ט"ז על יורה דעה שצו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
חוץ מהקריעה כו'. לע"ד נראה אם היה חולה ודעתו אינה מיושבת מחמת חולי לא אזלינן בזה בתר שעת חימום דהא אין יודע להתחמם אלא כשתבוא לו דעה צלולה כשאר כל אדם אז הוה חימום שלו אבל לא אכפת לן במה שהוא אינו יכול לקרוע מחמת שהוא מסוכן בחליו דסוף סוף ידע בחימום בעת ההיא ועל כן פטור אח"כ מלקרוע כנ"ל:
סעיף ג עריכה
קטן שמת כו' ואפי' הגדיל כו'. דין זה הוא במחלוקת בין מהר"ם להרא"ש תלמידו בסוף מועד קטן דמהר"ם סבירא ליה חייב להתאבל אחר שיגדיל שבעה ושלשים מיום שנעשה גדול והוה כשמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל אחר הרגל ז' ול' ואע"ג דהתם ימי הרגל עולין למנין שלשים היינו לפי שנהג בהם איסור גיהוץ ותספורת אבל כאן בקטנותו לא נהג כלום ואע"פ שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנדון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא הוא דקגרים אבל הכא גברא לאו בר חיובא הוא כלל וא"כ נימא כיון דבשעת מיתה לא היה ראוי להתאבל יפטור עולמית הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא פרק כיסוי הדם כו' והרא"ש חולק ואומר תופס אני אותה סברא שיש לחלק בין היכא דגברא בר חיובא הוא ויומא גרים לקטן דבשעה שהיה לו להתאבל פטור מחמת קטנות פקע מיניה חיוב אבילות לעולם ודמי להא דאמר בפרק מי שהיה טמא קטן שהגדיל בין ב' פסחים דסבר רבי נתן שני תשלומין לראשון וכל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני וכן נמי הא דיושבים על שמועה קרובה ז' ול' אינה מצוה בפני עצמה אלא תשלום לאבלות שהיה לו לעשות מיד אחר הקבורה כשידע וכשלא ידע תקנו שיש לו תשלומין כל שלשים יום והיכא דידע ולא נתחייב לא שייך ביה תשלומין מידי דהוה אחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני של חג דלא שייך ביה תשלומין כו' ע"כ. וכ' רבינו ירוחם שיש לפסוק כמהר"ם שהוא רבו של הרא"ש והב"י הכריע כהרא"ש דהלכה כדברי המיקל באבל וכן פסק כאן בשו"ע דפטור ובימי חרפי בא מעשה זה לידי בקטן שהגדיל תוך ז' ועיינתי בו והוקשה לי בדברי הרא"ש שכתב דאבלות הוה בו משום תשלומין דבזה אין שייך תשלומין אלא כל יום מן הז' הוא מצוה בפ"ע דהא פסקינן כאן סעיף ב' אם זלזל במקצת ז' הימים דא"צ להשלים ולמה כתבו הטור והשו"ע אפי' הגדיל בתוך שבעה. והרציתי הדברים הללו לפני מו"ח ז"ל והשיב לי שבלא"ה סותרים דברי השלחן ערוך זה את זה דבפרק מי שמתו יש ג"כ פלוגתא בין הרא"ש ורבינו יהודה ובין מהר"ם לענין הבדלה דרבינו יהודה היה אונן במ"ש ולא הבדיל ולמחר ביום א' אחר הקבורה לא רצה ג"כ להבדיל מאחר שהיה פטור בשעת חיוב הבדלה ודומה לחיגר שנתפשט ביום שני שזכרתי לעיל והואיל ונדחה ידחה ומהר"ם חולק שם וס"ל ביום המחרת חייב להבדיל דהא קי"ל מי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה והרא"ש כ' שם שהוא הסכים לרבינו יהודה דהא דאמרינן מי שלא הבדיל במ"ש כו' היינו כשלא היה לו יין במ"ש או אונס אחר שלא היה יכול להבדיל אבל אונן דבשעה שחל עליו חיוב הבדלה היה פטור לגמרי תו לא מתחייב ודמיא לחיגר דלעיל ע"כ והנה לעיל סי' שמ"א פסק השו"ע שחייב להבדיל והיינו כמהר"ם וכאן פסק דפטור כשהגדיל והיינו כהרא"ש דטעם אחד לשתי הפלוגתות ואין ישוב לזה וע"כ פסק הוא בכל מקום כמהר"ם שהוא רבו של הרא"ש וגם כאן חייב בז' ושלשים דלא כפסק הש"ע וכן קבע הוא בחיבורו על היורה דעה כאן ואני בעניי תמהתי ונפלאתי על פסק זה שנחלקו בו אבות העולם מהר"ם והרא"ש ומתירא אני להכניס ראשי החלש בין הרים גדולים מאורי ישראל ומ"מ עצור במלין לא אוכל כי תלמוד ערוך הוא פסק זה לפע"ד שלא כדברי מהר"ם ולא כדברי הרא"ש במחילה מכבודם וע"פ זה יתבאר שפסקי הש"ע הם דברי אלהים חיים:
אמרינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ז) בהא דאמרינן לא היו קוברין אותן הרוגי בית דין בקברות אבותם ואי ס"ד כיון דאיקטל הוי ליה כפרה ליקברו ומשני מיתה וקבורה בעינן מתיב רב אדא לא היו מתאבלין על הרוגי ב"ד אלא אוננין ואי ס"ד כיון דאיקבר הוה ליה כפרה ליתאבלו ומשני בעינן נמי עיכול בשר. רב אשי אמר לעולם לא בעינן עיכול בשר אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא וטעמא דלא היו מתאבלין משום דאבילות מסתימת הגולל חיילא כפרה מאימת הויא מכי חזי צערא דקברא פורתא הלכך הואיל ואידחו ידחו פירש"י הואיל ונדחו שלא נראו להתאבל בשעת התחלת האבלות ידחו אף לאחר מכאן ואע"ג דגבי קובר את מתו ברגל תנן מונה ז' ימים אחר הרגל ולא אמרינן הואיל ונדחו ידחו התם לא אידחו לגמרי שהרי אמרי' כל שהוא משום עיסקי רבים אין הרגל מפסיקן ורבים באים לנחמו עכ"ל:
והנה אתה רואה ק"ו כאן דמה כאן בפרק נגמר הדין דאחר סתימת הגולל לא היה שום אבילות בעולם כיון דהמת לא חזי לכך דלא הוי ליה כפרה עדיין והיה מן הראוי לומר דאחר שיהיה קצת בקבר ויכופר אז יתחיל אבילות שלו כדרך שמתחיל בשאר מתים אחר סתימת הגולל אפ"ה לא אמרינן כן אלא אמרינן הואיל ואידחי בשעה שמתחיל לשאר העולם לא יתאבלו עליו כלל אח"כ ק"ו כאן שהיה אבילות בעולם והמתאבל לא חל עליו החיוב פשיטא הואיל ואידחי בשעת החיוב ידחה לעולם ופשוט דהלכה כרב אשי דבתרא הוא ותו אני אומר דגם תירוץ הראשון בגמ' אינו חולק על האי סברא דאידחי אידחי דאל"כ לדידיה נמי קשה יתאבלו על הרוגי ב"ד דלאחר העיכול דאז יש להם בודאי כפרה אלא פשיטא דבזה אמרינן אידחי אידחי אלא דפליגי על רב אשי במה שאמר שיש להם כפרה בזמן קצר מכי חזו פורתא צערא דקברא בזה פליגי וס"ל דאין הכפרה ממהרת כ"כ אבל אי היתה ממהרת ודאי גם הם סבירא להו אידחי אידחי וכן מבואר שם בסוגיא לעיל מיניה דכ"ע אית להו כיון שאידחו אידחו לפי המסקנא גם הב"י בסי' שמ"ה כ' ואסיקנא לענין הרוגי ב"ד בפרק נגמר הדין דהוי ליה כפרה בקטלא וקבורה אלא היינו טעמא דאין מתאבלין עליהם דאבילות מתחיל מסתימת הגולל כו' והיינו כתירוץ רב אשי אלא דבנוסח דברי בית יוסף יש ט"ס שכתב הרוגי מלכות וצ"ל הרוגי ב"ד א"כ מבואר דלא כמהר"ם שחייב לקטן והגדיל וגם דלא כהרא"ש דאילו להרא"ש הפטור משום דהוה תשלומין וכל שפטור בשעת החיוב אין עליו תשלומין משמע דאילו במקום שאין תשלומין הוה חיוב ומודה למהר"ם והרי כאן בפרק נגמר הדין שאין שם תשלומין דהא לא היה ראוי לאבילות מתחלה ואפ"ה אמרינן דפטור אח"כ אלא דבר ברור הוא דהפטור לאו משום דלא שייך ביה תשלומין נגעו בו אלא משום שחכמים הטילו עליו אבילות מן שעה ראשונה שהמרירות עליו ביותר דהיינו משיסתום הגולל ומן אותה שעה הוא מתאבל והולך כפי דינו אבל כל שנפטר בשעת עיקר המרירות דהיינו אחר סתימת הגולל אין עליו שום חיוב אחר כך ומשום הכי הרוגי ב"ד וכן קטן והגדיל פטורים לגמרי כיון שהיו פטורים בשעת עיקר המרירות ויפה מכוון לזה פי' רש"י שהעתקתי שלא דמי לקובר מת ברגל שחייב בז' ול' אחר הרגל ששם בשעת עיקר המרירות לא נפטר שהרי יש עליו קצת אבילות גם ברגל ואין כאן דמיון להבדלה שחייב לעשות ביום המחרת אע"פ שבליל מ"ש היה פטור כמ"ש השלחן ערוך בסי' שמ"א דשם הוא עיקר זמן ההבדלה מתחלה כך שימשוך זמנה כל השבת או עד ליל ד' ולא אמרינן דאם לא הבדיל במ"ש הוה ההבדלה שאח"כ תשלומין על מ"ש אלא עדיין זמנה ממש וזה דומה לתפלת ערבית וק"ש שאחז"ל במסכת ברכות שזמנה קודם אכילה וכל העובר חייב מיתה ואעפ"כ זמנה כל הלילה כמ"ש בפי' שזמנה כל הלילה והכי נמי ממש כן הוא בהבדלה וזהו נכלל במה שאמרו מי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה. וכן לא קשה ממה שמצינו בסוכה פרק הישן (סוכה דף כ"ז) בקטן שנתגדל בימי הסוכות דחייב לעשות סוכה התם נמי זמנה כן הוא כל ז' הימים ואין בזה משום תשלומין על מה שלא ישב בסוכה בשעת קטנותו כדאמרינן במתני' שם שאין תשלומין למי שלא אכל בסוכה משא"כ באבילות שהעיקר תלוי בהתחלת האבילות בשעת עיקר המרירות וכל שלא התחיל לא יגמור ע"כ נראה להלכה ולמעשה כפסק הרא"ש לענין אבילות דפטור כאן ולא מטעמיה אלא מטעם שאמרנו. ולענין הבדלה כדעת מהר"ם וכפסק הש"ע בב' המקומות והם צודקים וברורים ומקום הניחו לנו רבותינו אבות העולם לזכות בו בסייעתא דשמיא: