ט"ז על יורה דעה קפט

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה קפט |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

חוששת לזמן הידוע. פירוש כל עונות הוסתות כמ"ש סי' קפ"ד סעיף ב' וא"ל הא כתב בסוף הסעיף דאפי' בשביל פעם אחת חוששת דכאן קא משמע לן דאין צריך לחוש לסתם עונה שהוא שלשים יום אלא זמן הידוע לחוד כיון שיש לה וסת קבוע:

סעיף ב

כגון בא' או בה' בו. כן צריך להיות:

אפילו בפעם אחת כו'. זהו בשאר וסתות אבל בוסת הפלגה שנזכר בתחילת סעיף זה צריך ב' פעמים שהרי ראיה הא' אינה מן המנין:

סעיף ג

וסת לשעות. פירוש כגון אחר טבילתה או שאר דברים כיוצא בזה שרגילה לראות מחמת אותו זמן:

סעיף ד

כיון שעברה עונתה מותרת. אע"ג דבסי' קפ"ו פסק באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש כאן מיירי שיש לה כבר וסת אלא ששינתה עכשיו בוסת חדשה ולא קבעתו ג' פעמים:

סעיף ה

ורביעית לשלשים ושנים. זהו כיש אומרים שבסעיף ז' אבל לדעה ראשונה דלשם בעינן כאן עוד ראתה בשלשי' ושלשה:

סעיף ז

ומיהו אם היה לה וסת וכו'. פירוש כגון שהיתה רגילה לראות בסוף כ"ט וראתה אחר כך מאותו זמן בסוף שלשים ואחר כך בסוף ל"א ואחר כך בסוף ל"ב דבשתי ראיות הראשונות נמי ידעינן לדילוג:

מווסת הקבוע לה. פירוש שהיתה רגילה לראות ביום ך' ושינת' לראות ביום כ"א וכ"ב וכ"ג אף ראיית כ"א מן המנין כיון שגם היא היתה בדרך דילוג שוה כמו האחרים שאחריה ובאמת אין בזה שום חדוש ובגמ' לא אמרו זה אלא דרך חדוש על קושיא לשמואל ומכ"מ י"ל דקמ"ל רבותא דל"ת דאין הראשונה מן המנין אלא כשראיית י"ט היא ראיה חדשה שלא הורגלה תחילה בזה ובדרישה ר"ל שהדילוג הראשון אין צריך להיות שוה עם שאר דהיינו אפי' הית' רגילה לראות בט"ו ואח"כ ראתה כ' כ"א כ"ב ואינו נכון כלל דהא בעינן שיהא בהפלגה עם האחרים משמע דבשוה בעינן כמשמעות הגמרא בזה וכן משמעות הטור והשלחן ערוך:

ויש לחוש לדבריהם כו'. יש לתמוה דהא גם לדעה הראשונה יש חומרא אחת דהיינו אם יש לה חשש שני וסתות דאינו נעקר א' מהם אלא אם יהיה השני נקבע כמ"ש סעיף י"ג בתחילת ההג"ה וא"כ לדעה האחרונה כאן דנקבע בג' פעמים ווסת הדילוג ממילא נעקר חשש וסת השני שיש לה ואינה חוששת לו עוד ולדעה הראשונה לא נקבע עדיין והיא חוששת גם להשני ע"כ כתב מו"ח ז"ל דלענין זה קיימא לן כסברא ראשונה דהיינו דקיימא לן בשניהם להחמיר ונכון הוא ויתבאר בסעיף י"ג ויש לי מקום עיון על הטור בזה שכ' שהרא"ש פסק כסברא קמייתא דהיינו כשמואל בגמ' דלא כרב שהוא כסברא בתרא כאן ובפרק שור שנגח ד' וה' כ' הרא"ש בדף ח' דקי"ל כרב בהא וצ"ע:

סעיף ח

ראתה ג"פ בג' חדשים כו'. הוי מצי למינקט בקיצור כגון ט"ו בסיון ט"ז בתמוז ואח"כ ט"ו באב ט"ז אלול קבע לה וסת אח"כ בחודש א' בחמשה עשר בו ובשני ט"ז בו וכן לעולם אלא דקמ"ל רבותא אפי' אם הדילוג הוא בג' ימים דהיינו ט"ו ט"ו י"ז אזלינן בתרי' וחוששת בחודש השלישי ביום י"ז אע"פ שיש בינו לבין יום ט"ו ב' ימים וממילא נדע אם הדילוג הוא ביותר משלשה ימי' דהיינו שראתה ד' פעמי' בד' חדשים שלש פעמים בדילוג דג"כ אזלינן בתרי' אלא נקט שלש פעמים דבזה הוה שיעור שהוחזקה בו וממילא הוא הדין ביותר מזה. כן נ"ל פשוט:

סעיף ט

ובא' באב כו'. זהו לי"א דסעיף ז' אבל לדעה הראשונה צריכה שתראה עוד באחד באלול:

סעיף יב

וסת הסירוג ראיה ראשונה כו'. פי' שסירגה ראש חדש דהיינו שראתה בר"ח ניסן ובר"ח סיון ובר"ח אב קבעה לה בר"ח לסירוג שאח"כ אינה חוששת לר"ח אלול אלא לר"ח תשרי וכן לעולם וכאן הוה ר"ח ניסן מן המנין אפילו לדעה קמייתא דסעיף ד' בהפלגה בדילוג שצריכה לד' ראיות דהתם דחשבינן לימות החודש כמה יש ימים בין ראיה הראשונה לשניה שע"י זה יהיה ניכר וסת ההפלגה נמצא הראשונה ושניה שייכי' להדדי דוקא לקבוע וסתה ע"כ אין הראשונה מן המנין כי אין לה לבד שייכות להפלגה אבל כאן הוי קביעו' לר"ח והוי ג"כ ר"ח הראשון מן המנין כי בו לבד יש ג"כ שייכות הוסת מצד שהוא ר"ח ומה לי שיש בין ראיה ראשונה של ר"ח לשניה ושל ר"ח אחד ביניהם או שנים סוף סוף הוסת דוקא בר"ח הוא:

שוה לדילוג. פי' כמ"ש בסעיף י"א שבוסת הדילוג אינה חוששת עד שתקבענו ג"פ ע"כ אינה חוששת כאן לראש חודש אב:

חוששת לראש חודש אייר. פי' בשני ימים דר"ח אייר הראשון שהוא יום שלשים לראייתה והיא עונה בינונית למי שאין לה וסת קבוע כדלעיל ועיין בסעיף י"ג:

סעיף יג

חוששת ביום ובלילה. אותו שביום אינה נעקר עד שנעקר שלש פעמים ואותו שבלילה נעקר בפעם אחת שלא תראה בו עוד בלילה:

או שתראה הראשונה ביום כו'. כן צריך להיות וכן אחר כך או הראשונה בלילה:

חוששת לא' באייר מפני ר"ח ניסן. פשוט שגם כאן חוששת גם ליום א' דראש חודש אייר שהוא יום שלשים מן הראיה דראש חודש ניסן כסתם עונה בינונית לשאין לה וסת קבוע וכמ"ש בסעיף י"ב וכיון שהוא פשוט אין צריך לפרשו ומו"ח ז"ל כתב כאן מדלא נקט אלא אחד באייר שמע מיניה שאינה חוששת ליום א' דראש חודש ולא ידעתי למה יסתור דברי עצמו שכ' לעיל ראתה ליום ר"ח ניסן חוששת לראש חודש אייר והיינו לב' ימי ראש חודש כמ"ש הוא בעצמו:

ראתה באחד באייר או לא ראתה כו'. בטור בשם הרמב"ן כתוב כאן ואם לא ראתה כו' וכתב ב"י משמע שאם ראתה בראש חודש אייר אין צריך לחוש לט' בו והטעם שאלו חזרה לראות בראש חודש אייר היינו אומרים שראיה הראשונה שראתה בראש חודש ניסן היא עיקר וראיה השניה בעשרים בו היא תוספת דמים הלכך אינה חוששת לא לט' באייר ולא לעשרים בו אבל השתא שלא ראתה בראש חודש אייר אגלאי מילתא דראיה בעשרים בניסן היא עיקר וחוששת לט' וכ' באייר ובד"מ חלק עליו וכתב מדכתב בסמוך וחוששת לשתיהן עד שתקבע כו' ש"מ שקודם שתקבע וסת א' ג' פעמים חוששת לשתיהן ועוד דקאמר בסמוך ראתה בט' בו כו' ש"מ אע"ג דראתה ב' פעמים להפלגת עשרים אפ"ה חוששת לימי החודש וצריכה לחוש לכ' באייר ה"ה כאן אע"פ שראתה בא' באייר צריכה לחוש לט' בו משום ראיית עשרים בניסן והא דנקט לא ראתה בא' באייר נ"ל דלרבותא קאמר אע"ג דנעקר וסת של ר"ח ניסן מ"מ צריכה לחוש לשני כ"ז שלא נעקר פעם אחת עכ"ל וכן נ"ל עיקר ויפה הגיה כאן רמ"א ראתה או לא ראתה כו' דלא מצינו בשום מקום דראי' שרואה בשינוי זמן תעקר החשש שהיה עליה תחלה כל זמן שאין לה שינוי קביעות כדין שלו בג"פ או בד' פעמים ותו דאטו אם תראה גם בר"ח אייר וט' בו וכ"ח בו ג"כ לא תקבע וסת להפלגת עשרים מראיית עשרים בניסן זה ודאי שקבעה וסת כיון שיש ג' הפלגות שוות ולא אכפת לן במה שראתה גם בר"ח אייר ואם כן היאך נתיר מכח ראיית ר"ח אייר שלא תחוש כלל לט' בו כיון שאפשר לבא לידי קביעות וסת ובפרישה כתב בזה דאע"פ שאפשר לקבוע בזה ווסת להפלגת עשרים מ"מ אין אנו חוששין לו לכתחלה קודם שראינו ג' הפלגות שוות וקשה דכל שאפשר ודאי אנו חוששין לו שלא יבא לידי כך כמו שמצינו בכל המקומות בסימן זה זולתי בוסת הדלוג שלא חששו לו עד שלא יקבע כמ"ש בסעיף י"א ועוד ראיה ברורה ממה שכתב בסוף סי' זה בטור בראתה ג' פעמים בר"ח ובפעם השנישית ראתה בכ"ה לחדש ובראש חדש דחוששת ג"כ ליום הקדימה דהיינו לכ"ה שמא וסת אחר היא קובעת והלא הדברים ק"ו דהא התם ברור לפנינו ג' פעמים בר"ח והוא סתם עונה בינונית לאשה אפ"ה חוששת גם ליום כ"ה כ"ש כאן דיש ב' ראיות לפנינו האחד כ' בניסן והשני בראש חדש אייר וע"כ לומר שאחת מהן עיקרת והשנית דרך מקרה ומנא לך לומר דראש חדש עיקר ולא לחוש לט' בו אימא לך דראיית כ' בניסן עיקרת וצריכה לחוש לט' באייר דלאו דמא דראש חדש אייר סומק טפי מדם דכ' בניסן ע"כ נראה עיקר כדברי רמ"א דגם בראתה בראש חדש אייר צריכה לחוש לט' וך' באייר אלא דמה שביאר רמ"א דברי הטור במ"ש ואם לא ראתה אמר כן דרך רבותא לא מתיישב לי דא"כ גם אחר כך במ"ש ראתה או לא ראתה בט' היה לו לומר גם כן רבותא זו. ומו"ח ז"ל הפליג לחלוק גם על רמ"א ואמר שטעות גמור הוא בראתה בר"ח אייר לחוש לט' בו מדהפסיקה ראיית ר"ח אייר בנתיים דאם היתה חוששת להפלגת ך' יום צריכה שתחוש כן מן ראיית ר"ח אייר וכמ"ש הטור בסמוך היתה רגילה לראות ביום כ' ושינתה ליום שלשים זה וזה אסורין וכשיגיע יום עשרים לראיית ל' אסורה הרי מבואר שאינה חוששת להפלגת ך' מראיה שקודם ל' אלא חוששת שמא תראה לך' יום מראיית ל' שראתה עכשיו וכדרב הונא בריה דרב יהושע ס"פ בנות כותים עכ"ל ואני אומר כבוד חכמים ינחלו אבל דבריו אלו הם כשגגה לפני השליט ואדרבה משם ראיה לדעת רמ"א דשם לא מנינן אלא מן ראיית ל' כיון שלא היתה עכשיו שום ראיה קודם ל' אלא שהיתה ראויה לראות ביום ך' כמתחלה ועכשיו שינתה והמתינה לראות עד ל' ע"כ ס"ל לרב הונא בריה דרב יהושע ס"פ בנות כותים דלא מנינן מן שעה שהיתה ראויה לראות אלא משעה שראתה באמת ולאפוקי מרב פפא דס"ל שמנינן משעה שהיתה ראויה לראות וזה פשוט בסוגיא שם גם מלשון רש"י ות"ה הארוך מוכח כן שכתבו שאם תמנה מיום שהיתה ראויה לראות נמצא שהיא חוששת שמא יקדים לבא זמן קצר ממה שראתה עכשיו ואינו בדין שזו שינתה לרחק ואנן ניחוש שמא תקרב עכ"ל משמע דאם היתה רואה גם ביום שהיתה רגילה לראות הרי אנו רואין שהיא קרבה לראות ודאי צריכה לחוש ליום ך' מן ראיה של עשרים וגם ליום עשרים מן ראית יום שלשים אם כן גם בזה צריכה לחוש להפלגת עשרים ימים מן יום העשרים באייר ומן ר"ח אייר ע"כ נראה פשוט דאם היתה באמת ראיה גם עכשיו בך' והוסיפה לראות בל' פשיטא דפשיטא דלכ"ע מנינן מראיית ך' לחוש גם להפלגה ך' ממנו ולא אכפת לן במה שהפסיקה ראית יום ל' ביניהם להקל עניה בשביל זה ע"כ הדבר ברור דמשה אמת ותורתו אמת ודבריו כאן הלכה רווחת בישראל דגם בראתה בר"ח אייר הוה כלא ראתה לכל החששות:

שתקבע וסת א' כדינו. פירוש והשני לא נקבע והיינו באם וסת החדש נקבע תחלה כגון ראתה בראש חדש ניסן וראש חדש אייר וי"ד באייר וכ"ה באייר ור"ח סיון הרי הוקבע וסת ר"ח והפלגות לא נקבעו רק ב' פעמים וכן לפעמים וסת הפלגות תחלה כגון שראתה בר"ח ניסן וי"ד בו וכ"ח בו ובר"ח אייר וי"ב בו דקבעה וסתה להפלגת י"ד יום ווסתות הר"ח עדיין לא נקבעו וכבר נתבאר בסעיף ז' דלענין וסתות הדילוג אזלינן לחומרא בזה דהיינו ראתה ט"ו ניסן ט"ז אייר י"ז סיון וגם ראתה בראש חדש אייר וראש חדש סיון דלא אמרינן כבר נקבע וסתות הדילוג ולא ניחוש לוסתות חודש עוד דלקולא לא אמרינן כן אלא בעינן דוקא דילוג בד' פעמים:

או עד שאחד מהן נעקר אז אינה כו'. פירוש אפילו בפעם אחת שיבוא אותו הוסת ולא תראה הוא נעקר כיון שלא הוקבע עדיין ג"פ וכן צ"ל הגירסא בטור או עד שתיעקר וכמו שהעיד ב"י שראה כן בהלכות נדה להרמב"ן:

וכן בדרך זה בהפלגה ודילוגין. פירוש שהדילוגין הם שלא לפי ימות החודש כמו שזכרנו ט"ו ט"ז י"ז אלא בדרך הפלגה דהיינו שראתה עכשיו ראיה ראשונה ולסוף עשרים ממנה ראתה שליה כשיגיע כ' אחר השנייה צריכה לחוש הגיע כ' ולא ראתה אינה חוששת כלל להפלג' ראתה ראיה שלישית ביום שלאחריו דהיינו כ"א אחר השניה כשיגיע כ"א אחר השלישית צריכה לחוש אותו יום לא ראתה בו אינה חוששת להפלגה ואם ביום שלאחריו דהוא כ"ב אחר ראיה שלישית ראתה ראיה רביעית כשיגיע יום כ"ב אחר הרביעית צריכה לחוש לא ראתה בו אינה חוששת כלל להפלגה ואם ביום שלאחריו שהוא יום כ"ג אחר הרביעית ראתה ראיה חמישית קבעה לה וסת לדילוג מכאן ואילך לא תיחוש אלא לדילוג ואינה צריכה לחוש ביום כ"ג שיגיע אחר הראיה חמישית כן כ' הטור בשם רמב"ן דבעינן ה' ראיות והיינו כשמואל שהוזכר לעיל בסעיף ז' לדעה הראשונה שבעינן שתשלש בדילוג וא"ל הא לעיל סגי בארבע ראיות וכאן בעינן ה' דלעיל מיירי בדילוג לפי החודש ט"ו ט"ז י"ז ממילא ניכר שם יום של ראיה הראשונה מה שאין כן כאן אנו מתחילין מן ראייתה ביום עשרים ואין אתה יודע מתי מתחילין העשרים ע"כ צריך לראיה הראשונה שקודם העשרים נמצא אותה ראיה שקודם העשרים ויום העשרים נחשבים ליום אחד כי אין ידוע אחד בלי חבירו נמצא לסברא שניה דלעיל דסגי בט"ו ט"ז י"ז שהוא דברי רב בעינן כאן ארבע ראיות מטעם שאמרנו. וזהו שכתב רמ"א אחר כך י"א כי בדילוג החודש הראיה הראשונה מן המנין דהיינו דעה האחרונה שבסעיף ז' ולפי זה כאן סגי בארבע ראיות כמו שזכרנו ועיין מה שאכתוב בסמוך במה שכתב רמ"א י"א שחוששת לדילוג מה שנרא' לי בדעת רמב"ן בפסק זה:

והמשיכ' ראייתה ג' ימים. בטור כתוב ארבע ימים ובט"ז לחודש אייר כתב שם שנים או ג' ימים ונראה שלרבותא כתב כן דאע"פ שראיית י"ז של פעם הא' וב' לא היה סוף העונה אלא באמצע אפ"ה חשבינן לה לעיקר העונה וביום י"ז של פעם ג' לא כתב שראתה בי"ז וי"ח כמו שכתב בשתי פעמים הראשונים דאז היה פשיטא לקבוע הוסת בי"ז וי"ח כיון שיש שם שני ימים שוים בכל פעם:

ובסיון התחילה כו'. יש כאן חסרון וצ"ל ובאייר ראתה בט"ז ובסיון וכו':

י"א שחוששת לדילוג כו'. קשה הא זה מדברי הרמב"ן בטור וכבר כתב הטור לעיל בשם הרמב"ן דקיימא לן כשמואל דבעינן ארבע ראיות לוסת הדילוג ותירץ ב"י דהכא מיירי שהיה לה כבר וסת קודם שהתחילה לראות בדילוג ובזה גם שמואל מודה דסגי בשלש ראיות כמ"ש בסעיף ז' והיה לו לרמב"ן לפרש כן דמיירי באשה שהיתה רגילה לראות מי"ד לי"ד יום ושינתה וראתה בט"ו והמשיכה כו' ובדרישה מביא בשם רש"ל וכ"פ מו"ח ז"ל דמיירי לענין שאם תראה בפעם רביעית בי"ח לחודש ולפי זה מיושב מה שסיים הטור חוששת לימים שהשלישה בהן כוסת הקבוע ולשאר הימים כוסת הדילוג דמשמע דוסת הדילוג אינו קבוע עדיין עכ"ל ותמהתי על דבריהם דהיאך כתב שחוששת לשאר הימים כוסת הדילוג דהא כיון שלא נקבע הדילוג כדינו אין חוששין לו כשיגיע היום שראוי לראות לפי דילוגה עד שכבר דילגה ג"פ כדינה דהיינו ארבע ראיות וכמ"ש בסעיף י"א ואי מיירי הטור שכבר ראתה בפעם הרביעית בי"ח הרי גם וסת הדילוג קבוע כמו וסת היום י"ז ולמה קראו דוקא לוסת יום י"ז קבוע והנראה לע"ד דהרמב"ן עצמו אע"ג דכתבו משמו שפוסק כשמואל מ"מ הרמב"ן עצמו מחמיר להלכה כרב דשלש ראיות סגי וכמ"ש בסעיף ז' בסופו וראיה לזה שהרא"ש בפרק האשה שעושה צרכיה כתב שהרמב"ם פסק כשמואל וגם להרמב"ן מסתבר כן הנה לא כתבו שפוסק להלכה כשמואל כדרך שכתבו בדעת הרמב"ם אלא מסתבר ליה כן. אבל להלכה למעשה מחמיר שבג' אסור וכן מוכח מלשון ת"ה הארוך שכתב תחילה דעת ר"ח וראב"ד כרב וכתב אח"כ שהרמב"ם פסק כשמואל והרמב"ן כתב דהכי מסתברא ומיהו יש לחוש לדברי הר"ח כו' עכ"ל. ומדכתב ומיהו כו' משמע שהרמב"ן עצמו כ"כ אע"ג דמסתבר ליה כשמואל ומיהו יש להחמיר כרב דאי נימא דהאי ומיהו הוא לשון רשב"א לא היה לו לכתוב ומיהו אלא ויש להחמיר כר"ח אלא ע"כ כדפרי' שהרמב"ן עצמו כתב כן להחמיר למעשה. וא"ל ממ"ש הטור בשם הרמב"ן לעיל מזה אירע לה ראיה ביום כ"ג כו' משמע דבעינן ד' ראיות כשמואל וכמו שזכרתי בסמוך לפני זה י"ל דשם קאי לענין קולא שמכאן ואילך לא תיחוש אלא לדילוגה שאם נאמר שקבעה לה וסת הדילוג בשלש ראיות היה נמשך מזה קולא שלא תחוש ליום כ"ג כמ"ש שם ע"כ הצריך שם ד' ראיות דאז דוקא ניזול לקולא משא"כ כאן כשנאמר שבג' ראיות נקבע וסת הדילוג ימשך מזה חומרא שתהיה חוששת אח"כ לאותו דילוג בזה יש לנו להחמיר כרב וכבר כתבתי מזה בסעיף ז' ומ"ש הטור בוסת יום י"ז שחוששת לו כוסת קבוע פירושו ככל שאר וסת של אשה שהוא ביום שוה ולא בדילוג כמ"ש ב"י ולפי דרכו של רש"ל לא היה לו לומר כוסת הקבוע בכ"ף הדמיון כנלע"ד:

וי"א שאין שם וסת שוה כו'. אלא וסת הדילוג לחוד:

סעיף יד

ויש לה בזה וסת קבוע. דאל"כ כיון דשינתה ולא ראתה ביום כ' נעקר חשש יום הך' כיון שאינו נקבע כבר בג"פ:

לראיית ל' אסורה. אבל אין מונין ך' יום משעה שהיתה ראויה לראות ליום עשרים כיון שלא ראתה אותו פעם והמתינה עד יום שלשים ועיין מה שכתבתי מזה בסעיף י"ג בתחילתו בדין ראתה באחד באייר או לא ראתה כו':

ואם לאחר ששינתה כו'. הם דברי רמב"ן בטור לכאורה הוא נגד התלמוד דהכי איתא בסוף פרק האשה שהיא עושה צרכיה היתה למודה לראות יום עשרים ושינתה ליום שלשים זה וזה אסורין הגיע יום ך' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' הגיע יום ל' וראתה הגיע יום כ' ולא ראתה הגיע יום ל' ולא ראתה הגיע יום כ' וראתה הותר יום ל' דאיעקר בחדא זימנא כיון שלא נקבע ג"פ ונאסר יום ך' פרש"י שהרי למודה בך' ולא עקרתו אלא ב"פ שהרי עקירה האחרונה של עשרים האחרונים שאחר ל' השניים שלא ראתה לאו עקירה היא שהרי לא שינתה ליום הל' ולא ראתה עד יום ך' לחדש כוסתה וכ"כ הרא"ש דאם אשה מדלגת וסתה אפי' ג"פ ואינה רואה בינתים לזמן אחר וחוזרת לראות לזמן הוסת לא נעקר הוסת בכך עד שתקבע לה וסת עכ"ל. וא"כ קשה על דברי הרמב"ן למה כתב ששינתה פעמים ליום ל' וראתה ביום ך' משמע דעדיין לא עקרה ראיית יום כ' ג' פעמים ובגמרא שזכרנו אמרו אפילו אם עקרה ג"פ ראיית יום ך' וכדפרש"י בהדיא ונראה לתרץ דבגמרא קאי אהפלגת החדש דהיינו שראייתה היתה תחלה בך' לחדש וכן השינוי לל' הכל בימות החדש נמצא דאע"פ שעברו ג"פ שלא ראתה בך' לחדש כיון שראתה בפעם הרביעית בך' לחדש הוכר שאורח בזמנו בא דזמן וסתה הראשון ניכר ומסויים מימות החדש אבל הרמב"ן כאן העתיק דין זה בוסת הפלגה לימים דהיינו שראייתה תחילה היתה מך' לך' ושינתה לל' וכמ"ש בהדיא כשיגיע יום ל' לראיית ל' כו' נמצא אילו היתה אומרת שעברו עליה ג"פ ל' ובפעם השלישית לא ראתה ביום הל' ואח"כ ראתה ביום ך' לא היה מינכר בזה שבאה לוסתה הראשון מך' לך' שהרי קודם ראיית ך' שעכשיו ראתה לא ראתה כלל רק ביום ל' האמצעיים ויש כאן נ' יום מראיה לראיה דך' שעכשיו ואין כאן היכר הפלגה שהיה לה מתחלה וע"כ היה צריך לומר שראתה עכשיו ב' ראיות זא"ז וך' ימים ביניהם דבזה מינכר ההפלגה הראשונה והרמב"ן לא מיירי מזה שתראה עכשיו ב' ראיות על כן כתב הרמב"ן דין שלו שראתה ביום ך' אחר ראיה שניה ליום הל' ומשם מנכר שפיר ך' יום הפלגה ומכח זה צריכה לחוש מאותה ראיה של יום ך' כשיגיע עוד ך' יום ממנה ואה"נ אילו ראתה אחר ל' השלישים ב"פ וך' ימים ביניהם הוה ג"כ דינא הכי דחזר הוסת הראשון למקומו ויש בזה רבותא דהותר יום ל' אע"פ שלא נעקר עדיין כיון דעכשיו חזר הוסת הא' למקומו ובת"ה הארוך דף קע"ד מפרש גם דברי התלמוד דלעיל על וסת הפלגת הימים ומה שאמרו בתלמוד הגיע יום ל' ולא ראתה הגיע יום ך' וראתה הך יום ך' היינו לאחר למ"ד יום שראתה ועיין שם דנ"ל שיש ט"ס בדבריו שכתב שם וחוששת ליום ל' הגיע יום ל' ולא ראתה יום ך' וראתה הותר יום ל' כו' צריך להגיה יום למ"ד וראתה ונראה שכן היתה גם גירסת הרמב"ן בגמרא ולפי זה באמת אי לא ראתה ג"פ ביום ך' נעקר אפילו אי לא ראתה יום ל' שאחריו וראתה יום ך' שאחר אותן ל' אבל ברא"ש הגירסא כמו בגמ' שלנו וצ"ע על ב"י וש"ע שלא הרגישו בזה:

סעיף טו

שינתה ראיותיה. זה קאי גם כן אאשה שהיתה להוסת ליום ך' שזכר בסעיף שקודם לזה אלא דשם אמר ששינתה ראייתה לראיות שוות דהותר יום ך' ונאסר יום ל' וכאן מיירי בשינתה לאינן שוות הותרה לגמרי כל שלא חזרה וראתה אח"כ:

ביום הוסת הראשון. כיון דמיירי בוסת הפלגה לימים לא בימי החדש כמ"ש לעיל צ"ל דהך ביום הוסת הראשון פירושו שראתה בשיעור הפלגת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה כי היכי שיהיה היכר שהוא עדיין בתוך הוסת הראשון:

וה"ה להפסיקה כו'. בטור לא כתב לשון וה"ה אלא ואם הפסיקה כו' ופי' ב"י דמיירי גם כן מהא דלעיל דהיינו שעברו עלי' ג' עונות ג"פ כ' יום שהיתה רגילה לראות בהם ולא ראתה בהם ומ"ש משעברו עליה כ' יום רצונו לומר ג"פ כ' יום הוה מסולקת דמים אינה חוששת אחר כך משמע דאם קודם שעברו עליה ג' עונות של כ' לא הותר לה כל היום כ' שבתוכם אע"פ שלא ראתה ביום כ' השני נאסר' ביום עשרים השלישי וע"כ הוכרח לפרש מ"ש הטור ואם הפסיקה קאי דוקא אעברו ג' עונות ולא ראתה ומ"ש הטור אחר כך חזרה לראות כו' פירושו ביום הוסת כמ"ש כאן בש"ע וכן הביא ב"י לעיל סי' זה ד"ה כ' הראב"ד כו' מ"מ אם חזרה לראות בו ביום אפילו לאחר כמה הפסקות כו' וקשה לי כיון דמוכח כאן דמיירי בהפלגת ימים כמו שכתבתי לעיל היאך תמצא כאן שחזרה לראות ביום הוסת הא וסת שלה בהפלגת סך ימים חד ראיה מחברתה וכאן לא ראתה זמן רב ואין לך ראיה לחשוב ממנה הפלגה ועיין בסוף דיבור זה מה שכתבתי מזה. אבל רש"ל פירש דברי הטור כאן וז"ל מ"ש ואם הפסיק' כו' אני אומר דאין הטעם כאן משום דהיא מסולקת דמים ולא איירי הכא דהפסיק' ג' עונות דוקא אלא אפילו כשהפסיק' פעם אחת לגמרי ולא שינתה ראיותיה כלל שוב אינה חוששת לאותו יום לעולם כדמשמע הלשון להדיא והטעם דאינה חוששת ליום עשרים הכא משום דאין כאן הפלגה של עשרים כיון שהפסיקה ולא ראתה ואם ניחוש ליום עשרים הוה הפלגת מ' מראיה אחרונה דאין סברא לומר דחשבינן אותו יום שהפסיקה ולא ראתה דהוה מקרה וכאלו ראתה דמי דסוף סוף לא ראתה ולא דמי לשינתה ראייתה ליום אחר כגון לשלשים דחוששת ליום עשרים הבא אחר ראיית שלשים דהוה זמן הפלגת ראייתה דוסת קבוע כדלעיל אבל באינה רואה כלל לא שייך לומר כלל הפלגה ומש"ה כתב לעיל היכא דשינתה מכ' לל' דכשיגיע יום כ' לראיית ל' אסורה ולא אמרינן דחוששת ליום העשירי שלאחר ראיית שלשים שהוא יום עשרים לוסת הא' שהרי ראוי לבוא אלמא דמסתבר לן טפי למתלי בראיה מלמיתלי ביום שהיתה ראויה לתלות וכדרב הונא בריה דרב יהושע בסוף פ' בנות כותים כ"ש היכא דליכא ראיה כלל דלא תלינן במאי דלא בא לעולם ולפיכך אינה חוששת אפילו לעונה בינונית דהיינו שלשים יום לראיה האחרונה דדוקא באשה שאין לה וסת קבוע אמרינן הכי אבל זו שיש לה וסת קבוע אלא שהפסיקה לראות ביום הקבוע אין לנו לחוש כלל ליום ל' מאחר דליכא ריעותא לפנינו ומ"ש הטור חזרה לראות חוששת כו' מיירי אפילו הפסיקה מלראות בשלש עונות חוששת ליום עשרים דלעולם כל היכא שהפסיקה וחזרה לראות חוזרת לוסת הראשון וחוששת לו מראיה זו אלא דבהפסיקה ג' עונות הוה מסולקת דמים ואינה חוששת אלא ליום עשרים מראיה זו דתלינן דחזרה לוסת הראשון אבל בדלא הפסיקה שלש עונות וראתה חוששת נמי לשיעור ההפלגה מראייה האחרונה עד ראייה זו שראתה עכשיו כמ"ש הטור לעיל דזה וזה אסורים וחוששת ליום עשרים ול' וה"ה למ' ונ' דאלו עברו ג' עונות אינה חוששת להפלגה זו כיון דמסולקת מדמים ולא דמי לוסת החדש דאם עבר עליה ר"ח ולא ראתה חוששת לר"ח הבא אחריו עד שיעברו עליה ג' ר"ח ולא תראה דצריך לעקרו ג"פ ואם לאו תלינן דמקרה היה דלא ראתה בר"ח שעבר וחוששת לר"ח הבא אבל בוסת ההפלגה מיד כשהגיע יום כ' והפסיקה ולא ראתה אין כאן וסת לאותו יום דהפלגה תלויה בראיה שאחריה ראיה זו והיא אינה יודעת לאיזה יום מפלגת ולא כב"י עכ"ל. הגם שאין משיבין את הארי וגם מו"ח ז"ל הביא דעתו של רש"ל בזה וקלסיה עם כל זה נ"ל פירושו תמוה. חדא דהרי כ' הטור חזרה לראות כו' בין אם פסקה לראות כו' והרי ע"כ מיירי בהפסיקה ג' עונות וכן הוא משמעות הלשון שכתב בין אם פסקה לראות או שינתה בראיות שאינן שוות כו' דכי היכי דשינתה מיירי בכל הג' עונות ה"נ פסקה לראות וכמו שכתב גם רש"ל בזה ואם כן גם מה שכתב הטור לפני זה אם הפסיקה כו' גם כן מיירי מדרך זה דהא עלה קאי. ותו דלמה כתב הטור הפסיקה ולא ראתה משעבר יום כ' יש כאן תרי שנויים חדא למה אמר הפסיקה שהוא כפל לשון שנית שאמר משעבר יום עשרים ולא אמר לא ראתה ביום עשרים אינה חוששת אע"כ דעל ג' עונות קאי דמיירי שלא ראתה ביום עשרים ואחר כך הפסיקה עוד ג' עונות אחר שעבר יום הכ' ולא ראתה בהם כלל ותו דלפי דברי רש"ל יהיה חילוק בין הפלגת ימים לחודש בזה והלא בפירוש כתב הטור אחר כך כעקירת וסת ההפלגה כן עקירת וסת החדש משמע דשוין הם לגמרי רק שזו חוששת ליומה וזו לחודש. ומו"ח ז"ל רוצה להכניס חילוק דרש"ל בלשון זה דזו חוששת ליומה ר"ל דוקא אם תראה ביומה ובוסת החדש לחדש אף אם לא תראה בו ואין פירוש זה צריך סתירה כי אינו במשמעות כלל. תו דהרי כתב הטור בריש הסימן דווסת הפלגה ווסת הימים שוין הם לענין שאיו נעקרין בפחות מג"פ מבואר כי היכי דוסת הימים לא נעקר כשלא תראה בו ה"נ וסת ההפלגה דהא בחדא מחתא מחתינהו. תו נראה להביא ראיה ממ"ש ת"ה הארוך דף קע"ד וז"ל כיצד הרי שראתה ולבסוף עשרים חזרה וראתה לכשיגיע יום עשרים חוששת לאותו יום. אם חזרה וראתה הרי זו חוששת ג"כ ליום עשרים אחרים אם ראתה ה"ז וסת קבוע ואם לא ראתה ה"ז נעקר ושוב אינה חוששת לו עכ"ל. הרי לפניך דדוקא אם לא נקבע הוסת מחמת שלא ראתה בפעם הג' אז אינה חוששת אחר כך ליום עשרים אבל אם נקבע ואח"כ לא ראתה ביום עשרים ודאי חוששת לה כשיגיע אח"כ יום עשרים. תו נראה ראיה ברורה ממקום שהביא הרב רש"ל לדבריו נראה לע"ד להוכיח משם איפכא דבסוף פרק בנות כותים קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע דמנינן הפלגת עשרים מיום ששינתה דהיינו יום ל' ולא יום עשרים שהיתה ראויה לראות וכתב בת"ה הארוך דף קע"ד וז"ל ואלו זו מונה עשרים מזמן העשרים שהיתה ראויה לראות נמצא שהיא חוששת שמא יקדים האורח לבוא ואינו בדין שזו שינתה לרחק ואנו ניחוש שמא תקרב עכ"ל הרי שהיה מסתבר לחשוב ההפלגה מיום שהיתה ראויה לראות אלא שאין אומרים כן כיון ששינתה לרחק בראיית שלשים משמע דאלו לא ראתה כלל היינו חושבים ההפלגה של כ' מיום שהיתה רגילה לראות שלא כדברי רש"ל דלפי דבריו אין צריך לומר כלל משום ריחוק וקירוב אלא שאין שום אפשר לחשוב הפלגה מזמן שהיתה ראויה לראות ולא ראתה באמת אלא על כרחך שזה אינו והחילוק שחילק הרב בין וסת הפלגת ימים לחדש לענין אם לא ראתה פעם אחת לא הבנתיו כלל דודאי כמו שאם לא ראת' בר"ח אחד שחוששת לר"ח השני שאחריו עד שיעקר ג"פ ה"נ בהפלגת ימים דאטו ראיה זו היא גורמת לראיית הפלגה שאחריה עד שתאמר כיון שזה בטל ג"כ זה בטל דמנא לן לומר כן דכיון שאין סילוק דמי' באשה זו נאמר מה שלא ראתה פעם א' בהפלגה היה דרך מקרה וממילא יש בה עדיין דמים יתרים ואורח בזמנו יבוא לימי הפלגתו כדרכה ואין להביא ראיה ממ"ש בית יוסף בסוף הסימן בדין עברו ימי עיבור והנקה כו' וז"ל דאל"כ א"א לומר שחוששת ליום ההפלגה שהיתה למודה לראות שהרי אין כאן עכשיו שום ראיה שנשער בהפלגה ממנה עכ"ל דהתם כבר מסולקת אשה זו מכל וסתות בשעת עיבורה והנקתה ועכשיו היא כאשה חדשה על כן צריכה לעשות ההפלגה מחדש מה שאין כן כאן שהיא בתוך עונתה שלא נעקרה ג"פ ודאי שייך הפלגה מיום שהיא ראויה וכאלו ראתה דמי. הלכך נלע"ד כפי' הב"י כן עיקר דמיירי הטור בהפסיקה ג' עונות דוקא אלא שמ"ש הטור אחר זה חזרה לראות נראה דנתכוין לכל אחד כדינו דהיינו בשינתה ראייתה צריך לומר דחזרה לראות כשיעור הפלגה ראשונה שהיא ך' דהיינו מן ראיית ל"ד ממילא הוי כוסת הראשון ובהפסקה לגמרי די בכך כל אימת שתחזור לראות מכ"מ תחוש ליום ך' שלאחריו והיינו כדעת הרמב"ן דסוף סימן זה שכתב שמשעברו ימי העיבור והנקה ותראה פעם אחת חוזרת לוסתה אפילו אינה רואה בזמן וסתה עכ"ל וכ"ש הכא דנימא כן דהלא גם כאן הם דברי הרמב"ן וכ"פ בש"ע סוף סימן זה ואם כן תימה על הש"ע שכתב כאן גם בהפסיקה ואח"כ חזרה לראות ביום הוסת דהא א"צ לזה כמ"ש הוא עצמו בסוף הסימן ותו דכאן דמיירי בהפלגת ימים א"א להמצא הפלגה רק אחר ב' ראיות על כן נראה דמ"ש הש"ע ביום הוסת בסוף הסעיף הוא שלא בדקדוק וכאשר כתבתי נראה נכון מכל צד בס"ד:

סעיף יז

אינו וסת שמפני האונס ראתה זה דלא כדעת הטור שפסח אפילו לקפיצות לחוד יש וסת וכן במה שכ' סוף הסעיף דכבר נקבע יום זה ג' פעמים כו' הוא שלא כדעת הטור שפסק באותו דין שנקבע וסת ליום אחד ולקפיצות שקפיצה דאתמול גרמה שראתה ביום א' שלאחריו ובסעיף ך' פסק כש"ע שפיהוק של אתמול גרם כו' והיינו כדעת הטור ולכאורה דברי הש"ע סותרים זה את זה ולק"מ דשאני פיהוק דלא מיקרי אונס ואפי' מאן דסבירא ליה דקפיצה לחוד לא קבעה וסת מודה בפיהוק כמה שכ' סעיף י"ט והטעם דפיהוק הוא מצד טבע האשה להיות כן משעת ראייתה ממותרי הליחה שבה כמה שכ' ב"י בשם הרשב"א מ"ה שפיר נמי אמרינן שפיהוק של אתמול גורם לא' בשבת שתראה שדרך הנשי' הוא לפעמים כן מה שאין כן בקפיצות שאינן רק אונס:

סעיף יט

קול דרך הגרון. מחמת המאכל שאכל:

בפי כריסה. נגד טבורה ושיפולי מעיה בבית הרחם:

שבכל פעם כו' אסורה לשמש. אין להקשות הא גם שאינה קבוע אסורה לשמש כמה שכ' בסעיף כ"ו דהכא לא אמר אלא שדבר זה גורם לאיסור תשמיש וממילא נדע החילוק שבין קבוע לאין קבוע שזה צריך עקירה ג' פעמים וזה פעם אחת:

בלא עתו אינה חוששת. בית יוסף פי' דאינה חוששת כמו וסת קבוע אבל מ"מ כוסת שאינו קבוע חוששת כמה שכ' סעיף כ"ו אבל מהג"ה שאח"ז שכ' ודוקא שקבעה וסת לשניהם יחד כו' משמע שחולק על הבית יוסף בזה וס"ל דכאן אינה חוששת לגמרי כיון שמבורר לנו שאין חשש בפיהוק זולת הימים מדלא ראתה שום פעם בפיהוק ביום אחר ויום זה נקבע לה דוקא לפיהוק דהא לא החמיר לתת לה דין וסת שאין קבוע אלא קודם הקביעות:

סעיף כ

שפיהוק של אתמול כו'. עיין מה שכתבתי בסעיף י"ז מזה:

סעיף כא

ואסורה לשמש עד שתבדוק. קשה הא איתא בסימן זה סעיף ד' באם לא קבעתו ג' פעמים ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתו מותר וא"ל דהתם דיעבד והכא לכתחלה דהא התם בוסת קבוע אמר ברישא אסורה לשמש עד שתבדוק ממש האי לישנא דהכא ואפילו הכי אמר התם באינה קבוע מותרת משמע אפילו לכתחלה. ונראה דכאן בפיהוק גרע טפי כיון שדרך הטבע הוא באשה לפהק בשעת ראייתה או סמוך לו הוה ריעותא לפנינו שהיא טמאה וע"כ חמיר טפי משאר וסת שאינו קבוע ומ"ש בסעיף כ"ו כשם שוסת הימים הקבוע צריך עקירה ג' פעמים ובדיקה כך וסת הגוף כו' משמע דאינו קבוע ל"צ בדיקה בוסת גוף זה אינו אלא אמר שם בדיקה לרבותא דאע"פ שעקרה ג"כ צריך בדיקה בקבוע ולא נתכוין שם לדיוק:

סעיף כה

כל עונת הוסת כו'. משמע לכאורה הא דכ' בסעיף כ"ד אינה חוששת אלא לשעתה וכ"פ רמ"א סימן קפ"ד סעיף ב' דבוסת התלוי בשינוי הגוף אינה חוששת רק בשעת וסתה מיירי שלא היה אותו וסת הגוף לימים רק לפיהוק ועיטוש בלא יום מיוחד אבל זה אינו דהרי ב"י סוף סימן קפ"ד הביא דברי ראב"ד שכ' בין שיש לה יום קבוע לאותן סימנים כו' גם כן אין אסורה אלא לשעתה משמע שאין חילוק בין קבוע ליום מיוחד או קבוע לחוד בלבד והך פסק דהכא שאסורה כל היום כמו בשאר וסת היום הם גם כן דברי הראב"ד כמ"ש הרא"ש בפ' האשה שעושה צרכיה ונמצא דדברי הראב"ד סותרים זה את זה וכבר הקשה כן מו"ח ז"ל סוף סימן קפ"ד והשאירו בתימה ולא קשה מידי דלעיל לא אמר הראב"ד דאין חילוק בין קבוע ביום או לא אלא לענין היתר לפני שעת הוסת דמותר שלא כוסת דימים לחוד בזה מסתברא שאין חשש קודם הוסת הגוף דהא תרוייהו בעינן דהיום והוסת הגוף דוקא גורמים הראיה ממילא אין חשש קודם הוסת הגוף כלל מחמת היום ומ"ה כתב שם הראב"ד אבל לפני הוסת מותר אבל כאן איירי אחר הוסת הגוף בזה שפיר יש לחלק דבקבוע ליום אסור מן התחלת וסת הגוף עד כלות אותה עונה הן יום הן לילה אבל בוסת הגוף בלא יום קבוע מותר תיכף אחר שכלה וסת הגוף בזה הדבר יש לחלק ביניהם וזה דבר ברור לפי ע"ד:

סעיף כז

אפילו הביאה שתי שערות. דאמרינן שומא נינהו ולא סימני גדלות:

בשלש ראיות כו'. מכל מקום כל שעדיין לא ראתה ג"פ לא חוששת כלל אפילו לוסת שאינו קבוע דבשאר נשים חוששת לו עד שיעקר לכל הפחות פעם א' גבי זו אינו כן אלא אמרינן מקרה בעלמא הוא:

ולא ראתה אינה חוששת כו'. פירוש אם לא ראתה עד אחר תשעים יום ואז ראתה אפילו הכי אינה חוששת שמקרה הוא ואחר כך כתב ואפילו חזרה לראות באותן עונות דיש סברא טפי שחזרה לוסת הראשון:

ואפי' חזרה לראות באותן כו'. הכלל בזה דכיון שהפסיקה בשלש עונות הלך לו וסת הראשון לגמרי וכאילו היא עדיין לא ראתה מעולם וצריכה מחדש שלש ראיות כבתחילה שאז הוחזקה ברואה דם ואפילו אם תפסוק שנית ותחזור ולא תראה ג' עונות לא אמרינן שחזרה גם עכשיו לקדמותה ותצטרך ג' ראיות אחרי הפסקה השניה זה אינו דכולי האי לא אמרי' אלא הראיה הראשונה שאחר הפסקה הראשונה מתחיל לה להיותה מוחזקת כשתראה עוד ב' פעמים יהיו אימת שיהיו וממילא יש כאן שני דרכים בג' ראיות שאחר הפסקה הראשונה אם הם בדרך שאפשר שתקבע לה וסת דהיינו שיהיו מכוונים ביום ידוע ג"פ או בהפלגה ארבעה פעמים עם הראיה שלאחר הפסקה אז קבעה לה וסת כשאר נשי' ויש לה עוד וסת הפלגה אפילו בשתי פעמים אחר ראיה ראשונה שאחר ההפסקה דהיינו שתראה אח"כ מצ' לצ' שתי פעמים אז נצרף גם ראיה האחרונה שראתה קודם ההפסקה שממנה התחילה לדלג נמצא שיהיו כאן ד' ראיות וג' הפלגות ובזה נראה לי אפילו אם לא היה לה וסת קבוע כלל קודם ההפסקה ולא ראתה פעם אחת קודם ההפסקה כיון שכיוונה אח"כ שלש פעמים מצ' לצ' קבעה לה וסת ההפלגה מצ' לצ' וזה פשוט ואם הראיות שאחר ההפסקה הם בדרך שא"א לעשות מהם וסת קבוע כגון שאין הראיות מכוונות בשוה אז עכ"פ מהני השלש ראיות שתהיה מוחזקת בדם מאותה שעה ודינה כאשה שאין לה וסת ודינה מבואר סימן קפ"ז ול"ד למה שכתב הרשב"א הביאו ב"י בד"ה ומ"ש ואפילו חזרה כו' דקטנה וזקנה אינן חוששות כלל לוסת שאינו קבוע ורמ"א מביאו בסעיף כ"ח היינו שלא ראתה ג"פ ממילא אינה מוחזקת בדם משא"כ זו שאמרנו שראתה ג"פ ממילא היא מוחזקת בדם ודאי דינה כגדולה שאין לה וסת קבוע ובטור וש"ע שכתב כאן אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג' פעמים וכו' משמע מלשון שתקבענו דדוקא שתראה דרך קביעות וסת בראיות מכוונות וכל שאינו בדרך זה אינה חוששת כלל זה אינו אלא הוא קאי אדלעיל מיניה שהיה לה וסת קבוע תחילה על זה אמר שאינה חוששת לאותו וסת אפילו אם תראה ג"פ אח"כ שלא תקבענו במכוון שלש פעמים אלא תהיה כאשה שאין לה וסת ובת"ה הארוך לא כתב שתקבענו אלא שתראה ג"פ והיינו כמ"ש ובת"ה הארוך הביאו ב"י ד"ה לשון הרשב"א כתב וז"ל וקרא פעם ראשונה לאותה ראיה ראשונה שראתה לאחר שעברו עליה ג' עונות דעכשיו יוצאות ג' הפלגות שוות מביניהם כו' עכ"ל והוקשה לב"י הא אין כאן רק שלש ראיות ושתי הפלגות ומתוך כך כתב נראה לדחוק ולפרש דראיה ראשונה שראתה לאחר ראייתה שראתה אחר שעברו עליה שלש עונות קרי לה ראשונה וחיזק פירושו דקשה לו עוד בדרב גידל בתרייתא שאמר פעם ראשונה דיה שעתה ושניה מטמאה מעל"ע והא לרשב"א דס"ל דרב גידל אתי אליבא דהלכתא קשה דפעם הראשונה משמע דהיינו אותה ראיה ראשונה דחזיא בסוף עונה וקאמר דבראיה שניה מטמאה מעת לעת והא לרשב"ג לא נקבע הוסת עד שתראה עוד פעם שלישית לסוף עונה אלא ע"כ דפעם ראשון קרי לראיה שתראה אחר ראיה זו דשיילינן עליה הדר חזיא בעונות מאי נמצא דשניה דקאמר היא ג' לראיית סוף עונה דכיון דקודם לשלשתן ראתה בסוף ג' עונות נמצא כאן ארבע ראיות ושלש הפלגות כו' עכ"ל ואני אשתומם כשעה חדא על רבינו בעל בית יוסף שהלך בדרך זה לומר דגם אחר הפסקה שניה אם תראה הוא כמו אחר הפסקה ראשונה לענין שלא תהיה מוחזקת בדם עד אחר ג' ראיות מן הפסקה שניה ואם כן שניה הוה ג' כמ"ש הוא ז"ל אם כן הוויין דברי רב גידל בקמייתא ובבתרייתא בחדא מחתא ולמה אמר בקמייתא פעם ראשונה ושנייה דיה שעתה ובבתרייתא אמר שניה מטמאה מעל"ע אין זה אלא תמהון גדול ותו דהא כתב הרשב"א בהדיא הביאו בית יוסף וז"ל דכל שלא הגיע זמנה לראות אין לה דמים וראיה ראשונה שראתה אינה אלא במקרה ואינה ראיה להצטרף עד שתתחזק בראיות אחרות הלכך ראיה שניה אינה אלא כאחת ואין לה כח להחזיק הראשונה אבל כשתראה עוד פעם שלישית עם השתי ראיות אחרונות תתחזק הראשונה ואלו הב' מגלות על הראיה הראשונה שלא היתה במקרה עכ"ל והך ראשונה פשיטא דקאי על מה שראתה אחר הפסקה ראשונה דאי אמה שתראה אחריה קשה מאי שנא שתתחזק היא ע"י ראיות שאחריה מראיה שאחר ההפסקה ודאי גם היא תתחזקה על ידי הראיות שאחריה וא"כ למה אמר רב גידל בקמייתא שניה דיה שעתה הא לפי' ב"י הוה זה שלישית מן ראייה שאחר הפסקה ודינה מטמאה מעל"ע דהא מוחזקת היא שלש פעמים אחר הפסקה:
אלא הדבר ברור כמ"ש לעיל דבאחר הפסקה שניה לא הוה דינה כאחר הפסקה ראשונה לענין שתצריך אח"כ מחדש עוד ב' ראיות לצרף לה אלא בראיה א' אחרת נתחזקה גם הראשונה שראתה אחר ההפסקה ראשונה והיא בחשבון שלש ראיות דהיינו אם יהיו אחריה ב' ראיות יהיו באיזה זמן שיהיו לא מיבעיא אם יהיו במכוון ג"פ מצ' לצ' דאז יהיה לה וסת קבוע אלא אפילו אם לא יהיו מכוונות הן שהשניה שאחר ההפסקה ראשונה לא תהיה מכוונת אחר צ' והיינו דרב גידל קמייתא הן אם תהיה השניה ג"כ אחר צ' אלא שהשלישית לא תהיה אחר צ' אלא כעונה בינונית והיינו דרב גידל בתרא אף על גב דאין כאן וסת קבוע מכל מקום מקרי מוחזקת בדם לענין שתטמא מעל"ע מן הג' ואילך וע"כ אמר דרב גידל בבתרייתא שניה מטמאה מעל"ע כיון שהיא שלישית לאותה שאחר הפסקה ראשונה. וע"כ גם מ"ש הרשב"א וקרי פעם ראשונה כו' מתפרש שפיר דרב גידל הורה לנו שאין חוזרת לחזקת דמים עד שתחזור ותראה עוד שלש ראיות הוקשה לו לרשב"א על זה דהא רב גידל אמר פעם ראשונה כו' ולכאורה קאי על פעם ראשונה ממש היינו קודם ההפסקה וא"כ צריך עוד שתי ראיות לחוד אחריה על זה תירץ דהך פעם ראשונה קאי על אותה שאחר הפסקה וע"כ שפיר מוחזקת לדם בשלש ראיות ועל זה סיים דעכשיו יוצא שלש הפלגות פי' לפי זה שפרשנו דאחר הפסקה קאי מ"ה ניחא הברייתא דנקטה ג' הפלגות מצ' לצ' דאם היינו מפרשים פעם ראשונה על אותה שקודם ההפסקה נמצא שאין כאן אלא ג' ראיות ושתי הפלגות מצ' לצ' אבל השתא ניחא דהוויין שלש הפלגות שוות דהיינו שאנו מצרפין עכשיו גם הראיה שקודם ההפסקה אלא דלענין מוחזקת בדם אין אנו מצרפין אותה והכל ניחא בס"ד:

אנכי בדרך נחני ה' דרך האמת כי אחר כתבי כן ראיתי בספר בדק הבית על תורת הבית הארוך ק"ע כ' ג"כ דפעם ראשונה היינו ראיה הראשונה שאחר הפסקה ראשונה ואחר הפסקה שניה מועיל ג"כ ראיה ראשונה שאחריה לענין שאם תראה עוד ראיה שלישית בקירוב כ"ש דמהני שתטמא מעל"ע כיון דאפילו ריחקה ראיה השלישית מהני וכ' שהרשב"א הקשה על שיטה זו שכתבתי והרשב"א במשמרת הבית התלונן עליו במה שאמר שהוא כתב אותה השיטה ובאמת הוא עצמו כתב כן בסידור יפה כו' הרי שכיוונתי לדעת הרשב"א ת"ל שהוא עצמו העיד שפי' כן ובאמת הוא ביאור פשוטי במה שזכרתי לעיל והב"י ואחריו מו"ח ז"ל לא יצאו ידי חובת העיון כל הצורך בזה:

סעיף כט

וקטנה וזקנה כו'. פירוש כל שלא נקבע עדיין ג"פ ועיין מה שכתבתי בסעיף שקודם לזה:

שקורין לה אמא כו'. בב"י הביא כאן פלוגתא בגמר' בשם ר"י ור"ש וכתב דידוע דהלכה כר"ש דקי"ל כוותיה לגבי רבי יהודה ושגגה היא דבהדיא אמרינן בעירובין (דף מ"ז) דהלכה כר"י לגבי ר"ש גם בסימן קי"ט בב"י דיבור המתחיל החשוד כו' כתב כן ואגב שיטפיה לא דק גם שם אלא דמכל מקום קי"ל שם כר"ש מדרבא ס"ל כוותיה ובלאו הכי לא דק הב"י כאן כי הנך ר' יהודה ור"ש לאו תנאי הם דהא במימר' דגמ' איתנהו שם לא בבריית' אלא רב יהודה ורבי שמעון בן לקיש הם וכן הוא בת"ה הארוך דף קע"ב:

ואינה חוששת. בב"י מביא פלוגת' דרבי שמואל ור' זירא בבושה ואינ' מקפדת והרמב"ם פסק כמ"ד אינ' מקפדת ונ"למדברי הטור והש"ע שכתבו אינה חוששת משמע דוקא אינה בושה ממילא לא מקרי זקינה אלא עד שלא תחוש כלל אפילו בדרך בושה היינו לחומרא שאז דוקא מקרי זקינה:

סעיף לב

ורביעית בב' לחדש. ס"א בעשרים לחודש והא דנקט בדרך זה ולא בדרך דלעיל דהיינו שראתה ג' פעמים בר"ח ובב' לחדש דקמ"ל רבותא דאע"ג דראיית ר"ח הוא קבוע תחילה אימא שאין לחוש אלא בר"ח לחוד ולא בב' לחודש שהוא ממעין פתוח קמ"ל דחוששת לשניהם:

סעיף לג

ומ"מ חוששת בו. בזה חמור דין מעוברת מדין זקינה שבסעיף כ"ח וכ' ב"י הטעם שזקינה אין לה דם בטבע משא"כ מעוברת שיש לה דם רק שהעובר מעכב ותכף שעברו ימי העיבור חזרה למקומה:

סעיף לד

אינו אלא במקרה. פי ואח"כ אינה חוששת לוסת זו:

אפילו פעם אחת חוששת כו'. עיין מה שהקשיתי מזה על סעיף ט"ו: