ט"ז על אורח חיים תריט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
שאומר ש"ץ כו'. לא זכר כאן שיהיו עוד שנים עמו ובמנהגי' כתוב שצריך עוד לצרף שנים עמו ונ"ל לחלק דאם הש"ץ שהוא מתפלל הוא אומר נוסח זה א"צ לצירוף כי הוא משולח מן הקהל והוי כאלו כל הקהל ביחד אומרים כן אבל אם הרב או הגדול שבקהל אומר כן לא נקרא משולח אלא הוא עצמו אומר כן ע"כ צריך לצירוף שנים עמו שהם במקום כל הקהל ובמהרי"ל כתב וז"ל טרם שירד ש"ץ לפני התיבה היה עומד הוא לפני התיבה ואמר בישיבה כו' וכן עמא דבר לומר הגדול שבכל עיר עכ"ל משמע שמהרי"ל עצמו בלי צירוף אמר כן והיינו שמהרי"ל היה ש"ץ בקהל ורמייז"א ודי בו לבד וכמ"ש ומ"ש וכן עמא דבר שיאמר הגדול לא דק בזה כי אז צריך צירוף ב' אלא שזכר אמירת הגדול כנלע"ד וכתב בלבוש והולכים ב' חשובים מקהל ועומדים אצל החזן שהוא שלישי כדי להתיר להתפלל עם העבריינים אבל משום כל נדרי א"צ ג' שאינו אלא תנאי להבא כו' עכ"ל וא"כ היה לאלו הג' לילך משם אחר אמירת בישיבה כו' ולפי מ"ש שצריך צירוף משום שיהיה מפורסם שכל הקהל מסכימים בתנאי זה וכאלו אמרו הם עצמם פה א' כן ע"כ צריכים להיות עד גמר כל נדרי ומה שנוהגים להשהות עד אחר ברכו נראה דאם היו הולכים קודם אפשר שיאמר הש"ץ ברכו בעודם הולכים ועדיין לא באו למקומם ואינם יכולים לכוין לדברי הש"ץ כנלע"ד:
ע"ד המקום כו'. מו"ח ז"ל פירש שאומרים כן כדי שלא יחשבו העבריינים שכבר נפטרו כיון שכבר התפללו עמהם לז"א ע"ד המקום כו' שיחזרו בתשובה למקום וק' ע"ז דדי היה בכך אם שומעים שאומרים אנו מתירים להתפלל כו' דמשמע תפלה לחוד ותו דא"כ במקום הקירוב יהיה מרומז הריחוק אם לא ישובו וקמי שמיא גליא העתיד ונמצא זה לקטרוג אלא נראה ע"ד שכתבנו שאלו הג' מודיעי' שהם במקו' כל הקהל והם עושים על דעתם כאלו עשו בעצמם אלא שצריך צירוף המקום ב"ה תחלה לזה שהוא מסכים עם אמירה זו וע"כ נ"ל שהגי' הנכונה לומר הנוסח כמ"ש בישיבה כו' ואח"כ ע"ד המקום כו' ולא כמ"ש במחזורי' תחלה ע"ד המקום ואח"כ בישיבה כו' דהיאך יזכיר תחלה הסכמת הקהל ואח"כ יזכיר הסכמת הישיבות אלא איפכא מסתברא שהישיבות מסכימים לצרף דעת המקום לדעת הקהל להתיר:
כתב הטור ואו' כל נדרי כו' די נדרנא ודי אשתבענא ודי אחרימנא מי"כ שעבר עד י"כ הזה. שמכוונים להתיר הנדרים והחרמו' והשבועות שעברו אולי עברו עליהם וכדי להנצל מן העונש והקשה לר"ת מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר והנהיג לומ' מי"כ זה עד י"כ הבע"ל וגם הנהיג לו' די נדירנא ודאישתבענ' כי אמר שפשט זה ממה דתנן בנדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה יעמוד בר"ה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלים והוא שלא יזכור התנאי בשעת הנדר שאם הוא זוכר לתנאו ואפ"ה הוא נודר הרי מבטל התנאי אבל אם אינו זוכר לתנאו אז מועיל התנאי ולכך צ"ל כולהון איחרטנא בהון כלו' אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה שיהיו בטלים עכ"ל. הקש' ב"י על קושיי' ר"ת דהא ודאי התר' מועלת לנדרים שעברו אלא הקושי' היא דהא צריך להתרה חרטה ושלשה הדיוטות או יחיד מומחה ועוד דקי"ל דצריך לפרט הנדר. ועוד שהחזן שאו' כל נדרי מי יתיר לו נדרו ונראה לי דהטור כיון על נכון כי הרא"ש כ' תירוצים על קושית ר"ת דמ"ש דבעי' חרטה תירץ ע"ז אנן סהדי דכל מי שעובר על נדרו הוא מתחרט מעיקרו כדי להנצל מן העונש והנה הארכנו קצת בי"ד סימן שכ"ג בביאור דברים אלו וכאן נזכיר בקיצור דודאי אין היתר לעקור הנדר למפרע מחמת יראת עונש. דא"כ בטלה כל חיוב דשחוטי חוץ דיתחרט קודם שבא לידי כרת אלא צריך פתח וכו'. וע"כ יפה הקשה ר"ת דמה מועיל זה להציל מן העונש שעבר דודאי אין כאן פתח של חרטה לכל הקהל וא"כ אין מועיל ההיתר כלום ועל כן כ' הטור והוקשה לר"ת ולא כ' והקשה ר"ת כי לא הקשה כן בפי' אלא כוונת קושיתו היתה בדרך זה דמה מועיל להתיר על מה שעברו כבר והיינו בדרך שזכרתי והרא"ש תירץ דזה הוא הפתח עצמו שאילו ידע יראת העונש הנמשך מהנדר לא היה נודר ע"ש ביו"ד מזה. ואנו מנהגינו כר"ת דאומרים מיום כפור זה עד יום כיפור הבא עלינו לטובה. ולענין הפירוש של הגירסא שזכר ר"ת נ"ל דהכי הוא דאי קאי על העבר אמרינן דנדרנא דהיינו בקמ"ץ תחת הנו"ן ופתח תחת הדל"ת והוה במשקל אמרנו שהוא עבר אבל לשון עתיד צריך לנקוד חיר"ק תחת הדלת. ובאשתבענא ודאי קאי על העבר הנקודה היא בפת"ח תחת התי"ו ותחת הבי"ת ושב"א תחת העי"ן אבל לשון עתיד יש לנקוד חיר"ק תחת העי"ן:
כתב בלבוש דנוסח כל נדרי יש בו טעות דפתח בל' יחיד דאינדרנא כאשר ראוי להיות וסיים בל' רבים כי נפשתנא ושבועתנא ל' רבים אלא צ"ל על נפשאי ובסוף יאמר נדראי לא נדרי ואסראי לא איסור ושבועתי לא שבועות וגם צריך לומר דאינדרנא פירוש שאדור אני ולי נראה דהכל לשון רבים דלשון אינדרנא הוא כמו נדר שלנו דכן מורה לשון נא דבסוף והאלף של אינדרנא אינה מורה שימוש של לשון יחיד אלא האל"ף שייכ' להמקור כמו אישתכח או אנוקב' או איפחת דרגא וכהנה רבות בלשון תרגום וכן אינדר הוא המקור ולא הוא כמו שלנו ונמצא פי' המלה נדר שלנו אנדר שלנו וכ"ה באשתבענא הוה המקור אשתבע נמצא פי' אשתבע שלנו ר"ל שבועה שלנו וכ"ה באסור וזה מוכח דאם תפרש האל"ף של אנדרנא לשון שימוש נמצא דהוי המקור נדר ואיך תפרש ודאסרנא אם תפ' האל"ף לשימוש יהיה המקור סר ואין זה מקור כלל אלא ע"כ האל"ף שייכא להמקור נמצא שפיר מתפרש כל התיבה על רבים דהיינו איסור שלנו נמצא כל הנוסח של כל נדרי הוא ל' רבים ובחנם קרא בלבוש תגר על נוסח שלנו בכל נדרי ואין לשנות כלל:
אומר שהחיינו כו'. הטעם דלמא אתי למסרך פי' לשתות כשיהיה גדול וא"ל א"כ יהיה אסור ליתן לתינוק לאכול בי"כ מטעם זה נ"ל דהוא יסבור דמצוה שאני דיכול לשתות משא"כ בשאר אכילות שאינם של מצוה כנלע"ד:
סעיף ג עריכה
ואינו מזכיר של י"כ. הטעם בגמ' דערבית אפי' בשבת אינה חובה שיחזיר הש"ץ אלא משום סכנה ולעיל סי' תרי"ח ס"י הבאתי הגמרא בזה:
סעיף ה עריכה
כל היום וכל הלילה. פי' ב"י בשעת התפלה בלילה דאל"כ לא יוכלו להתפלל ביום כי יתנמנמו: