טור אבן העזר קג
<< | טור · אבן העזר · סימן קג (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהאלמנה, בין מן הנישואין בין מן האירוסין, מוכרת מנכסי בעלה לגבות כתובתה שלא בבית דין ושלא בהכרזה, לא שנא אם מוכרת לגבות כל כתובתה ביחד, לא שנא אם מוכרת ג' או ד' פעמים לגבות מעט מעט בכל פעם, מוכרת שלא בבית דין מומחין.
אבל צריכה בית דין הדיוטות, ג' אנשים בקיאים בשומת קרקע. ואם מכרה בלא בית דין הדיוטות, כתב רבינו חננאל שמכרה בטל, והרמב"ם כתב גבי מוכרת למזונות שקיים ונשבעת שלא זלזלה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כרבינו חננאל.
ואחריות המכר על היתומים, בין אם תמכור היא או בית דין.
וגרושה לא תמכור אלא בבית דין. ואלמנה נמי אם נשאת לא תמכור אלא בבית דין.
ואם בית דין מוכרין ונותנים לה, אז אינה נשבעת אלא שלא התפיסה צררי ושלא תפשה היא משלו. ואם היא בעצמה מוכרת, צריכה לישבע שבועת צררי ושלא גבתה יותר ושלא זלזלה בנכסים.
ואם לקחה לעצמה, אינו כלום אף על פי ששמוה שלשה הדיוטות, אלא צריכה להחזיר ליתומים אפילו אם הכריזה.
ועצה טובה היא לה שתפרש מה שמוכרת לצורך כתובתה, שלא יאמרו שמוכרת הכל לצורך מזונותיה ויקראוה רעבתנית.
ואם אינה חוששת שיקראוה רעבתנית, טוב לה שלא תפרש, שאם יכלו הנכסים תאמר כל מה שמכרה הוא לצורך מזונות ותטרוף מהלקוחות שקנו מבעלה לצורך כתובתה, אבל אם תפרש שמוכרת לצורך כתובתה לא תוכל לטרוף מהלקוחות מזונות.
ויש צד אחר שטוב לה יותר שלא תפרש, שאם לא תפרש ויצא עליו שטר חוב תאמר שלכתובתה מכרה ואם כתובתה קדמה לא יוכל בעל השטר לטרוף ממה שמכרה, ואם תפרש למזונות יטרפנו בעל חוב מפני שזמנו קודם, שאין חיוב המזונות אלא עד אחר מיתה.
היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה והוזל שאינו שוה אלא מנה והיא רוצה לקיים המקח, נתקבלה כתובתה, ולא אמרינן כיון שהיה המקח בטעות לא יצא הקרקע מחזקת היתומים וברשותם הוזל, אלא כיון שבשעה שקבלה הקרקע להכניסו לרשות הלוקח היה שוה מאתים, כאילו כוונה לקנות הקרקע ונתקבלה כתובתה ואינה חוזרת ליתומים.
וכן אם מכרה שוה מנה במאתים והוקר והלוקח רוצה לקיים המקח ונתקבלה כתובתה והריוח ליתומים.
טעתה ומכרה שוה מנה ודינר במנה, או שטעתה אפילו כל שהו, אפילו אם רוצה ליתן ליתומים מה שטעתה מכרה בטל.
היתה כתובתה ד' מאות ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון שוה מנה ודינר במנה, הראשונים מכרן קיים והאחרון מכרו בטל. במה דברים אמורים שהן ד' שדות חלוקות, אבל אם הכל שדה אחת ומכרה ממנו לד', לרב אלפס שפסק במכור לי כורא וזבין ליה ליתכא שהמכר בטל שחשוב כמעביר על דבריו, אפילו הראשונים מכרן בטל אם עשה לכל אחד ואחד שטר בפני עצמו, אלא אם כן מכרה לכולם בשטר אחד אז מכר הראשונים קיים, אבל רבינו האי פסק במכור לי כורא וזבין ליה ליתכא שהמכר קיים, ולפי זה אפילו מכרה לד' בד' שטרות, הראשונים מכרן קיים לבד מהאחרון, וכך היא מסקנת אדוני אבי ז"ל.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלמנה בין מן הנישואין בין מן האירוסין מוכרת מנכסי בעלה לגבות כתובתה שלא בב"ד ושלא בהכרזה ל"ש וכו' משנה בפ' אלמנה ניזונית (דף צז:) אלמנה בין האירוסין בין מן הנישואין מוכרת שלא בב"ד רש"א מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד וכו' מכרה כתובתה או מקצתה וכו' וחכ"א מוכרת היא אפילו ד' וה' פעמים וידוע דהלכה כחכמים ואסיקנא התם דאינה צריכה הכרזה וכתב המרדכי בפרק הכותב דדוקא במכרה היא בעצמה שלא בב"ד הוא דאינה צריכה הכרזה הואיל והפסידה לעצמה אם יפחות אבל היכא דב"ד מגבין וב"ד צריכים למכור התם צריך הכרזה משום דאם יטעו בפחות משתות הויא פסידא דיתמי :
ומ"ש אבל צריכה ב"ד הדיוטות וכו' בפ"ב דמציעא (דף לב:)איתמר עלה דמתניתין משמיה דרב נחמן אלמנה אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות וכתב הרמב"ם בפי"ז מה"א דהיינו ג' אנשים נאמנים כבר כתבתי סימן צ"ג שכן דעת הרי"ף והרא"ש והר"ן ז"ל ודלא כרש"י שפירש דהיינו לומר שיראו שנים שלא תמכור בזול. וכתב הריטב"א בפרק אלמנה ניזונית והשתא דפרישנא טעמא דאלמנה מן האירוסין משום חינא או משום שלא תתבזה בב"ד כ"ש דאיתנהו להני טעמי באלמנה מן הנישואין וכיון שכן אפילו היכא דליכא משום הפסד מזונות כגון שאינה מוכרת אלא מקצת כתובתה שעדיין יש לה מזונות מוכרת היא שלא בב"ד ומיהו טעמא דמזוני טעם כעיקר הוא ונ"מ כי אע"פ שמכרה כבר לעיקר כתובתה כיון שעדיין יש לה מזונות לרבנן משום תוספת כדמפרש בר"פ אע"פ אף היא מוכרת משום תוספת שלא בב"ד ואפילו תימא תוספת ליכא לאחמורי על היתומים משום חינא או משום שלא תתבזה בב"ד הא איכא משום מזוני אבל לנדוניא דלא מעכבת במזוני דינה כחוב דעלמא ואינה מוכרת אלא בב"ד דלא חיישינן לחינא ולא לביזוי ב"ד עכ"ל. ואם מכרה בלא ב"ד הדיוטות כתב ר"ח שמכרה בטל כבר כתבתי בסימן צ"ג שכ"כ בעיטור בשמו ושכן דעת הרמב"ן ז"ל:
ומ"ש שהרמב"ם כתב גבי מוכרת למזונות שקיים ז"ל פי"ח יש לה למכור למזונות שלא בב"ד מומחין אלא בג' אנשים נאמנים ואם מכרה לעצמה שוה בשוה מכרה קיים וכשיבואו היורשים להשביע אותה נשבעת. ומ"ש שהרא"ש כתב בתשובה כר"ח הוא בכלל צ"א סי"ט:
ומ"ש ונשבעת בכל אלה שלא זלזלה יתבאר בסמוך:
ואחריות המכר על היתומים בין אם תמכור היא או ב"ד מימרא דרב יוסף בפרק אלמנה ניזונית (דף צז.) ואמרינן שם אף על גב דאלמנה דזבינא אחריותה איתמי כשמוכרת למזונות אינה יכולה לחזור ולטרוף מהלקוחות התם בעד כתובה דאמרי לה נהי דאחריות דעלמא לא קבילתא אחריות דנפשך קבולי קבילתא וכתב הריב"ש בסימן רמ"ד כבר תרגמוה האחרונים דדוקא באלמנה שמכרה לצורך עצמה שהיא קבלה המעות לצורך מזונותיה אבל אפוטרופוס או ב"ד דזבינו לא איבדו זכותן שיש להן על הקרקע ההוא מחמת חוב ושיעבוד עכ"ל:
וגרושה לא תמכור אלא בב"ד משנה שם פירוש לא תמכור אלא בב"ד מומחין ובגמרא (שם) גבי אלמנה דמוכרת לכתובה שלא בב"ד בעי מ"ט אמר עולא משום חינא רב יהודה אמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד מאי בינייהו גרושה למ"ד משום חינא גרושה נמי בעיא חן למ"ד לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד גרושה לא איכפת ליה ומותיב למ"ד משום חינא מדתנן וגרושה לא תמכור אלא בב"ד ומשני הא מני ר"ש הוא וכתב הר"ן שהרשב"א פסק כעולא ואין דעת הרי"ף נראה כן שלא הכריע בכאן כלום וכתב בסמוך משנתינו כצורתה וגרושה לא תמכור אלא בב"ד אלמא ס"ל כרב יהודה דמתניתין אתיא אליביה אפילו לרבנן עכ"ל וכן פסק הרא"ש הלכה כרב יהודה והרמב"ם כתב בפי"ב מהלכות מלוה דנזקקין לנכסי יתומים משום חינא ובפי"ז מהלכות אישות כתב וגרושה לא תמכור אלא בב"ד וכתב ה"ה שטעמו משום דע"כ לא קי"ל טענת חן אלא להזדקק לנכסי יתומים קטנים לפי שתפסיד בהמתנה אבל למכור שלא בבית דין לית לן ההוא טעמא שהרי איפשר לה בבית דין אלא לא אמרו מוכרת שלא בבית דין אלא מפני שאדם רוצה שלא תתבזה אשתו בבית דין וכדברי האומר כן ואין זה הטעם בגרושה לפיכך לא תמכור אלא בבית דין זהו דעת רבינו וקצת נראה מן ההלכה כן ועיקר עכ"ל והר"ן כתב על טעם זה אינו מחוור לי דבשלמא אי לא אמרה רב יהודה גופיה התם אלא אמוראי אחריני שפיר אבל כיון דחזינן דרב יהודה אפילו בנזקקין לא חייש לחינא משמע דהכא לטעמיה אזיל דלא חייש לחינא כלל וכיון דהתם לא קי"ל כוותיה מאן פליג לן דלימא דבהא מיהא נקטינן כוותיה וצ"ע עכ"ל:
ומ"ש רבינו ואלמנה נמי אם נשאת לא תמכור אלא בבית דין כך מצאתי בספר מוגה והטעם משום דאהא דאמר עולא משום חינא פירש"י שיהו בעליהם לחן בעיניהם ולא ימנעו הנשים מלינשא לאנשים וכתב הר"ן ור"ת פירש כדי שתהא נדוניא לנשים שבשבילה ימצאו חן בעיני האנשים וישאו אותם וכן פירש הרי"ף ז"ל לקמן בפירקין וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות מלוה ועיקר ונ"מ שאם נשאת אינה מוכרת אלא בבית דין שהרי בטל החן שלה וכן נמי בהא דאמרינן התם דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא לב"ח שיש בו רבית ולכתובת אשה משום חינא דוקא בשלא נשאת אבל נשאת לא שהרי בטל החן שלה וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות מלוה עכ"ל :
ואם ב"ד מוכרים ונותנים לה אז אינה נשבעת אלא שלא התפיסה צררי ושלא תפסה היא משלו ואם היא בעצמה מוכרת צריכה היא לישבע שבועת צררי ושלא גבתה יותר ושלא זלזלה בנכסים בפרק אלמנה ניזונית (דף צח.) אסיקנא דאלמנה המוכרת מנכסי יתומים לכתובתה צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה וכתב שם הרא"ש דמשביעין אחר המכירה שבועת צררי וגם שלא זלזלה במכירה ולא מכרה יותר מן הצורך ואע"פ שהיו שם ב"ד הדיוטות בשומא שמא לא דקדקו כולי האי דיושבי קרנות הם וכך הם דברי התוספות. כתוב בתשובה להרמב"ן סימן ל"ג אחר שתמכור אם רצו היתומים להשביעה אם מכרה ביותר ממה ששמו לה הבית דין משביעין אותה לפי שאפי' מכרה שוה מנה במאתים הריוח ליתומי' כמו ששנינו ואם היא פקחית ותרצה לפטור את עצמה מידי שבועה לא תמכור אלא בעדים :
ואם לקחה לעצמ' אינו כלום אע"פ ששמוה ג' הדיוטות אלא צריכה להחזיר ליתומים אפילו אם הכריזה עליו שם אמר רבי זירא אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום ואסיקנא דאפילו הכריזה נמי משום דאמרינן לה מאן שם ליך (ופירשו התוספות) כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין אתה יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו ואין לפרש דשומא ממש קאמר דאף על גב דליכא בית דין מומחין בית דין הדיוטות מיהא איכא כדאיתא בפרק אלו מציאות (לב.) ומה שהחזיקוה בית דין הדיוטות אינה חזקה דיושבי קרנות הם ואינו אלא לשומא בעלמא והר"ן כתב יש מי שאומר דכי אמרינן אלמנה ששמה לעצמה לא עשה כלום דוקא בינה לבין עצמה אבל בבית דין הדיוטות יכולה לשום לעצמה וכן נראה דעת הרמב"ם בפי"ז מהלכות אישות ולפי זה אפילו בלא בית דין הדיוטות אם שמה לאחרים בדיעבד מכרה קיים אבל אחרים אומרים דשמה לעצמה היינו בבית דין הדיוטות שכל שאין שם בית דין מומחין שמה לעצמה איקרו וכ"ת כיון שיש שם בית דין אמאי לא עשתה כלום י"ל לפי שאלו אינם אלא שמאים בעלמא שאילו היה שם ב"ד חשוב היתה יכולה לשום לעצמה לפי שהבית דין אביהם של יתומים והם עומדים במקומם והאלמנה כאחר בעלמא ויכולה לקנות מיד ב"ד אבל כיון שאלו אינם אלא שמאים בעלמא ה"ל אלמנה זו כשליח היתומים ואינה יכולה לשום לעצמה שכך הדין בשליח אחר כדמוכח בעובדא דכסותא דיתמי דאיתא בגמרא עכ"ל : וה"ה בפי"ז מהלכות אישות כתב שתי סברות אלו וכתב שדעת קצת מפרשים כדעת הרמב"ם דהא דאלמנה שמה לעצמה לא עשתה כלום דוקא בינה לבין עצמה אבל בב"ד הדיוטות יכולה לשום לעצמה ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש ז"ל:
ועצה טובה היא לה שתפרש מה שמוכרת לצורך כתובה שלא יאמרו שמוכרת הכל לצורך מזונותיה ויקראוה רעבתנית בפרק אלמנה ניזונת (דף צו) תניא גבי אלמנה המוכרת למזונות כותבת למזונות מכרתי ואמרינן בגמרא בריש פירקין (צו:) דעצה טובה קמ"ל דלא ליקרו לה רעבתנית. וכתב עוד וה"ה נמי אם לא כתבה אלא מכרה סתם נאמנת לומר למזונות מכרתי דנכסי בחזקת אלמנה קיימי כל זמן שלא נשאת:
ומ"ש ואם אינה חוששת שיקראוה רעבתנית טוב לה שלא תפרש שאם יכלו הנכסים תאמר כל מה שמכרה הוא לצורך מזונות ותטרוף מהלקוחות שקנו מבעלה לצורך כתובה אבל אם תפרש שמוכרת לצורך כתובה לא תוכל לטרוף מהלקוחות מזונות כך הוא הגירסא הנכונה בספרי רבינו ויש ספרים שיש בהם חסרון הניכר וענין עצה זו בר"פ אלמנה ניזונת (שם) רבי יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם וכן כחה יפה ופירש"י הסתם יפה לה מפני הלקוחות שלקחו שדות מבעלה וכו':
ומ"ש ויש צד אחר שטוב לה יותר שלא תפרש שאם לא תפרש ויצא עליו שטר חוב תאמר שלכתובה מכרה וכו' שם אמתניתין דכותבת למזונות מכרתי כתב הרא"ש בירושלמי מפרש יפוי כח דרבי יוסי אם באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי באת מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי:
היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה והוזל וכו' וכן אם מכרה שוה מנה בק"ק והוקר וכו' בפ' אלמנה ניזונת (צח.) תנן היתה כתובתה ק"ק ומכרה שוה מנה בק"ק או שוה ק"ק במנה נתקבלה כתובתה וכתבו התוס' בירושלמי פריך ויחזור המקח ומוקי לה ר"י בשהוזל המקח בשהוקר המקח ור"ל אמר אין אונאה לקרקעות אמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה וטעמא דנתקבלה כתובתה גבי מכרה שוה ק"ק במנה תימא קצת אע"ג דהוזל המקח מ"מ תחזור בו לגבי הלקוחות שהרי המכר לא היה כלום ותחזור הקרקע ליתומים וי"ל דהואיל ובשעה שקבלה הקרקע היה שוה ק"ק מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים ולהכניסה לרשות הלוקח והרי היא כמו שנתכוונה לקנות הקרקע עכ"ל:
ומ"ש רבינו והיא רוצה לקיים המקח תימא כיון דכתב דטעמא דרישא משום דכיון דבשעה שקבלה הקרקע להכניסו לרשות הלוקח היה שוה ק"ק הוי כאילו כיונה לקנות הקרקע א"כ מאי איריא רוצה לקיים המקח אפילו אינה רוצה נמי וצ"ע ומ"מ זה שכתב רבינו אינו אלא לדעת ר"ת והרא"ש דסברי דיש אונאה לקרקעות בדבר מופלג וכמו שנתבאר בטור ח"מ סימן רכ"ז אבל להרי"ף והרמב"ם דסברי דאין אונאה לקרקעות כלל מתניתין מיתוקמא כפשטה ולפיכך הרי"ף הביא משנתינו כצורתה וכן הרמב"ם בפי"ז מהלכות אישות העתיק לשון המשנה בלבד וכתב נתקבלה כתובתה ובלבד שתשבע שבועת אלמנה:
טעתה ומכרה שוה מנה ודינר במנה וכו' דברים אלו כסותרים לדברים שקדמו שהרי כתב בסמוך שאם מכרה שוה ק"ק במנה נתקבלה כתובתה אלמא דכשמכרה בפחות משויו המקח קיים וההפסד שלה וצ"ל דהב"ע בשאין כתובתה אלא מנה וכך הוא שנויה בהדיא בפרק אלמנה ניזונת (דף צח.) היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ואפילו היא אומרת אני אחזור את הדינר ליורשים וטעמא כדפי' רש"י שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת אחת היה ואף על גב דרשב"ג פליג התם במתניתין ואמר לעולם מכרן קיים עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בית ט' קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי ר"ע בית רובע הרמב"ם בפרק י"ז מהלכות אישות פסק כת"ק:
ומ"ש רבינו טעתה ומכרה שוה מנה ודינר במנה או שטעתה אפילו כל שהו שם כתב הרא"ש הא דקתני במתני' מכרה שוה מנה ודינר במנה לאו דוקא דינר ה"ה בפחות וי"מ דינר דוקא ולא נהירא כיון דאפילו פחות מכדי אונאה בטל אין חילוק בין דינר לפחות עכ"ל:
היתה כתובתה ת' זוז ומכרה לזה במנה וכו' הראשונים מכרן קיים והאחרון מכרו בטל שם במשנה:
ומ"ש בד"א שהם ד' שדות חלוקות אבל אם הכל שדה אחת ומכרה ממנו לד' לרב אלפס שפסק במכור כור וזבין לתכא שהמכר בטל וכו' שם (דף צט:) בגמרא איבעיא לן אמר לשלוחו זבין לי כורא ואזל וזבן ליה לתכא מאי מי אמרינן א"ל דטבי לך עבדי לך דאי לא מצטרכי לך זוזי לא מצית הדרא בך או דילמא א"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי ת"ש היתה כתובת' ת' זוז ומכרה לזה במנה וכו' במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרן קיים ופירש רש"י והא הכא דלזבוני בת' שדרוה ומכרה לראשון במנה דהיינו זבין לי כורא וזבין ליה לתכא אמר רב שישא בריה דרב אידי בקטיני ופירש"י בקטיני. לא היו שדות הללו יחד ואין ראויה לאדם אחד דמעיקרא אדעתא דהכי נעשית שליח וסובר רבי' דכיון דפסק רב אלפס במכור לי כורא וזבין ליה לתכא דמעביר על דבריו הוי ממילא איצטרכינן לאוקמי מתניתין בקטיני או במכרה לכולם בשטר אחד דליכא חששא דליפשו שטרי עילויה ולר"מ שפסק במכור לי כורא וזבין לתכא שהמקח קיים מתניתין מיתוקמא בכל גווני אפילו בשדה אחת ובד' שטרות וסברא זו לא ראיתיה בשם רבינו מאיר אלא בשם רבינו האי כתבה הרא"ש וגם רבינו בח"מ סימן קפ"ב בשם רבינו האי כתב אחר כך מצאתי כן בספר מוגה רבינו האי במקום רבי' מאיר:
ומ"ש שהסכמת הרא"ש ז"ל כרבי' האי איני יודע היכן מצא כן והוא עצמו כתב בטור ח"מ סימן קפ"ב על דברי רב אלפס ודברי רבינו האי וא"א ז"ל הביא דברי שניהם ולא הכריע ואיפשר שטעמו כאן מפני שהביא הרא"ש דברי רבינו האי לבסוף שכך דרך רבינו בהרבה מקומות לכתוב שהסכמת הרא"ש כאותה סברא שמביא לבסוף והרמב"ם אע"פ שבפ"א מהלכות שלוחין פסק כרב אלפס דמעביר על דבריו הוי כתב בפרק י"ז מהלכות אישות משנתינו כצורתה ולא חילק בין שדה א' לד' שדות ובין מוכר בשטר א' למוכר בד' שטרות ונ"ל דטעמא משום דאיכא למימר דלא דמיא מתניתין לשליח דאלמנה לאו שליחותא דיתמי קא עבדה הא נכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונית ובלאו הכי לא דמיא אלמנה לשליח שהרי אם רצתה למכור לחצי כתובתה או לשליש ולרביע הרשות בידה וכדתנן בהדיא מוכרת היא אפילו ד' וה' פעמים ועוד שהרי ר"ת פירש דאפושי שטרי דלעיל לאו משום זילותא דנכסי הוא אלא משום שיצטרך לחזר בכל שטר ושטר אחר חתימת עדים וקנין וכתב הרא"ש שרב אלפס צריך לחלק כמו שפירש ר"ת ולפי זה גבי אלמנה שמכרה ליכא למיחש לאפושי שטרי שהאלמנה היא המחתמת השטרות ואין ליתומים עסק בהם וכיון דליכא ליתמי חשש דאפושי שטרי אפילו מכרה שדה אחת לד' בני אדם בד' שטרות מכרה קיים ותלמודא הוי מצי לשנויי חד מהני שינויי אלא שרצה להשיב לו לפי דרכו:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלמנה בין מן הנישואין בין מן האירוסין וכו' משנה פרק אלמנה ניזונית פליגי בה ר"ש וחכמים והלכה כחכמים דאפי' מן האירוסין לא אטרחוה רבנן למכור בב"ד משום חינא ופירש"י שיהא בעליהן לחן בעיניהן ולא ימנעו הנשים מלישא לאנשים ואף ע"ג דבזמן האירוסין לא נפיש חן דידה כיון שלא היתה לה חיבת ביאה ולא ירע בעיני הנשים אם הוטרחה זו אפ"ה כיון דאיכא קצת חן לא פלוג רבנן כך פירש"י לשם ולפר"ח דפירש משום חינא כדי שהנשים ימצאו חן בעיני האנשים לינשא להם אשמועינן דאפי' מן האירוסין דלא נפיש חן דידה כלומר דאינה בזויה כמו אלמנה מן הנישואין ולא איצטריך לן להקל עליה לאפושי חן דידה ושלא לאטרוחה כיון דבלאו הכי אית לה חן בעיני האנשים קא משמע לן דלא פלוג רבנן ועוד משמע בגמרא דמן הנישואין דאית לה מזוני פשיטא לן דלמזוני מוכרת שלא בב"ד שאי אפשר לה להיות יושבת ומתענה עד שיזדקקו לה ב"ד הלכך אף לכתובה מוכרת שלא בב"ד דלא חילקו גבה בין מכירה למכירה אבל מן האירוסין דאין לה מזוני ואינה צריכה למכור אלא לכתובה איכא למימר דלא תמכור ככל מוציא ש"ח קמ"ל דלא פלוג רבנן ואע"פ דבגמרא לא קאמרו הך סברא אלא לר"ש דאין הלכה כמותו כבר פי' התוספות לשם בד"ה מתניתין מני דחכמים נמי כר"ש ס"ל בהך סברא:
ומ"ש שלא בהכרזה אע"ג דב"ד שמכרו צריכין הכרזה היינו משום דאי טעו פסידא דיתמי הוא אבל אלמנה אי טעתה פסידא דידה היא לא איכפת לן כ"כ המרדכי ומביאו ב"י אבל הרא"ש (בדף קמ"ד ע"ג) הקשה ואמר והאי טעמא ליתא דא"כ אפי' שליח ימכור בלא הכרזה ופי' ה"ר יונה שהקילו על האלמנה שתמכור בלא הכרזה כמו שהקילו עליה למכור שלא בב"ד עכ"ל ומה שאמר ל"ש אם מוכרת לגבות כל כתובתה ביחד וכו' משנה פלוגתא דחכמים ור"ש והלכה כחכמים דאפי' ג' או ד' פעמים מוכרת לגבות כתובתה מעט ולא הפסידה מזונות וכיון שמוכרת שלא בב"ד למזונות מוכרת נמי לכתובה דלא פלוג רבנן ודלא כר"ש דבמודה מקצת הפסידה מזונות ושוב אינה מוכרת שלא בב"ד לכתובה וע"ל בסי' צ"ג:
ואם מכרה בלא ב"ד הדיוטות וכו' והרמב"ם כתב גבי מוכרת למזונות שקיים ונשבעת שלא זלזלה בספרי הרמב"ם שבידינו בפי"ח דאישות כתב בסתם וכשיבואו היורשים להשביע אותה נשבעת ורבינו מפרש דלא איירי בשבועת האלמנה אלא שבועה אחרת שלא זלזלה וסובר דה"ה לענין כתובה כן הדין דמכרן קיים ונשבעת שלא זלזלה ומ"ה לא הביא רבי' כאן הא דכתב הרמב"ם בפי"ז גבי כתובה וז"ל אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים ונשבעת שבועת אלמנה אחר שמכרה עכ"ל משום דלא משמע התם דנשבעת שלא זלזלה ואפשר דעל זה נאמנת בלא שבועה דלמה תזלזל להפסיד ליתומים והיא אינה נהנית אבל ממ"ש הרמב"ם בפי"ח משמע ליה לרבינו דאעפ"י דמכרה קיים צריכה לישבע שלא זילזלה ומיהו קצת קשה דכאן הביא דברי ר"ח שמכרה בטל ושהרמב"ם כתב שמכרה קיים ולעיל בסי' צ"ו ס"ד לא הביא לא דברי ר"ח ולא דברי הרמב"ם אלא הביא מ"ש רב אלפס והרא"ש בדין זה גם בסימן צ"ג סי"ז הביא דברי ר"ח והרמב"ם:
ועצה טובה היא לה וכו' עד ותטרוף מהלקוחות שקנו מבעלה כו' הקשו התו' (בדף צ"ו בד"ה) ורבי יוסי וכו' אין זו אונאה ושקר שתאמר הכל מכרתי למזונות שהרי גם לכתובה מכרה וי"ל כיון שמן הדין גם מזונות ה"ל לטרוף ממשעבדי אלא תקנת חכמים היא דלא טרפה לפי שאין קצובין והכא לעולם ה"ל ללקוחות לאסוקי אדעתייהו משום כתובה להניח בני חרי כשיעור כתובה אעפ"י שמכרה לכתובה כיון שיכולה לומר למזונות מכרתי עכ"ל כלומר דאעפ"י שהוא אמת שהכל מכרה לכתובה אמרו חכמים דהכא יכולה לטרוף מלקוחות למזוני דכיון דלא הניחו בני חרי לכתובה פן תאמר האלמנה שהכל מכרה למזונות בע"כ שלא חששו לקוחות אם תבא ותטרוף מהם א"כ אין זה אונאה ושקר:
ומ"ש ויש צד אחר וכו' ואם תפרש למזונות יטרפנו ב"ח וכו' וא"ת ומה היא חוששת שיטרפנו ב"ח הלא האחריות הוא על היתומים וי"ל דחוששת שיבא לטרוף מקמי שתקבל המעות מן הלוקח ואכתי קשה הלא אם הב"ח יטרוף מן הלוקח תחזור האשה ותטרוף מן הב"ח דכתובה קדמה ויש לומר דיחזור הלוקח ויטרוף מן האשה והב"ח מן הלוקח ויצטרפו לעשות פשרה:
היתה כתובתה מאתים וכו' משנה שם וע"פ דברי התוס' ומביאו ב"י וכתב ב"י ומ"ש רבי' והיא רוצה לקיים המקח תימא דכיון דטעמו הוי כאילו כיונה לקנות הקרקע א"כ אפי' אינו רוצה לקיים המקח נמי וצ"ע ולפעד"נ דרבי' נמשך אחר תקנת הרא"ש שהביא בח"מ סימן רכ"ז דבאונאת מטלטלין יותר על שתות ובקרקע עד פלג ופלג בכלל כגון שוה ק' בר' או ר' בק' דהוי ביטול מקח דאם נתרצה המתאנה בפני עדים שאומר שרוצה במקח גם המאנה אינו יכול לחזור בו לפי זה צריך לומר הכא דהיא רוצה לקיים המקח דאל"כ כיון שהיא נתאנית עד כדי ביטול המקח ויכולה לחזור גם המאנה יכול לחזור דאין כאן מקח דהוי כמו נושא ונותן בדברים בלא משיכה ואמאי קאמרינן דנתקבלה כתובתה אלא כיון דהאלמנה אינה אלא כשליח א"כ כשהיה טעות במקת ודאי דקשה נימא דלא יצא הקרקע מחזקת היתומים וברשותם הוזל ולפיכך צריך לומר כיון דבשעה שקיבלה הקרקע וכו' כאילו כיונה לקנות הקרקע ותו נראה דקושיית ב"י לא קשה כלל דפשיטא היא דטעם זה אי אפשר לאומרו אא"כ שהיא רוצה לקיים המקח דאם אינה רוצה א"כ איגלאי מילתא למפרע דמתחלה לא כיונה לקנות הקרקע ובסיפא נמי כתב רבי' והלוקח רוצה לקיים המקח וכו' דאל"כ אין כאן מכירה ויעמוד כל אחד בשלו ולא שייך לומר נתקבלה כתובתה ואעפ"כ לא אמרינן דהריוח שלה דה"ל כאילו כיונה לקנות הקרקע במנה דלגבי הריוח ה"ל כשליח דקי"ל בעלמא דהכל לבעל המעות ולא מצי אמרה אנא ארוחית הכי נמי גבי אלמנה ויורשים וכדמשמע פשטא דסוגיא ואף על גב דהתוספות לשם בד"ה באלמנה שמכרה לא כתבו הא דכתב רבינו והיא רוצה לקיים המקח ולכאורה משמע אפילו אינה רוצה נמי וכדעת ב"י מ"מ הכריע רבי' דלפי שהוא דבר פשוט לא כתבוהו התוספות בפירוש והוא מדתנן בסיפא היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל וזה סותר לרישא דהמקח קיים וההפסד שלה וכמו שהקשה ב"י ומה שתירץ על זה דסיפא בשאין כתובתה אלא מנה והכי תנן להדיא והטעם דאותו דינר אין לה רשות למכור וכולי וכמו שפירש"י וכן כתב בש"ע לע"ד אינו אמת דא"כ דעיקר הדין דמכרה בטל תלוי במה שאין כתובתה אלא מנה ה"ל לרבינו לפרש ולומר היתה כתובתה מנה כלישנא דמתני' ועוד דבסימן צ"ג סי' י"ז כתב רבינו דין זה גם היכא דמכרה למזונות שוה מנה ודינר במנה דמכרה בטל ולשם לא שייך תירוץ זה אלא בע"כ דס"ל לרבינו דהא דתנן בסיפא היתה כתובתה מנה לאו דוקא מנה דה"ה מאתים אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא מוכרת כשיעור כתובתה ועיקרא דסיפא לא אתא לאשמועינן אלא דאפי' לא טעתה רק בכל שהוא מכרה בטל וכדין שליח דקאמרינן והילכתא שליח כאלמנה ומסקנת הרי"ף והרא"ש לשם דאפילו טעה בכל שהוא מכרו בטל וכ"כ בח"מ סימן קפ"ב והיינו דוקא שאותו שנתאנה אינו רוצה לקיים המקח וסיפא דמתניתין נמי בכה"ג מיירי דהיורשים אינם רוצים לקיים המקח וכדמוכח מדמסיים אפילו היא אומרת אחזיר דינר ליורשים אלמא דהיורשים אינן רוצים לקיים המקח בשביל שטעו בדינר והיה רוצה להחזיר הדינר ואפ"ה מכרה בטל דכיון שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת אחת היה כפירש"י ולכן דקדק רבינו דברישא כתב היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה וכולי ובסיפא כתב טעתה ומכרה שוה מנה ודינר וכולי וכן בסימן צ"ג כתב ואם טעתה אפילו בכל שהוא וכולי דמשמע שאותו שנתאנה אינו רוצה לקיים המקח לפי שטעה אבל ברישא שהנתאנה רוצה לקיים המקח לא אמר בו רבינו שטעה דמיירי אף בלא טעה אלא דברצון מכר שוה מאתים בק' א"נ ברצון קנה ק' במאתים דזה רצונו למוכרו בכך וזה רצונו לקנותו בכך ולכן המכר קיים משא"כ בסיפא דמיירי בטעה והנתאנה אינו רוצה לקיים המקח דבשליח המכר בטל אפילו בכל שהוא ומשם למד רבינו להורות כך גם לענין מזונות במ"ש לעיל בסימן צ"ג והיינו משום דמה שמוכרת האלמנה בין למזונות בין לכתובה אינו אלא מטעם שליח וכשטעה בכל שהוא המכר בטל אם המשלח שנתאנה אינו רוצה לקיים המקח והב"י לפי הבנתו בכאן בכתובה דמיירי דוקא בשאין כתובתה אלא מנה הוקשה לו לעיל במ"ש רבי' בסימן צ"ג במכרה שוה מנה ודינר במנה למזונות מכרה בטל והניחו בצ"ע אבל למאי דפי' ניחא ודבר פשוט הוא דכך הוא פירוש משנתינו דברישא מכרה קיים ובסיפא מכרה בטל ומש"ה לא חששו התוס' לכתבו בפירוש כיון דדבר פשוט הוא כדפירש:
היתה כתובתה ד' מאות כו' שהמכר בטל שחשוב כמעביר על דבריו וכולי מפורש בפרק אלמנה ניזונית דחשוב כמעביר על דבריו לפי דלא ניחא ליה דליפשו שטרא עילויה כי צריך הוא למכור חצי הבית כור לאיש א' ויהא עליו ב' שטרות וה"ה נמי הכא גבי אלמנה זו שהיה לה למכור בעד ד' מנה במקום א' ומכרה בד' מקומות לא תמצא שהמקח של הראשונים קיים ושל אחרון בטל אלא בד' שדות חלוקות או בשטר אחד דלא שייך האי טעמא דליפשו שטרי וכו':
דרכי משה
עריכה(א) וכ"ה במשנה פרק שום היתומים וכמו שכתב הטור לקמן סימן ק"ז:
(ב) וע"ל סי' צ"ג כתב הראש בתשובה כלל ס"ג סי' ג' אלמנה שמחלה כתובתה ליתומים לאחר שהכריזו הב"ד למכור הקרקע לצורך הכתובה ואח"כ הב"ד מכרו הקרקע והיתומים באים לטורפה שמחלה להן קודם המכירה ופסק דלא מהני כלום דהא אחריות המכירה על היתומים וכ"ש שהן בעצמן לא יפקיעו מן הלוקח עכ"ל ולקמן סוף סי' ק"ד הביא הטור תשובה זו:
(ג) אבל רש"י לא ס"ל הכי וע"ש בר"ן אם יורשי אלמנה מוכרין שלא בב"ד:
(ד) וכ"כ הר"ן פ' אלמנה:
(ה) וע"ל סי' קי"ח תשובת הרא"ש אשה שמכרה לפרוע לב"ח אי מנכין לה מכתובתה:
(ו) ולי נראה דבודאי דרוצה דנקט לרבותא קאמר דבאינה רוצה הרי יש לה קרקע ואפשר שתחזור ותעמיד על מאתים אבל עכשיו דנתקיים המקח א"כ לעולם לא יהא לה רק מנה א"ה נתקבלה כתובתה ועיין בטור ח"מ סי' רכ"ו אם אינה רוצה לקיים המקח אם הרשות בידה מאחר שאין אונאה לקרקעות:
(ז) וכן הוא בהר"ן דף תקכ"ח ע"ב בפרק אלמנה ניזונית:
(ח) יראה דיש לחלק בין אלמנה המוכרת שהנכסים בחזקתה קיימים למכור כשאר שליהח המוכר וכ"כ ב"י שדעת הרמב"ם ג"כ שאלמנה המוכרת לד' אפי' בד' שטרות מכרה קיים וגבי שליח פסק פ"א מהלכות שלוחין כדברי הרי"ף ותמהני על ב"י שדחק עצמו בתירוץ קושיא זו וכתב דאע"ג דהרא"ש לא הכריע מ"מ כתב רבינו כאן דמסקנתו כדברי רב האי מאחר שהביא סברתו באחרונה וכן דרך רבינו בהרבה מקומות לכתוב הסכמת הרא"ש באותה סברא שהביא באחרונה עכ"ל ומ"מ הקושיא במקומה עומדת למה כתב כאן דהרא"ש הסכים לסברא אחת ובח"ה כתב דלא הכריע ולכן נראה מה שכתבתי ותימה על ב"י שלא עלה זה על לבו וגם בדברי הרא"ש שהביא ב"י משמע כמו שכתבתי: