ט"ז על יורה דעה רטו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהחלים על דבר מצוה. הטעם דנדר כיון שהוא אוסר החפץ עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל שבועה אוסר עצמו מלעשות הדבר ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב מצוה:
ומתירין לו את נדרו. בפרישה כתוב מלשון הטור משמע שבזה לא מהני התרה מדכתב ומ"מ לא יצום כו' ולא כתב כן ארישא דהיינו סוכה שאני יושב ואין זה דקדוק כלל דודאי בכל נדר מהני היתר אלא דבתענית קמשמע לן דלא נימא דגם תענית הוא מצוה ויקיים נדרו וכתב עוד בפרישה שגם הסמ"ג שמביא הטור אחר כך ס"ל כן דאין היתר לנודר בתענית בי"ט וגם זה אינו ודברי הספר המצות יתבאר לפנינו בס"ד:
סעיף ג
עריכהבד"א שצריך התרה כו'. זהו דעת הרמב"ן בטור והנה נבאר דברי הטור בקצרה במה שהביא ספר המצות ושאר המשך דבריו ע"פ מה שהביא בב"י בא"ח סי' תי"ח ד' הפוסקים ומתוך זה יתבאר שיש כאן מקום עיון על הש"ע בסעיף ד' דהטור כתב בשם ספר המצות לחלק בין קבל עליו להתענות בי"ט עצמו או אירע כך בתוך הזמן כו' דהפוסקים הוקשה להם תרי דוכתי בתלמוד אהדדי דהיינו דבפרק קמא דתענית איתא דאם קבל עליו יחיד תענית שני וחמישי כל השנה ואירעו בהם ימים טובים הכתובים במגילת תענית יבטל גזירתנו את נדרו וקשה על זה דהא אמרינן נדרים חלים על דבר מצוה ותו דהא אמרינן פותחין בכבוד שבת ויום טוב שמע מינה דהנדר חל ועל זה תירץ הרמב"ן דההיא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו באומר לשון נדר גמור הרי עלי אכילת יום פלוני אבל ההיא דפרק קמא דתענית מיירי מקבלת תענית בעלמא כגון שאומר אהא בתענית למחר ובסמ"ק סי' פ"א והיינו ספר המצות שהביא הטור ולא כמו שהבין הב"י דהיינו סמ"ג ומשום הכי הקשה מה שהקשה אבל באמת היינו סמ"ק שכתב חילוק זה. דהיינו דההיא דנדרים חלין על דבר מצוה מיירי בנודר בפירוש להתענות בי"ט וההיא דתענית מיירי שאירע כך בתוך הזמן שנדר להתענות דבזה אמרינן דאותו הנודר להתענות לא נתכוין לבטל גזירות חכמים וכ"ש דין תורה ביום שלא להתענות אבל פשוט שגם לספר המצות מהני התרה בכל גווני ולא כמו שעלה על דעת בעל הפרישה שזכרתי בסעיף א' והב"י בא"ח סי' תי"ח הקשה על סה"מ בזה דהא תנן אין גוזרין תענית על הצבור בר"ח וחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין הרי שאע"פ שאירע ר"ח וחנוכה כו' בתוך הימים האלו שקבלו להתענות מתענין מ"מ אין מתחילין להתענות בהם ומשמע שאפי' גזרו להתחיל בהם אין גזירתם גזירה וכן נראה מדברי הרב המגיד והראב"ד שיותר יש לדחות התענית בנודר להתענות בי"ט עצמו מאם בא בתוך הזמן שנדר וזה היפך מדברי ספר המצות שבטור כאן. ולא ידעתי אפילו ריח קושיא בזה דודאי לענין איסור לקבל עליו תענית מתחילה חמיר בנודר על י"ט עצמו מאם הגיע בתוך הזמן שעבר שזהו עושה בכלל ושום ב"ד אין גוזרין תענית על י"ט אלא דלענין אם כבר עבר אחד ועשה שנדר להתענות בי"ט עצמו חל הנדר טפי מאם הגיע בתוך הזמן דאפשר שלא חשב על זה וזה פשוט ועל זה דמתרץ הרמב"ן תרי גמרות דלעיל הביא הטור דברי ספר המצות שהוא מחלק בענין אחר ממה שחילק הרמב"ן והא דכתב הטור וכתוב בספר המצות ולא כתב ובספר המצות כתב כדרך שכותב בלשון פלוגתא לפי שגם ספר המצות אינו חולק על חילוק הרמב"ן דהיינו בין קבלת תענית לל' נדר שחילוק נכון הוא ונ"ל שהוא מוכרח דאלו אמר לשון קבלת התענית הרי אוסר נפשו על האכילה ודמיא לשבועה דאין חלה על דבר מצוה אלא דוקא נדר כדאיתא ריש סי' זה אלא שאין נראה לו לסמ"ק לתרץ הגמרות בכך כיון דבשניהם איתא לשון נדר ע"כ תירץ בחילוק אחר והרמב"ם עשה חילוק שלישי דההיא דפ"ק דתענית מיירי בי"ט מדרבנן שהם עשו חיזוק לדבריהם שלא יחול הנדר בהם אפילו בנודר בפירוש להתענות בהם ועל זה מסיק הטור שמסקנת הרא"ש כרמב"ן וא"כ מאחר שפסק הש"ע כאן כדעת הרמב"ן למה פסק בסעיף שאחריו שאין הנדר חל בי"ט דדבריהם שהוא דעת הרמב"ם והם חולקים ובא"ח סי' תי"ח ס"א עשה באמת פלוגתא וכאן כתב כדברי שניהם ויפה כתב רמ"א שבא"ח לא כ"כ ופסק הש"ע בא"ח שם סי' תי"ח שבי"ט דדבריהם חל הנדר אבל לא בדאורייתא ורמ"א בא"ח סי' תק"ע כתב שהמנהג דלא כרמב"ם דכאן נמצא דלענין הלכה אין לנו שום חילוק רק בין לשון נדר ללשון קבלת תענית דבלשון נדר חל בכל גווני וצריך התרה ובלשון תענית לא חל כלל וא"צ התרה וזו היא דעת הרמב"ן:
ואפי' לא קבל עליו להתענות אלא בשבת וי"ט. פי' לא מיבעיא ברישא דלא נתכוין כלל לשבת וי"ט אלא אפי' קיבל עליו בפירוש להתענות בשבת וי"ט מ"מ אין הנדר חל כיון שלא אמרו בלשון הרי עלי ובחנם כתב מו"ח ז"ל על לשון הש"ע כאן לא דק:
מעשה באדם אחד שנדר לתת מן הריוח שבא מממונו מעשר וכן נהג כמה ימים ומטה ידו ונתחרט נראה דיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם ואין מקדיש דבר שלא בא לעולם כדפרי' פרק שור שנגח ד' וה' ומיהו אם היה אומר כסף זה כל הריוח המגיע ממנו אתן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שההקדש בא לעולם זה העתיק בדרישה בשם רש"ל בשם מעיל צדק ולא קיי"ל כן אלא כמ"ש בח"מ סי' רי"ב סעיף ט' באומר לכשאקחנו אתננו להקדש הוה עליו שם נדר וצריך לקיים נדרו כן נ"ל. עוד הביא הג"ה משמו דרש"ל הר"ר אליעזר ממי"ץ בנדר להתענות חודש אומרים לו הרי בזה החודש שנדרת יש יו"ט ושבתות אומר להם לא נתכוונתי להם אין צריך אפי' התרה דדברים שבלב כי הני שמוכחים הוי דברים ע"כ ונ"ל שזהו כדעת ספר המצות שזכרנו ולפי מה דקיימא לן כרמב"ן אף כאן צריך התרה כל שאמר בלשון נדר כדלעיל אלא דאם אמר שבפירוש היה עולה על דעתו שלא להתענות אלא בימי החול ודאי נאמן על זה דהא אינו סותר לשון נדרו שנדר להתענות חודש אחד ובזה נראה לקיים דברי הג"ה הנ"ל ודברי הש"ע בסעיף ב' דצריך היתר לא מיירי מזה אלא לא עלה על לבו ימי י"ט ושבת כלל בשעת נדרו. עוד הג"ה אחת משמו באשה שנדרה להתענות אחר פסח שני וחמישי ושני עד ר"ח ולאחר הפסח שאלה מתי תתחיל נראה דתתחיל אחר ימי ניסן אם מנהג בכל המקומות שאין אומרים תחנות כל ימי ניסן עד כאן וכתב מו"ח ז"ל דהיינו דוקא בלשון קבלת תענית בעלמא אבל בלשון נדר צריך התרה שהרי נדרה בפירוש להתענות אחר הפסח דלא עדיף מנדר להתענות ביום טוב:
סעיף ד
עריכההמקבל עליו כו'. כבר כתבתי בסעיף ג' מה שקשה על זה:
סעיף ה
עריכהחל על מי שנשבע שיישן כו'. נראה פירושו שאם נשבע שבוע שאישן ואחר כך נודר קונם שינה עלי דחל הנדר כמו באומר לאשתו הנאת תשמישך עלי דחל הנדר כדלקמן אע"ג דבאומר תשמישי עליך לא חל דהוא משועבד לה מ"מ יכול לאסור הנאתו ממנה אע"פ שהוא משועבד לה הכי נמי כאן אף שהוא חייב לישן או לשתות יכול לאסור הנאת השינה עליו בלשון נדר ולא דמי למ"ש תחילה אם נשבע שלא לאכול ככר זה ואח"כ אומר קונם ככר זה עלי דלא הוה נדר דשם הוי הנדר ג"כ כמו השבועה משא"כ כאן הוי הנדר להיפך מהשבועה חל כמו בקונם הנאת תשמישך עלי:
סעיף ו
עריכהי"א שאם נדר כו'. נראה דיש לגרוס וי"א כו' בוי"ו וחולק על מ"ש לעיל דאין הנדר חל על לא תעשה ועל זה אמר וי"א דחל עליו והמסדר ההעתק הבין שהך ו' של וי"א הוא רושם לסעיף ו' וע"כ סידר כאן ו' סעיפים ובאמת כל זה מסעיף ה' והוי"ו שייכא לתיבת וי"א: