ט"ז על חושן משפט קעו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(סעיף א' אין השותף נגמר) כו' דס"ד דהו' כשלוחי' זה לזה דנגמר באמירה כמ"ש סי' קפ"ה [קפב]:
(ע"ש וכתבו שטר כו') כתב בסמ"ע סק"ד אם כתב בח"ח ובשבועה דאוריי' מהני ולא ידענא מאי בעי עונש שבועה יוחרם לקיום הקנין הא יש חילוק ביניה' כמ"ש רמ"א ס ' ר"ט ס"ד אלא נלע"ד דבלשון חיוב תניא מילתא שנתחייב א' לחבירו לעשות כן וזה מהני לכל מילי כמ"ש סי' ס':
(ע"ש אם משך) כו'. ל"ד משיכ' דהא בעינן הגבהה בדבר שדרכו להגבי' כמ"ש סי' קנ"ד [קצ"ח] ומ"ש סמ"ע ס"ק ו' דהוי כחליפין לא ידענא מאי קאמר דחליפין היינו לקנות על ידו מידי אחרינא אבל משיכה במעות כדי לקנות הן עצמן ודאי מהני (א"ה נלע"ד ליישב דברי הסמ"ע דה"ק אבל לא שכל א' ימשוך מעותיו של חבירו שיהיה שלו דאם כן ה"ל הפוכי מטרתא והרי הם כאלו לא משכו כלל דמה לי אם המנ' שחור היה של ראובן והלבן של שמעון כמו שהוא קודם המשיכה או איפכא כמו שהוא לאחר המשיכה מ"מ אין לאחד זכות בשל חבירו ומלת במטבע הכתיבה בסמ"ע היא ט"ס אלא כצ"ל בחליפין ולא מהני וק"ל עכ"ה):
(ע"ש נשתתפו והתחילו כו') פי' בסמ"ע שערבו המעות נ"ל דהא דכתב ב"י בשם העיטור בשם רי"ף דבעינן נתערבו המעות היינו בשלא התחילו בעסק משא ומתן אבל כאן מיירי בהתחילו לישא וליתן עיקר הקנין בזה הוא ההתחלה בעסק משא ומתן שכ"א עוסק לטובות השותפות וע"ז כתב בית יוסף בשם ריב"ש דהויין כשכורין זה לזה וא"צ קנין אלא שיתחילו במלאכ':
(סעיף ה' הפחת ביניהם בשוה כו'): תמהני שלא הביא רמ"א בשם י"א דעת ר"י ורא"ש בד"ר דאפילו קנו לטביחה וטבחו באמת הוה לאמצע כיון דלא התנו תחלה אומדנא דמוכח הוא שכוונו שיהי' הכל לאמצע.
(סעי' ו' לא אמרי' שישלם מביתו כו') בסי' צ"ג הביא רבינו דעת הרמב"ם שמשמע ממנו שצריך לשלם ההפסד מביתו אלא שאין ראובן נאמן בשבועתו על זה וכ"פ המחבר שם סי"ג וכאן משמע מדעת הרמ"ה שחולק ע"ז וכן כתב ב"י בשם תשוב' לרמב"ן ס"ב ואף שבסי' צ"ג פסק כרמב"ם מ"מ לק"מ עליה דלעיל לא בא רק ללמד דעכ"פ אין כח בשבוע' להוציא ממון וכאן דהוה עיקר הדין כ' דעת הרמ"ה לענין החיוב וראיתי מי שמחלק בדבר ואין טעם לחלוקו ועיין מ"ש סי' צ"ג:
(סעיף ז' בהג"ה שליש הרויח) פי' בהחוב עצמו יש קרן וריוח:
(סעי' ח, התחילו להתעסק ביחד) פי' בשע' א' אף שכל א' מתעסק בביתו וזה מוכח ג"כ ממ"ש נתעסק בו כל אחד לבדו וכו' וע"כ היינו לבדו בשע' מיוחד' דבשע' אחת רק שהוא זה שלא בפני זה פשיטא דאכתי הוויא שמיר' בבעלים:
(ע"ש הראשון חייב כו') מ"ש הסמ"ע סקכ"ו דאם נגנב בשעה שנתעסקו יחד חינו חייב אלא רביע' כו' תמהני על פה קדוש יאמר כן כיון שהשמירה על שניהם בשוה דהא מה שהוא חיוב עליו דהיינו בשעה שעסק היא לבדו זה נסתלק אחר זה דלא נתרצה לשמור לבד אלא אותה שעה ונמצא אחר זה שלא קיבל עליו גם הא' רק שמירת החצי ולא יפסיד יותר מחצי הגע עצמך אם יש חכץ א' בשותפות לגדול עם קטן ושניהם שומרים החכץ וכי נאמר שאם יהיה נאבד באופן שבעלמא השומר חייב שהגדול משלם לקטן כלום מכיסו כיון שהקטן אינו בר תשלומין על שמירתו הא ודאי ליתא וע"ק הא אי' בפ' השואל בשכרה שלא בבעלים והדר שכרה בבעלים לא גמר שלא בבעלים את שכירות בבעלים שאחר זה אף על גב דלא נעשה משיכה חדשה ה"נ נימא דמשעה שקבלה שמירה ביחד אזל' שמירה שבתחלה. ונלע"ד דכך פשטן של דברים אם נגנב בשעה שעוסקין ביחד שניהם סובלים ההיזק בשוה כ"א שלא קיבל עליו שמירת חלק חבירו באותה שעה אלא החילוק היא אם נגנב בשעה שעוסק הא' לבדו אז ישלם הוא לחבירו כל חצי שלו ואם בשעה שעוסק הב' לבדו פטור מן הא' ויש לי עוד בזה ראיה בדברי סוגית התלמוד אלא שאין להאריך וכתב ב"י בשם המרדכי שכתב מוהר"ם אפילו בסתם שהתחיל שותף א' לשמור לבדו מקרי ש"ש וז"ש שיוכל השני לומר דעתי היה ג"כ לשמור אח"כ והמרדכי תלמידו חולק ע"ז ונ"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב: (נשאלתי) ראובן שכר סוס משמעון על חדש א' ואחר יום א' שכר את שמעון עצמו עם כל הסוסים שיש לו על ב' חדשים ויהי בהיותם בדרך נגנב הסוס הא' ששכר תחלה והשבתי דפטור ראובן דאע"ג דהתחלת השכירות היה שלא בבעלים מ"מ כיון שאח"כ הוה שכירות מחדש והוא בבעלים שהרי שכר בעליו עמו ומפקיע השכירות שהיה בלא בעלים וא"ל הא אמרינן כאן דהראשון חייב כיון שהיתה ההתחלה בלא בעלים שאני הכא דיש כאן שכירות חדש ששכר הסוס הא' על חדש אחד ודמיא למ"ש בפרק השואל דף צ"ו ורבינו סי' שמ"ו ספ"ט במי שהיה בידי משל אשה אחת פרה בשכירות בבעלים [ונשאה] ומפקיע השכירות שלא בבעלים דמעיקרא ה"נ דכוותיה:
(ע"ש בהג"ה חלקו שותפות כו') לא עיידתי על פסק זה דעיקר טעמו דהשותפין ש"ש ה"ל שכן כתב שם מהרי"ק סי' קי"ד בהדיא וא"כ קשה דאם לא נשאר אלא ביד א' אמאי הוה ש"ש דאחר אותה חלוקה אין לו שום הנאה ממנו אלא ע"כ דהך שמירה שייכא לשמירה שהתחילה בעוד השותפות קיימת ואז הוה כל א' שומר שכר לחבירו א"כ תימא להוי ג"כ שמירה בבעלים כיון דבתחלה היה השותף הב' ביחד ואין בידי ליישב אלא אם אותו שנשאר בידו היה מתעסק תחלה קודם השותף הב' נמצא דשם לא היה על אותו שותף שום שמירה בבעלים בשעת התחלת השמירה דוקא וכאן לא נפסקת שמירה הראשונ' שהית' בבעלים צ"ע
(סעיף י' ולא ישתתף בה עם אחרים) נ"ל דאם נשתתף עם אחר ולא האמין הסחורות בידו רק שנותן לו חלקו בריוח עבור טרחתו שפיר דמי מש"ה ניחא מ"ש בסל"ט לקח שמעון כו' אפילו לכתחלה שרי ואצ"ל דמיירי שם דוקא בדיעבד:
(סעיף י"א בהג"ה ואינו נאמן לומר כו') ואע"ג דאית ליה מגו דלהד"מ אנן סהדי דמשקר בזה דאין אדם אומר לפטור חובותיו כן הוא במרדכי בפ' החובל:
(ע"ש אבל אם אין לשמעון עדות) כו' לפי מאי שהעתיק הרמ"א כאן קשה הא מ"מ מודה שהיה כחוב שלו והיה מגו במקום עדים ובמרדכי יש לפנינו בשם מהר"ם כתוב בלשון זה ואם אין עדים שיודעים שחוב זה לא היה פרוע אז נאמן לומר אתה אמרת לי לפטרו במגו דאי בעי אמר לא פטרתי אותו דהשתא אינו מגו במקום עדים עכ"ל ובתשו' מיימון הל' נזיקין סי"ב כ' ג"כ תשו' זו וכתב בזה יכול להיות שאמר לפטרו משום דכבר פרעוהו עכ"ל וצ"ל גם כוונ' רמ"א דאם אין עדים שהחוב הוא שלו ואינו פרוע אז נאמן לומר שצוה לפוטרו בשביל שהוא פרוע וזהו עיקר החילוקים בין רישא לסיפא דמהני ליה המגו דלהד"מ ונאמן לומר אתה אמרת לפוטרו בשביל שהוא פרוע וכתוב שם ובמרדכי דכל שהוא משלם לו א"צ לשלם רק לפי מה שהיה שוה החוב למכור:
(סעיף י"ב בהג"ה אם גנב) כו' אדלעיל קאי דמיירי בשותפין אפי' במציאה אבל אם הם שותפין בעסק מיוחד לא ובנוסח ש"ע של סמ"ע כתב תחלה וכן אם גנב כו' עד סוף הג"ה ואח"כ כתב התחלת הג"ה מי ששכרו כו' עד וכן לפי זה תהיה גניבה בשותפות אפילו בלא התנה שום דבר תחלה ובב"י מחודשים ל"ה הביא דעת העיטור דמציאה וגניבה לעצמו ותמה על רמ"א שלא הביאו וכמדומה שלפי ההלכה אין להוציא ממון בזה בפרט נגד העיטור ועיין סי' קע"ז ונ"ל עוד מהא דאמרי' פ' השואל דהיתרא ניחא ליה דלקני דאיסורא לא ניחא ליה דליקני מש"ה אפילו אם כ' בפי' שאפי' מציאה יהיה בשותפות לא נכלל בזה גניבה דהא איסור יש בגניבת העכו"ם א"כ ודאי לא ניחא ליה בזה הריוח מסתמא ואפי' עכשיו הוא מרוצה מוקמי' ליה אחזקתו דהשתא הוא דאתרע:
(סעיף י"ח ולא עשה כלום) בב"י כתב על דברי רבינו ול"נ דהיינו נתן לקנות חיטין וקנה שעורים וכו' נראה דלא דמי דגבי חטין ושעירין אין כאן הוכח' שטעם בדין דאפשר שסבר אם ירצה להשתתף בשעורין טוב ואם לא אקח לעצמי משא"כ כאן שהניח חצי המעות בלא עסק אין זה רק שטעה לומר שהחלוק' כדין ודברי הסמ"ע אינו נכון כלל:
(ע"ש ואם המעות שווין) נראה דרעות ויפו' קאמר אבל טבי ותקולי א"צ ב"ד אלא יטול בפני עדים כמה שווין במנין טבין ותקולין דהא א"צ שומא ומש"ר אבל אם מקצתן חדשים כו' והטעם דאז צריך שומא כי לא כל החדשים שווים:
(סעיף כ' נשא ונתן בדמים אלו) לכאורה משמע דבכל גווני מיירי ויש לתמו' כיון שיכולת בידם לחלוק בנשתתפו לזמן והגיע הזמן למה יעכב עליו שישא ויתן עוד עמו וצ"ל דהך שותפין שנעשו אחראין זה לזה הוא נעשה אחר קביעות זמן של שותפות דמתחלה נמצא דבאות' שעה הוה כאלו פירשו בהדיא שימשך עוד זמן השותפות כיון שלקחו הממון לעסק השותפות ודבר זה אינו שייך במי שנעשה ערב קבלן בעד שותפו שלקח מעות לצרכו לבד וה"ה אם מתחלה בשעת קביעת הזמן של שותפו' קבלו המעות שנעשו עליו אחראין זה לזה מ"מ גם זה הוא בכלל הקביעו' זמן וכשיגיע זמן החלוק' אין א' מעכב על חבירו לחלוק בשביל שישא ויתן עוד עמו:
(סעיף כ"ה בהגה אבל כשהם נתבעים כו') בסמ"ע סקנ"ט מוקי לה במידי דלא מחסר גוביינא והוא תמוה דה"ל לרמ"א לחלק בזה בין קרקע למטלטלין כמו שמחלק הרמ"ה אלא נלע"ד דסתם לן כדעת המרדכי כטעם בנתבע דרגיל אדם דמשמט לירד לדין עד שיתבעוהו דזה כולל לכל נתבע וכן נראה עיקר להלכה:
(סעיף כ"ו) שיוכל להחרים כו') בסמ"ע ס"ק ס"ד כ' ואם הוא בעיר אינו יכול להחרי' כו' תמוה הוא אכתי יחרים על שלא ידע מזה ונעשה באמת שלוחו בטענה זו אלא שעכשיו משקר דאומר לתקוני שדרתיך טענה אחרת:
(סעיף כ"ח לעצמו אני מציל) בסמ"ע סקס"ז כתב נראה דבכל הני כו' לא ידעתי מה רוצה בזה דהא מטעם שיש לו הפסד יכול לומר אלך ואציל לעצמי כל מה שאוכל הן כסף הן סחורה והוא יטרח בחלקו כפי מה שיכול ואין כאן חשש גזל משא"כ בסעיף י"ח דבשעת החלוקה יש לפנינו מה שיחלוק ויש חשש גזל לזה צריך ב"ד אבל כאן א"צ אלא גילוי מילתא שמהיום אינו שותפו וא"צ ב"ד אלא עדים ועוד נ"ל ראייה ממ"ש המרדכי פ' הגוזל הביאו רמ"א סימן קפ"א דאם אומר שאמר לעצמי אני מציל דאין לו עדים ישבע שלא נתכווין להצילו אלא לעצמו וזוכה ש"מ דאפי' עדים לא בעי ואפילו בינו לבין עצמו מהני רק שיסלק נפשו משבועה כנלע"ד ברור ועוד נ"ל ראיה ברורה מתשובת הרי"ו סי' ק' שכתב שם להדיא דאם היה טוען שאמר לעצמי אני מציל מהני אף בלא ב"ד ע"ש דמשמע כן:
(סעיף ל' או פטר שמעון את לוי) ק"ל אם גילה שמעון ללוי בשעה שהשתתף עמו שהמעות של ראובן ואין לשמעון עצמו זכות בו הא פשיטא דל"מ אח"כ הפטור של שמעון ללוי ואם לא גילה כן אמאי ל"מ באמת פטור דשמעון יאמר לוי לראובן ממי שקבלתי קבלתי ע"מ שאם יפטור אותי אהיה פטור ודוגמא לזה בסי' קכ"ב [קפ"ב] ס"ב בעבר השליח כו' ותו ק"ל ממ"ש אח"כ פטר וכו' וזה אין לו שייכות רק לרישא והלשון משמע אתרויייהו ובב"י כ' כאן בשם העיטור בלשון זה אפי' פטר ראובן את שמעון משבוע' ולא פטר שמעון את לוי משבועה כו' וזה ניחא דקמ"ל דראובן מצי לומר לא פטרתי אלא את שמעון ולא את לוי הבא מכח שמעון כיון שבאמת צריך לוי לישבע כנגד שמעון דהא לא פטרו אבל באם פטר שמעון את לוי ודאי מהני כמ"ש ומ"ש סמ"ע בזה סקס"ט תמהתי דלפי' לא הוה ענין דברי המחבר כלל מענין המקור שהם דברי העיטור שזכרתי דהא העיטור לא מיירי שפטר שמעון את לוי ואנן חזינן שהמחבר מעתיק דברי העיטור ונראה ברור שיש כאן ט"ס והאי או פטר את שמעון צ"ל ולא פטר שמעון וכעין דברי העיטור ממש ופטר שמעון ללוי הא (מהני אפי' אם נתנם לו מעצמו) לא בשולח שליחות דוקא ומה שהקשה הסמ"ע ממ"ש ס"י דאין רשות לשותף להשתתף עם אחר לא ידענא מה קשיא לי' דכאן עושה שמעון שותפות עם לוי בהסכמת ראובן אלא שלענין פטור משבועה מיירי כאן:
(סעיף ל"ו) עם העכו"ם צ"ל אצל העכו"ם:
(סעי' ל"ז שאם יברר שמעון) עיין מ"ש מזה סי' צ"ג סי"ח:
(סעיף מ' הדין עם הנשארים) כי אפשר שנתכוונו לזה לכתחלה ויוכל לומר ס"ת ממ"נ דידן ואת אייתי ראייה דלא נתכוונו לזה:
(סעיף מ"ה הוצאות מזונותיו) נ"ל הטעם דיכול לומר גם בביתך היית צריך למזונות ופשוט הוא דאם הי' העסק גורם לריבוי מזונות ממה שמוציא בביתו ודאי צריך לשלם מן השותפות וא"צ לדברי הסמ"ע ס"ק פ"ה דאיירי שיש לו דרך בלאו הכי שם:
(סעיף מ"ח גם זה בכלל ההפסד) עיקר הרבותא שם בתשו' בא' שהבטיח לחלק עם חבירו שכר והפסד קמ"ל דזה בכלל אבל פשוט שאם קנה שותף א' לצורך השותפות משי ונחסר המשקל שההפסד לו לבדו דהא השותפין ש"ש הם:
(ע"ש בהג"ה ויש חולקים דהא לא קיבל עליו שמירת גופו ובסוף סימן קפ"ח כתב המחבר כדעת החולקים והכי קיי"ל [מעשה] בשנים שקנו בשותפות בית והתנו ביניהם שכל זמן שירצה א' מהם להסתלק יתנו לו דמי חלקו ואח"כ הוקר הבית והיה נראה לכאורה שא"צ ליתן לו כפי מה ששוה עכשיו כמ"ש בא"ח סי' קנ"ד גבי ס"ת אבל באמת אין דמיון לשם כללו צריך ליתן כל דמים המגיעים על חלקו לעת הזאת כאשר הוכחתי בבאורי בא"ח סי' זה: