ט"ז על חושן משפט קעה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(סעיף א' אלא שנים לראיה בעלמא) ק"ל למה צריך ראיה דאי בשביל שאם יהיה הכחשה ביניהם לא היה צריך לכתוב דבר זה ותו דאפילו בעד אחד המסייע די לפטור מן השבועה וכמ"ש סימן ע"ה דהא כאן אין עליו בלא עדים רק שבועה וכמ"ש רמ"א סי' קפ"א ס"ב לענין לעצמי אני מציל ממילא עד אחד המסייע פוטר מן השבוע' ויש לתרץ ע"פ מ"ש הרמ"א ס' פ"ז ס"ו דבמקום שצריך מגו לא מהני עד אחד המסייע והכי נמי כיון דשותפים הם ואין להם חזקה וע"כ באם יש הכחשה ביניה' אינו נאמן אלא מצד מגו דלא היינו שותפים או מגו דהחזרתיו וע"כ לא סגי באן בע"א המסייעו:
(סעיף ד' וכן אם בא ב"ח כו') בפ"ק דב"ק דף ט' פליגו רב ושמואל רב סביר' ליה בטלה החלוק' ושמואל סבירא ליה ויתר האח' חלקו דאחים שחלקו לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות ואפסקא הלכה כרב ונ"ל מדנקט תלמודא וכן הפוסקים הך דינא באחים שחלקו ולא בשני לקוחות שלקחו ממוכר א' ב' שדות ובא ב"ח דמוכר וגבה חלקו של א' מהם דחייב הלוקח הב' לתת מחלקו החצי להלוקח האח' אלא ע"כ בזה אין צריך ליתן לו דדוקא באחין הוה הטעם משום דיורשים במקום אביהם קיימי דהא פי' רשב"ם בפרק בית כור דלשמואל כלקוחות הוה וכלוקח שלא באחריות ואף על גב דסתם אחריות ט"ס הוא היינו דוקא היכא דמכר א' לחבירו דיהיב זוזי דלא שדי איניש זוזי בכדי מה שאין כן כאן דלא יהבו זוזי אהדדי עכ"ל ואע"ג דלא קי"ל כשמואל בהא מ"מ אנו למדין בלקוחות ממש שחלקו אם נלקח חלק א' מהם אין הב' חייב באחריותו דהא לא שקיל זוזי מן הלוקח הב' וזה מבוא' בגמ' דאמר רב ס"לאחין יורשין הן ושמואל ס"ל לקוחות הן משמע דבלקוחות מודה רב לשמואל וראיה עוד מדברי הרא"ש פ"ק דב"ק דכתב בכל דוכתי קי"ל כשמואל אלא דסברא הכא יש לפסוק בב"ח שנטל חלקו של א' למפסק כרב לענין זה הוויין כיורשים דיתמי כרעי דאבוהון אינון לפרוע חובת אביהן בשוה עכ"ל וכתב רש"ל בפ' מרובה בתחילת דיני ברירה כתב דין זה מטעם דברא כרעא דאבו' כו' משמע פשוט שבשאר שותפין שקנו ממוכר וחלקו אין לא' על חבירו כלום ואפילו באחים שחלקו אין להם זה על זה כלום כמ"ש סי' קע"ג רק לענין פריעת ב"ח נתחייבו כבר כ"א לפרוע בעדאביהם אבל בשאר מילי הויין כלקוחות ממש פשיטא שאין לזה על זה כלום אפי' לענין ב"ח דאל"כ למה הוצרכו לומר דהאחים הויין כיורשים. אלא שבעל הסמ"ע כתב בסי' ל"ז סכ"א [ס"א] דגם בשותפין שקנו הוה כדין כמו בב' אחים לענין בב"ח דאמרי' החלוקה היתה בטעות והלוקח השני צריך לתת מחלקו לחבירו רק דהתם לענין עדות שאני כיון שכבר הוא פסל אותם ותמהתי על הרב שיאמר כן דא"כ למה כתבו רש"י והרא"ש הטעם דעל שני האחים מוטל עליהן לפרוע חובות אביהן תיפוק ליה מטעם דחלוקה בטעות היתה וכן למה הוצרכו לומר ברא כרעא דאבוה בזה ותו דבריש פ"ק אמרי' לענין אחים שחלקו ונטל א' כספים וא' נטל קרקעות ובא ב"ח ונטל הקרקע ללשנא קמא התם ס"ל פשיטא דצריך בעל הכספים דאמר האי ברא והאי לאו ברא פי' דהא שניהם חייבים לשלם ולא אמרי' התם מטעם חלוקה בטעות היתה וכ"ש ללישנא בתרא דהתם אין לא' על חבירו כנלע"ד ברור דאין השותפין דומים לאחים בזה:
(סעיף ה' או השותפים) פי' בגוף השדה שלא חלקוהו:
(סעיף ו' בהג"ה ואפי' אם) אומר משמע שם בתשובת מיימון דאם תלה הקנין בכך תחלה ואח"כ בא המצרן לסלק הדרא ארעא למריה ירצה אם:
(סעיף ט' אם המצרן חפץ) כו' בד"ר כתב דהו"א דיתבטל המקח מכח שליח שעוות קמ"ל שאין זה עוות כו' ולמד זה ממה דאי' בגמ' זבין בר' ושוה ק' סבור מיניה דהמצרן מצי א"ל לתקוני שדרתיך כו' אמרי נהרדעי אין אונאה לקרקעות ופי' הרא"ש דמיירי שהלוקח הי' חפץ להחזירו ולבטל וקש' הא לפי מה שלא ידעו בני הישיב' דאין אונאה לקרקעות יכול הלוקח מצד עצמו לחזור כיון שנתאנה ואי לאו דברי רבינו והרא"ש הייתי מפרש דהיו בני הישיבה סבורים שהלוקח יצטרך לשלם למצרן כמו קלקל בשדה בס"ו וה"ק לתקוני שדרתיך כו' ואתה קלקלת בעצמך ע"כ תשלם וכן משמע מרמב"ם שכתב כאן אינו יכול לסלקו עד שיתן לו ר' ולפ"ז נוכל לומר דגם בני הישיבה היו יודעים שאין אונאה לקרקעות אלא שהיו סבורים דכאן הוה הלוקח בע"ד של מוכר וחייב להפסיד ק' מכיסו והמצרן יחזיק הקרקע רק בק' ועל זה הביא דברי רב נחמן דאפילו בכה"ג אמרי' אין אונאה והמצרן יקחנה דוקא בר' וכעין שכתב הרא"ש וז"ל וקאמר רב נחמן על מעשה כזה כו' ולפי ד' רבינו והרא"ש צ"ע דאי הוה ה"ל אין אונאה לקרקעית למה היו סבורים דהמקח בטל מ"מ המקח קיים דהא כל לוקח קונה על הספק אם ירצה המצרן ליקח יקח ואם לאו יחזיקנו לעצמו כיון דכאן אין המצרן לוקח בסך זה ממילא לא נעשה זה שלוחו וחייב לשלם ר' דהא אין אונאה לקרקעות:
(ע"ש והוא יודע בודאי) המ"מ נסתפק כאן אם משביעין אותו אפי' על הספק כיון שיש רגלים לדבר וכן נראה עיקר דכבר פסק רמ"א כן בסי' ע"ה ס"ג בכ"מ שיש רגלים לדבר:
ע"ש בהג"ה כפי שומת ב"ד הקרקע האי פסקא תמוה לי מאוד מלבד מה שהקשה לסמ"ע דהאיך פסק שישימו הקרקע ובריב"ש כתב דישומו החוב כמו שהיה שוה וטעמו דאין לב"ח הפסד בזה משא"כ כאן דישומו הקרקע יהיה נב"ח הפסד לא מבעיא אם יש למוכר הזה עוד קרקעות אלא דהתפשר עמו ולקח זאת בסך חובו מחמת שהיתה חביבה עליו וע"כ מוותר כנגדו קצת פשיטא שיהיה לו עכשיו הפסד דלא יוכל לתבוע אותו במותר עד כדי חובו כי כבר התפשר עמו אלא אפי' אם היה לו רק קרקע זאת מ"מ אם היה זה מוכר שטר שער חוב שלו היה נותנין לו עכ"פ דמי הקרקע וקצת יותר אולי יתעשר עוד או ימצא לו איזה נכסים במקום אחר וזה נכלול בריב"ש בכתבו ששמין החוב כמה היה שוה דהיינו קצת יותר על שויו הקרקע אבל מה שהקשה הסמ"ע בסקט"ז דהא יהיה הפסד למוכר שיהיה פטור מכל החוב לא ידענא מאי קשיא ליה דהא עכ"פ המקח קיים בינו לבין ב"ח והמוכר פטור ממנו אלא שהמצרן שרוצה נסלק הלוקח צריך שיתן לו הסך שנתן הוא דהיינו שמין כמה היה שוה החוב לימכר בשוק וחשבי' כאלו נתן לו אותו הסך במזומן וזה שנותן לו המצרן וזה מבואר בדברי הריב"ש סי' תכ"ג [תפ"ג] וז"ל נראה שהלוקח יכול לסלק בדינא דב"מ בכדי מה שישומו ב"ד שהיה שוה החוב ואע"ג דקי"ל קנה בר' ששוה ק' צריך ליתן לו ר' היינו אם נותן מעות בעין אבל אלו שקנאו בדמי חובם הרי הוא כהחליף קרקע במטלטלין ששמין המטלטלין כו':
(סעי' י"א בהג"ה מיהו לכתחלה) כו'. פי' כשבאים כול' יחד קנו ביחד ויש חולקים סבירא להו דלאו בביאתם תליא מילתא ויכול המוכרן לברר א' מהם למכור לו אבל כל שאינם באים ביחד כ"ע מודים דיכול למכור לא' מהם ומלשון רמ"א משמע שאפילו לדעה הא' אם עבר המוכר ומכר לא' אין השאר מסלקין אותו אף שבאו ביחד ואין מחלוקת רק לכתחלה כיצד יעשה:
(סעיף י"ב וה"ה שאם קנאו) וכו'. ובד"ר כתב כאן ואצ"ל ותמה ב"י על לשון זה וכתב לשון וה"ה ול"נ ליישב לשון רבינו דה"ק ברישא יפה כח הספק אפי' נגד הודאי ואצ"ל דמועיל הספק נגד אחר אף שהוא מוחזק דהא לית ליה לרבינו סברא דמועיל ספק נגד ודאי מסברא דמוחזק ואינו מוחזק:
(סעיף ט"ז אינו רשאי לקנות) כו' רביני מדמה זה לאפטרופס כמו שהעתיק סמ"ע ופשוט לפ"ז שאם עבר השליח וקנאו דלא מסלקינן ליה וק"ל למה כתב רבינו דין זה כאן הלא בסי' קפ"ה הוא מקומו בדין השלוחין ונ"ל דכתב זה לחרץ מ"ש אח"כ בשם גאון דלא מתבטל המצרנות בשביל זה דקשה דהא אנו רואין שמחל בפי' כיון שלא קנה הוא עצמו לזה כתב שחשש בשביל חשד שיאמר שלקחתי בזול ע"כ עשה פרסום כדי שיודע מה שיתנו בעדה ואפי' [ואפ"ה] ס"ל לגאון דיש לעיין שלא יוזל לגבי לוקח דהיינו אפי' אחר תקנה זו יש חשש שמא לא ידקדק כל הצורך אלא מי שבא ראשון ויעשה קצבה יסכים עמו לטובתו ומה שהקשה סמ"ע סי' ט"ו [ס"ק כ"ו] הא מן הדין אין יכול לקנו' י"ל דמיירי אפי' בהקנה לשליח כבר והרשוהו לעשות כל מה שירצה ואין כאן רק חשד ובזה ניחא מ"ש המחבר אין יכול לסלק כו' וכתב רבינו הטעם שהדי מכר ואין לך מחילה כו' והא בע"כ הוצרך למכור לאחרים דאין השליח יכול לקנו' וכמ"ש סי' קפ"ח [קפ"ה] ומש"ה הוצרך הסמ"ע סקט"ו [ס"ק כ"ז] לפרש דה"ק ולא היה לו לילך בשליחות ולא ידעתי מה תיקן בה דיאמר השליח הרי הכל יודעים דאסור לשליח לקנות ואינו עושה רק שליחות וכמ"ש ניחא:
(סעיף כ"ב אלא היכי דאקני ליה כו') קשה ממ"נ אי כבר הקנה לו קודם קניות הלוקח שדה שלו פשיטא שיכול לסלקו ואי אח"כ הא פסק סט"ו דהלוקח שקנה שדה של המצרן א"י לסלקו ונ"ל דכל שמא הלוקח ממצרן לסלק המקח מצד עצמו א"י כי כבר קדם הלוקח מבעל השדה וכאן המצרן מקנה לו בפי' אדעתיה דהכי שיהא הוא במקומו לענין במ"צ ואע"ג דאין המצרן יכול למכור זכותו היינו כשמכר דבר זה לחוד דאין הקנין חל על שום דבר ומזה מיירי רבינו בסכ"ט אבל כי מכר לו גוף השדה ואמר לו אני מוכר לך שדה שלי ואעמידך במקומי לענין המצרנות של זה מהני וזה מבואר בלשון הרמ"ה דכתב אלא היכי דאקני ליה כו' מלשון אלא משמע דקאי אדסמיך לי' דהיינו מכירת זכות:
(סעיף כ"ג אלא בכעין מעותיו) רבינו חולק ע"ז וס"ל דדומה להחליף שדה במטלטלין שנותן לו דמיהן וה"נ כן הוא והב"י דחה זה דמעות לענין טבי ותקולי הויין כמו קרקע בקרקע בסס"ב דיש קפידא בזה משא"כ במטלטלין דמצוי לקנות ואין קפידא בזה והעיקר כד"ר דבשלמא לענין החילוק בין קרקע לקרקע או מטלטלין אזלינן בתר דעת המוכר דאין אדם רגיל למכור קרקע אלא אם מקבל קרקע אחרת אבל לא בשביל מטלטלין משא"כ לענין טבי ותקולי דנהי דאם יש לפני המוכר טבין ותקולין חפץ לפעמים באחד מהם יותר מחבירו מ"מ אדם שמכר קרקעו אינו מונע המכירה בשביל טבין ותקולין וזה נכלל בדברי ריב"ש שהבאתי בסק"ה [בס"ט] גם בסמ"ע סקל"ח כתב דהדין עם הטור אלא שלא גילה כאן טעמו וכן עיקר להלכה:
(סעיף כ"ו) משום יישוב הארץ בסמ"ע כתב בסקמ"ד דמדכתב הטור דלנטוע חשוב טפי מבתים קמ"ל אם המצרן רוצה לבנות והלוקח רוצה לנטוע אין שם דין מצרנות ודבר תמוה הוא לענ"ד דודאי לא היה שתיק רבינו מלפרש דין זה בפי' ותו לא מצינו שחשו חכמים אלא ליישוב עדיף מדבר שאינו יישוב אבל בשני דברים של ישוב אלא שאחד עדיף מחבירו לא בטלו מש"ה דין מצרנות דאל"כ למה אמר בגמ' בתי עדיף משום ישוב הארץ נגד זרעים דאין בהם ישוב כלל היה לו לומר רבותא דאפי' בישוב יש חילוק בין נטיעה לבתים ותו דא"כ בטלה דין מצרנות דכל לוקח יאמר אני רוצה לנטען והמצרן לא ירצה לנטוע אלא לבנות וא"כ בטלת ישר וטוב וד"ר נ"ל ע"פ מ"ש הרא"ש וז"ל אבל לנטוע אילנות יראה דחשיב טפי מבתים כדאמר בהשואל בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום ישוב העולם עכ"ל מבואר כוונתו דנקט החשיבות לרבותא דבעלמא מצינן דחשיב טפי וה"נ כוונת רבינו לראיה בעלמא שאין נטיעות בכלל זרעים דהא מצינו שחשוב אפי' מבתים אבל כל שהלוקח רוצה לנטעה והמצרן לבנות אין נראה כלל לבטל מש"ה דין מצרנות דהא גם הוא עוסק בישובו של עולם כנלע"ד:
(סעיף ל' ומשתמש) כתב סמ"ע סקנ"ג או משתמש ותמהני למה לא כתב כך על בונה וסותר דאו סותר קאמר:
(סעיף ל"ב אם שהה המצרן כו') בד"ר בשם הרא"ש כתב דמשמע מרמב"ם דכל שלא ראוהו סותר ובונה מסלקו אפילו לזמן מרובה אלא שהרא"ש חולק וס"ל כמ"ש המחבר כאן ומשמעות הרא"ש ברמב"ם הוא כיון שזכר דוקא סותר ובונה כו' וא"ל דהא כתב הרמב"ם שאל"כ אין אדם לוקח קרקע כו' י"ל דכאן יש לו תקנה שיתרה לו המוכר במצרן אם ירצה ליקח בדמים אלו כמ"ש סי' ל"א:
(ע"ש משעה שנתגלה כו') כתב ב"י תשובת הרשב"א דאפילו לא נעשה כרוז עדיין מכל מקום כל שנמכר בקנין ועדים קלא אית ליה אם לא שנתכוונו להעלים הדבר:
(סעיף ל"ו מכר כל כו') מדכתב שהרי היא ואחרת כו' משמע דאין לו אלא שנים או יש לו הרבה ואין רוצה למכור אלא שנים הוה נמי כן דאפשר שלא ירצה המצרן לקנות גם אותו השני ובתוך כך ימלך זה הלוקח ולא ירצה ליקח שני השדות ביחד ויהיה פסידא למוכר וכן משמע מסקנת סמ"ע סקס"ב [סקכ"ב] וא"ל ממ"ש ב"י ס"ס זה במחל"ז מעשה בא לידי ז"ל הלכך אם כל א' רוצה לעמוד בשלו קונים אותו ביחד ושמין ביניהם כמה דמי הבית כמה הם דמי החנות עכ"ל ש"מ דלא מועיל להא' שקנה הבית והחנות להחזיק שניהם אע"פ שאין השני מציין אלא לא' מהם התם שאני דלא קנה עדיין שום א' מהם אלא רוצים עכשיו לקנות משא"כ אם כבר קנה הא' שניהם אין המצרן לא' מהם יכול לסלקו כנלע"ד ברור:
(סעיף מ' שלא קנסו בנו). כו' בב"י נסתפק אי מיירי דוקא בלא קיבל עליו או אפילו בקיבל עליו ופסק בסמ"ע ס"ק ע"ב כסברא בתראה ותמהני שהרי כתב הרא"ש הא דאין ממתינין עד שיבואר ההיזק וידונוהו אז עד שיפרע שהחמירו חכמים לקנסו שיכתוב לו שטר שיעבוד על נכסיו ויחול השיעבוד מעכשיו עכ"ל ומשמע דאפי' מלקוחו' טורף משעת הקבלה וכ"ש מיתמי וכיון שנשתעבדו מהיום ודאי אף אם הוזק אחר מות המוכר יפרע נזקו מן הנכסי' וא"כ רבינו מסתמא אזיל בתר שיטת הרא"ש אביו ואח"כ הביא דברי הגאון שלא קנסו בנו ע"כ הגאון לא מיירי מנדון הרא"ש ע"כ צ"ל דמיירי שלא קיבל עליו וס"ל דלענין תשלומין א"צ קבלה כמ"ש הרא"ש וא"ל למה לא תי' הרא"ש קושייתו בזה דמ"ה משמתינן ליה כדי שיצטרך גם בנו לשלם וי"ל דרבותא קמשני דאפילו לקוחות נשתעבדו משעת קבלה ואף ע"ג דגבי מלשינות כ' בסי' ק"ח ס"ב לא קנסו בנו אחריו אע"פ שכבר עמד אביו בדין מ"מ הכא דמקבל עליו בשטר משעבד נפשי' טפי אלא דק"ל מסי' שפ"ה במטמא ומדמע דלא קנסו בנ' אחריו אף על פי שנעשה ההיזק מחיים של אביו וכאן מחייב הגאון אם נעשה בחיי אביו והא הכא עדיף מהתם דלא ברי הזיקא כלל דהרבה פעמים שהעכו"ם דר אצל ישראל ואינו מזיקו ע"כ צ"ל דמיירי הכא דקבלו עליו לשלם ואפ"ה פטור הבן דלא נשתעבדו הנכסים אלא למה שיהיה היזק בחיים:
(סעיף מ"ב אין בהם דין המיצר) כתב בסמ"ע סקע"ג אפי' אם לוה לצורך א' מאלו כו' הוא תמוה מאוד דלא כתבו התוס' ורבינו דאפי' לוה כו' אלא בכרגא ומזוני וקבורה שהם מהדברים הכרחים לאדם משא"כ לענין רע ויפה שאין שם אלא הפסד ממון קצת וזה פשוט וכן משמע מדברי ב"י שכתב ומשמע לרבינו דבכרגי ומזוני הוו דומיא דקבורה עכ"ל ש"מ דלא אמרי' כן בשאר דברים וראיה עוד מדלא כ' רבינו כן אלא באלו דוקא ואף שברמב"ם נחשבי' אלו דברים בחד בבא מ"מ אין ראיה שהוא לא מיירי אם לוה לצורך אלו ונלע"ד פשוט שט"ס יש בסמ"ע ושייך בדין שלאחריו:
(סעיף נ' ואין חבירו שראוי לקדם כו') . מה שהקשה סמ"ע סקצ"א למה לא הביאו שת"ח יכול לסלק ונ"ל דעכשיו אין לנו דין ת"ח כמ"ש ס"מ מ"ח לכתחלה ימכור אפילו בזמן הזה לת"ח:
סעיף נ"א א' אם מכר א' מהם חלקו) הקשה ב"י לדעת הרא"ש ורבינו דאפילו אם יפול הבית יבנה אחר במקומו מקרי יש זכות כל שהוא לזמן ידוע האיך אמר הרי"ף שבעל הבנין מעכב על בעל בעל הקרקע הא בעל הקרקע א"י למכור כלום דמה זכות נשאר לו ותי' דהבנין הוא על קצת הקרקע והחצי הא' נשאר לו וק"ל דאמאי כתב רבינו דמקרי שותף ועדיף ממצרן דע"כ לא אמרינן ריש סימן זה דשותף עדיף אלא היכא שאין גבולו ניכר וכל פסיע' ופסיע' שייך בשותפות משא"כ כאן לא היה באותו השאר רק מצרן לחוד:
(שם הבית והעליה). הנה תמה הסמ"ע דהא כתב בראשונה דהוה כשותף והנלע"ד עיקר דהא יש לבעל העלי' שליש בקרקע כמ"ש וזימן קס"ד ס"ה הוי שותף גמור:
(סעי' נ"ב בקרקע) כמו שנתבאר משמע אפי' יש לו זכות על איזה זמן לחוד כמ"ש המחבר בסעיף נ"ח והוא דעת הרמב"ם וכמ"ש הסמ"ע סקצ"ד וצ"ע דהא לא עדיף ממשכנתא דאין למלוה זכות בקרקע הסמוכה לקרקע הממושכנת כמ"ש לקמן המחבר בסכ"ח (א"ה לנ"ד הרב ז"ל גדולה מזו היה ליה להקשות לעיל סנ"א דמשמע דאפי' אם מכרה לבן המצר אם יש לבעל הבנין זכות בקרקע על זמן מה הרי הוא מסלקו וכמ"ש הסמ"ע סשצ"ד ולקמן סנ"ו פסק דאפי' אם מכר הממשכן את השדה לאיש אחר שאין מצרן אפ"ה אין המצוה מסלקו ונלע"ד דעיקר קושי' אין כאן דודאי לא דמי משכנתא להכא והכא עדיף דיש לו זכות וקנין בגוף הקרקע כל משך הזמן ההוא ויכול לעשות בו כל מה שירצה דשלו הוא לגמרי לאפוקי משכנתא דאינה אלא משכון בעלמא וזהו ברור עכ"ה):
(סעיף נ"ג בהג"ה יש דין מצרנות בבתים) נ"ל דאם אינם סמוכי' ממש אלא יש קצת דרך הילוך בני אדם ביניהם אין כאן דין מצרנות וכן משמע בב"י לפי הטעם שכ' בשם הראב"ד שבבתים יש מצרנות משום שדרכן לחברן בפתחי' וזה אין שייך כאן כנלע"ד.
(סעי' נ"ד נותן לו בן המצר כו'). דממ"נ אי מתנה היא הא לית בה מצרנית ואי לקוח' היא אין דרך המוכר לקבל אחריות יותר ממה שקיבל מהלוקח כך כ' ב"י:
(סעיף נ"ז בהג"ה אין לו שייכות במרתף) לא ירדתי לסוף דעתו כיון שפסק סנ"ח לענין שדה הסמוכה דמקרי המלוה מצרן כ"ש לזה שתחתיו ומ"ש הסמ"ע ס"ק ק"ט דהא גרע כו' הוא תמוה מאוד דהאיך יהיה מצרן טפי בקרקע שבצדו מקרקע שתחתיו ממשותו דהא כ' ב"י בזה וה"ה אם יש בית א' שאינו ממושכן אצל זה הממושכן שאין למלוה עליו זכות משום בר מצרא ומש"ה פסק גם במרתף זה שאין למלוה עליו זכות וא"כ כיון דפסק סימן נ"ח דבצדו יש זכות כ"ש בזה שתחתיו ואין בידי אלא לומר דכתב רמ"א לאותן דיעות דס"ל בשדה הסמוכה שאין למלוה דין מצרן אבל למאי דפסק רמ"א בסמוך שיש למלוה דין מצרן כ"ש בזה:
(סעי' נ"ח וכן נראה עיקר) נ"ל דלא הכריע כן אלא לענין שאם קנה המלוה השדה הסמוכה לשדה הממושכן שאין המצרן מסלקו אבל לא לענין שמלוה יסלק הא' שקנה כיון שיש הרבה גדולי' בחכמה ובמנין נגד זה וכבר נפסק לעיל שאין להוציא מלוקח במקום מחלוקת משמע ג"כ מדעת רבינו שכתב דאם כבר קנאה המלוה שאין המצרן מסלקו משמע דוקא בזה מש"ה לק"מ ממש"ר בשם הרמב"ם בסעי' מה או שכיר או ממושכן כו' דמשמע שבשניהם אינו מסלק את הלוקח ובנ"י נכתב עוד מזה ומ"מ לענין מרתף שתחת המלוה נלע"ד שיכול להוציאו וכמ"ש בסמוך:
(סעיף נ"ט השוכר בית מחבירו כו'). זה הפי' של דברי הרמב"ם שכתב השכירות אין בו דין המצר מה שהבין בו רבינו לפי דעת ב"י והביא ע"ז דעת הרא"ש שחולק ע"ז וכ' דשכירות ליומא ממכר הוא ולפ"ז חולק ג"כ על מ"ש המחבר בשם הרמב"ם תחילת סעי' ס' דאם נשכר בית אצל זה בשכירות דגם בזה ס"ל להרא"ש דשוכר דוחה את הלוקח וזהו שכ' שם רמ"א יש מי שחולק כו' ר"ל גם ארישא וק"ל אמאי כ' רבינו בשדה הסמוכה לממשכן דאם קדם המלו' וקנאה שאין המצרן מסלקו הל"ל רבותא אפי' קנאה אחר כבר שהמלוה מסלקו ותו דהרא"ש בעצמו כתב בכלל נ"ד דין ג' הלכך כיון שאין לו חלק בקרקע אלא עד זמן קצוב אין לו קרקע דהוי כמו שכירות ואין בו דין מצרנות וכאן כתב רבינו שחולק על הרמב"ם וכבר השאיר ב"י את זה בצ"ע ע"כ נלע"ד דאין יפה כח למלוה או שוכר אלא שאם קדם מלוה וקנאה לשדה הסמוכה שאין המצרן מסלקו כיון שבאותה שעה היה לו ג"כ ישר וטוב משא"כ כשבאים אלו להוציא מן הלוקח שקנאה דהלוקח קנאה קנין עולמית והוא מצרז עראי ומ"ש רמ"א בס"ס יש מי שחולק היינו אסיפא דקדם המלוה וקנה שדה הסמוכה שאין המצרן מסלקו (א"ה כן הם דברי הסמ"ע ע"כ) והא דכתב רבינו שהרא"ש חולק על הרמב"ם בשכירות שיש בו דין מצרנות היינו לענין שכירות דוקא בשדה הסמוכה לשדה השכירות שעומדת ג"כ להשכיר דאינו יכול השוכר לומר אני בר מצרא לשכור גם זה והרא"ש ס"ל דיכול לומר כן דשכירות ליומי' ממכר הוא אבל דאי אין יפוי כח לשוכר בשדה הסמוכה להנמכרת לסלק את הלוקח וזהו דברי הרא"ש בתשובה נמצא להרא"ש לענין הלואה ושכירות דהוה השוכר והמלוה מצרן גמור לענין לשכור בית שאצל שדיהו אבל לענין קנין אין לו זכות רק שלא לסלק אותו המצרן אבל לא יסלק הוא את הלוקח וחולק גם על סנ"ט ולענין שכירות אותו הבית עצמו ודאי השוכר הראשון מסלק את השוכר שישכור אחריו הבא לדחותו אחר שכלה זמן שכירות הראשון ונראה שבזה מודה גם הרמב"ם (בטור סס"ח וכתב הרמ"ה אף על גב דאתידע כו'. ק"ל מאי אע"ג הל"ל אבל אי אתידע ליה כו' ונראה דה"ק לא מבעיא אי לא ידע עד בתר דהוציא השדה שלו מגזלן פשיטא שלא הפסיד אלא אפילו ידע תכף אחר סילוק גזלן ללוקח והנגזל לא הזכיר כלום רק משדה שלו עד שזכה בשדהו לא הפסיד שהרי הוא אומר המתנתי עד שאוציא שלי תחלה: