ט"ז על יורה דעה נז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
דרוסה. פי' מי שיש לו ארס מכה בצפורניו ומטיל ארס ושורף בו:
אפילו בשור הנדול. פי' שהוא גדול מן הארי דסתמא תנן במתניתין וארי בגסה משמע אפי' בגסה ממנו:
הזאב אין לו דריסה בבהמה גסה. זה דעת רי"ף ורמב"ם והרא"ש ורשב"א ור"ן וטור ולא כבעלי התוס' דמחמירין בזאב אפילו בגסה ומו"ח ז"ל חש להחמיר כבעלי התוספות ורש"ל סי' ע' פסק לקולא כפסק הש"ע רק שהחמי' בזאב שיש לו דריסה בעגלי' קטנים וכמ"ש ב"י בשם ר' ירוחם וכתב סמך לסברא זאת דגבי דריסת הנץ שאין לו דריסה בעוף הגס כאווזין ותרנגולין ואפ"ה אמרינן שיש לו דריסה בקטנים אפי' הן ממינים הגדולים עכ"ל והסומך על רבים המקילים ראשונים ואחרונים כמסקנת הב"י וש"ע לא הפסיד דזאב אין לו דריסה כלל בגסה:
דינו כקוץ שניקב לחלל. נתבאר דינו סי' נ"א:
אפילו היא גסה כזאב. זה דעת הרשב"א בטור וטעמו דלהכי נקט מתניתין דרוסת זאב למעוטי שאר חיה טמאה דכוותיה דזאב אבל למעלה ממנו הוה דינו כזאב וכן לענין ארי ולא הוי כהרא"ש שאומר שדוב ונמר אין להם דריסה כלל:
ויש מחמירין עוד כו'. זה דעת הא"ז שמביא ב"י בשם ת"ה פי' שמחמירין טפי מהרשב"א שזכרנו לענין שאר חיות טמאות חוץ מזאב וארי וס"ל לאלו מחמירין דאותן שאר חיות טמאות חמירי טפי מזאב דלדידהו יש דריסה אפי' בגסה אבל בזאב עצמו מודים דאין לו דריסה בגסה כמ"ש ב"י בהדיא כן בשמו וא"כ מ"ש כאן מזאב ולמעלה פי' מה שהוא נכלל בלשון התלמוד שאמר מזאב ולמעלה דהיינו שאר חיות טמאות וכיון שיש פלוגתא בזה מותר למוכרו לעובד כוכבים כמ"ש רמ"א סימן זה בסופו:
סעיף ב עריכה
בצפרנו לבית החלל. בזה חמיר מכלב דאין לו דריסה כלל אבל בנץ יש לו דריסה אלא שאינו שורף אלא דוקא כשהוא מטיל ארס בפנים וכתב ב"י בשם חדושי רשב"א ונ"מ דאילו בקוץ אע"ג דניקב לחלל אית ליה בדיקה אבל בנקיבת נץ כיון שניקב לחלל והאדים הבשר אין לו בדיקה ומיהו למ"ד דקוץ נמי לית ליה בדיקה אפשר לחלק בהפך דאילו בקוץ לית ליה בדיקה כלל דנקב כל שהוא אינו ניכר אבל בנץ בודקין אותו אם ניקב לחללו והאדים הבשר מבפנים טרפה ואם לאו כשרה עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל וצריך לפרש לפ"ז דס"ל דצפורן נץ אינו דק וחד כמו קוץ או מחט דאל"כ אמאי כשרה בלא האדים הבשר מבפנים תיפוק ליה דטרפה משום קוץ שניקב לחללו דאינו ניכר בנקב כל שהוא עכ"ל ולעד"נ דא"כ לא היה הרשב"א צריך לעשות שום נפקא מינה כיון דאין לצפורן נץ דמיון לקוץ אלא נ"ל דה"ק הרשב"א דכל שלא האדים הרי הוכחה לפנינו שלא נגע באברים דאי נגע ודאי היה אודם באותו מקום דכל שהוא נוגע הוא מטיל ארס ומאדים וא"כ אין לנו חשש שמא עשה נקב בקוץ נמצא שבכל מקום ששייך דרוסה בנץ שם הוא קיל לענין חשש נקב טפי מקוץ לפי מ"ד דקוץ אין לו בדיקה לנקב:
סעיף ג עריכה
ושאר עופות הדורסין. פי' אפילו למטה מהנץ כהרשב"א בב"י ולא כהרא"ש דכתב הטור בשמו דלמטה מנץ אין לו דריסה כלל וכ"כ רש"ל כהרשב"א:
סעיף ה עריכה
שעכשיו נוהגים כו'. זה מיירי בהוא שתוק והם צווחים דאל"כ הא אפילו באותן שיש להם דריסה אין חשש כמ"ש בסעיף ט' וסיפא דסעיף זה דהיינו מ"ש וכל שלא הכהו אין חוששין דמשמע אם הכהו חוששין מיירי אפי' בששניהם שותקין דהרי כתב בסעיף י"א דהיכא דקא חזינן דקפץ עלייהו כדרך הדורסין אסור אפילו בשניהם שותקים אפי' בבן תרבות ה"נ בזה שהכהו בודאי לפנינו כדרך הדורסין ובטור ורשב"א כתוב בלשון זה וכל זה שלא ראינו שרדף אחריהם והכה כו' עכ"ל משמע דאין חשש כי אם בתרתי לריעותא שראינו שרדף וג"כ הכה אבל ראינו א' מהם אין חוששין ובש"ע כאן שלא כתב אלא שלא הכה והוא מדברי הר"ן בב"י משמע שבהכה לחוד חוששין ואם מפרש בעל הש"ע דה"ק רשב"א וטור שצריך שלא ראינו לא רדיפה ולא הכאה אבל בא' מהם חוששין היה לבעל הש"ע לכתוב ג"כ תרוייהו ולהודיע דאם ראינו רדיפה לחוד או הכאה לחוד דחיישינן וגם דוחק לומר דפליגי בזה הרשב"א והר"ן ונראה דכל הכאה היא ע"י רדיפ' קצת דכל מי שמכה לחבירו המוכה רוצה להציל עצמו תחלה כפי מה שיכול והמכה רודפו קצת ודבר פשוט שכל שאינו דרך הכאה אלא שעומדים זה אצל זה ומניח ידו עליו ודאי דרך שחוק בעלמא הוא ומו"ח ז"ל כתב ג"כ דלא חשיבה הכאה אלא א"כ באה מחמת רוגז כגון שרודף אחריו אלא שכתב בשניהם שותקים דמעשים בכל יום שמכים החתולים בתרנגולים ואין חוששים ותלינן דדרך שחוק הוא ומסיק דמ"מ ראוי לחוש כל שהכה אפילו בלא רדיפה וה"ה בנכנס ללול של תרנגולים והוא שותק והם צווחים ולא ידענו אם הכה בהם כו' עכ"ל ולעד"נ דאין חשש בלא ראינו שהכה אפילו בהוא שותק והם צווחים דמה אכפת לן במה שיש אימה על התרנגולים כיון דהחתולים שלנו בני תרבות הם ודבר זה התירו הרשב"א והר"ן בפירוש מצד הדין ואין להחמיר אלא בראינו שהכה דרך רדיפה ובזה אסור אף בשניהם שותקים וכההיא דסעיף י"א ואף בזה יש היתר למכור לעובד כוכבים דיש כאן תרי שמא חדא שמא לא יחזור וימכרנו לישראל שנית שמא היה דרך שחוק דאע"פ שממה שכתבו הפוסקים משמע שיש חשש בראינו שהכה מ"מ אין כאן איסור ודאי אלא חשש בעלמא והמחמיר להמיתם תחלה ואח"כ למוכרו לעובד כוכבים תע"ב כנ"ל:
סעיף ו עריכה
אבל דרסה ברגלה. זהו בחיה שיש לה ידים ורגלים אבל בעוף יש לה דריסה ברגל:
סעיף ח עריכה
שלא הוציא צפרנו כו'. דאין מטיל ארס אא"כ בשעת נטילת הצפורן ממנו:
הומת הדורס. וה"ה אם חתכו היד התחוב בו. ב"י:
וצפורן תחובה לו על גבו. זה מיירי שהיה חיה או עוף הדורסים אבל בלא"ה אמרי' דהצפורן בא לו מעלמא כדאיתא סעיף י"ד:
סעיף ט עריכה
למקום צר. כתב ב"י דמשמע מדברי סמ"ג וסה"ת שכל מקום שאינו צר ביותר אלא שיכולים לברוח קצת חשיב מקום רחב אבל מדברי רשב"א שמביא הטור משמע דמקום רחב היינו בקעה וכיוצא בה אבל בית וחצר גדולים לא ומיהו יש לדחות ולומר דאורחא דמלתא נקט ולאו דוקא עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב דוקא במקום שהבהמות רועות ומ"ש סמ"ג וסה"ת דבמקום רחב יש להתיר אינו אלא בעופות דנשמטים מן הדורס אנה ואנה בחצר רחב ולא חיישינן להם אלא בכלוב שהוא להם במקום צר וטעם דין זה משום דכל שאפשר לברוח מהדורס ה"ל ספק נכנס ספק לא נכנס דמותר אא"כ שאין להם להמלט בשום צד ולא כב"י עכ"ל וכן נראה עיקר דגם בת"ה הארוך זכר במקום שהם רועות במרחב ולא כמ"ש בספר משאת בנימין להקל בזה:
אם הוא שותק והם שותקים. אמרינן שלמא עבדי בהדדי ובשניהם מקרקרים אמרי' שכל אחד ירא מחבירו:
אבל אם דרס אחרים. נראה דה"ה פצע אחרי' דחד טעמא הוא דחזינן דלא נח רוגזי' מהריגת האח' ע"כ אמרי' דגם אחר ההריגה של אחת חמתו בערה בו מאחר שלא הרג האחרות שפצע אבל אם לא פצע אחרת רק הרג שנים או יותר אמרי' ג"כ דנח רוגזיה אחר כל ההריגו' דהא כ' הר"ן גבי קטע ראשו של אחד מהם כו' וזה לשונו ולא חיישינן שמא בתחלה דרס את אחרי' ואח"כ הרגו לזה דכיון שהם עומדים במקום שיכול לדרוס איזה מהן שירצה אני אומר זה דרס ראשונה והרגו עכ"ל הרי לפניך דלא מחזקינן ריעותא באחרים באם נוכל לומר שהרג את זו תחלה ה"נ נימא כשהרג הרבה דאלו הרג כולם תחלה נח רוגזיה בהריגתם וכן מצאתי בספר משאת בנימין בחדושי דינים שזכר בסוף הספר אלא שכתב שם ודלא כמשמעו' או"ה נראה שרומז על מ"ש בכלל נ"ז מעשה שהכניס חתול ידו ללול של עופות שקורין וואכטלין והוציא קצת מהן ואכל אותם ונשארו קצת מתים תוך הלול וקצת חיים ואסרו הכל עכ"ל. ואי משום הא לא איריא דשם מיירי בלול ונתבאר בסמוך דבכלוב מחמירין בכל גווני:
סעיף י עריכה
ועמד עמהם. דכיון שהוא יכול לדרוס כרצונו אמרינן דכי קטע רישא דחד נח רוגזיה משא"כ בכלוב כדמסיק:
סעיף יא עריכה
אבל היכא דחזינן דקפץ כו'. הטעם בת"ה סימן קע"ח דבזה אמרי' דמכח מורא שתק השור והתם קאי בדוב שקפץ על השור ואותו הדוב היה בן תרבות עם בני אדם שהיו רגילים לשחוק בו כשהיה קשור בשלשלת אבל לא הוזכר שם שהיה בן תרבות עם בהמות וא"כ יש לתמוה על מה שסיים כאן אע"פ שהוא בן תרבות ומ"מ לפי טעמו של דין זה אמר שפיר אפי' שהוא בן תרבות דהא חזינן דעשה מעשה דריסה וא"כ שבקיה להימנותיה ועי' מ"ש בסעיף ה' מזה:
סעיף יב עריכה
לא חיישינן לה. הטעם דמוקמינן אחזקה דהיתר דרוב (בהמות) [חיות] בחזקת שאינם דורסים והיש אוסרים נ"ל דטעם שלהם דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אין להקל מספק ואין כאן ס"ס ע"כ אזלינן לחומרא ולא הקילו בגמ' אלא ספק אם היה שם ארי או לא וכמ"ש בסעי' שאחר זה דיש בהם ס"ס ועמ"ש סי' כ"ט סעיף א':
סעיף יג עריכה
בין להקל בין להחמיר. בפרישה האריך כאן לפרש מ"ש להקל דתולין במצוי ובחנם טרח דהרשב"א ס"ל דאם יש סברא שוה לתלות בין לאיסור בין להיתר ודאי אזלינן להקל משום דרוב בהמות כשרות הן אלא דאם ההיתר אינו מצוי והאיסור מצוי אזלינן להחמיר והוכחתו מההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי ואזיל לבי קני' ונפיק כי ממסמס קועיה דם א"ר אשי לאו אמר רבא ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא ה"נ ספק קניא ספק שונרא אימור קניא ואם איתא דאפי' אינו מצוי לפנינו לתלות להקל אפ"ה תולין להקל מאי קאמר מי לא אמר רבא ה"נ דאטו רבא בכלבא ושונרי תלי טעמא הא לא אמר אלא משום דתולין להקל מן הסתם ומאי ה"נ דאמר היא היא אלא ודאי ה"ק מי לא אמר רבא בדאיכא כלבא ושונרא דתולין בכלבא דקמן ה"נ תלינן בקנה דקמן וקנה נמי עבידא אווזא להתחכך בו עכ"ל תה"ה והבדק הבית חולק עליו שם וס"ל אפי' בהיתר שאינו מצוי תולין דדריסה מלתא אחריתא היא ואין תולין בה כל היכא שאפשר לתלות בהיתר וזה למד רב אשי מדברי רבא דתלה בכלבא אע"ג דשונרא שכיחא טפי לאגרויי ולהכות מכלבא אפ"ה תלינן בהיתר ה"נ בקנה אע"ג דלא שכיח כשונרא נמצא מ"ש כאן רשב"א בין להקל בין להחמיר תולין במצוי לא בא למעט אם הם שוים דאז פשיטא שתולין להקל אלא דאם אינם שווים קאמר דהולכין אחר המצוי כפי מה שהוא. וכתוב בטור וא"צ בדיקה אלא במקום שהדם מבעבע וכן אם ניקב אפילו בפנים כשר עכ"ל נראה ביאור דין זה דכ' נ"מ בין חשש דנקב ובין חשש דדריסה דהוא בשני דרכים האחד הוא אליבא מאן דחושש לנקב מ"מ יש חילוק דאלו משום חשש דנקב א"צ לבדוק אלא מקום הנקרע ותו לא ואלו משום חשש דריסה צריך לבדוק נגד כל החלל כדלקמן ואח"כ כ' (דאפי') [דאלו] לריב"א דס"ל בסי' ל"ג דאין חוששין לנקיבה באיברים פנימים א"כ כאן יש נ"מ דאפי' אנו רואים שניקב העור של העוף אפי' לפנים עד אבר שנקיבתו במשהו מ"מ כשר כיון דלא חיישינן לדריסה כאן כיון שאינו מצוי ותולין בהיתר המצוי ע"כ כשר כיון שאינו כאן חשש רק משום נקב באבר הפנימי ובאמת לא חיישי' לזה לריב"א וראיתי בזה מי שכתב וטרח בחנם לפרש הענין בדרך אחר:
סעיף יד עריכה
חוששין לה כו'. בטור כתב שחוששין שמא הארי דרסו והצפורן נשמטה וישבה לו בגבו עכ"ל ואין זה דומה למ"ש בסעיף ח' שאין דרך להטיל ארס אלא אחר שניטל הצפורן דהתם הצפורן נשאר מחובר ביד אבל כאן שנשמט הצפורן ובשעה שנוטל היד משם מטיל ארס וכ' ב"י משמע דוקא ראו שנכנס ארי אבל לא ראו שנכנס תולין לומר שצפורן זה היה בכותל ונתחככה הבהמה בכותל ונתחבה בגבה וכ"כ הרשב"א דהוא ס"ס ספק נכנס או לא נכנס ארי ואת"ל נכנס שמא צפורן זה לא מיד הארי הוא אלא בכותל נתחכך עכ"ל ואע"ג דאין זה ס"ס גמור דהא גם בצד הראשון שאימור לא נכנס ארי אתה צ"ל שצפורן זה בא מכותל מ"מ סמכינן ארובא כמ"ש לעיל ואמרינן דיש כאן סברא טובה שמכותל בא כיון שיש לנו לומר שלא היה שם ארי כלל וכעין זה כ' בד"מ:
ולא לזה בלבד כו'. זה קאי ג"כ אשניהם שותקין כמבואר בב"י:
אלא לכל השוורים כו'. יש בכאן מקום תמהון גדול על דברי ב"י שכתב וז"ל ולא קאי אנכנס ארי בין השוורים ונמצא צפורן יושבת בגבו של אחד מהם דסמיך ליה דהתם בכל גווני חיישינן לזה שהצפורן בגבו ואפי' במקום שיכולה לברוח ממנו כו' עכ"ל כבודו במקומו מונח וכאן קשה על דבריו דהא אמרינן בגמרא דרב מתיר בצפורן יושבת בגבו דאמרינן בכותל נתחבה ומשם בא לגבו רב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה א"כ אין בהך צפורן בגבה ריעותה טפי מחשש ספק דרוסה דהיינו הוא שותק והן מקרקרין דאי ס"ד דיש סברא דגרע טפי היאך אמר רב לטעמיה ואין זה טעמי' דהתם קיל מהכא אלא ע"כ דשוין הם ומ"ה לדידן דחוששין לספק דרוסה חוששין נמי בצפורן בגבו דבא מהארי כמ"ש ב"י בזה דמשום טעם זה קי"ל דלא כרב בצפורן וקש' מ"ט נימא דבספק דרוס' היינו הוא שותק כו' מותר אם הם במקום רחב דאמרי' שברחה כמ"ש בסעיף ט' דדוקא במקום צר חיישי' ובצפורן שבגבו שהוא נלמד מן ספק דרוסה נימא דאותה שהצפורן בגבה יהיה טרפה אפי' במקום רחב ואמאי לא נימא גם בזה כיון שהוא במקום רחב ודאי ברחה והצפורן בא מן הכותל כיון שזה נלמד מן ספק דרוסה היאך יהיה חמור ממנו היאך יהיה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא הא דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהא אין סברא בעולם לומר שחמור דין דצפורן מספק דרוסה דא"כ לא יצדק מה שאמרו בגמ' רב לטעמי' כו' ולפי האמת נראה ברור דגם הרשב"א נתכוין לכך ועיקר חידוש שלו דדין צפורן בגבו יש לו החומרא של הוא שותק והן צווחין דהיינו ספק דרוסה ולא תלינן בכותל מטעם כיון דהיתר של רב מטעם קולא דספק דרוסה ממילא לדידן אין לנו קולא והוה דינו ממש כמו ספק דרוסה וכן מרומז בהדיא בת"ה הארוך דף ס"ד שכתב תחילה דין ספק דרוסה שיש בו חילוק בין מקום צר לרחב ואחר כך כתב דין זה דצפורן בגבו וקאמר כיון דחוששין לספק דרוסה חוששין גם לזה פשוט הוא מדתלי זה בזה הוה דינו כמוהו ולא חמיר ממנו. והב"י כתב הוכחה לדבריו מדכתב הרשב"א דין צפורן אחר שכתב דין הוא שותק והם צווחין ואיני מכיר בזה שום רמז הוכחה ובהדיא אמרינן בגמ' דדין דצפורן הוה ליה ספק דרוסה וא"כ אין לנו שום סברא לומר שיהיה חמור משאר ספק דרוסה בשום דבר גם הרי"ף והרא"ש הזכירו בדין צפורן שאסור משום ספק דרוסה ולא נתנו שום חומרא לזה יותר משאר ספק דרוסה ע"כ דברי ב"י כאן מותמהים מאד והעיקר דבמקום רחב אפילו אותו שהצפורן בגבו מותר והצפורן אתא מעלמא דכל שאין חוששין משום ספק דרוסה הוה דינו כדאמר רב דאין חוששין להך צפורן. ומ"כ אם נמצאו ג' נדרסים יש להחמיר ולאסור את כולם אפי' במקום רחב כי כבר הוחזק עדר זה בנדרסין עכ"ל ונ"ל שהוא טעות גמור דהכותב הזה דימ' זה לתבשיל שנמצאו בו תולעי' דאסור כמ"ש בסי' פ"ד סעיף ט' ולא קרב זה אל זה דהת' אמרי' דודאי טבע של ירקות זה לגדל בו תולעים משא"כ כאן שכל בהמה יש לה חזקה טובה בפני עצמה ומה יזיק איסור של אחת לחברתה: