"ל דיש מאמר וגט וביאה וחליצה אחר מאמר: פוסל על ידו. דה"ל כמאמר אחר מאמר דשניהם תופסין בה וכיון דבעיא גט משני קם כוליה ביתא עליה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה ובכגון דבביאת שני שגגה דאי במזיד הא קי"ל ביאתו ביאה ונהרגת עליו: פסלה. לראשונה על עצמו כ"ש לשנייה דבית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים וכיון דאין ביאתו בראשונה קנין גמור מהניא ביאת שנייה להצריכה גט וכיון דצריכה גט קם כוליה ביתא בלא יבנה ובגמרא (שם) בן ט' שנים ויום אחד תחלה פסיל בסוף לא פסיל והא תני רב זביד בר אושעיא העושה מאמר ביבמתו ואח"כ בא אחיו בן ט' שנים ויום אחד עליה פסלה אמרי ביאה פסיל אפילו בסוף מאמר תחלה פסיל בסוף לא פסיל וביאה אפי' בסוף פסיל והא קתני אלא שהוא פוסל תחלה והן תחלה וסוף כיצד בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו כו' חסורי מחסרא וה"ק בן ט' שנים ויום א' הוא פוסל תחלה והם פוסלים תחלה וסוף בד"א במאמר אבל ביאה פוסלת אפי' בסוף כיצד בן ט' שנים ויום אחד הבע"י פסל ע"י אחין ומי אית ליה מאמר כלל ע"י אחין והתניא בן ט' שנים ויום אחד הוא פוסל בדבר אחד והאחין פוסלין על ידו בד' דברים הוא פוסל ע"י אחים בביאה והאחין פוסלין על ידו בביאה במאמר בגט ובחליצה ביאה דפסלה בין בתחלה בין בסוף פסיקא ליה מאמר דבתחלה פסיל בסוף לא פסיל לא פסיקא ליה איתמר נמי א"ר יהודה אמר שמואל יש לו גט וכן א"ר תחליפא בר אבימי יש לו מאמר תנ"ה יש לו גט ויש לו מאמר דברי ר"מ וסבר ר"מ יש לו גט והתניא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ר"מ אומר עשו חליצת בן ט' כגט בגדול ואם איתא ליתני כגיטו א"ר הונא בריה דרב יהושע אית ליה וזוטר לר"ג דאמר אין גט אחר גט ה"מ בגדול אחר גדול וקטן אחר קטן אבל קטן אחר גדול מהני לרבנן דאמרי יש גט אחר גט ה"מ בגדול אחר גדול וקטן אחר קטן אבל קטן אחר גדול לא מהני וכ' הרא"ש נראה דלר"מ דאמר יש לו חליצה כ"ש ביאה אבל לרבנן דוקא ביאה יש לו אבל חליצה אין לו כלל ומתני' וברייתא דלעיל דקתני בן ט' פוסל ע"י אחין בדרך אחד והאחין פוסלין על ידו בד' דרכים רבנן הוא דלר"מ חליצה פוסלת תחלה וסוף כגט של גדול והשתא לר"מ יש לו גט וכ"ש מאמר אבל לרבנן מאמר יש לו כדמוכח לעיל דמאמר בתחלה פוסל אבל בגט שהוא במקום חליצה לא והא דקאמרי רבנן כמאמר בגדול ולא אמרו עשו ביאתו כמאמרו י"ל דאית ליה מאמר וזוטר כדשני בגט לר"מ ונראה דהלכה כרבנן וביאתו פוסלת תחלה וסוף ומאמרו דוקא תחלה ומהאי טעמא נמי לא אמרו חכמים ביאתו כמאמרו וחליצה וגט אין לו והא דאמר שמואל גט יש לו אליבא דר"מ קאמר דלא תימא מדקאמר כגט בגדול אלמא קטן אין לו גט וכן הא דאמר יש לו מאמר אליבא דרבנן קאמר דלא תימא מדקאמר כמאמר בגדול אלמא קטן אין לו מאמר דאי אליבא דחד תנא קאמר שמואל כיון דאמר דיש לו גט כ"ש מאמר עכ"ל וגם הרמב"ם בפ"ה פסק כת"ק דברייתא דפליג על ר"מ וכתב ה"ה שכן נראה מן ההלכות וגם בעל המאור כ' שכן הדברים מוכיחים דע"כ לא קאמר בגמרא יש לו גט אלא לטעמיה דר"מ דאמר יש לו חליצה אבל לרבנן דאמרי אין חליצת קטן כלום ה"ה לגיטו ע"כ ונתבארו דברי רבינו ור"י כתב סברא אחרת בשם הרמ"ה ואיכא למידק במ"ש רבינו ואם אחר שבא עליה חזר אחיו הגדול ובא על צרתה או שנתן לה גט כו' למה לא כתב חזר אחיו הגדול ובא עליה או על צרתה ואפשר כיון דכתב שאם חזר אחיו הגדול ובא על צרתה פסלה על הקטן כ"ש אם בא עליה בעצמה ומיהו אכתי איכא למידק למה השמיט שאם עשה בה אחיו הגדול מאמר פסלה על הקטן כדתנן בהדיא וגם הרמב"ם ז"ל בפ"ה השמיט זה ויש לתמוה עליהם:
גדול שעשה מאמר ביבמה או נתן לה גט ולה צרה כשבא לחלוץ אחד מהם ולהתירן אין חליצת בעלת הגט או בעלת המאמר פוטרת הצרה אבל חליצת הצרה פוטרת לבעלת הגט לגמרי ולבעלת המאמר מחליצה וצריכה עוד גט למאמרה בר"פ ד' אחין (דף כז.) אמר שמואל חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת הגט חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת המאמר ופירש"י לבעלת הגט. ב' יבמות מאח א' ונתן יבם גט לא' מהן שוב אין חליצתה הוגנת כ"כ דקלישא זיקתה ואם חלץ לה לא נפטרה צרה: חלץ לבעלת מאמר. עשה מאמר באחד מנשי המת ואח"כ חלץ לה לא נפטרה צרה שחליצה זו אינה פוטרת לגמרי שעדיין צריכה גט למאמרו כדתנן בפרק ר"ג ואע"ג דיהיב לה גט אחר דחליץ לה הוא דמהניא אבל צרתה צריכה חליצה אבל חלץ לצרה נפטרה בעלת המאמר מחליצה ואינה צריכה אלא גט למאמרו: ומ"ש ואם עשה מאמר בזו ונתן גט לזו חולץ לאיזו שירצה ופוטר השנייה שם בעיא ואיפשיטא דכי הדדי נינהו ור"י פירש דהיינו לומר ששתיהן צריכות חליצה אבל רש"י פירש דהיינו לומר שחולץ לאי זו שירצה ותפטר צרתה. וכבר כתב רבינו כן בראש סימן זה ולפי שהרא"ש הסכים לפירש"י סתם רבינו הדברים כפירש"י:
וכתב הרמב"ם ז"ל וכן אם נפלו לפניו איסור לאו או איסור עשה וצרתה כו' בפ"ז כתב כן גבי חלץ לאחיות ולא נפטרו צרות כו' וז"ל יראה לי שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שנייה או מחייבי לאוין או מחייבי עשה שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה חלץ לצרה הותרה האסורה: וכתב ה"ה סברת רבינו בזה נראית נכונה שהרי חליצה פסולה הנזכרת בסמוך היא מפני שאין האחיות מתייבמות משום דהויא כל חדא אחות אשה בזיקה ואין זה אלא מדרבנן ואעפ"כ אין חליצתה פוטרת צרתה וא"כ מ"ש שנייה או חייבי עשה וחייבי לאוין שכולן אינן עולות ליבום ולמה תפטור חליצתן צרותיהן אלא משמע דכולן שוות אבל בה"ג ז"ל כתב מי שהיה נשוי ב' נשים שנייה ליבם ואחרת כשהוא מייבם מייבם לאחרת כשהוא חולץ חולץ לשנייה ע"כ וזה היפך מדברי רבינו ויש מן המפרשים סוברים כן ואומרים שלא אמרו חליצה פסולה אינה פוטרת אלא כגון שנאסרה עליו בזיקה כגון זו דאחיות או שעשה בה מאמר או נתן לה גט או חליצת מעוברת או האשה שהלך בעלה למ"ה ושמע שמת ולא מת כמו שאכתוב בפ"ט אבל בשנייה וכיוצא באלו שהן אסורות מתחלתה חליצה כשרה הוא ופוטרת צרתה אלו דבריהם ואין בחילוק זה טעם נכון אלא שסמכו על התוס' דקתני היתה הא' אסורה על א' מן האחין איסור ערוה וחלץ לה לא עשה כלום ולא פטר צרתה אלא או היא או צרתה מתייבמת לשאר אחין פי' אפי' מתייבמת היתה איסור מצוה ואיסור קדושה פי' שניות וחייבי לאוין חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה ע"כ ואיפשר שדעת רבינו דהך ברייתא אתיא דלא כשמואל וכיון שלא הקשו ממנה בגמר' לשמואל לא סמכי' עלה דאם איתא ה"ל לאתויי בגמרא וא"ת שיש חילוק ביניהן ושמואל מודה בזו ה"ל לפרושי והברייתא הנזכרת פרק כיצד איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרתה י"ל דצרתה שהיא [כיוצא בה] קאמר אלא שאין זה מספיק לתרץ דברי רבי' לפי דעתו שהוא סובר דחליצה פסולה אינה פוטרת כיוצא בה כמ"ש בפ"ה וברייתא זו צריכה תלמוד לפי דבריו ז"ל עכ"ל:
ג' אחיות יבמות שנפלו לפני ב' אחים יבמים נפלו כאחת שלא הספיקה ראשונה לחלוץ עד שכפלה שנייה ושלישית כו' בר"פ ד' אחין (דף כו.) אמר רבה בר רב הונא אמר רב ג' אחיות יבמות שנפלו לפני ב' אחין יבמין זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואמצעית צריכה חליצה משניהם א"ל רבא מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם קסברת יש זיקה וה"ל חליצה פסולה וחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין אי הכי קמייתא נמי אי דנפול בבת אחת הכי נמי לא צריכא דנפול בזו אחר זו נפלה חדא חלץ לה ראובן נפלה אידך חלץ לה שמעון נפלה אידך חלץ לה האי מפקע זיקתו חלץ לה האי מפקע זיקתו והאמר רב אין זיקה לדברי האומר יש זיקה קאמר ושמואל אמר אחד חולץ לכולן מכדי שמעינן לשמואל דאמר חליצה מעליא בעינן דאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות הכא דקיימא חליצה דשמעון כשרה חלץ לה ראובן חליצה פסולה מאי אחד חולץ לכולן נמי דקאמר אאמצעית והא כולן קאמר כיון דרובא גביה קרי ליה כולן ואב"א כי קאמר שמואל חליצה מעליא בעינן ה"מ למיפטר צרתה אבל מיפטר נפשה פטרה ופירש"י מדקאמר צריכה חליצה קסבר יש זיקה וה"ל חליצה פסולה וחליצה פסולה צריכה לחזור וכו' כלומר מדקאמרת צריכה חליצה משניהם קסברת אלימא מצות זיקת יבמין למרמי אתרוייהו והך חליצה ע"כ חליצה פסולה היא כלומר גרועה שאם רצה לייבם אינו יכול דאחות חלוצתו היא הילכך לא מעלייתא היא וצריכה לחזר על כולן דלא מפקעא זיקה דתרוייהו בחליצה דחד משום דאלימא זיקה ורמי אתרוייהו: קמייתא. ב' ראשונות נמי ליבעו חליצה משניהם דחליצתו נמי לא מעלייתא היא דאי בעי ליבומי לא מצי הואיל ויש זיקה: בבת אחת. כלומר אם באו לחלוץ כאחת שלא הספיקה הראשונה לחלוץ עד שכפלה גם השנייה והשלישית ה"נ דכולן צריכות לחזר אחר כל האחין הכא דנפלו זו אחר זו נפילתה של זו אחר חליצתה של זו נפלה לה חדא חלץ לה ראובן וחליצה כשרה היתה שאם רצה יכול לייבם נפלה אידך חלץ לה שמעון וגם זו כשרה שאם רצה מייבם ואין כאן אחות זקוקה שכבר חלצה אחותה קודם נפילה זו נפלה שלישית אי בעי ליבומי לא מצי דאחות חלוצת שניהם היא ובולא כלום נמי לא נפקא דאחות חלוצה אינה אלא מד"ס הילכך חלץ האי חליצה כל דהו ולאו מעלייתא היא שאם חפץ לא ייבם ומיהו חליצתו וזיקתו שוות שתיהן לגרוע ופקעה זיקתו בחליצתו וחלץ האי מפקע זיקה: היכא דקיימא חליצה דשמעון חליצה כשרה. לחלוץ לשנייה שהוא לא חלץ לראשונה חלץ לה ראובן חליצה פסולה בתמיה ראובן שחלץ לראשונה והויא הך אחות חלוצתו ולא חליצה מעליא היא כדשמעון דזיקה גרידתא היא: אאמצעית. כלומר השלישית לאחר שחלץ שמעון לשנייה שהיא על שניהם אחות חלוצה ושניהם שוין בה וקסבר חליצה פסולה אין צריכה לחזור על כל האחין: כיון דרובא גביה. שהחולץ לשלישית חלץ לשתים: למפטר צרה. כדקאמרי' לא נפטרו צרות: אבל נפשה פטרה. בחליצה כל דהו הילכך א' חולץ לג' היכא דליכא צרות בהדייהו: וכתב נמוקי יוסף והכי הלכתא כשמואל ואע"ג דבעלמא הלכתא כרב באיסורי שאני הכא דלרב אליבא דנפשיה כשרה דאיהו סבר אין זיקה ולא אמרה למילתיה אלא אליבא דשמואל דסבר יש זיקה וכיון דלשמואל שרי ניחא וכתב הרא"ש רב אלפס לא הביא שינוייא קמא מאי אחד חולץ לכולן אאמצעית משום דחשיב לשינוייא בתרא עיקר ופטרה נפשה בחליצה גרועה ואינה צריכה לחלוץ משניהם ונראה דשינוייא קמא עיקר כי הוא אליבא דרב אשי כמו שהקשה ר"י וכו' הילכך האי שינוייא עיקר ודוקא אמצעית חולצת מאחד אבל שתים הראשונות אי נפול בבת אחת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת עכ"ל ובתר הכי אהא דאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות כו' וכתב הרי"ף עלה פסקו רבוותא הלכתא כשמואל כתב הרא"ש וז"ל כתב הראב"ד ז"ל האי פיסקא כשמואל לא הוה צריכא אהא מילתא דהא ליכא פלוגתא עילויה אלא אפלוגתא דלעיל קאי דפליג בהדי רב בחליצה פסולה דא"ר צריכה לחזר על כל האחין ופסקו כוותיה דשמואל מיהו ה"מ גבי אמצעית אבל בתרתי קמייתא כיון דאיכא ב' יבמין זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת דכל מאי דאיפשר לאהדורי בתר חליצה כשרה מהדרינן ואפי' למפטר נפשה ואם עבר וחלץ נמי חד לכולהו מאי דעבד עבד ושריין לעלמא עכ"ל הראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל כתב דלדברי רב אלפס הלכה כרב דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין דהכי קיימא לן הלכתא כרב באיסורי והוצרכו לפסוק במימרא בתרייתא דשמואל במאי דאמר חלץ לצרות נפטרו אחיות דלא תימא כל חליצה פסולה צריכה לחזר ואלו שתיהן חלוצות פסולות נינהו קמ"ל דכי אמרינן חליצה פסולה מחזרת ה"מ כששתי החליצות שוות אז צריכות לחזר על כל האחין וכ"ש על כל שאר הצרות אבל אם אחת מהן מעולה מחבירתה אע"פ שהיא נמי פסולה כגון חליצות צרות במקום אחיות המעולה שבהם פוטרת והגרועה אינה פוטרת וזה דבר צריך ונכון הוא וכ"פ הרמ"ה ז"ל דחליצה פסולה צריכה לחזר ויראה מתוך דברי התוס' דאין הלכה כרב כי הקשו אהא דאמר רבי יוחנן לקמן מתה שנייה מותר בראשונה כו' ותירצו משום דרב ס"ל חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין כו' ומה שלא דקדק התלמוד דלרבי יוחנן לישני הכי משום דמוכחא מילתא דסבר ר"י אין צריכה לחזר והאי שינוייא דסמכא הוא כי א"א לתרץ קושיא זו בע"א וכיון דר"י סבר כשמואל הלכתא כשמואל עכ"ל: ואיכא למידק היאך כתב רבינו שהראב"ד פסק כשמואל וכשינוייא בתרא ושלזה הסכים הרא"ש שהרי נתבאר בדברי הרא"ש שהוא סובר דשינוייא קמא עיקר ואיפשר לומר דלא כתב ולזה הסכים הרא"ש אלא לענין דהלכה כשמואל ולאפוקי מהרמ"ה והרמב"ן ז"ל שפסקו כרב אבל לענין לישנא קמא ולישנא בתרא לא אמר אבל מ"מ קשה היאך כתב שהראב"ד פסק כשינוייא בתרא דאפילו לפטור נפשה א"א בחליצה כשרה לא תחלוץ גרועה דהא ללישנא קמא הוא דמשמע הכי וכמו שכתב בו רבינו דכל דמצי למחלץ חליצה כשרה לא תחלוץ חליצה גרועה דאילו ללישנא בתרא הרי כתב דלפטר נפשה פטרה בחליצה גרועה לכן נ"ל שט"ס יש כאן וצריך להגיה וכשינוייא קמא במקום שינוייא בתרא והשתא אתי שפיר ומ"ש ולזה הסכים הרא"ש על ומ"ש וכשינוייא קמא:
ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם ז"ל בקצת ספרים יש חסרון הניכר וט"ס הוא והילך לשון הרמב"ם ז"ל יבמות רבות הבאות מבית אחד כיון שנבעלה אחת מהן בעילה ראויה או שנחלצה חליצה מעולה הותרה הכל ונסתלקה זיקת היבם מעליהן ואם נבעלה אחת מהן בעילה פסולה או נתן לה מאמר פסול נאסרו כולן ליבם וצריכה זו שנבעלה או שנתן לה מאמר גט וצריכה אחת מהן חליצה להתירן לזרים שאין זיקת היבום מסתלקת בבעילה פחותה נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת יבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן עכ"ל: וכתב ה"ה כיון שנבעלה א' מהן וכו' עיקר הנוסחא בדברי רבינו בכאן צריכה חליצה כל אחת מהן להתירן לזר שהוא סובר שחליצת אחת מהן אינה פוטרת צרתה וכמו שביאר בסמוך במ"ש נחלצה אחת מהן חליצה פחותה כו' ודעתו בזה צל"ע שהוא ז"ל סבור שאם נתן האחד מאמר לאחת או נתן לה גט ואח"כ בא עליה אחיו ואחד מהן חלץ לאחרת שלא נעשה בה מעשה שאין חליצתה של זו פוטרת זיקת היבום של שנייה וצריכה השנייה גט וחליצה והטעם לפי שזו חליצה פסולה ואינה פוטרת חבירתה ואע"פ שיותר היא פסולה זו שנעשה בה מעשים אלו מ"מ אין חליצתה של שנייה אע"פ שמעולה פוטרתה ונמצא שהוא ז"ל פוסק דלא כשמואל דאמר חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרתה לצרה נפטרה בעלת הגט חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה לצרה נפטרה בעלת המאמר והוא ז"ל סבור שאין חליצת אחת מהן פוטרת צרתה וסבור דלפטור עצמה פוטרת וכן הוא ז"ל סבור שאם נחלצה האחת מהן מכל האחין נפטרה הצרה ואיני יודע מהיכן יצא לו זה ואיני יכול להלום הסוגיות לפי שיטתו וכבר נחלקו עליו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בדין זה ודעת הרשב"א שכל שהן שוות כגון שיש לפניהם מאמר או גיטין שחליצת אחת מהן פוטרת צרתה ואם הא' בעלת גט או מאמר חליצת האחרות פוטרתה אבל חליצה של זו אינה פוטרת האחרות ואפילו חלצו לה כל האחין עכ"ל:
ומ"ש רבינו יראה שפוסק כשמואל אע"פ שלכאורה נראה שפוסק כרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין שהרי כתב שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין לא משמע לרבינו הכי משום דא"כ אמאי כתב שאם נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה לזר הא לרב לא הותרה אפילו היא עד שיחלצו לה כל האחין אלא ודאי כשמואל ס"ל ומה שאמר שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין היינו דוקא למפטר צרתה אבל למפטר נפשה אינה צריכה לחזור וכדשמואל ועל מה שאמר רבינו וכשינוייא קמא דלפטור נפשה פטורה בחליצה גרועה יש לתמוה דהאי לשינוייא בתרא הוא דאילו לשינוייא קמא כל היכא דמצי למיחלץ חליצה כשירה לא תחלוץ חליצה גרועה נ"ל דט"ס יש כאן וצריך להגיה וכשינוייא בתרא במקום וכשינוייא קמא. והה"ר דוד הכהן ז"ל בתשובה בית ל"ג כתב ע"ז ופלפל מאד והאריך ליישב גירסת הספרים דגבי הרמב"ם כתב כשינויא קמא וגבי הראב"ד כתב כשינויא בתרא כתב הריב"ש בתשובת סימן קצ"ט שנשאל על מי שמת בלא בנים והניח ב' אחים וב' נשים והקטן שבהם עשה מאמר באחת מהן והשנייה הוציאה גט ואומרת שנתגרשה בו אך ניכרים הדברים שלא נתגרשה בו אם צריך לחלוץ לשתיהן או אם מספיק בחליצת אחת מהם והאריך שם בתשובה עיין עליו כתוב בת"ה סימן רכ"ה על יבמה שחלצה ואח"כ נמצא שהיתה קטנה דאפי' למ"ד חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין הכא אינה צריכה לחזר וכיון שחלצה לאחד מהיבמים משתגדיל הותרה:
כתב הרמב"ם ב' יבמים שייבמו ב" יבמות הבאות מבית אחד ולא נודע מי ייבם תחלה שניהם יוציאו בגט כו' עד סוף הסימן הכל בפ"ה: ב"ה על מ"ש הרמב"ם שאם רצה אחד מהם לחלוץ קודם שידע מה עשה אחיו אין מונעים אותו יש לתמוה מ"ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה ואמרו לה מת בעלך לא תחלוץ דחיישינן שמא צרתה מעוברת ותלד ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה: ובתשובת הגאונים כתב שצריך ג"כ לחלוץ לאחת מהן ואע"ג דאין לאחר בעילה כלום ה"מ היכא דאיתא בתחלה דלא הוה קמה מאמר באחרת והכא אילו הוה ידעינן דחדא מינייהו איבעלה קמי כל איתעביד מאמר באידך בודאי הות ביאה פוטרת צרתה השתא דאיכא למימר דילמא ההיא דאיבעלה קמי צרתה הוה איתעביד מאמר בצרתה קמי דתבעיל וה"ל ביאה בתר מאמר ולא ידעינן הי מינייהו היא צריכה ב' גיטין וחליצה כדפרישית דעבדינן לחומרא ולא תסתבר לך דכיון דבא האח נמי על השנייה ליכא חליצה אלא איפשר דתרוייהו ביאות פסולות חדא ביאה אחר מאמר וחדא ביאה אחר ביאה וכי הא ביאה יש אחריה כלום עכ"ל:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אע"פ שמן התורה וכו' משנה ר"פ ר"ג ומפרש בגמרא מ"ט אמור רבנן גט ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי גט להוציאה וחליצה להוציאה ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהניא ואתי למיבעל אחר חליצה וא"ת היאך יטעו דחליצה לא מהניא הא בהדיא הצריך הכתוב חליצה וי"ל דיאמרו דחליצה צריך מלבד הגט שהוא בכל הנשים דמדגט לחודא לא מהני חליצה לחודא נמי לא מהני ולא קשה השתא יאמרו מדחליצה לחודא מהני גט לחודא נמי מהני בהא לא טעו דבהדיא הצריך הכתוב חליצה כ"כ התוס' (דף נ') בד"ה מדגט: ומ"ש פסלה ואת כל צרותיה כ"כ הר"ר משה בר מיימוני בפ"ה והוא דעשאוהו לגט כמו חליצה ואם חלץ לאחת קמה היא וצרותיה בלא יבנה על כל האחין:
ומ"ש שכל גט הפוסל באשתו לכהונה וכו' כך כתב הרב רבינו משה בר מיימוני פ"ה והוא בעיא דאיפשיטא לשם דאם לא כן אתי למימר דגט מעליא נמי לא פסיל וכן פסק הרא"ש לשם:
וכן המאמר שתיקנו חכמים וכו' כלומר כבר כתבתי בסימן קס"ו שתיקנו מאמר ביבמה לקנותה וצרתה אסורה עליו וגם היא אסורה על שאר אחין מיהו אינו קונה קנין גמור וכו'
ומ"ש אלא צריכה גט למאמרה פי' שיפרש שהגט הוא למאמרה אבל בסתם אינו גט אלא לזיקתה וצריך לחזור וליתן גט למאמרה כמ"ש בסמוך. ודע דה"ה דאינו קונה קנין גמור שתפטר במיתתו אלא עדיין היא זקוקה לשאר אחין וחולצת ולא מתייבמת כיון שיש עליה זיקת ב' יבמין כמ"ש בסוף סימן קע"ד ולא היה צריך לפרש זה כאן דפשיטא היא דגט ומיתה שוין:
וכיון שאין מאמר קונה ק"ג וכו' פסק כחכמים במשנה לשם דיש גט אחר גט ויש מאמר אחר מאמר דלא כר"ג וכן פסקו כל הפוסקים:
ומ"ש בין בב' יבמות וב' יבמין כ"כ הרב רבינו משה בר מיימוני בפ"ה ואף ע"פ דלא תנן הכי בהדיא מ"מ משמע דלפי הטעם אין לחלק:
כיצד יבם וכו' כאן מפרש דין גט אחר גט:
ומ"ש וכשבאים להוציאה למ"ד חליצה וכו' עיין בסוף הסימן כתב מחלוקת הפוסקים בדין זה וחליצה פסולה פירושו חליצה גרוע שאם רצה לייבם אינו יכול וה"נ כשנתן לה גט קם עליה בלא יבנה וכיון דחליצה לאו מעלייתא היא לא מפקעא זיקה דתרוייהו בחליצה דחד משום דקי"ל יש זיקה כלומר אלימא זיקה ורמי אתרוייהו:
ומ"ש וכתב הרמב"ן והה"נ וכו' נראה שרבינו למד כך ממ"ש הרא"ש בפ' ד' אחין בשם הרמב"ן דהלכה כרב דחליצה פסולה צריך לחזור וכו' וה"מ כששני החליצות שוות צריכות לחזור על כל האחין וכ"ש על כל הצרות וכו' אלמא דה"ה בב' יבמות צריך חיזור על כל הצרות ואף כ"ש הוא:
ומ"ש ומדברי רש"י יראה וכו' לא ידעתי מאין למד כך ואפשר דלמד כך מדקאמר בפרק ר"ג (דף נ"א) מדסבר ר"ג אין זיקה רבנן סברי יש זיקה לימא תיהוי תיובתא דרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין ופירש"י דפריך מסיפא דקתני וכן אתה אומר בב' יבמיי ויבמה אחת אלמא דסבירא ליה לרש"י דמיבם אחד וב' יבמות לא קשיא דאף רב מודה דנפטרה אחת בחליצת חבירתה אכן בספרים שלנו איתא בגמרא בהדיא וקתני סיפא וכו' וכיון דגמרא קאמרה הכי בהדיא כתב רש"י דפריך מסיפא ואין ראיה מכאן לסברת רש"י בעצמו אלא דלפי שכך הוא גירסתו ודאי דכך הוא סברתו ואף לגירסא זו אין סתירה לדברי הרמב"ן די"ל דאה"נ דקשיא מרישא ג"כ אלא דניחא ליה לאקשויי מב' יבמין גופא דאיירי בה רב ואיכא למידק דבס"פ ר"ג (דף נג) משמע להדיא דרש"י סובר דכ"ש הוא בב' יבמות דקאמרי' התם אמאי דתנן גט לזו וגט לזו צריכות הימנו חליצה לימא מסייע ליה לרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור וכו' ופירש"י דצריכות משמע שתיהם צריכות חליצה וקתני סיפא וכן ב' יבמין וכו' אלמא דס"ל לרש"י דאי לאו מדקתני סיפא ליכא סייעתא דאיכא למימר דוקא ב' יבמות ולא בב' יבמין וכ"פ התוס' (בדף נב) בד"ה בן עזאי והיינו כדברי הרמב"ן דאמר דכ"ש הוא וצ"ע מיהו הרב רבינו משה בר מיימוני תופס שיטה אחרת דלמיפטר נפשה בחליצה פסולה פטרה ואינה צריכה חיזור אבל למיפטר צרתה אפי' הן שוות כמו גט אחר גט דהכא אינה פוטרת אא"כ חוזרת על כל האחין ואז נפטרת גם צרתה אפי' מעולה כמו שאבאר בס"ד:
וכן יש מאמר אחר מאמר שאם עשה מאמר וכו' אדלעיל קאי שאמר דגט אחר גט מהני בכולהו בין ביבם א' וב' יבמות וכו' וכן יש מאמר אחר מאמר בכולהו ומפרש בגמרא דטעמא משום דמאמר מהני בעלמא ואי ביבמה לא מהני מאמר יאמרו מאמר לקנות וביאה לקנות ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני ואתי למיבעל אחר ביאה ופירושו הכא כמו גבי גט שיאמרו ביאה לחודא לא מהני כי היכי דמאמר לחודא לא מהני אלא צריך מאמר בהדי ביאה אבל לא יאמרו ביאה כלל לא מהני דהא כתיב בתורה יבמה יבא עליה וכמו שפי' התוספות גבי גט כך צריך לפרש הכא גבי מאמר ופי' רש"י הא דבב' יבמות ויבם אחד ומאמר אחר מאמר צריכות ב' גיטין ולא אמרינן דליבומי להו ה"ט דהיכי ליעבד דאי ליבומי לתרוייהו ה"ל ב' בתים ואי לחדא הואיל וחבירתה בה אגידא ה"ל ב' בתים בונה עכ"ל כלומר כיון דעשה בה מאמר ה"ל כאשתו וחבירתה אסורה עליו כדלעיל ומזה הטעם אף בב' יבמין אי אפשר ליבומי שום אחת מהן וק"ל וכתבו התוס' בפ' ד' אחין (דף לב) בד"ה נתן גט הקשה הריב"ן יתן גט למאמרו ולא לזיקתו וליבמי אידך ותירץ דלכתחלה אין לעשות כן דגוזרים גט למאמרו אטו גט לזיקתו ודוקא בדיעבד קאמר דהותרה אפי' היא וכו':
ומ"ש וחליצה לאחת מהן לפטור שתיהן סתם דבריו כדעת הרא"ש דבכל חליצה פסולה אין צריך לחזור וכו':
וכן אם עשה מאמר בזו ואחר כך נתן גט או חלץ לה או לצרתה או שבא על צרתה וכו' כן צריך להיות אבל בא הוא עליה אין כאן גריעותא אלא כך הוא תקנת חכמים שיעשה מאמר ביבמה קודם שיבא עליה כדלעיל בסי' קס"ו וכדתנן ר"פ ר"ג עשה מאמר ובעל הרי זו כמצותה ובמקצת ספרים כתוב כאן או שבא עליה או על צרתה והוא ט"ס בהכרח ובכאן מפרש דין גט וחליצה שאחר מאמר ביבם א' ויבמה אחת ודין גט וחליצה וביאה ביבם א' וב' יבמות: ומ"ש או שאחר המאמר שלו נתן לה אחיו וכו' חזר לפרש דין זה בב' יבמין ויבמה א' או ב' יבמין וב' יבמות:
עשה מאמר בזו ובעל הוא או אחיו צרתה צריכות ב' גיטין וחליצה לאחת מהן:
עשה מאמר בזו וחלץ הוא או אחיו לזו בעלת המאמר צריכה גט כך הוא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו והוא משנה פ' ר"ג וב"י תמה על רבינו לפי נוסחא מוטעת שהיתה בספרו כמפורש בדבריו ואיתא בגמרא דאע"ג דמדאורייתא קונה ביאה בזו אחר מאמר בזו צריכה חליצה לפי שהמאמר שנעשה בתחלה עושה לביאה שאחריה בצרתה ביאה פסולה והא דלא תסגי לבעלת ביאה בגט בלא חליצה ותיפטר אף חבירתה בביאתה מן החליצה ה"ט דאי ביאה אחר הגט הוא גזירה משום ביאה אחר חליצה דאתי למימר מדקניא ביאה אחר הגט לגמרי אלמא מעליותא הוא ואתי למיבעל לכתחלה אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר הוא גזירה משום ביאה אחר ביאה פי' דאתי למימר מדקני ביאה של זו אחר מאמר של זו וסגי לה בגט לחוד אלמא מעליותא היא ואתי למיעבד ביאה אחר ביאה וקא פגע באיסור אשת אח: וכן אם נתן לה גט ואח"כ בא עליה וכו' בכאן מפרש דין מאמר וביאה אחר הגט ביבם א' ויבמה אחת ודין מאמר וביאה וחליצ' אחר הגט ביבם אחד וב' יבמות אבל חליצה אחר הגט ביבם אחד ויבמה אחת אין אחר חליצה כלום דפקעה זיקה לגמרי ואי הדר עביד בה גט או מאמר לא מהני ואע"פ דבחלץ לחבירתה נמי אין אחר חליצה כלום כמבואר במשנה ריש פרק ר"ג היינו דוקא לענין זה דאי הדר עביד מאמר או חליצה או גט לשלישית לא מהני לאסור בקרובות השלישי' כדמפרש בגמרא מאי ליגזור נגזר חליצה אחר הגט משום חליצה אחר חליצה דלא ליתו למיחלץ שני יבמות זו אחר זו או שני יבמין ליבמה אחת זה אחר זה כל כי הני תחלוץ ותיזיל כלומר מאי איכפת לן כל ימיה תחלוץ מ"מ מהני מה שחלץ לחבירתה ליאסר בקרובותיה אבל ביבם א' ויבמה אחת דמיתסר בקרובותיה מחמת הגט שנתן לה מקודם שחלץ א"כ החליצה אינו מועיל כלום לשום דבר:
ומ"ש או שאחר הגט שלו וכו' חזר לפרש דין זה בב' יבמין ויבמה אחת ובב' יבמין וב' יבמות:
ומ"ש או חלץ לה או לחבירתה וכו' כלומר שזה מועיל לאסור בקרובותיה בלחוד וכדפי' וז"ש מועיל מה שנעשה אחר הגט כלומר החליצה מועיל לענין זה ליאסר בקרובותיה אבל אינו מועיל לגט ומאמר וחליצה שנעשה לשלישית דאין אחר החליצה כלום אלא שיהא אסור בקרובות חבירתה שחלץ לה ומועיל ג"כ להצריך גט למאמר שעשה אחיו אחר הגט מלבד איסור הקרובות ומה שאמר למאמר שנעשה אחריו דה"ה לביאה שנעשה אחריו.
ומ"ש וזה תקנתא נתן לה גט ואח"כ בא עליה או עשה בה מאמר צריכה גט וחליצה נראה דצריך להגיה נתן לה גט ואח"כ בא עליה הוא או אחיו או עשו בה מאמר וכו' דלמה לא יזכיר ביאת אחיו או מאמרו בדידה כמו בצרתה והא דצריכה חליצה אחר ביאה זהו מפני הגט שלפניו שעושה הביאה שאחריה ביאה פסולה וביאר פסולה גזרו בה רבנן כדפי':
הבעילה קונה קנין גמור וכן חליצה וכו' פי' ביאה כשרה וחליצה כשרה שוין הן דאין אחריהם כלום כמו שמפרש והולך אבל בפסולין אף ע"ג דמדאורייתא שוין הן מ"מ רבנן חלקו ביניהן דביאה פסולה יש אחריה כלום אבל חליצה פסולה אין אחריה כלום כמו שנתבאר לעיל ויתבאר עוד בסמוך:
כיצד בא על יבמתו וכו' בכאן מפרש דין חליצה אחר ביאה בכולהו בין ביבם א' וכו' אבל כשכתב וכן אם אחיו חזר ונתן לה גט וכו' לא כלל בתוכו גם דין יבם א' ויבמה א' דהא פשיטא דהיבם פוטר את יבמתו בגט לאחר שייבמה כדלעיל ריש סי' קס"ח אך קשה למה לא כלל בכלל זה ג"כ אם חזר הוא ונתן גט לצרתה דאינו כלום:
וכן אם חזר וכו' הכא לא שייך לכלול אם הוא חזר ועשה בה מאמר או בעל דהא אשתו היא ופשיטא דאינו כלום דהא אסור בקרובותיה מביאה ראשונה:
אבל אם בא הוא או אחיו על צרתה או עשו בה מאמר צריכה גט פלוגתא דרב אחא ורבינא בבא על יבמתה וחזר הוא או אחיו על צרתה אם היא בכרת והלכה כדברי המיקל דאינו אלא בעשה דבית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים ולאו הבא מכלל עשה אינו אלא עשה וקי"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין ועשה דלא כר"ע ולפיכך אם בא עליה או קדשה סתם תופסין הקידושין מדאורייתא ואם עשה בה מאמר יבמין תופסין מדרבנן: וכן אם חלץ ליבמתו וחזר הוא או אחיו וחלצו וכו' כאן כתב דין חליצה ואחר חליצה בכולהו מלבד ליבם א' ויבמה א' דלא שייך דאי לאסור בקרובות כבר אסורין מחליצה הראשונה:
אבל אם אחר שחלץ ליבמתו בעל או קדש וכו' פירוש משום דקידושין תופסין בחייבי לאוין ועשה כמ"ש בסמוך בדין ביאה או מאמר שאחר ביאה וכאן מפרש דין ביאה או מאמר שאחר החליצה דפליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש בפ"ק אם החליצה היא בכרת ופסקו הרי"ף והרא"ש כר' יוחנן דאינה בכרת ואיכא לתמוה כיון דרבינו כותב כל החלוקות שנשנו במשנה אמאי לא כתב נמי דאין גט מועיל אחר חליצה שאם אחיו נתן לה גט או אחיו נתנו גט לצרתה אינו כלום ומותר בקרובותיה ומבואר הוא במשנה ריש פרק רבן גמליאל:
ומ"ש בין שקדשה לשם אישות וכו' פסק כחכמים בברייתא פרק ר"ג דלא כרב ומפרש רבינו דבקדשה סתם הוי לשם אישות וה"ל קידושי דאורייתא ולשם יבמות היינו במפרש הרי את מקודשת לי לזיקת יבמין ואף ע"פ דלאחר שחלץ לה פקעה זיקה מ"מ רבנן תקינו לה קידושין ה"א באשיר"י גם דברי הראב"ד והרמב"ן והרי"ף לשם מבוארים:
עשה מאמר ביבמתו וכו' פסק כלישנא בתרא דרבה פ' ד' אחין (דף לב) וכמ"ש הרא"ש לשם ובפרק ר"ג ופירש"י והרא"ש דוקא שפירש למאמרו ולא לזיקתו אבל סתמא הוי לזיקתו וכ"כ לקמן בסי' קע"ד וכאן סתם דבריו:
ביאת בן תשע וכו' משנה וברייתא וגמרא ס"פ האשה רבה וע"פ דברי הרא"ש לשם ומביאו ב"י אלא דהקשה ב"י אמ"ש רבינו ואם אחר שבא עליה חזר אחיו הגדול ובא על צרתה או שנתן לה גט או חלץ לה או לצרתה פסלה על הקטן אמאי לא כתב חזר אחיו הגדול ובא עליה או על צרתה ואפשר דממילא משמע דכיון דאפי' בא על צרתה פסלה על הקטן כ"ש אם בא עליה בעצמה עכ"ל ואע"ג דבהדיא תנן כיצד בן ט' ויום א' שבא על יבמתו פסל ע"י אחין באו עליה אחין עשו בה מאמר נתנו גט או חלצו פוסלין ע"י וא"כ לא ה"ל להשמיטו כיון דתני ליה תנא בהדיא גם הרמב"ם בפ"ה לא השמיטו יש לתרץ דמ"מ כיון דמסקינן חסורי מחסרא וכו' אם כן לא איירי תנא בביאת אחיו אחר ביאת בן ט' ותו דאף מקמי דידעינן חסורי מחסרא שפיר קתני מתני' ביאת אחיו אחר ביאת בן ט' כיון דלא תני בהדה ביאת אחיו על צרתה אבל רבינו דכתב כאן דין בא אח"כ אחיו הגדול על צרתה דפסלה על הקטן תו לא צריך לכתוב בא אחיו הגדול עליה דשמעינן לה במכ"ש כדפי' ב"י מיהו אכתי קשה למה השמיט שאם עשה בה אחיו הגדול מאמר פסל' על הקטן כדתנן בהדיא וגם הרמב"ם בפ"ה השמיט זה ויש לתמוה עליהם עכ"ל ב"י:
גדול שעשה מאמר וכו' פשוט ר"פ ד' אחין. וכתב הרמב"ם וכן אם נפלו לפניו איסור לאו וכו' בפ"ז כתב כן וכתב ה"ה דאיכא לתמוה דבפרק שני דיבמות (דף כ) איתא ברייתא איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או חלץ לה נפטרה צרתה דאין לפרש דצרתה כיוצא בה קאמר דהא בפ"ה מיבום כתב להדיא דחליצה פסולה אינה פוטרת אפילו לכיוצא בה ע"כ ולפעד"נ דל"ק כלל דברייתא נפטרה צרתה דבר תורה קאמר דמדאורייתא ליבום נמי רמיא דלא תימא חייבי לאוין לחליצה רמיא ליבום לא רמיא דהא כתיב יבמתו כדקס"ד התם מעיקרא קמ"ל דלא אלא ביאה וחליצה שוין בה ויבמתו נפקא לן לאלמנה לכ"ג מן הנישואין דאיכא עשה ול"ת דלחליצה רמיא ולביאה לא רמיא אבל ח"ל גרידא לביאה נמי רמיא ונפטרה צרתה זהו דבר תורה אבל ודאי דרבנן עבוד תקנתא דכל חליצה פסולה דלא חזיא ליבום צריכה לחזר על כל האחין או אינה פוטרת צרתה לדעת הרמב"ם והלכך באיסור לאו ועשה ג"כ דלא חזיא ליבום מטעם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה אינה פוטרת צרתה דהויא לה חליצה פחותה ופסולה כיון דלא חזיא ליבום אלא דברייתא לא מיירי בהכי מיהו אם עבר ובא עליה קנאה ונפטרה צרתה לגמרי ואף מדרבנן נפטרה דכיון דכבר ייבמה ומדאורייתא חזיא ליבום אע"ג דעבר אדרבנן לכתחלה ס"ס נפטרת ואינו דומה לביאה פסולה דגזרו בה וצריכה חליצה אחריה דהתם שייך גזירה ביאה אחר מאמר אטו ביאה אחר ביאה אבל הכא ביאה גרידא היא וליכא למיגזר זאת היא דעת הרמב"ם ובריש סימן קע"ד יתבאר עוד בס"ד:
שלש אחיות וכו' ר"פ ד' אחין ומ"ש אם נפלו כאחת וכולי פי' אם נפלו כאחת דאינן ראויין ליבום דכל אחת ה"ל אחות זקוקתו דאלימא מצות זיקת יבמין על כל אחד מהאחין כאילו היא אשתו וכי מייבם אחותה כאילו נסיב אחות אשתו א"כ ה"ל חליצה פסולה כיון דאי בעי לייבם לא מצי לייבומי וחליצה גריעא צריכה לחזור על כל האחין דלא מפקעא זיקתה דשאר אחין לחליצה דחד משום דאלימא זיקה ורמי אכולהו אבל בנפלו זה אחר זה ראובן שחלץ תחלה חליצה כשרה היא שאם רצה יכול לייבם נפלה אידך חלץ לה שמעון וגם זו כשרה שאם רצה מייבם נפלה שלישית והיא אחות חלוצה של שניהם וכיון שאין אחד מהם יכול לייבמה ה"ל חליצה פסולה וצריכה לחלוץ משניהם ושמואל סבר אין חליצה פסולה צריכה לחזור אלא אחד חולץ לכולן מיהו ללישנא קמא מודה שמואל בנפלה בזה אחר זה וחלץ ראובן חליצה כשרה לראשונה יחלוץ שמעון לשנייה שנפלה אחר כך חליצה כשרה ולא יחלוץ ראובן לשנייה חליצה פסולה וכשנפלה שלישית יחלוץ אחד מהם חליצה פסולה דהא לשניהם לא חזיא ליבום כיון דהיא אחות חלוצתו וא"צ לחזור ולאידך שינוייא אחד חולץ לכולן אפי' בתחלה דלא מיבעיא היכא דכבר חלץ לכולן דפטרה נפשה בדיעבד אלא אפילו לכתחלה יכול ראובן לחלוץ לשלשתן אע"פ שנפלו בזה אחר זה דלמיפטר נפשה פטרה לכתחלה אפי' בחליצה פסולה וז"ל רש"י אבל נפשה פטרה בחליצה כל דהו הלכך אחד חולץ לשלשה היכא דליכא צרות בהדייהו עכ"ל ור"ל אפי' בנפלו בזה אחר זה כדפי' אבל הרא"ש כתב ללישנא קמא דדוקא אמצעית חולצת מאחד אבל ב' הראשונות אי נפול בבת אחת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת עכ"ל וכך מביאו ב"י והוא תמוה ואין ספק דט"ס הוא וצ"ל אי לא נפול בבת אחת וכו':
והרמב"ם כתב יבמות רבות וכו' בפ"ה כתב כן וה"ה לשם הבין מדבריו דאם אחת מהיבמה נחלצה חליצה פסולה כגון שחלץ לבעלת המאמר או לבעלת הגט לא נפטרה צרתה וכן בחלץ לצרתה לא נפטרה בעלת הגט ובעלת המאמר ובנתן האחד מאמר לאחת או נתן לה גט ואחר כך בא עליה אחיו ואחד מהן חלץ לאחרת לא נפטרו עד שיחלצו לכולם ותמה עליו מן הסוגיא ע"ש ומלבד תמיהתו איכא תימה דא"כ הוא דוחה הך דשמואל דאמר חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרתה לצרה נפטרה בעלת הגט ובפ"ז פסק בהדיא כשמואל דחלץ לצרות נפטרו אחיות ומ"ש הא מהא אלא נראה עיקר דהרב פוסק כשמואל בכל דבריו ומ"ש בפ"ה דצריכה אחת חליצה להתירה לזרים היינו דוקא באותה שלא נעשה בה מעשה וכדשמואל דחלץ לצרה נפטרה בעלת הגט ומ"ש נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה היא וכו' היינו נמי כשמואל דאמר חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרתה ומשמע אבל היא גופה נפטרה וכשינויא בתרא דלמיפטר נפשה פטרה ולפ"ז בעל כרחך הא דאמר שמואל חליצה מעליא בעינן וממילא דמודה שמואל דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין וכדמשמע בסוגיא דלשינויא בתרא כי היכי דלמיפטר צרתה לא פטרה כיון שאין החליצה מעולה ובעינן לחלוץ לכל אחת ה"ה דבעיא לחזור על כל האחין כיון שאין החליצה מעולה כל זה אינו אלא משום צרתה דלא נפטרה צרתה אלא א"כ בחוזרת על כולם אבל היא נפשה נפטרת מיד ומ"ש הרמב"ם עוד אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא היינו לומר דבחלץ מתחילה לבעלת הגט שוב לא נפטרה צרתה עד שתחלוץ גם היא אבל אם חלץ בתחלה לצרתה בודאי דנפטרת בעלת הגט לגמרי כדשמואל וכמו שפסק בפ"ז וה"ה הבין מדבריו אלה שר"ל דלעולם אין חליצת א' מהן פוטרת צרתה מאחר שנעשה מעשה פיסול באחת מהן ומ"ה הגיה בלשון הרמב"ם צריכה חליצה כ"א מהן להתירן וכו' ולא נהירא אלא כדפי' דדוקא בחלץ מתחלה לבעלת הגט הוא דלא נפטר צרתה עד שתחלוץ כל א' וא' וה"ט דהחליצה פסולה אינה עוקרת הזיקה אלא במקצת ולא לגמרי הילכך כל א' וא' צריכה חליצה בפני עצמה משא"כ בחלץ מתחלה לצרתה דעוקרת הזיקה לגמרי וזהו דעת רבי' שאמר ויראה מדבריו שפוסק כשמואל וכשינויא בתרא דלמיפטר נפשה פטרה בחליצה גרועה גם מ"ש ה"ה בפ"ז דדעת הרמב"ם דחליצה פסולה אינה פוטרת כיוצא בה עכ"ל לכאורה איכא למימר דדוקא בחלץ לבעלת הגט הוא דס"ל להרב דאינה פוטרת צרתה אבל כיוצא בה פוטרת אלא דמלשונו פ"ה שכתב לפיכך גט אחר גט ביבמה וכו' וכן ב' יבמין שנתנו ב' גיטין ליבמה אחת זא"ז ה"ז כגרושה לשניהם ושניהם אסורים בקרובותיה וא' מהן חולץ וכו' מדכתב זר כאן ולא כתבו מקודם ביבם א' וב' יבמות וכן לאחריו בב' יבמין וב' יבמות יש ללמוד דדעתו דבב' יבמות צריכה חליצה לכל אחת דחליצה פסולה אינו פוטרת כיוצא בה אבל בב' יבמין ויבמה דחזרה על כל האחין אינו אלא משום צרתה לדעתו כדפי' וזו שאין לה צרה די בחליצת אחד מהן וכו' ודו"ק:
ומ"ש יראה מדבריו שפוסק כשמואל וכשינוייא קמא וכו' והראב"ד פסק גם כן כשמואל וכשינוייא בתרא וכו' הקשה ב"י הלא מדברי שניהם משמע דאיפכא ס"ל ולכן כתב דט"ס הוא וצריך להגיה בדברי הרמב"ם וכשינוייא בתרא ובדברי הראב"ד וכשינוייא קמא גם מהרש"ל הגיה כך ומ"מ קשה היאך אמר דהראב"ד פסק כשינוייא קמא דהלא דבריו אינן לא כקמא ולא כבתרא דלקמא אם יכול לחלוץ חליצה כשירה וחלץ חליצה פסולה אפי' דיעבד לא הויא חליצה ולבתרא אפי' לכתחלה חולץ חליצה פסולה למיפטר נפשה ואילו הראב"ד מחלק בין לכתחלה לדיעבד אבל ה"ר ירוחם כתב וז"ל נראה מדברי הראב"ד שמפרש דלאותם שפסקו כשמואל פסקו כתרי תירוצי דשמואל כתירוץ הראשון דצריך לעשות לכתחלה ובדיעבד אם עשה כתירוץ השני דאחד חולץ לכולן מותר עכ"ל ואפשר דכך הוא דעת רבינו ולפי דהרמב"ם פסק כשינוייא בתרא אלמא דליפטר נפשה פוטרת בחליצה פסולה לכתחילה כתב עליה דהראב"ד חושש נמי לשינוייא קמא אליבא דשמואל דלכתחלה צריך לחלוץ חליצה כשירה אבל בדיעבד מאי דעבד עבד ולזה הסכים א"א הרא"ש והא דכתב הרא"ש מתחלה דשינוייא קמא עיקר סובר רבינו דהיינו דוקא להחמיר לכתחלה אבל בדיעבד שריא דאי אפי' בדיעבד לא נפטרה ה"ל להרא"ש לפרש ודלא כהראב"ד מדכתב בסתם דברי הראב"ד ואחר כך הביא דברי הרמב"ן והשיג עליו משמע שתופס שיטת הראב"ד בכל דבריו ותו דבגמרא הכי משמע דקאמר היכא דקיימא חליצה דשמעון חליצה כשירה חליץ לה ראובן חליצה פסולה כלומר בתמיה אלמא דעיקר תימה למה נקל לכתחלה לחלוץ חליצה פסולה כיון דאפשר בכשרה אבל דיעבד ודאי כשירה והא דקאמר מכדי שמעינן ליה לשמואל דאמר חליצה מעליא בעינן דאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות הכא דקיימא חליצה דשמעון חליצה כשירה וכו' משמע דבעי למימר דאפי' דיעבד לא נפטר כי היכי דבחלץ לאחיות לא נפטרה צרה י"ל שאני התם דחליצת צרה כשירה טפי דלא אלימא זיקה לשווייה צרה כערוה וכדרב אשי אבל הכא חליצת כולן שוה לגריעותא אינו בדין לפוסלה בדיעבד ואפ"ה פריך מינה דמדחזינן דשמואל קפיד אחליצה מעליא דבדאיכא כשירה טפי בצרות מבאחיות אפי' דיעבד לא נפטרה א"כ הכא דחליצת כולן שוה לגריעותא אין לנו להקל לכתחלה ומשני אאמצעיתא התם הוא דחולצת לכתחלה מאחד אבל ב' הראשונות אי נפלו בבת אחת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת לכתחלה אבל בדיעבד מאי דעבד עבד כיון דחליצת כולם שוה לגריעותא וכן פי' הרא"ש להדיא דלשינוייא קמא צ"ל דס"ל כרב אשי וכדפי' וא"כ שפיר כתב רבינו דהראב"ד פסק כשמואל וכשינוייא קמא ולכתחלה אסור אבל בדיעבד שפיר דמי ושלזה הסכים הרא"ש אבל לשינוייא בתרא צ"ל דס"ל כאידך שינוייא דהתחיל ולא התחיל ואין חילוק בין צרה לערוה דחליצת כולם שוה לגריעותא ואפ"ה אף דיעבד לא נפטרה צרתה ושמואל דאמר חולץ אפי' לכתחלה היינו למיפטר נפשה וכן עיקר ודלא כהר"ר ירוחם בהא מילתא ודו"ק:
כתב הרמב"ם ב' יבמין וכו' בפ"ה כתב כך וכל זה פשוט אלא שהב"י הביא תשובת הגאונים שהחמירו שצריך גם כן לחלוץ לאחת מהן ע"ש ובכסף משנה כתב וז"ל רצה א' לחלוץ קודם שידע מה עשה אחיו אין מונעין אותו יש לתמוה על זה מ"ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה ואמר לה מת בעליך דחיישינן שמא תהא צרתה מעוברת ותלד ונמצא אתה מצריך כרוז לכהונה עכ"ל ורבינו כתב דין זה לעיל סוף סימן קנ"ו ולפע"ד יש ליישב דלא דמי דהתם ליכא אלא חדא ספיקא שמא תהא צרתה מעוברת ותלד אבל הכא איכא תרתי ספיקי חדא שמא אחיו בצור לא שמע כלל שמת אחיו בירושלים ואם תמצא לומר שמע מיתתו שמא לא עשה מעשה ביבמתו כלום הילכך אין מונעין את זה מלחלוץ בעכו מחששא שמא אתה מצריכה כרוז בדוכתא דאיכא ס"ס:
דרכי משה עריכה
(א) וכ' א"ז ודוקא חליצה פסולה שקלשה הזיקה קצת ע"י והיתה זקוקה מעיקרא ליבם לגמרי אבל אם היתה חליצה פסולה מעיקרא אינה צריכה לחזור על כל האחין וע"ש שהאריך בזה.