טור אבן העזר טז
<< | טור · אבן העזר · סימן טז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהכותית - אע"פ שאין בה לאו אסורה מדרבנן. ואם בא עליה בזנות דרך מקרה, מכין אותו מכות מרדות. ואם יחדה לו בזנות, חייב עליה מדרבנן משום נדה ומשום שפחה ומשום עכו"ם ומשום זונה.
כתב הרמב"ם ז"ל: בא על הכותית משאר העכו"ם דרך אישות, לוקה מן התורה, או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות לוקה מן התורה, משום לא תתחתן בם. אחד ז' עכו"ם ואחד כל העכו"ם באיסור זה. עד כאן. ונראה לי שאינו אלא בז' עכו"ם, דלא קיימא לן כרבי שמעון דאמר "כי יסיר, לרבות כל המסירין".
ואפילו בז' עכו"ם אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאחר שנתגיירו, אבל בעודם עכו"ם לא שייך בהו חתנות, ואינו לוקה עד שיבעול ואז לוקה עליה משום "לא תקח".
ואם בא עליה בפרהסיא לעיני עשרה מישראל, היו קנאים פוגעים בו. פירוש, הממהר וזריז להורגו הרי זה היה משובח. והוא שמעצמו יקנא לה' ויפגע בו, אבל אם בא לבית דין לשאול אין מורין לו לעשות. ואין רשאין לפגוע בו אלא בשעת מעשה, אבל פירש ממנה אין הורגין אותו והורגו נהרג עליו. ולא עוד אלא אפילו בא הקנאי להרוג הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי להציל עצמו מידו, אין הבועל נהרג עליו.
לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו בית דין, הרי עונשו מפורש בקבלה שהוא בכרת שנאמר "כי חלל יהודה את קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה".
וכתב הרמב"ם: עון זה אע"פ שאין בו מיתת בית דין אל יהא קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו, שבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל הוא, ובנו מן הכותית אינו בנו ומסיר אותו להיות אחר עכו"ם, ודבר זה גורם לידבק בעכו"ם שהבדילנו ה' מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו.
ושפחה שהוטבלה לשם עבדות - אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו, והבא עליה מכין אותו מכת מרדות. גם בזה כתב הרמב"ם ז"ל: אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה, שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה', שהבן הוא עבד ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיותם עבדים.
והבא על השפחה אפילו בפרהסיא, אין קנאין פוגעין בו.
נתערב ולד של ישראל בולד שפחה - שניהן עבדים, וכופין בעל השפחה ומשחרר שניהן. ואם היה הבן מן האדון של העבד, כשיגדלו ישחררו זה את זה ויהיו מותרין לבוא בקהל. היו התערובות בנות - שתיהן ספק שפחות, והבא על אחד מהן הולד ספק עבד. וכן אם נתערב ולד כותית בולד ישראלית - מטבילין את שניהן לשם גרות, וכל אחד מהם גר.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כותית אע"פ שאין בה לאו אסורה מדרבנן כלומר דרך זנות קאמר שאין בה לאו דלא אסרה תורה אלא דרך אישות ואע"פ שאין לאו בדרך זנות אסורה מדרבנן והכי אמרינן בפרק אין מעמידין (לו:) אהא דקאמר דגזור על בנותיהם ומקשי בנותיהם דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם ומשני דאורייתא אשה דרך חתנות ואתי אינהו וגזור אפילו דרך זנות:
ומ"ש ואם בא עליה בזנות דרך מקרה מכין אותו מכת מרדות ואם יחדה לו בזנות חייב עליה מדרבנן משום נשג"ז כ"כ הרמב"ם בפי"ב מהא"ב וכתב ה"ה הבא על הכותית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מד"ס בפרק הרואה (דף נח:) ר' שילא חזייה לההוא גברא דבעל כותית ונגדיה: ומ"ש ואם יחדה לו וכולי בפרק אין מעמידין אמרו ישראל הבא על הכותית הל"מ הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אלא דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה ואתו אינהו וגזור אפי' בצנעה והקשו בצנעה נמי ב"ד של חשמונאי גזרו ישראל הבא על הכותית חייב משום נשג"ז ותירצו התם דמייחד לה אבל הכא אקראי בעלמא ע"כ בגמרא לפי גירסת רבינו ויש שם גרסאות אחרות עכ"ל: כתב הרמב"ם ז"ל בא על הכותית משארהעכו"ם דרך אישות לוקה מן התורה וכו' בפי"ב מהא"ב ומ"ש רבינו ונ"ל שאינו אלא בז' עכו"ם דלא קי"ל כר"ש וכו' ואפילו ז' עכו"ם אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאחר שנתגיירו וכו' הוא מקשה על דברי הרמב"ם שתי קושיות חדא על מה שכתב דעל שאר העכו"ם נמי לוקה דהיינו לר"ש ולא קי"ל כותיה אלא כרבנן דאמרי דלא נאמר לא תתחתן אלא בז' עכו"ם דוקא ועוד דאפי' בז' עכו"ם אסיק רבא בפ' הערל (עו:) דבעכו"ם לא שייך בהו חתנות וקרא דלא תתחתן בנתגיירו דוקא הוא וי"ל דהרמב"ם פסק בהא כר"ש מדאמרי' בקדושין ס"פ האומר (סח.) כותית דולדה כמוה מנ"ל א"ר יוחנן משום רשב"י דאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי וכו' ההוא בשבעה עכו"ם כתיב שאר עכו"ם מנ"ל אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירין הניחא לרבי שמעון דדריש טעמיה דקרא אלא לרבנן מאי טעמייהו וכולי ומדחזינא דסתמא דתלמודא כר"ש אלמא הלכתא כותיה וכיון דדרשינן טעמא דקרא אית לן למימר דלא אסרה תורה להתחתן משום כי יסיר אלא בעכו"ם דבני הסרה נינהו אבל בגירותן דלאו בני הסרה נינהו לא והא דאמרינן בפרק הערל בעכו"ם לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות אליבא דרבנן קאמר אבל לר"ש הוי איפכא דלא נאמר לא תתחתן אלא בעכו"ם דוקא ואפילו תימא דאליבא דכ"ע אמר הכי לא קי"ל כמסקנא דרבא אלא כדהוה ס"ד מעיקרא דלא נאמר לא תתחתן אלא בעכו"ם דוקא משום דסוגיין דתלמודא סבר הכי דבקדושין ס"פ האומר קאמר כותית דולדה כמוה מנ"ל אמר קרא לא תתחתן בם וכן אמרו בפרק אין מעמידין בנותיהן דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם וכבר נדחקו התוספות ליישב זה כמו שאכתוב בסמוך והרמב"ם תפס עיקר כפשט הסוגיא דמלא תתחתן גופיה נפקא ליה וה"ה כתב על דברי הרמב"ם ומה שאמר רבא בפרק הערל בגירותן אית להו חתנות בעכו"ם לית להו חתנות כבר תרצוה המפרשים ובודאי בעכו"ם כל דרך אישות איכא למימר דאיכא לאו דאורייתא עכ"ל ורש"י כתב בריש קדושין נתינים גבעונים שמלו בימי יהושע ואמרי' ביבמות דוד גזר עליהם וכ' עליו הר"ן ולפי זה איסור נתינים אינו אלא מדבריהם ולפי זה לא קי"ל כרבא דאמר התם בפ' הערל דלאו דחתנות דכתיב בשבעה עכו"ם בגירותן נמי הוא אלא כל מי שנתגייר מהם מותר לבא בקהל חוץ מן הנתינים מפני שדוד גזר עליהם וזה דעת הרמב"ם בפי"ב מהא"ב אבל אחרים סוברים דז' עכו"ם בגירותן נמי אסירי וכדרבא מיהו היינו דוקא אותם שמתגיירים בעצמם אבל בניהם מותרים ובא דוד וגזר על הנתינים לעולם ואף רש"י עצמו כ' בפ' ד' מיתות כותי בלא תתחתן וכן הנתין וכ"כ בפ' אלו הן הלוקין (כא.) עכ"ל:
ומ"ש רבינו ואינו לוקה עד שיבעל ואז לוקה עליה משום לא תקח הוא סיום דבריו שכתב דעכו"ם לא שייך בהו חתנות וכ"כ מפני שכתבו התוס' בפרק הערל אהא דאמרינן דבעכו"ם לית להו חתנות והא דפריך בפרק אין מעמידין בנותיהם דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם אסיפא דקרא סמיך דכתיב בתו לא תקח לבנך וכן בשלהי האומר בקדושין ול"ג התם לא יהא לך חיתון בהם דלשון זה משמע דמלא תתחתן דריש ור"ת הגיה לא יהא לך ליקוחין בהם דמלא תקח דריש כדפי' ואיירי בעכו"ם כדדרשינן כי יסיר לרבות כל המסירין דלא שייך בגירות עכ"ל:
ואם בא אליה בפרהסיא לעיני עשרה מישראל קנאין פוגעין בו בפ' הנשרפין (פב.) תנן הבועל ארמית קנאין פוגעין בו ובפ"ב דעכו"ם (ל:) אמרי' ישראל הבא על כותית הל"מ הוא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה ואתי אינהו וגזר אפילו בצנעה:
ומ"ש דפרהסיא הוא לעיני י' מישראל כ"כ הרמב"ם בפי"ב מהא"ב וכתב ה"ה שלמד כן מדאמרינן (ו.) גבי פרהסיא דקידוש השם אין פרהסיא פחות מי' ב"א ואמרו שם דכולם ישראל וכתב עוד ה"ה בהשגות א"א בד"א שהתרו בו ולא פירש אבל אם לא התרו לא אמרינן הרי אלו משובחין ע"כ וי"ל שכל שהוא מזיד אין צריך התראה שלא מצינו התראה אלא לחייבי מיתות אבל זו הלכה הוא ואינן רשאין אלא בשעת מעשה ולא מצינו בפנחס שהתרה בזמרי ומ"מ יראה לי שמה שאמרו (סנהדרין פב:) גבי זמרי שהיה לו לפרוש ולא פירש הוא כשהתרה בו פנחס עכ"ל:
ומ"ש והוא שמעצמו יקנא לה' ויפגע בו אבל אם בא לב"ד לשאול אין רוורין לו לעשות ואין רשאין לפגע בו אלא בשעת מעשה וכו' עד אין הבועל נהרג עליו מימרא דרבי יוחנן בפ' הנשרפין (דף פב:). כתב בא"ח בשם הרמב"ן ישראל הבא על הכותית כיון שהוא מחייבי מיתה שהרי קנאים יכולין לפגוע בו הרי הוא בכלל ג' עבירות ואפילו הכותית מתכוונת להנאתה יהרג ואל יעבור ונ"ל דהיינו דוקא לבא עליה בפרהסיא עד כאן לשונו:
ומ"ש לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד הרי ענשו מפורש בקבלה שהוא בכרת שנאמר כי חלל יהודה את קדש יי' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת יי' לאיש אשר יעשנה ער ועונה וכו' שם ומסיים בה אם ת"ח הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים אם כהן הוא לא יהיה לו בן מניש מנחה ליי' צבאות וכתב הרמב"ם עון זה אע"פ שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך וכ' בפי"ב מהא"ב ובפ"ב דערובין (יט.) אמרו שאברהם אבינו אינו מניח שום ישראל מהול ליכנס לגיהנם חוץ מהבא על הכותית:
ומ"ש שבנו מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובנו מן הכותית אינו בנו מבואר במשנה פרק ב' דיבמות (דף כב:):
ושפחה שהוטבלה לשם עבדות אסורה לבן חורין וכו' ז"ל הרמב"ם בפי"ב מהא"ב העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפחה אסורה לבן חורין אחד שפחתו ואחד שפחה חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מד"ס ולא חייבה תורה מלקות בשפחה אא"כ היתה נחרפת לאיש עכ"ל: גם בזה כתב הרמב"ם אל יהי עון זה קל בעיניך וכו' בפרק הנזכר:
ומ"ש והבא על השפחה אפילו בפרהסיא אין קנאין פוגעין בו ז"ל הרמב"ם בפ' הנזכר הבא על השפחה אפילו בפרהסיא ובשעת העבירה אין קנאין פוגעין בו כו' וכן אם לקח שפחה דרך חתנות אינו לוקה מן התורה שמעת שטבלה וקבלה מצות יצאת מכלל עכו"ם עכ"ל כתב בא"ח בשם הגאונים בר ישראל שנתפש עם שפחתו הי' מוציאין אותה ממנו ומוכרים אותה ומפזרים דמיה לעניי ישראל והיו מלקין אותו ומגלחין שערו ומנדין אותו ל' יום עכ"ל:
ומ"ש נתערב ולד ישראל בולד שפחה שניהם עבדים וכו' עד סוף הסימן הכל דברי הרמב"ם בפרק הנזכר וכ' ה"ה נתערב ולד ישראלית זה פשוט ומתבאר בפ' נושאין (צט.) במשנה כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ובגמרא ועל מ"ש הרמב"ם היו התערובות בנות וכולי כתב ה"ה זה פשוט ונראה מדברי רבינו שאין כופין האדון לשחרר שתיהן שע"כ לא אמרו בגמרא שכופין לשחרר עבד אלא מפני ביטול ורביה שהרי אינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין ואשה אינה מצווה על פריה ורביה. ומ"מ נראה שאינו יכול להשתעבד בהן כלל מספק שהמע"ה וכל אחת באה מכחה אבל אם היה שתיהן בנותיו כגון האב שבא על שפחתו וילדה לו ונתערבה בתה עם בתו יש לו בהן הזכות שיש לאב בבתו ממ"נ וגם זה פשוט עכ"ל: כתב רבינו ירוחם בנכ"ג ח"ב זרע שפחה וזרע כותית אינו קרוי זרעו ומותר בקרובים וישראלית שילדה מן העכו"ם קרוי זרעה ואסור בקרובים פשוט בפרק כיצד וכן בירושלמי עכ"ל:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כותית אעפ"י שאין בה לאו אסור' מדרבנן וכו' ה"ק בפרק אין מעמידין (דף ל"ו) ומיירי בסתם כותית שאינה מז' עכו"ם:
ומ"ש ואם יחדה לו בזנות וכו' איכא למידק דמשמע דביחדה לו לאשתו חייב עליה מן התורה ובסמוך פסק דבשאר עכו"ם אין בהם לאו כלל מן התורה וכרבנן דר"ש וי"ל דרבינו כתב תחילה הדין שהוא מוסכם לדברי הכל דאף להרמב"ם בבא עליה בזנות דאפילו יחדה לו בזנות אין שם לאו ואח"כ כתב אבל בא עליה דרך אישות איכא מחלוקת דלהרמב"ם יש שם לאו ולדידיה אין שם לאו וכך היא דרכו של רבינו בחבורו בדוכתי טובא:
ומ"ש ומשום זונה כתבו התו' לשם פי' הכהן הבא עליה חייב משום זונה וכ"כ התוספות ס"פ הנשרפים תחלת (דף פ"ב) אכן מדברי הרמב"ם פי"ב מהא"ב דסמ"ג לאוין קי"ב מבואר דבישראל קאמר אבל כהן הבא על הכותית לוקה מן התורה משום זונה אחד זונה כו' וא' זונה ישראלית ובבעילה בלבד היה לוקה שהרי אינה בת קידושין עכ"ל והכי משמע מדברי רבינו שכתב בסתם והתוס' לשם ?האריכו וכתב דהוא דאמר רבא בפ' הבע"י (דף נ"ט) דכהן הבא על הכותית היה לוקה עליה משום זונה דאורייתא איירי כשבודאי נבעלה וב"ד של חשמונאי גזרו משום רשג"ז אפילו באותן שלא ידענו שנבעלה ואפשר דאפילו היכא דידוע שלא נבעלה אפילו הכי גזרו עליה שחייב עליה משום זונה. כתבו התוספות בפ"ד מיתות (דף נ"ב) אהא דת"ר איש אשר ינאף את אשת איש אשת רעהו פרט לאשת אחרים מות יומת בחנק פרט לאשת אחרים והיינו כותי וקמ"ל דאין איסור לכותי אע"ג דאין מיתה ואזהרה איסורא מיהא איכא מדאיצטריך למישרי יפת תואר דדרשינן בפ"ק דקידושין אשת אפילו אשת איש עכ"ל וכ"כ התוספות בפרק אין מעמידין בדף הנ"ל ולפי זה הא דחייב משום נשג"ז בפנויה אבל באשת איש איסורא דאורייתא איכא אלא דאינו חייב מיתה וכ"כ הסמ"ג לאוין ק"ג:
כתב הרמב"ם הבא על הכותית משאר העכו"ם כו' פי' שבא עליה בכותיותה:
ומ"ש דרך אישות פי' דרך נישואין דנישואין איכא בכותי' מדאיצטריך אשת יפת תואר למישרי א"א אלמא דאיכא אישות ונשואין בכותית אע"ג דקידושין לא תפסי בכותית נישואין מיהא איכא בכותית ועל זה אמר לא תתחתן דהיינו אישות ונשואין ופסק כר"ש דמדכתיב כי יסיר לרבות כל המסירים כל העכו"ם איתנייהו בלאו דלא תתחתן ודוקא בכותיותן אבל בגירותן לאו בני הסרה נינהו ואפילו שבעה עכו"ם מותרין לבא בקהל מיד לאחר גירותן אלא דבנתינים גזר דוד עליהן איסור אף לאחר שנתגיירו ופסק דלא כרבא בפרק הערל וטעמו מפורש בדברי הר"ן הביאו בית יוסף וגם הוסיף נופך משלו עיין שם אבל דעת רבינו דהלכה כרבנן דשבעה עכו"ם הם בלאו דלא תתחתן ובגירותן דוקא כדרבא פ' הערל ומיד כשהתחתן דהיינו משעת קידושין ואפילו בלא בעל אבל בכותיותן ליכא לא תתחתן אלא א"כ בעל ואז איכא לאו דבתו לא תקח לבנך ולוקה על לאו זה אפילו לא בא עליה דרך אישות ודוקא בז' עכו"ם דבגווייהו קא עסיק קרא אבל בשאר עכו"ם בגירותן אין בהן איסור כלל חוץ מעמוני ומואבי מצרי ואדומי בכותיותן אין בהן איסור כלל מן התורה ואפילו בא עליהן דרך אישות אלא גזירה דרבנן כמ"ש בתחילת סימן זה וכן פסק סמ"ג בלאוין קי"ב וע"ל בסימן ד' וסימן ה' במ"ש לשם בס"ד:
ומ"ש לא פגעו קנאין ולא הלקהו ב"ד הרי עונשו מפורש בקבלה וכו' לשון זה כתב הרמב"ם בפי"ב מהא"ב ובא ליישב דלא קשה הא דפרק הרואה דר' שילא חזיא להאי גברא דבעל כותית ונגדיה וכמ"ש הרב גופיה דהיה מכין אותו מכת מרדות ואם בא עליה בפרהסיא קנאין פוגעין בו והרי הנביא צוח דעונשו הוא יכרת ה' וגומר דאטו בתרי קטלי קטלית ליה ומתרץ דהנביא מדבר כשלא פגעו בו קנאין ולא הלקהו ב"ד אבל ודאי דעונש זה יכרת ה' וגו' הוא בין בבא עליה בפרהסיא בין בבא עליה בצנעה דכיון שלא עשו בו דין למטה עושין בו דין למעלה:
וכתב הרמב"ם עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהא קל בעיניך כו' ובסמ"ג כתב עוד וז"ל והרי שלח הקב"ה ביד נביאו שענשו בכרת חמור יותר מכרתה של תורה שנאמר בנבואת מלאכי בגדה יהודה וכו' פי' שכרתה של תורה הוא נכרת ואין זרעו נכרת וכאן אף זרעו נכרת בענין זה שלא יהא בכלל ער ועונה וגומר ואין זה ערירים האמור בעריות דערירי הולך בלא בנים והכא יש לו בנים אלא דלא מעלי. ומצאתי ע"ש מהר"א שטיין וז"ל ראיתי בספר המצות בשער תשובה שכתב כמה בני אדם סבורין שאין אדם נקרא בעל תשובה אא"כ בא על א"א או על הכותית או יוצא לתרבות רעה וכיוצא בו מעבירות גדולות וכו' הרי שכתב עבירה זו בין א"א ובין כפירה ומסיים וכיוצא בו מעבירות גדולות אלמא שמאוד חמור הוא והוא בכלל העבירות הגדולות וצריך ליזהר בו מאוד עכ"ל עוד כתב מהר"א שטיין וז"ל יש מקשין אמאי לא מביא הסמ"ג הא דפ' עושין פסין אברהם אבינו אינו מניח שום ישראל מהול לישאר בגיהנם דמפיק להו חוץ ממי שבא על הכותית דנמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה ונ"ל מאחר שפירשו התוספות בפרק הזהב דאף הבא על הכותית עולה אחר י"ב חדש א"כ הוי כמו א"א שעולה נמי אחר י"ב חדש כדמוכח התם פרק הזהב וא"כ מאחר שכתב הסמ"ג שהוא קשה מכל העריות א"כ ממילא לא גרע מעריות דא"א שאינו עולה אחר י"ב חדש וא"צ להזכירו עכ"ל מהרא"ש וכתב עליו מהרש"ל וז"ל אבל מכל מקום אין נראה בעיני לומר כן שיהא גדול עונשו משאר עריות שהן בכרת ומיתה אלא ר"ל שהפסד גדול יש כיון דע"י זה סופו להדבק בעכו"ם ולחלל השם צא וראה מה אירע לישראל בבנות מואב והא דלא מייתי כאן הא דאברהם משום דהתוס' פירש לשם דהבא על הכותית אינו נענש לירד בגיהנם אא"כ יש בידו שאר עבירות שיורד בשבילם לגיהנם דאז כשבא על הכותית לא מבשקר ליה אברהם ואינו מעליהו מיד אחר י"ב חדש ומ"ה לא תני נמי הבא על הכותית באינך ג' שיורדין ואינן עולין מיד ומה"ט לא הזכירו הסמ"ג לפי שהוא רוצה להזכיר תוקף העון במי שבח על הכותית בלחוד בלא צירוף שאר עבירות עכ"ל מהרש"ל:
וכל אחד מהם גר פי' ספק גר וכן הוא ברמב"ם ונ"מ דודאי גר מותר בממזרת אבל זה שהוא ספק אסור בממזרת ואם היא נקבה ה"ל ספק גיורת ואסורה לכהן וכן אם היה זכר ונשא גיורת בתו אסורה לכהן דשמא גם הוא גר אי נמי נפקא מינה לחליצה דגר פסול לחליצה: