פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה

וכ"ש הירוק כו'. וכ"ש הלבן שאינה נוטה כלל לאדמימות ומו"ח ז"ל כתב שמצא בכתבים בשם מהר"י מרגלית שהאשה שיצאה ממנה סמיכות לבן ועב לאחר שרחצה במרחץ כמו ב' וג' שעות היא טמאה שדרך הדם להתלבן מחמת רחיצה כו' ודברים תמוהים הם שלא נמצא בתלמוד ובפוסקים רמז מזה ולאו מר בר רב אשי חתום עליה שבאו דברים אלו מפי מהר"י מרגלית ובגמרא אמרינן על מראה שחור שהיא אדום אלא שלקה ואם איתא לסברא זאת היה לו לומר רבותא טפי דאפי' בלובן אשכחן לפעמים שלקה וכן מבואר לקמן בסעיף זה דמתיר בלובן בסמיכות והוא עב ולא מחלק בין אם רחצה בחמין קודם לזה אלא דבר זה חומרא יתירא היא והמחמיר יחמיר לעצמו ולא יורה כן לאחרים כלל כן נראה לע"ד. עוד המציא מו"ח ז"ל חומרא אחת דכשיבאו מראה ירוק ולבן לפני המורה בעודו לח לא יורה בו דבר עד שיתייבש דלפעמים אחר שיתייבש ימצא אדום בקצותיו ע"כ. ודבריו תמוהים דא"כ מה זה שאמרו בסימן קפ"ו באשה שאין לה וסת שתבדוק עצמה לפני תשמיש מה תועיל הבדיקה כיון שצריכה להמתין עד שיתייבש ובעודה לח אינה יודעת כלום לפי דבריו ותו קשה מתלמוד ערוך שבסוף פרק כל היד מביא ברייתא שאמרה בפירוש לא יאמר חכם אלו היה לח היה ודאי טמא אלא אמרי' אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וא"כ ה"ה להיפך אין לו אלא מה שעיניו רואות כשהוא לח ומנא לן לחלק מסברא ותו דבהדיא אמרינן שם רבי ראה דם בלילה וטימא אותו וביום וטיהר המתין שעה אחת חזר וטימא אמר אוי לי שמא טעיתי ופרכינן שם שמא טעיתי ודאי טעה ופירש"י קא ס"ד דביום טיהר אותו ואח"כ לא חזר וראהו אלא מאליו חזר בו וטימא אותו דסבר שמא אמש טמא הוא ועכשיו שיבש נשתנה ממראיתו ואלו היה לח כבתחלתו היה נראה טמא לפיכך חזר בו ממה שטיהר ועל זה אמר אחר כך שמא טעיתי במה שחזרתי וטמאתי הואיל ומראהו עכשיו טהור וע"כ פריך דודאי טעה דתניא לא יאמר חכם כו' הרי לפנינו דלפי זה ראה רבי הדם בלילה כשהוא לח ולא היה חש לראותו בעודו לח שמא עכשיו נראה לו טהור ולמחר יראה לו טמא כשיתייבש וזהו סברא קיים אף לדברי המסקנא שם אלא פשוט שלא חיישינן לזה דגם בזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואין לומר דרבי לא ראה כשהוא לח אלא לחומרא אם יראה טמא יטמא אותה אבל לא להיפך לקולא זה אינו דהא אמרינן רבי ראה דם בלילה משמע דראה אותו להורות בו כדת מה לעשות הן לטהר הן לטמא אותו ותו דרש"י פירש שם דרבי לטעמי' דאמרינן רבי בדק לאור הנר ואי סלקא דעתך דלא ראה אלא כדי להחמיר למה תלאו רש"י בההיא דבדק לאור הנר שהיא בדיקה מעלייתא אפילו לקולא וכאן לא הוה אלא להחמיר אלא ברור שראהו אפילו לקולא אם יהיה נראה לו לקולא ולא חש בזה שהיה עדיין לח ועוד ראיה מסי' נ"ב לעיל דכתב הטור בנפלה בהמה לאור דאם נשתנה המראה אחר ששלקן טריפה ומ"מ מותר לאכלן צלויין ולא חיישינן שמא אם שלקן היו משתנים והטעם פירש"י בגמ' דלא מחזקינן ריעותא היכא דלא מנכרא ריעותא בהדיא וה"ה נמי הכא וק"ו הוא כאן דאין כאן ריעותא כלל בעודו לח ע"כ נראה דלית מאן דחש לאותה חומרא שלא לראות כשהוא לח:

סמיכות והוא עב. מבואר בב"י (דאסור) [דאפי'] אם אינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנותו מותר דאין שחרורית כזה בא ממראה אדמומית:

סעיף בעריכה

או ירוק. פי' אותו שאבדה:

אין סומכין עליה. לפי שאפשר שיש לה ספק וסברה שהוא טהור כיון שיש ריעותא לפנינו שגם לנו יש ספק:

סעיף געריכה

אפילו ראתה דם. זהו קאי אסיפא דנעקר מקור שלה כו' והוא מדברי הטור שכתב ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן חתיכות היו בבית החיצון ופי' בית יוסף תחילה דלא פסקה לראות דם ממש ואפ"ה טהורה דתלינן הדם בחתיכה זאת והוקשה לו על זה דאע"ג דלעיל תלינן במכה ה"מ במכה שבצדדין אבל הכא שהמכה היתה במקור עצמו אפשר דטמא ועל כן חזר ופירש דהטור לא מיירי מדם אלא חתיכות קטנות ראתה והקשה בד"מ על הבית יוסף מה שהחמי' במה שהיתה המכה במקור עצמו והלא אמרי' פרק התינוקת נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם כו' ע"כ פי' כדבריו הראשונים מ"ה כל מה שהיא רואה אפילו דם גמור אחר שמרגשת שנפל המקור בבית החיצון היא תולה הדם באותן החתיכות וכך הם דבריו כאן שכתב ומחמת מכה היא וק"ל דא"כ למה אמרו בגמ' ובפוסקים הטעם לפי שאין דרכה לראות בכך מאי שנא מההיא דסי' קפ"ז סעיף ה' דהקילו במכה בלאו האי טעמא ונ"ל אע"פ שלענין דין יפה כתב רמ"א מכל מקום אין טעם שלו מתיישב דהכא התירו אפי' בדם נדה ממש שבא מאותה חתיכה דהיינו שהדם נדה שיש באותה חתיכה של המקור הוליכה אותה חתיכה עמה הדם נדות לבית החיצון אינה אוסרת דלא אסרה תורה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו מה שאין כן כאן שהמקור עצמו מוליך הדם עמו ואין זה דרך ראייה שאסרה תורה וכך מבואר מדברי הרא"ש שמביא בית יוסף וז"ל והא דאמרינן שאין זה דם נדה פי' אין דרך דם נדות לבוא בזה הענין כו' הרי ממש כמו שזכרתי ואין כאן שייכות לדם מכה כלל ולפי זה אפילו הוא בשעת ווסתה מותר זה הדין כיון שראייתה משונה וכן משמע מלשון רמ"א בסעיף ה' שכתב שם דוקא שלא בשעת וסתה כו' וכאן לא כתב כלום אלא שמו"ח ז"ל כתב דדין זה אינו מותר אלא בין ווסת לווסת ועוד חלק על רמ"א והחמיר שצריך שתבדוק עצמה בשעה שנופל המקור לבית החיצון והיא טהורה ואחר כך תראה דם כו' ואיני רואה שום חילוק בין שעת נפילה לאחר נפילה בזה ותו דמה שיעור יש ליתן בזה אימתי מקרי בשעת נפילה או אחריה והנראה לע"ד כתבתי:

דומיא דשפופרת. פירוש דק שבדקין וכמ"ש סוף הסימן:

סעיף העריכה

שום לחלוח דם כו'. ולא שייך כאן אין דרכה של אשה לראות בכך דכאן ודאי אמרינן כיון דיש דם מוכח דגם הנהו הם דם אע"פ שלא נימוחו ועוד דאפשר דדרכה של אשה לראות לפעמים כך: