טור אבן העזר עח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן עח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טורעריכה

בפדיונה כיצד, נשבית חייב לפדותה ואינו יכול לומר "הרי זה גיטך וכתובתיך ותפדה את עצמך".

ואפילו אם יאמר "איני פודך ולא אטול פירותיך" - אין שומעין לו, אף על פי שתקנו פרקונה תחת פירות שאוכל משלה, אפילו הכי אין שומעין לו אלא צריך לפדותה אפילו אם פדיונה עולה יותר מכתובתה ואפילו יותר מכדי שויה. אבל רב אלפס פוסק שאינו חייב לפדותה אלא בכדי שויה, וכן כתב הרמב"ם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה.

ואינו חייב לפדותה אלא פעם אחת, נשבית שנית אינו חייב לפדותה. ויש אומרים שאינו חייב לפדותה בפעם שניה ביותר מכדי כתובתה, אבל עד כדי כתובתה חייב גם בפעם שניה, ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל אלא אינו חייב בפדיונה כלל בפעם השנית, והרמב"ם כתב נשבית פעם שנית ורצה לגרשה הרי זה מגרש ויתן כתובה והיא תפדה את עצמה.

נשבית והוא במדינת הים - בית דין יורדין לנכסיו ומוכרים בהכרזה ופודין כדרך שהבעל פודה.

כהן שנשבית אשתו חייב לפדותה אף על פי שאסורה לו, כיון שמתחילתה היתה מותרת ואיסור שבייה גרם לה ליאסר חייב לפדותה, ומחזירה לבית אביה אפילו הוא בעיר אחרת ונותן לה כתובתה. אבל אם נשאת לו באיסור כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל, אינו חייב לפדותה.

כתב הרמב"ם: המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן לה כתובתה ונשבית אחר שהדירה, אינו חייב לפדותה, שבשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובה.

אין חיוב פדיונה עליו אלא בחייו, אבל אלמנתו אינה נפדית מנכסיו, לא מיבעיא אם נשבית אחר מותו אלא אפילו נשבית בחייו ולא הספיק לפדותה עד שמת אין היורשין חייבין לפדותה ואפילו אם היא זקוקה ליבם, אלא נפדית משל עצמה או תיטול כתובתה ותפדה את עצמה.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בפדיונה כיצד נשבית חייב לפדותה ואינו יכול לומר הרי גיטך וכתובתיך ותפדי את עצמך משנה בפ' נערה (דף מו: נא.) ומ"ש ואפילו אם יאמר איני פודך ולא אטול פירותיך אין שומעין לו וכו' זה פשוט שהרי תקנה זו לטובתה נתקנה:

ומ"ש אפילו אם פדיונה עולה יותר מכתובתה ואפי' יותר מכדי שויה וכו' שם (דף נב.) תנו רבנן נשבית והיו מבקשים ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה רשבג"א אין פודין את השבויה יתר על דמיהן מפני תקון העולם ופסק הרמב"ם כרשב"ג משום דסתם מתני' דפרק השולח אתיא כוותיה והרא"ש כתב שהרמ"ה פסק כת"ק דהלכה כרבינו ומתני' דפרק השולח איירי בשאר שבויים אבל אשתו כגופו וכמו שאדם יכול לפדות עצמו בכל ממונו אשתו נמי כיון דחייב לפדותה מתנאי כתובה כמי שיש לה ממון דמי וכן מסתבר עכ"ל: כתוב בהגהות מרדכי דכתובות שאלו להר"ם על ראובן שנתפס וגם אשתו נתפסה מצד אחר ומייסרים אותה ועמדו קרוביה ופשרו בעבורה אם יכולים להוציא דמי פדיונה מיד שמעון שיש בידו פקדון א' משל ראובן בעלה מי אמרינן כל כמה שלא נתפשר איהו גופיה עם השבאי ולא נודע כמה יעלו דמי פדיונו ואם יפדנה תחלה אז לא יוכל לפדות עצמו וחייו קודמין לשל אשתו או לא והשיב דלהוציא מבית השביה אשתו עדיפא כדתנן בסוף הוריות (יג.) ואם שניהם עומדים לקלקלה כלומר שרגילים במשכב זכור האיש קודם לאשה :

ומ"ש ואינו חייב לפדותה אלא פעם אחת וכו' שם ת"ר נשבית והיו מבקשין ממנו עד י' בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה דברי ר' רשב"ג אומר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה ופסק הרי"ף כר' וכן פסק הרמב"ם בפי"ד וכתב שאפילו אין לו אלא כדי פדיונה חייב לפדותה וכתב הרא"ש ואף ע"ג דקי"ל הלכה כרבי מחבירו ורשב"ג אביו היה מתני' דיקא כרבי דקתני סתם נשבית חייב לפדותה בכל מקום שנשבית אפילו ביותר מכתובתה וכתוב עוד הא דקאמר רצה אינו פודה פרש"י אינו פודה כלל דלא תקינו לאשה אלא פדיון אחד י"מ ביתר מכדי כתובתה ומסתבר כפרש"י דמ"ש פדיון ראשון מפדיון שני אם חייבוהו חכמים בפרקונה לעולם כי היכי דבפדיון ראשון עבדי טפל חמור מן העיקר הוא הדין בפדיון שני:

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם נשבית פעם שנית ורצה לגרשה וכו' בפרק י"ד מהלכו' אישות ונראה דדוקא ברוצה לגרשה אבל אם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובתה לפדות עצמה:

ומ"ש נשבית והוא במ"ה ב"ד יורדין וכו' ג"ז מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה זה פשוט שכל מה שהוא תנאי ב"ד אפי' שלא בפניו יורדין לנכסיו ובפירוש אמרו בגמרא שיורדין לנכסיו שלא בפניו כדי לקברה:

ומ"ש שמוכרים בהכרזה לפי שכל מכירות ב"ד הם בהכרזה ולא מיעטו מהם אלא כרגא ומזוני וקבורה כדאיתא בפרק אלמנה ניזונת (ק:) וענין המכר זה מבואר בהלכות מלוה ולוה עכ"ל כתב רבינו ירוחם במישרים נכ"ג ח"ח לפי פירוש רש"י ושאר מפרשים בפ' נערה שנתפתתה על ההיא דשבויי מלכות הרי הן כשבויין אין לך שבויה מותרת לבעלה אלא אותה שנשבית למלך או לסטים אבל נשבית ביד אדם גדול ועשיר אסורה לבעלה ומאחר שהיא אסורה אין חייב לפדותה ולפי שאר מפרשים כל השבויות שלנו בזמן הזה כולן מותרות לבעליהן עכ"ל ודבריו צ"ע:

כהן שנשבית אשתו חייב לפדותה אע"פ שאסורה לו וכו' משנה פ' נערה שנתפתתה (ד' נא.) לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתו ובכהנת אהדרינך למדינתך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד וז"ל הרמב"ם בפי"ד נשבית חייב לפדותה ואם היה כהן שכבר נאסרת עליו פודה ומחזירה לבית אביה אפי' היא בעיר אחרת מטפל לה עד שמחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כתובתה היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו מחזירה לו לאשה כמות שהיתה ואם רצה אח"כ מגרשה ונותן לה כתובתה עכ"ל:

ומ"ש אבל אם נשאת לו באיסור כגון אלמנה לכ"ג וכו' אינו חייב לפדותה שם אמר אביי אלמנה לכ"ג חייב לפדותה שאני קורא בה ובכהנת אהדרינך למדינתך ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לאנתו רבא אמר כל שאיסור שבוייה גרם לה (חייב לפדותה כל שאיסור דבר אחר גרם לה) אינו חייב לפדותה וידוע דהלכה כרבא וכן פסקו הפוסקים וז"ל הרמב"ם בפי"ד האשה שהיתה אסורה עליו מאיסורי לאוין ונשבית אינו חייב לפדותה אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה :

כתב הרמב"ם בפי"ד המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה כך היא נוסחא האמיתית ובקצת ספרי רבינו יש חסרון הניכר וצריך להגיה כמו שכתבתי ויש לתמוה על רבינו למה כתב דין זה בשם הרמב"ם כאילו מפי הרמב"ם אנו חיים בדין זה והוא דבר מבואר בגמרא פרק נערה שנתפתתה שהוא פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע ופסק כר' יהושע ואולי שמפני שהרי"ף והרא"ש השמיטוהו כתבו בשם הרמב"ם וצריך ליתן טעם למה השמיטו הרי"ף והרא"ש דין זה ונ"ל לומר דמשמע להו דבכלל דברי רבא הוא דאמר כל שאיסור דבר אחר גרם לה אינו חייב לפדותה אבל הר"ן כתב שי"א שכיון שהרי"ף השמיט זה משמע דלא סבירא ליה הכי וטעמא משום דבפרק המדיר (עא.) פסק בנדרה היא וקיים לה הוא כמ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובסוגיין דהכא נמי שקליא וטריא מעיקרא דאיהו נתן אצבע בין שיניה פודה וכיון דאית לן לעולם בנדר אפילו בנדרה היא הוא נותן אצבע בין שיניה ולענין כתובה חייב ה"ה נמי הכא דחייב לפדותה כיון שהוא נותן אצבע בין שיניה הלכך קי"ל כר"א דמחייב ולא מטעמיה עכ"ל וקשה לי שהרמב"ם בנדרה היא וקיים לה הוא פסק בספי"ב כמ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובדין זה פסק בפי"ד כרבי יהושע. לפי טעם זה שכתב דבריו סותרים את דבריו ועוד דהא אמרי' בסוגיא דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה בדרך דחייה איתמר כי היכי דלא נוקי לאביי ורבא כתנאי וא"כ מהי תיתי לן לקיים ההיא דחייה וליתי רבי יהושע דלא כהלכתא מוטב דנוקי לאביי ורבא כתנאי וליתי רבא כרבי יהושע דהלכתא כותייהו ועוד דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה דהא אותבוה ואסיקו אלא לעולם באדרה איהו ואביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה וכו' וכיון דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה לא חיישינן לה לכן נ"ל שהטעם הראשון שכתבתי עיקר:

אין חיוב פדיונה עליו אלא בחייו אבל אלמנתו אינה נפדית מנכסיו ל"מ אם נשבית אחר מותו וכו' פרק נערה שנתפתתה (דף נב.) ת"ר נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה הכיר בה בעלה יורשים חייבים לפדותה לא הכיר בה בעלה אין יורשים חייבים לפדותה לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתא א"ל רב הכי אמר חביבי לית הילכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא נשבית לאחר מיתת בעלה אין היתומים חייבים לפדותה ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה אין היתומים חייבים לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו וכ' הרי"ף הילכך לית להו פירי דכי תקינו רבנן פירות לבעל תחת פרקונה הוא דתקינו והני כיון דלא מחייב בפרקונה לית להו פירי וכתב הרא"ש ע"ז וכן יבם נמי לא אכיל פירי ואין חייב בפרקונה ואית ספרים דגרסי שאין היבמין חייבים לפדותה וכן גורס הרי"ף והא דיבם לא אכיל פירות היינו בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם אבל נכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אכיל יבם פירי לרבא דאמר בר"פ הכותב (פג.) דידו עדיפא מידה כדמוכח בפרק החולץ ומיהו לא מחייב בפרקונה כל זמן שלא כנסה דלא קרינן בה ואותבינך לי לאינתו עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בפדיונה כיצד נשבית חייב לפדותה ואינו יכול לומר וכו' משנה פרק נערה (דף נ"א)ופירש"י הטעם דכבר נתחייב בפדיונה משנשבית עכ"ל והרא"ש שכתב בפסקיו דכבר נתחייב בפרקונה בשביל פירות שאכל עד היום הזה עכ"ל דבר ההווה תפס בלשונו ושרגילות הוא שאכל פירות משעת נשואין אבל ודאי ה"ה אפילו לא אכל כלל כיון שהיה אוכל אם היה שם פירות כבר נתחייב בפדיונה משנשבית מתנאי ב"ד ומ"ש ואפילו אם יאמר איני פודך ולא אטול פירותיך אין שומעין לו אע"פ שתקנו פרקונה תחת פירות שאוכל משלה איכא להקשות דהאי שאכל משלה לכאורה לישנא יתירא דלא אצטריך הוא ותו קשה דהא עדיפא מינה קאמר דאפילו א"ל ה"ז גיטך וכו' אין שומעין לו כ"ש כשרוצה שתהא אשתו אלא שאומר איני פודך וכו' דפשיטא דאין שומעין לו ותו קשה דלאיזה צורך קאמר עוד אע"פ שתקנו פרקונה וכו' הא כבר אמר דאפילו יאמר איני פודך וכו' אין שומעין לו וי"ל דמ"ש רבינו תחלה אפי' יאמר ה"ז גיטך וכו' היינו בא"ל כך לאחר שנשבית ומ"ש ואפילו אם יאמר איני פודך וכו' היינו בא"ל כך קודם נישואין בעודה ארוסה וכמ"ש רבינו לקמן ריש סימן פ"ה וכמ"ש ב"י לשם ע"ש התוס' בפ' חזקת (דף מט) בד"ה יכולה אשה דהשתא אשמועינן רבותא דאע"פ דמסלק עצמו מפירותיה מקודם שנשבית בעוד שלא נתחייב בפדיונה אפ"ה אין שומעין לו ותו אשמועינן רבותא דאף על פי שלשון הברייתא דתני בה פרקונה תחת פירות משמע דעיקר התקנה לטובתו היה שיהא אוכל משלה אע"פ שלא יגיע לעולם לידי כך שיהא צריך לפדותה אלא דכיון שאוכל משלה תקנו שיהא פודה אותה כשנשבית וכיון שהתקנה לטובתו היה אם כן משמע דמצי אמר איני חפץ בטובה ואיני אוכל פירות ואיני פודה אותה וקאמר דאין שומעין לו וטעמו כי טוב הוא דאע"פ דברייתא קתני פרקונה תחת פירות אפ"ה עיקר התקנה לטובתה וכדאמרי' בפרק נערה (דף מ"ז) בהני פירות מה"ד מיכל לא ניכלינהו אנוחי ננחינהו דא"כ מימנע ולא פריק קמ"ל דהא עדיפא דזימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה והשתא ניחא דקאמר רבינו דלפי האמת תקנתא דידה היא דחיישינן דזימנין דלא מלו ולפיכך אוכל הוא הפירות ולא אמרינן ננחינהו ואם כן פרקונה עיקר מדאוכל פירות שלה ואינו מניחן ומשום הכי אין שומעין לו ועיין שם בתוספות בד"ה זימנין דלא מלו שכתבו דהא דתני הך לישנא פרקונה תחת פירות אתא לאשמועינן דהאשה ג"כ לא מצי אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות ע"ש ובתוס' פרק חזקת (דף מט) מפורש יותר ע"ש בד"ה יכולה אשה:

ומ"ש ואפילו יותר מכדי שויה וכו' בכאן כתב רבינו מחלוקת הפוסקים בזה ובי"ד סימן רנ"ב כתב בסתם שאשתו כגופו דיכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לאשתו וי"ל דס"ל לרבינו דלא נחלקו הפוסקים אלא באם חייב לפדות את אשתו ביותר מכדי שוויה אבל אם ירצה לפדות את אשתו בתרקבי דדינרי אין למחות בידו דליכא למיחש משום דלא ליגרבו ולייתי טפי ולא לדוחקא דצבורא בפודה את אשתו שהיא כגופו דבהא לא פליגי אלא בחיובא פליגי ולענין הלכה עיין במ"ש בי"ד לשם בס"ד ועיין עוד בהגהות מרדכי דכתובות האריך בדין זה ובתוספות פ' נערה דף נ"ב:

והרמב"ם כתב נשבית פעם שנית ורצה לגרשה וכו' נראה דהרמב"ם מפרש הא דתניא פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה הכי קאמר פעם ראשונה פודה ואינו יכול לומר ה"ז גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אבל מכאן ואילך רצה לקיימה פודה רצה לגרשה וליתן את כתובתה ותפדה את עצמה אינו פודה אותה אבל הב"י כתב וז"ל אבל אם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובתה לפדות עצמה עכ"ל נראה דמפרש דלהרמב"ם אינו חייב לפדותה פעם שנית כלל ותימה דא"כ לאיזה צורך כתב הרמב"ם רצה לגרשה וכו' לא ה"ל לומר אלא שאינו חייב לפדותה פעם שנית וכסברא הראשונה שהסכים אליה הרא"ש וממילא ידעינן דאם רצה לגרשה וליתן כתובתה רשאי כשאר כל אדם דיכול לגרש את אשתו בע"כ וליתן לה כתובה ותו אמאי קאמר רבינו והרמב"ם כתב דמשמע דחולק אסברא הראשונה ולפי פירושו אינו חולק אבל למאי דפרישית ניחא דלהרמב"ם אם אינו רוצה לגרשה חייב לפדותה גם בפעם שנית כמו בראשונה אלא שאם קשה עליו ריבו ההוצאה לפדותה ולחזור ולפדותה ומשום הכי רוצה לגרשה יכול לומר הא גיטה וכתובתה תפדה את עצמה וכיוצא בזה בסימן ע"ט בדין רפואה שאם החולי ארוך מצי א"ל ה"ז גיטך וכתובתך רפאי את עצמך ודו"ק. הב"י הביא לשון רבינו ירוחם בדין שבויי מלכות ולסטים ושאר שבויים וכתב עליו ודבריו צ"ע ולע"ד דה"ק דנשים ששבה לתשמיש דבודאי נבעלה ואפ"ה מותרת לבעלה דיודעת שלא ישאנה המלך ובעילתה באונס וכן ליסטים דעלמא אפילו לקוחין שלו קשין לה לפיכך אינה אלא אנוסה אבל נשבית ביד אדם גדול ועשיר כגון בן נצר אע"פ שהיה ליסטים סברה מנסב נסיב לה ונבעלת ברצון ואסורה לבעלה ואין חייב לפדותה דאין אני קורא בה ואותבינך לאנתו כך פירש"י פרק נערה (סוף דף נ"א) ונראה דאף לפי שיטה זו סתם שבויות שריין לבעליהן כל זמן שלא נודע ששבו אותן לתשמיש דתלינן ששבו אותן למכרן או כדי לפדותן דרובן הכי עבדו וכדאמרינן התם בשבוייה הקילו כיון שלא ראינו שנבעלה מיהו הר"ן כ' לשם דהיינו טעמא דבן נצר דאסירן שלא היה מלך גמור אלא שר ולא היה לוקחן אלא בפרהסיא דגנאי הוא לו לאונסן בצינעא וכיון שאינן צווחות ודאי מתרצות הן להן ולפי זה כיון דלא אסירן אלא משום דה"ל לצווח כל השבויות שלנו בזמן הזה כולן הן מותרות לבעליהן דליכא למימר ה"ל לצווח שהרי השבאים מוליכין השבויות לארצם מי יכילנה מידו אם תצווח ולא חיישינן להך פירושא דנבעלה ברצון משום דסברי מינסב נסיב לה זאת היא דעת הר"י שכתב דלפי שאר מפרשים כל השבויות שלנו בזמן הזה כולן מותרות לבעליהן דר"ל דמפרשין כפירוש הר"ן. והכי נקטינן להקל לשבויה בזמן הזה אפילו שבה אותה שר ואדם גדול ועשיר ושריא לבעלה ולא חיישינן דנבעלת ברצון וחייב לפדותה מיהו אם שני עדים מעידים דהשבאי לקחה לו לאשה והבינו מדברי האשה שאינה חפיצה שיפדוה אז ודאי נבעלה ברצון ואסורה ואינו חייב לפדותה וגם מותר לו לישא אשה אחרת וא"צ לזכות לה גט ע"י אחר וגם לא לייחד לה הכתובה ביד ב"ד ובתשובה ביארתי באורך:

כהן שנשבית אשתו שם פליגי בה אביי ורבא והלכה כרבא לגבי אביי וקיצר רבינו בלשונו שהיה לו לומר ומגרשה אלא דממילא משמע מדכתב ונותן לה כתובתה לאחר שפדה אותה אלמא דמגרשה דאל"כ לא היה חייב לשלם הכתובה אבל הרמב"ם כתב בפירוש ומגרשה ונותן לה כתובתה:

ומ"ש אבל אם נישאת לו באיסור וכו' אינו חייב לפדותה פי' מדידיה אינו חייב לפדותה אם לא מלו לה מפירות דידה אבל פירותיה שאכל חייב לשלם אם הכיר בה וע"ל בסי' קי"ו וכמ"ש לשם בשם הרמב"ם פכ"ד דאישות ועיין במ"ש התוספות בדין זה פ' נערה ריש (דף נ"ב) בד"ה ממזרת ונתינה: כתב הרמב"ם המדיר את אשתו וכו' שם ברייתא פליגי בה ר"א ור' יהושע ואסיקנא לרבא דפליגי במדיר בין אשת כהן דמעיקרא בשעת התנאי קרינא בה ואהדרינך מחמת שבייה ובסוף איכא איסור דבר אחר מחמת הנדר ובין במדיר אשת ישראל דמעיקרא קרינא בה ואותבינך לאנתו ובסוף לא קרינא בה הכי מחמת הנדר דר' אליעזר אומר פודה ונותן לה כתובתה דאזיל בתר מעיקרא ורבי יהושע אומר נותן לה כתובתה ואינו פודה דאזיל בתר בסוף והלכה כרבי יהושע:

ומ"ש ונשבית אחר שהדירה וכו' הוא משום דאי נשבית תחלה ואח"כ הדירה אתי לאערומי דלא הדירה אלא כדי ליפטר מן הפדיון והכי תניא בברייתא בשם סומכוס ונראה דלמאי דקי"ל בנדרה הוא וקיים לה איהו הוא נתן אצבע בין שיניה כדלעיל בסימן ע"ב הכא נמי בנדרה היא וקיים לה איהו ונשבית אחר שנדרה אינו חייב לפדותה אבל נשבית תחלה ואח"כ נדרה וקיים לה איהו חייב לפדותה דהא דקאמר בגמרא ואי דנדרה איהי מה לי הדירה ולבסוף נשבית ומה לי נשבית ולבסוף הדירה היינו דוקא למאי דקס"ד דלר' יהושע בנדרה איהי וקיים לה הוא אמרי' היא נתנה אצבע בין שיניה התם ודאי הוא לא הערים מידי שהרי היא התחילה בנדר ונתנה אצבע בין שיניה אבל למאי דקי"ל דהוא נתן אצבע בין שיניה שלא הפר לה א"כ הכי נמי כיון שכבר נשבית לא הפר לה כדי להפטר מן הפדיון ולפיכך חייב לפדותה וכתב ב"י דהאלפסי והרא"ש השמיטו דין זה וכתב הר"ן דהשמיטו הרי"ף משום דלא ס"ל הכי והשיג עליו ודעתו דס"ל להרי"ף כהרמב"ם ולכן פסק בש"ע כדברי הרמב"ם והכי נקטינן:

דרכי משהעריכה

(א) ע"ל סימן ס"ט דה"ה דאין שומעין לה אם אמרה איני נפדית ואיני נותן פירות:

(ב) עיין בי"ד סימן רנ"ב איש ואשתו שבויין אי ב"ד יורדין לנכסיו ופודין האשה:

(ג) וכתב הר"ן פרק נערה דף תפ"ה ע"א דבמקום שאסורה לבעלה ישראל דחיישינן שמא נבעלה ברצון א"צ לפדותה דאין השבייה גורם לה אלא שנבעלה ברצון וכך כתב רבינו ירוחם במשרים נכ"ג ח"ה שהביא ב"י לעיל וע"ל סי' ז' אימת אסורה לבעלה ישראל:

(ד) והר"ן פרק אלמנה ניזונת דף תק"ל ע"ב ומיהו אם אינו רוצה לפדותה צריך להחזיר לה הפירות שאכל: