ט"ז על חושן משפט קפב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(סעיף ג' בטל המקח) ולא מהני כאן אם התנה בין לתיקון כו' דאנו רואין דלאו שלוחו הוא כלל משא"כ בס"ג דאין שם רק טעות:
(סעיף ו' נתן מעות לשלוחו כו') כדי לברר דברי רבינו כאן והמחבר והמגיה נביא הסוגיא בפ' ג"פ דף קס"ט ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזיל זבין לה שלא באחריות אתיא לקמיה דרב נחמן א"ל לתקוני שדרתיך וכו' זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנא ניהלה באחריות ופי' הרא"ש מדהוצרך לקנותה שנית משמע דמיירי שפירש שקנאה לאשה דאי קנאה בסתם ודאי קנאה לעצמו ומאי הוצרך לקנותו שנית אלא ודאי שפירש השליח שהוא שליח האשה והאשה היא קונה השדה וכיון ששינה בשליחותו שסתם שדה אין קונין אלא באחריות בטלה שליחותו ואין כאן מקח לכך הוצרך לקנות שנית מן המוכר ומיהו אם ירצה השליח יחזיר לה המעות אלא אם אין בידו להחזיר קאמר שצריך לקבל עליו אחריות ע"ש וצ"ל דכאן א"צ המשלח לברר ששלחהו בסתם ולא התנה בין לתקוני כו' דע"כ לא אמרינן ליה בס"ד אלא בטעות השליח דדרך העולם כשמשלחין השליח נותן לו כח ורשות בין לתיקון בין לעיות דאל"כ לא ירצה השליח לילך בשליחותו שמא יטע' משא"כ כאן אנן סהדי דלא שלחו לקנות אלא באחריות דוקא דלא שדי איניש זוזי בכדי כמ"ש הרא"ש אלא שזה שינה במזיד ואמר שלא באחריות בפירוש דאלו בסתם הוי אחריות ט"ס וזה ודאי לא יעשה השליח שיוסיף דברים מדעתו במזיד להזיק למשלחו (נראה דצ"ל שמא יטע' וזה ודאי כו' למשלחו משא"כ כו' ט"ס ואף כו') ואף שהסמ"ע סק"י כתב דאף בזה צריך המוכר לברר מ"מ הנלע"ד כתבתי וזה דעת הרא"ש ולפי דעת הראב"ד דלא מיירי הסוגיא בקנה השליח סתם נוכל שפיר לומר דס"ל בזה כהר"ן הביאו הב"י דהיינו שמחוייב לתת לאשה דמים דלתקוני שדרתיך כו' אלא שאם האשה חפצה בקרקע תוכל להכריח השליח שיקבל אחריות על עצמו אבל אין לכפות האשה לדרך זה כי לא הסכימו תחלה רק באחריות המוכר דוקא אלא דלהר"ן מיירי הפשט מזה דקינה סתם ולהרא"ש הוה סברא מבחוץ כן בקונה סתם ואיני יודע למה כתב ב"י שיש פלוגתא בין הרא"ש והר"ן והא דכתב הרא"ש ומיהו אם ירצה השליח לחזור לה מעותיה אלא שאם אין בידו ר"ל גם לא ביד המוכר דאל"כ הי' ג"כ ביד השליח שיוכל לכפותו וזה פשוט והראב"ד הקשה מהא דרב נחמן דלעיל ממ"ש בפ"ב דקידושין אבל אם טעה שליח בכל שהיא מצי א"ל לתקוני כו' משמע דהמקח בטל ול"ל לרב נחמן לכוף השליח לחזור ולקנות היה לו לבטל המקח ותירץ אה"נ אלא שהמשלח לא רצה שם לחזור מן המקח ובדידיה תליא הברירה כך כתב הר"ן בשמו וכתב אח"כ עוד שרמב"ן כתב חילוק אחר על קושיא זו דבמעשה דר"נ מיירי בלא הודיעו למוכר מש"ה המכירה קיימת ונ"ל לדעת הרמב"ן מ"ש ליה ר"נ לשליח זיל זבנא שלא באחריות לא ר"ל קנין שני אלא כלומר החזק במקחך הראשון שהוא קיום נמצא דלהרא"ש אע"ג דפירש הפשט בסיגנון אחר מ"מ לענין דינא מסכים עם הרמב"ם דבהודיעי למוכר שקונה לאשה תליא מילתא ובסתם המקח קיים:
(כלל) הדברים שלש שיטות יש כאן בהודיעו המקח בטל לגמרי ואז יכול השליח לסלק המשלח בדמי ולא לכופו שיקח הקרקע באחריות השליח וכן להיפוך אין המשלח יכול לכופו שיקבל עליו אחריות רק במקום שאין לשליח ולמוכר דמים ובלא הודיעו שהמקח קיים אפשר דס"ל כהר"ן דהברירה ביד המשלח ליקח דמים או קרקע באחריותו של שליח וכן דעת הרמב"ם ולהראב"ד אפי' בלא הודיעוהו יכול המשלח לבטל המקח אם ירצה ולהרשב"א אין חילוק בין הודיעו או לא דבכל מקום המקח קיים בין השליח למוכר ודין השליח עם משלחו הוא או ימכור למשלח באחריות או יתן לו מעות ולא נתיישב לי דעת הרמ"א שכתב ודוקא כו' שהביא דעת הר"ן בסתם ואח"כ מביא י"א דוקא שאין לו לשליח שהוא דעת הרא"ש בהודיעו ומה מחלוקת יש ביניהם הא יכולים אנו לומר בהודיעו מודה הר"ן להרא"ש ובסתם מודה הרא"ש להר"ן ולענין הלכה נ"ל כשיטת הרא"ש מאחר שהרמב"ם ס"ל כוותיה וגם הר"ן מסתברא שס"ל כן וכפי מ"ש כנלע"ד:
(סעיף ט הרי זה מעביר כו') בגמ' מבעיא לן דבר זה אי חשבינן ליה למעביר דלא ניחא לאפושי שטרי עליה והיה רוצה למוכרן בפעם א' דקא א"ד אדרבא טובה היא לו דשמא לא יצטרך אח"כ למכור השאר ולא אפשטא וכ' רי"ף דסוגיא משמע דקי"ל ומעביר הוא ורב האי פסק דמוסיף הוא וראייתו מדאמרי' אח"כ בגמ' פשיטא אמר לא' ולא לשנים הא אמר ולא לשנים אמר לא' סתמא מאי ומסקינן לא' ואפי' לק' וכן היא גירסת רש"י ומפרש רב האי דהאי פשיטא כו' הוי כמו מה הוי עלה כלומר וקמ"ל תלמודא היא קי"ל בהך בעיא ומסיק אפי' למאה דהוה מוסיף וכ"ש אמר סתמא מכור ולא זכר לא' ורי"ף יש לו גי' אחרת פשיטא אמר לא' קפידא סתמא מאי ומסקינן אפי' לק' והקשו רבים על הרי"ף דהא פסק הוא דמעביר הוא וכן הקשו התס' בגמרא אהא דאמרי' לפי גירסא שלהם לא' ולא לשנים קפידא דהיינו הגירסא שזכרנו בראשונה דמסקינן אם אמר לא' סתמא ה"ה אפילו לק' ולעיל ס"ל דעביר הוה ותירצו ב' תירוצים הא דלעיל הוה מעביר משום דלא ניחא למוכר לטרוח ולעשות שני שטרות וכאן מיירי שהשליח עצמו מביא שטרות חתימות ואפ"ה כל שאמר לא' ולא לב' קפידא דלהרי"ף באמר לא' הוה גם כן קפידא דאיפשר דלא ניחא ליה להיות מדינין עם ב' אנשים כשיצטרך לדון עמהם ועוד תירצו דכאן בסוף איירי שהב' מכירות היו בשטר א' ואפ"ה כל שאמר לא' ולא לב' הוה קפידא ואם כן היה לרי"ף כן באמר לא' ומד"ר משמע שתופס עיקר כגי' ראשונה שכתב באמר לא' ולא לב' אז הוה דוקא קפידא ובאמר לא' סתמא לא הוה קפידא וכ"ז כשהם בשטר א' והיינו כתי' הב' של התוס' דאלו לרי"ף הי"ל לחלק בין אמר לא' ללא אמר לאחד אלא שקשה מ"ש אח"כ וזהו לדעת רי"ף וכבר תמה ע"ז ב"י ונ"ל דרבינו לא הסכים כלל לגי' רי"ף דהוה קפידא שאמר לא' אלא שמ"ש וזהו לדעת רי"ף קאי אעיקרא דמלתא דהיינו לאפוקי מרב האי וצ"ל דכאן הוה בעיא דנא איפשיטא וק"ל דמעביר הוה וע"כ מסיים אח"כ אבל לרב האי כו' (והנה) הרמב"ם כתב לשון המחבר כאן עד סי"א שהוסיף שם המחבר בד"א כשמכרם וכו' והיינו הב' תיריצים שנ תוס' שזכרנו בסמוך ונ"ל דלא נתכוין הרדב"ם לזה גם מד"ר משמע שאיני כן שכתב וז"ל והרמב"ם כתב א"צ מכור לי בית סאתיים ימכר לו בית סאה לא קנה וכתב עוד הרמב"ם ח"ל מכור לי שדה ולא פי' אפי' מכרו לק' מכרו מכר ע"כ ותמה ב"י למה כתב רבינו שהרמב"ם לא חילק הא גם רי"ף לא חילק ועוד הקשה מאי הוצרך רבינו לכתוב וכתב עוד וכו' הא גמרא ערוכה היא ונלע"ד הכל ניחא דלדברינו קמ"ל מדברי רמב"ם יש ללמד תירוץ אחר על הקושיא דהא קי"ל לעיל מעביר הוה וכאן אמרינן חפי' לק' מלבד התירוצים דלעיל וזה מכח ב' הוכחות הא' שלא זכר כליס מהני תירוצים וז"א ראוי להשמיט שהוא דבר עיקר בדין ותו דיש לדקדק בלשונו שמתחלה כתב מכור סאתיים ואח"כ כתב מכור לי שדה אלא ע"כ בזה רמז לנו התי' דהיינו שלא חשו לאפושי שטרא אלא היכא שיש הפסק בין המכירות דהיינו שאמר לו מכור לי סאתיים והוא מכר לו תחלה סאה א' ונמצא שיצטרך לעשות אח"כ מכירה חדשה על הסאה השנית ויהי' אוושא מלתא משא"כ כשאומר לו מכור שדה בודאי נתכוין לעשות שליח על מכירה א' ולא על ב' דאל"כ איך יכול השליח למכור פעם שנית אחר שכבר קיים שליחותו דהא לא אמר לו אלא מכור לי שדה הלכך ע"כ מיירי דמכר לו הרבה בפעם אחת וע"ז יש לו רשות דסתם שדה א"ל כפי מה שיוכל למכור וע"כ מותר אפילו למאה כיון דהמכירה נעשית בפעם אחת מה שאין כן ברישא דאמר סאתיים שפיר מיירי דמכר בב' פעמים כיון שיש לו רשות ע"ז דנתן לו כח על מכירת סאתים ועדיין לא מכר אלא סאה וא"כ יש אוושא מילתא אבל לא כ"כ כיון שנעשה בפעם א' אלא דמ"מ אם אמר לא' הוה קפידא אפילו בפעם א' ואם כן נתיישב זה דעיקר החילוק בין מכירה א' לב' מכירות ונקט ב' מכירות אצל סאתיים ובשדה מכירה א' מטעם שזנרנו וא"ל לנקוט מכירה א' ג"כ אצל סאתיים דקמ"ל אפילו באומר בפי' מכירה אחד בשדה כל שאמר לא' הוה קפידא ולא אמרינן דכאן לא קפיד אלא על עיקר המכירה דתהיה בפעם אחת אבל לא על בני אדם אע"ג שאומר בפי' לא' קמ"ל וזהו שכ' רבינו שהרמב"ם לא חילק חילוק דלעיל בין שטר אחד או לא וכ' עוד כו' לשון שדה ומזה יש ללמוד תירוץ אחר ואפשר דגם רי"ף ס"ל כן ולענין הלכה נ"ל כגי' רי"ף דיש קפידא אפי' באומר לא' וכמ"ש המחבר וכפי' התי' הב' בתוס' דלעיל מאחר שרבינו תפסו עיקר ורבי' פי' ג"כ דברי הרי"ף כן נ"ל: