ט"ז על חושן משפט א
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
בטור אין פי' שבשביל ג' כו' נרא' לפרש דברים אלו דודאי אחת מהנהו תרי משניות מיירי מבריאת העולם והשני מקיומו אלא שלכאורה אין הכרע איזה מהם על דרך זה או על דרך זה דהא לשון קיום ולשון עומד שניהם שקולים הם. ע"כ הוכיח רבינו שמשנת רשב"ג מיירי מקיום ומשנת ר"ש הצדיק מיירי מבריאת העולם מדסדר רבינו הקדוש דברי שמעון הצדיק בתחלת הפ' אלא שאח"כ פירש רבינו כוונת התנא מהיכן למד לפרש כן דבריהם על זה כ' שמסתבר לו כן מצד עצם הדבר על פי הסברא וצריך אתה לידע שאותן שנאמר שבשבילם נברא העולם היו בשעת הבריאה דהיינו בשעה שברא הוא ית' את דבר זה העקרי ברא גם שאר דברים הנטפלים לו כי א"א לברוא דבר ההוא לבדו אבל אין אנו יכולין לומר שאותן הדברים העיקרים לא היו בשעת הבריאה אלא עתידים להיות דהיינו דין ואמת ושלום דשמא לה יבא לידי כך שלא יצטרכו לדין דהבחירה ביד האדם דהא אפשר להיות בלא דין והיאך תאמר שבשביל דין נברא העולם אלא ע"כ שתורה ועבודה וג"ח הם שבשבילם נברא שאר כל העולם והם היו אז בנמצא וע"ז מביא תורה שנאמר ה' קנני כו' וע"ז מפרש אמרה תורה כו' כלומר שהפסוק מתפרש כן ה' קנני שאני תורה הוא עיקר קנינו של הש"י וראיה לזה שהרי אני ראשית דרכו וע"כ אמר אני נבראתי לפני כל הברואים ודבר זה הוא ראיה שבעבורי נבראו כל שאר הברואים. עבודה היתה ג"כ בנמצא אז בשעת בריאת עולם דהיינו המקום של ב"ה שעתידים להקריב עליו ממילא הוצרך הש"י ב"ה לברוא גם שאר העולם וכ"ת הא לא יעשו העבודה רק ישראל אבל לא העכו"ם א"כ אין להם שייכות למקום העבודה ע"ז אמר שבחר בישראל מכל האומות ממילא הם טפלים להם שבשבילם נבראו.
ג"ח שהיא מדת חסד שגורמת כו'. לכאורה אין פי' לזה למאי נתכוין ולפי דברינו יפה אמר שהוקשה לו כיון שהוכרחנו לומר שאלו הדברים היו בנמצא בשעת הבריאה היאך היה נמצא ג"ח דאין זה שייך אלא לאחר הבריא' שיעשו חסד זה עם זה ושמא לא יצטרכו לזה כמ"ש בדין לז"א שקאי על מדת החסד שהיתה אז בנמצא וכ"ת מ"ש מדין דלמה לא נימא גם שם דקאי על מדת הדין לזה תירץ דמדת הדין שאע"פ שהיתה אז בנמצא מ"מ לא חפץ הוא ית' שבדין יברא רק בחסד הוא חפץ והמדה זו גרמה שיברא העולם כדאיתא בעלמא חסד אמר יברא וע"ז אמר שגורמת להיות רצון לפני הש"י ב"ה בבריאת העולם. אח"כ אמר אחר שנשלמה כוונת הבריא' היה חשש שמא יבא הירוס בעולם שלא יכלו בני ישראל לעסוק בתורה ובעבוד' מחמת קטטות ומריבות והשקר שיגבר בעולם כמו שהוא הולך וגובר באמת בעו"ה ובפרט בזמנינו על זה עשה הש"י ב"ה תיקון באמת ודין ושלום למען יוכלו להשלים שלשה דברים שנברא בשבילם. בזה הביאור מתורץ כל מה שהקשה הב"י וגם יתר דקדוקים שלא זכר הוא ז"ל:
(תו איתא שם) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה כו'. הב"י כ' שתיבת לאמיתו מזהיר על שלא יצטרף הדיין אהבתו לזכאי או שנאתו לחייב פי' שלא יהיה הנאה לדיין בלבו במה שזיכה לזה או בהיפך ודבר זה נרא' שאסור מצד שלבבו נוטה לדבר זה יש לחוש בפעם אחרת יטה הדין בשבילו כי הוא כנוגע בדבר ובזה מתורץ מה שיש להקשות מההיא דאי' כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו עליו נאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וכו'. ולפי' הב"י קשה וכי בשביל הצטרפות אהבת הזכאי יהיה שוד עניים ולפמ"ש ניחא דהפסוק דקדק לומר עתה אקום וגו' דקשה עתה ל"ל אלא דה"ק עתה אע"פ שאין כאן עדיין שוד עניים אקום בשביל מה שאני רואה מה שיהיה לבסוף שוד עניים ודבר זה שמעתי לרמוז בפסוק גם אלה לחכמים הכר פנים במשפט בל טוב דמשה לשון בל טוב ולפ"ז א"ש דה"ק דעה שמכיר פנים לזכאי ויהא שמח בזכותו אע"פ שהוא במשפט ואין עושה עול מ"מ בל טוב הוא מפני סופו של דבר כמו שזכרנו. כל זה לדרך הב"י אבל לפמ"ש התו' בפ"ק דב"ב דף ח' לאפוקי דין מרומה אע"פ שהעדים מעידים אותו אין מחייבין אותו כדדרשינן בסנהדרין לאמתו שלא יטה את הדין עכ"ל. הרי שכתבו על תיבת לאמתו שלא כפי' הב"י. וצריך פי' על מ"ש שלא יטו את הדין דמה אזהרה צריך לזה הא קרא כתיב לא תטה משפט ונראה דמתכוין על זה שכ' רבינו הטור בסי' ט"ו בענין דין מרומה שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדבר זה ומסיק שם דיסתלק הדיין עצמו שלח לדון בזה כלום ע"כ כתבו התוס' תחלה לאפוקי דין מרומה שלא יפסוק על פי אותן עדים וכדי שלא יאמר א"כ בדין כזה אפסוק כהיפך להוציא ממון או לעשות שאר מעשה היפך העדות לז"א דלא יעשה כן כי שמא יבא להטות הדין האמת כי שמא הוא טועה בדעתו במה שהוא חושב שהדין מרומה אלא יהיה בשב ואל תעשה נמצא שפיר כתבו התוס' שלא יטה את הדין פי' אותו שזכרו כבר שנראה לדיין שהוא דין מרומה ופי' נכון הוא זה:
(תו שם). כ' רב האי ב"ד צריך שיהיה לו מזומן כו' איכא למידק מאי קמ"ל רב האי הא איתא בגמ' כן ואם בא למעוטי מנעל בשביל שאינו שכיח היה לו לכתוב וכ' רב האי שא"צ מנעל ונ"ל שבא לפרש שלא תאמר מה שאמר אשר תשים לפניהם כלי הדיינין היינו לפני ישראל שהקב"ה מצוה למשה שישים כלים אלו לפניהם שיהא מורא עליהם קמ"ל דעל הדיינין קאי האי לפניהם שיהיו מזומנים במושב ב"ד:
תו שם. כגון הודאות והלואות פי' וכו' הוצרך רבינו להביא פי' זה אע"ג דאין דרכו להביא פי' על דברי הגמ' כ"א שיש נ"מ לדינא לפי שיש כאן פי' אחר דהיינו בלא העדות דתובע אותו בעל פה והוא הודה מקצת והיינו הודאות או שכופר הכל היינו הלואות ורש"י מביא פי' זה ודחה אותו מצד הלשון דהא אידי ואידי הלוואות הן. ונראה פשוט דמאותן י"א שמביא רש"י דהלוואות היא כופר הכל פירושו וזה התובע רוצה להביא עדים אח"כ דאם תפרש דאין לו עדים אלא שמבקש ממנו שבועת היסת כדלקמן סי' כ"ד והא מן התור' פטור בזה ואין שייך בזה שצריך מומחין כיון דהדין עצמו אינו אלא מתקנתא דרבנן ובהדיא כ' רבינו בי"ד בסי' רה"ז בשם הרא"ש דכל תקנת חכמים א"צ מומחין כלל אלא ע"כ דבעדים קמיירי וע"כ הוצרך רש"י לדחות מצד הלשון אבל רבינו נשמר שלא תטעה באמת לפרש כן על כופר הכל בלא עדים ולענין היסת ובעינן מומחין לדבר שהוא מדרבנן גם בשאר דוכתי לזה הביא הפי' של הודאות והלוואות שאינו כדרך זה:
(תו איתא שם). אבל ריפוי ושבת דכין משמע דפגם אין דנין דפגם היינו נזק וקשה דבפ' החובל דף פ"ד פריך פגם ובשת דשכיח כעביד שליחותייהו דשכיח הוא ומשני אין ה"נ דהא רב פפא אגבי בשת ופריך והא ליתא לדרב פפא מדרב חסדא כו' ומסקינן לא עבדינן שליחותייהו רק בשכיח ויש בו ח"כ הלכך בשת דאין ח"כ לא עברינן שליחותייהו משמע דבפגם קיימא סברת המקשן דשכיח הוא ועבדינן שליחותייהו. ונראה דהאי פגם הוא טעות בגמ' אלא מבשת לחוד פריך אבל פגם ודאי לא שכיח ותדע דאי פריך מפגם קשה מי הגיד לו באמת שאין דנין אותו כיון דשכיח הוא בשלמא בבושת סמך המקשן על מה שהקשה אח"כ מדרב חסדא משא"כ בפגם אלא ודאי ט"ס הוא כן נ"ל ברור:
(תו איתא שם). וכשתפסו בשעת הנזק לכאורה קשה דאינו נותן טעם על זה אח"כ אלא אמר שלא יתפוס מידי אחרינא ומ"ש ב"י הגהות מיימוני דראיה מפ' הכותב דלא מהני תפיסה לאחר שבאו לידי בעלים תמוה הוא דהתם הטעם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב וכל שבאו פעם אחת לידי בעלים דהיינו היתומים קנו אותם והוה ע"ז שם מטלטלי דיתמי ואין לבעל חוב אח"כ כח לגבות מזה משא"כ כאן דיש לו חוב עליו שישלם לו היזקו רק שאין לו דיינים בח"ל ויש לו זכות בתפיסה להוציא חוב שלו למה יגרע משום שבא ליד בעלים ונ"ל דכיון דחשו חכמים שלא יבא לידי פסידא יותר ממה שהזיק יש חשש גם במזיק עצמו דשמא יהיה שוה יותר ע"כ כתכו לו זמן לתפיסה דלא מהני אלא לזמן קצוב וכתבו לזה עד שיבא ליד בעלים דזה מסתמא זמן מועט הוא משא"כ במידי אחרינא אין שייך בזה עד שיבא ליד בעלים ע"כ לא מהני בהו כלל תפיסה וכל תפיסה שאמרו בזה הוא אפי' בעדים וכאן לא חשו בה משום נאמנות דהא בודאי חייב לו לשלם היזקו אלא שאין לו דיינים שיכפוהו לזה בזה אמרו דהתפיסה היא במקום דיין וא"כ אפי' בעדים דא"צ כאן למגו:
(תו איתא שם). שכבר נפרע מנזקו כתקנת חז"ל שאמרו ואי תפס כו' תימה לי דהא זהו מדברי הרא"ש והרא"ש כ' בפ"ק דב"ק והביאו הטור סי' שמ"ט דלאו תקנה הוא אלא דינא דאורייתא כו' ומכח זה חולק על הרמ"ה שם דס"ל דרבנן עבדו ליה תקנתא דמהני תפיסה וצ"ע (אמר המגיה נלע"ד דהרא"ש בלשון את"ל קאמר ל"מ לדידי דס"ל דמאי דאמרינן אי תפיס לא מפקינן מיניה היינו מדאורייתא דפשיטא דמהני תפיסה אפי' בר"א אלא אפי' אי ס"ל לר"ת כס' הרמ"ה דהך תפיסה דמהני מתקנתא דרבנן הוא אפ"ה אין סברא לחלק בין דבר המזיק עצמו לדבר אחר וק"ל):
תו כ' שם הראב"ד שאם הודה כו' והרמב"ן הקשה לדבריו כו' קשה דלמא הראב"ד אמר דבריו במקום דהוה הודאה כגון בא"י ולא בא אלא ללמדנו דהודאה פוטרתו ואפי' באו עדים אח"כ ולא מהני מה שתפס תחלה דהא יליף לה מהאי דפרק מרובם מעשה דר"ג ור"י כמו שהביא ברא"ש פ"ק דב"ק וכן הקשה הב"י בי"ד סי' רס"ז ול"נ להקשות עוד על הראב"ד ממאי דקי"ל בסי' שמ"ח דאין הודאה פוטרת אלא במקום שמחייב עצמו עכ"פ אבל בפוטר עצמו מן הכל לא מהני וא"כ הכא אמאי מהני הודאתו דהא אינו חייב עצמו בכלום ואין כוונתו אלא לפטור אם יבאו עדים אח"כ וראיתי בכ"י פ' מרובה כ' בשם הראב"ד וז"ל שבזה"ז שאין דנין דיני קנסות וקי"ל אי תפיס לא מפקינן מיניה אם קדם הלה והודה ה"ז פטור אפי' באו אח"כ עדים ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום לפי שכשם שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה כך אין מקבלין העדות כו' ובזה מתישב ג"כ קו' ראשונה דהא עיקר דברי הראב"ד הם על זמן הזה. ונ"ל ליישב קושית הרמב"ן על הראב"ד דהא עכ"פ כשתפס לא מהני אלא א"כ יביא עדים בפני הב"ד ויראו שבדין תפס כמ"ש רבינו בסמוך בשם הרא"ש נמצא שהמזיק יכול לומר הנני מוכן בהודאה שלי להודות לפני ב"ד מומחין. אלא שאין לי ב"ד מומחין והיאך אתה תופס אותי ואתה סומך על העדים שיתברר על פיהם בפני ב"ד כי היכי דהב"ד שבזמן הזה מהני לך במקום שתפוס וחשוב כב"ד מחה ה"נ מהני הודאתו בזה כ"כ לענ"ד נכון בזה (ועמ"ש הרב ז"ל בי"ד סי' רס"ז):
בש"ע (סעיף ב') ופגם בפרק החובל פ"ד ע"ב פריך ונעבד שליחותייהו בבושת ופגם דשכיח הוא וכו' ונ"ל דהרמב"ם לא גרם בגמ' אלא בושת לחוד ויש הוכחה לזה ע' מ"ש לעיל בביאורי הטור:
(סעיף ג') אבל אדם וכו'. בב"ק דף י' אמרינן מכה לא שכיחא וצ"ל דלא שכיחא כולי האי כמו טריפה דעבד שם צריכותא:
(סעיף ה) אם תפס. פי' אפי' בעדים שאין טעם התפיסה כאן שיהיה לו נאמנות אלא הטעם שאין לזה הניזק דיינים בח"ל וכל שתפס א"צ דיינים כמ"ש הרא"ש הביאו הטור לקמן סי' שמ"ט ובכי הך תפיסה עביד אינש דינא לנפשיה:
בשם הרב הג' הגדול מוה' שמואל קאיידנבור בב"י בד"ה זהו כיונת רז"ל באמרם כל הדן וכו' אפ"ה לא הוי לאמיתו ולא משמע כן בש"ס דאמר דגורם לשכינה שתסתלק כו' וכי מאחר שדן דין אמת למה תסתלק ועוד שהם ז"ל הוכיחו מקרא משוד עניים וגו' דצריך לאמיתו וכי בשביל אהבה או שנאה איכא שוד כיון שדן דין אמת אכן דברי התוס' הם ברורין ע' פ"ק דב"ב וכ"כ הרשב"א ז"ל:
(בב"י ד"ה מסקי' דלא עבדי שליחותייהו וכו') וע' בביאורי תו' אייזיק שטיין להסמ"ג תי' בע"א והוא יותר נכון:
(בטור עד ואית בי' חסרון כיס כגון הודאות והלוואות כו') וה"ה לקבל גרים עיין בתוס' פ' החולץ ובנ"י שם דף תי"ט בשם ר"י ע"ש
(בטור עד וכן מידי דלית ביה ח"כ כגון בשת כו') ובנ"י פרק החובל יש ט"ס וצריך למחוק בשת ע"ש ד"ה אדם באדם כו'.
(בטור עד אין מועד בבבל ואפילו הועד בא"י כו') אע"ג דהאידנא אין לנו סמוכים אפי' בא"י מ"מ יכול להיות בא"י כשמסכימים כל חכמים שבא"י כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' סנה' וע"ל ב"י סי' רצ"ה הביאו:
(בטור עד אבל כל קנס אין דנין כו') ובמוכר עבדו לעכו"ם דעת הרא"ש פ' השולח דגובין אותו דדוקא קנסות שחייבה תורה אין גובין אותו בבבל דבעינן מומחים אבל אם חכמים תקנו קנסות לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותו בבבל עכ"ל והביאו בי"ד סי' רס"ו ע"ש וא"כ צ"ל שמ"ש רבינו כאן וכל קנס כו' היינו קנס דאורייתא ומ"מ בתוקע לחבירו וכו' אפשר דגם הרא"ש מודה די"ל שעיקר הקנס היא מדאוריי' והקצבה הוא דרבנן וצ"ע ועי' במרדכי פ' השולח בזה:
(בטור עד אבל מידי אחרינא לא שאם תועיל תפיסה וכו') ר"ל שאם תועיל תפיסה במידי אחריני אז ודאי אין לחלק בין שעת הנזק בין תפיסה אחר הנזק כי אין טעם לחלק דבשלמא בדבר המזיק יש לחלק בין תפיסה בשעת הנזק דאז אין נראה כגובה בבבל דהשעבוד של הנזק הוא על גופו אבל שלא בשעת הנזק הוי ברשות המזיק ואם תפס אח"כ הוי כגובה לכתחילה בבבל וכן הוא בהגהות מיימוני פ"ד מסנה' ע"ש ודו"ק:
בטור עד ואח"כ באו עדים ואי תפס מפקינן מיניה כו' ואפי' בח"נ דתם דקי"ל כמ"ד פלגא נזקא קנסא ואם הודה פטור בזמן הש"ס ומפקינן מיניה אף דתפס דלא כמ"ש הרמב"ם ור"א ומ"מ בפ"ט מה' נ"מ בסופו ע"ש וכן פסק בספר ל"מ שם וכ"כ רש"ל ביש"ש ס"פ המניח וע"ל סי' ת' ודו"ק ע"כ ממהרש"ק: