ט"ז על אורח חיים שטז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהצפור דרור. בגמ' מפרשי' הא דתנן צפור למגדל חייב משום צידה אבל לבית לא היינו בצפור דרור שאינו מקבל מרות ודר בבית כבשדה שנשמט מזויות לזוית וא"כ אפי' בבית שאין חלונותיו פתוחים אינו ניצוד דהוי מחוסר עדיין צידה ואע"ג דרש"י פי' במשנה דטעם דבית משום דחלונות פתוחים משמע דבסתומות [יש] צידה היינו לר"י דלא ס"ל לחלק בין מחוסר צידה או לא אבל רשב"ג ס"ל דמחוסר צידה פטור אין חילוק בין החלונות אבל שאר עוף חייב אפי' בבית וע"כ חילק כאן בין ציפור לצפור אבל הטור לא חילק בזה נ"ל שס"ל דמה שאמר רשב"ג במשנתינו לא כל הביברין שוין זה הכלל כל המחוסר צידה פטור שאין מחוסר צידה חייב זה קאי אמגדל דנקט ברישא דאם הוא מגדל גדול שאינו ניצוד אם מחוסר עדיין צידה פטור ובזה נכלל ג"כ החילוק שבין עוף לעוף דהכל לפי מה שהוא ניצוד ולא מחוסר צידה אח"כ חייב וע"כ כתב הטור הצד צפור למגדל שהוא ניצוד בו וכונתו הן העוף לפי מה שהוא הן המגדל לפי מה שהוא וכן במ"ש אח"כ וצבי לבית או לביבר שהוא ניצוד כונתו לבית שיש בו חלונות פתוחי' ששם אין שום צפור ניצוד כמ"ש רש"י במשנ' לר"י ולא נצוד שם אלא חיה ובש"ע כאן דכ' בשאר ציפורים דיש חילוק בבית היינו בבי' שאין בו חלונו' פתוחי' וכדמפרי' בגמר' שאפשר שנשמט מזויות לזויות לענין צפור דרור ה"נ בחיות שיש חילוק בבית בין גדול לקטן ע"כ כתב שהוא ניצוד בו כנ"ל להשוות הש"ע עם הטור ואין ביניהם חילוק לדין ומו"ח ז"ל נכנס לדוחק לעשות מחלוקת ביניהם וא"צ לזה:
סעיף ב
עריכהישן או סומא. עביד להשמט כשמרגישין יד אדם ובגמ' מחלקים בחולה אם מחמת עייפות שהוא יגע ואינו יכול לזוז ממקומו ניצוד ועומד הוא ופטור ואם מחמת חמימות הוא חולה לא הוה ניצוד וחייב והטור וש"ע לא זכרו כיון שהשוהו לזקן משמע דגם החולה אינו יכול להשמט כמו הזקן והיינו מחמת יגיעתו. והרי"ף לא הבי' ברייתא זו דישן או סומא כו' לפי שכבר יש כלל מסור לנו כל המחוסר צידה כו' כנ"ל:
סעיף ג
עריכההלכך זבובים כו'. ולכן יש ליזהר וכו' הטור בשם בעל התרומות כתב לאיסור בזה וכ' עליו ונ"ל שא"צ לדקדק בזה כו' ועוד דאמרי' ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי וקשה דזה אינו דהא מפרשי' לה בגמרא מאי ובלבד שלא יכוין לצוד שלא יעשנו מצדה דהיינו דאית ביה חלונות שלא יכסה אותם חלונות דאם לא כן הוי פסיק רישיה וזהו אפי' אליבא דר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מ"מ מודה בפסיק רישיה דאסור אלא ע"כ דיש מקום שיוכלו לצאת וכ"כ התוס' שם בפ' משילין דיש נקב קטן שאין הדבורים רואין אותו בהא פליגי ר"י ור"ש דלר"י צריך דוקא נקב גדול שיהא נרא' לדבורים ולר"ש סגי בקטן וא"כ כאן בתיבה ויש בה זבובים צריך ג"כ נקב קטן אמאי התיר הטור לגמרי אפי' בלא נקב קטן וכן הקשה הב"י וכתב עוד ב"י מה שחילק הטור בין כוורת שהיא קטנה לגדולה אף אנו נחלק בין תיבה קטנה לגדולה וא"כ נתת דבריך לשיעורים דבכורת נמי איכא רברבי וזוטרי ע"כ ונ"ל דברי הטור נכונים ותחלה נדקדק לשונו שכתב ונ"ל שא"צ לדקדק בזה ולא כתב ונ"ל שהוא מותר אלא דגם הוא ס"ל דאסור כשרואה זבובים בודאי בתיבה אלא דקאמר שא"צ לדקדק אחר זה לעיין אם יש שם זבובים וע"ז נתן טעם חדא דאפי' אי הוה פסיק רישיה לענין זבובים שאין להם מקום לצאת מ"מ אינו אסור מטעם שלא קרוי ניצוד כי אין ודאי שיבואו לידו דאפשר שאחר שיפתח הכיסוי וירצה ליטלם יפרחו ולא תגיע א' לידו וע"ז אמר ול"ד לדבורים בכורת דהכורת קטנה היא והדבורים ניצודים כוון בזה דעכ"פ יהיו ניצודים דכל כורת היא קטנה לענין זה שלא יכלו כל הדבורים שיברחו דא"א בכך דהדבורים גדולים וממלאים הכורת וא"א שלא יתפוס אחד מהם משא"כ בתיבה שיש בה זבובים דאפשר שיברחו בפותחו ורוב פעמים אנו רואין שהוא כך לקטנותם של זבובים וכל תיבה היא גדולה אצלה לענין שיוכלו לברוח ובזה מתורץ קושי' הב"י על הטור ועל הקושי' השניה של הטור נר' דה"ק חדא דאפי' אם בודאי יש זבובים לא קרוי ניצוד כמו דבורים ועוד אפי' אם תאמר דבודאי הוה פ"ר ואסור מ"מ בספק אם יש שם זבובים יש להתיר דשם אין פ"ר כי זה הוה ספק פ"ר והוה דבר שלא במתכוין ומותר כמו בכור' היכא דלא הוה פ"ר כגון שיש נקב קטן כמש"ל ה"נ אין פסיק רישיה בודאי כי אפשר שאין שם זבובים וזה היא כמו במקום דלא הוי פ"ר דמותר שלא במתכוין כנ"ל לישב דברי הטור על נכון כי לא בא לחלוק בביאור על בעל התרומה אלא שנ"ל שא"צ לדקדק אח"ז ויוכל להסגיר התיבה בלי בדיקה אם יש שם זבובים וכן נ"ל להלכה למעשה דאם רואה שם זבובים יפריח תחלה מה שיפריח אבל א"צ לחפש אחר זה וכ"ש אם יפריח פעם א' ול"ח שמא נשארו עוד וכדאי הוא רבינו הטור לסמוך עליו בזה בפרט שלא מצינו בפי' חולק עליו ומו"ח ז"ל תי' לדברי הטור דלא הוי פ"ר גבי דבורים דלא ניחא ליה שיהיו ניצודים ולא יוכלו לצאת לאכול פרחים לעשות דבש ולא דק דודאי כל דבר שאין במינו ניצוד לא ניחא ליה בההוא צידה כלל אלא שגזרו חכמים אטו צידה שבמינו נצוד דניחא ליה בכך והרב"י כתב וז"ל אלא אי איכא למידחי דברי בעל התרומות הכי איכא למידחי שאני דבורים דכורת היא מקום שהם ניצודין והוי כמכניס ארי לגורוקי שלו אבל זבובים בתיבה וכורת לא הוה מקום צידתן אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפשם בידו עכ"ל ותמהני על גברא רבה ב"י דאם לא רצה בדחית רבינו הטור ודאי אין גם בדחייתו ממש דשאני ארי בגורוקי ששם הוא עומד ואינו כועס להשחית מקום סגירתו אבל במקום שאין מקומו הוא משחית ולא הוי ניצוד כדפרש"י בס"פ האורג משא"כ בזבובים שבתיבה שבכ"מ שאינם יכולים לצאת משם הם ניצודים וע"כ יש לנו לומר דבשעה שיפתח התיבה יברחו אח"כ זהו סברת רבינו הטור עוד כתב ב"י א"נ דע"כ לא אסר ר"ש לפרוש מחצלת על הכוורת בפ"ר אלא בדבורים שבמינו ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד כל שאינו מתכוין מותר אפי' בפ"ר עכ"ל. ויפה הקשה עליו מו"ח ז"ל דבפרק משילין משמע אח"כ בסמוך בהדיא דדבורים הוין שאין במינן ניצוד ואפ"ה בעי' דוקא דלא יהיה פ"ר:
ויש מקילין. כבר העליתי בס"ד דדוקא בספק אם יש שם זבובים א"צ לבדוק אחר זה אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובים יפריח מה שנרא' בעיניו ואין חשש יותר כן ראוי לפסוק בפרט במידי דרבנן במין שאינו ניצוד דמה"ת אין חיוב בו כלל רק משום גזירה דרבנן משום מינו ניצוד:
סעיף ח
עריכהח' שרצים כו'. כתב הר"ן החובל בח' שרצים עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים כיון שאין להם עור שיעכב הדם אלו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומ"ה כל שלא יצא לחוץ פטור אבל כשיצא לחוץ חייב אף בשאר שקצים משום נטילת נשמה:
סעיף ט
עריכהפרעוש. היינו השחורה הקופצת ופרה ורבה ואמרי' בפ' ח' שרצים דילפי' ממשכן אלים מאדמים מה אלים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה לכך חייבים על הריגת הפרעוש אבל כינה הלבינה אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת האדם אין חייבים על הריגתה אלא אסור מחמת גזירה שמא יהרוג פרעוש:
אסור לצודו. אבל אין חיוב צידה כאן דהוה דבר שאין במינו ניצוד:
אא"כ הוא על בשרו ועוקצו. משמע על חלוקו מבפנים אסור וכתבו התוס' פ"ח שרצים דאם נושך את האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דמשום צערא שרי אבל אם הוא באותו ענין שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו עכ"ל. והקשה ב"י דמרישא משמע דלא שרי ליטול אותה אלא בשעה שנושכת דוקא הא על בגדיו בפנים אסור וכן נראה מדברי סמ"ג וסמ"ק שכתבו וה"מ דאסור בשעה שקופצת לכאן ולכאן אבל אם היה עוקצת מותר משמע דלא שרי אלא בעוקצת ומסיפ' משמע דוקא על סרבלו מבחוץ דליכ' למיחש שמא ינשכנו הוא דאסור ליטלה אבל על בגדיו מבפנים שרי דשמא ינשכנו וכ"כ הר"ן בשם התוס' וה' המגיד בשם התוס' והרשב"א וכ"נ מדברי רש"י עכ"ל ומלשונו כאן משמע להחמיר וק"ל דא"כ למה זכרו התוס' כלל בסרבלו מבחוץ והי' להם לכתוב רבותא אפי' בחלוקו בפנים וא"ל דקמ"ל דאפ"ה יכול להפילו לארץ דהא באשר"י כתב ג"כ כדברי התוס' ולא כ' כלל אבל יכול להפילו לארץ וכן בטור אלא נראה דוקא על סרבלו שהוא בגד העליון רחוק מבשרו אסור אבל על חלוקו שהוא סמוך לבשרו מותר והוא בכלל על בשרו דנקט בסיפ' דכשהחלוק על בשרו הוה הפרעוש על בשרו ועוקצו דאמר פי' ראוי לעוקצו תדע לך דאל"כ למה זכר כלל בשרו אלא היה לו לומר רק עוקצו לחוד וכל' סמ"ג וסמ"ק אלא ודאי דאפי' אם אין עוקצו ממש אלא על בשרו שיש חשש עקיצה קרוי עקיצה וכן נ"ל כוונת הטור שכ' ודוקא מעל הארץ או מעל בגדיו אבל אם הוא על בשרו ועקצו מותר לצוד וכתב ב"י שמשמע להחמיר ולע"ד לא נרא' כן מלשונו דא"כ לא ה"ל להזכיר כלל ארץ או בגדים ותו דאפי' על הבשר נימא דאסור כל זמן שאינו עוקצו מדהתנה דוקא על בשרו ועקצו וזה ודאי אינו דהי' לו לחלק בבשר עצמו בין עוקצו או לא אלא ודאי דראוי לעוקצו קאמר וא"כ בכלל על בשרו הוה נמי על חלוקו בפנים ואפי' על חלוקו מבחוץ שרי דקרוב לבשר הוא ולא אסרו אלא על סרבל שהוא הבגד העליון שהוא רחוק מבשרו וכ"מ עוד מל' הרא"ש שכתב אבל אם הוא על בשרו מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דאין מתכוין לצידה אלא כמתעסק שלא ישכנו ואין בו איסור טלטול דהוה כקוץ בר"ה עכ"ל הרי דנקט ל' עתיד שלא ישכנו ש"מ שלא נשכו עדיין וא"ל דה"ק שלא יוסיף וישכנו דהיה לו לומר שלא ישכנו עוד ותו דהא מדמה אותו לקוץ בר"ה ושם אנו מתירין טלטול אפי' כל שלא ניזק עדיין אלא שלא יוזק וכ"ת שאני טלטול שהוא מדרבנן הא אפי' צידה גמורה דכאן הוא מדרבנן כיון שאין במינו ניצוד אלא ודאי מחמת חשש בעלמא שלא ישכנו כיון שאפשר לישך מותר כנ"ל בכונת התוס' וחזי' דגדולי הפוסקים דהיינו הר"ן וה' המגיד פי' דבריהם של התוס' כן בפי' ודברי הטור נראים ג"כ הכי וכמ"ש ואפשר דגם כונת הש"ע כאן ג"כ כדרך שזכרתי דעקצו דנקט היינו ראוי לעוקצו ולענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות יש לעשות כן אם הוא על חלוקו מבפנים אבל אם הוא לבוש בבתי שוקים וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה הסומך על המקילים שהם תוס' ורש"י וה' המגיד והרשב"א שהתירו בפי' לא הפסיד בפרט במילי דרבנן כנלע"ד וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן וחלילה לומר שכלם נכשלים:
לא יהרגם. משום גזירה שיהרג גם פרעוש דהוה כהורג גמל אבל במלילה בכינה לא גזרו וכתב בטור דכינה מותר להרגו וה"מ בלקחו מעל בגדיו או מעל בשרו אבל המפלה בגדיו אסור להרוג גם כינה כו' מבואר דה"ק דוקא אם מצאו על בגדיו דרך מקרה מותר להורגו ולא גזרו בזה משום פרעוש אבל אם מחפש אחריו אסור אפי' בבגד אלא דק"ל דכ' הטור עוד ודוקא במפלה בגדיו גזרו הריגת כינה אטו הריגת פרעוש אבל במפלה ראשו מותר להרוג כינה ולא גזרינן אטו פרעוש שאינן מצויות בראש עכ"ל דהדיוקים סותרים אהדדי דתחלה כתב במפלה בגדיו דוקא אסור משמע על בשרו מותר אפי' דרך הפלאה ואח"כ אמר דעל ראשו דוקא מותר משמע דעל גופו אסור שיש פרעושים מצוים וי"ל דבגוף לא שכיח שיחפש שם אחר כינה ובודאי לא גזרו שם אטו פרעוש ולא הוצרכו להזכיר זה אלא הראש שדרכו בהפלאה אפ"ה לא גזרו כנ"ל:
סעיף יא
עריכהואע"ג דממילא ממרח. פי' והוי פ"ר דמודה ר"ש דאסור בלא מתכוין הכא מותר משום מאיסות':
סעיף יב
עריכהמותר לצודן. פי' הא דאמרינן במשנה בזה חיה ועוף שברשותו הצדן פטור היינו פטור ומותר ואע"ג דאמרינן בס"פ ח' שרצים כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מתלת היינו בחצר גדול כמ"ש כאן והי"א לא ס"ל חילוק זה ורש"ל בתשו' סי' י' פסק כדיעה ראשונה ובתשובת מהר"ר בנימן הכריע כרמ"א והא דמותר לפי דיעה ראשונה לצוד היינו שירדוף אותה עד שתכנס לבית או שדוחין אותה בידים כדלעיל סי' ש"ח ס"מ אבל לטלטל אותה ודאי אסור דלא כרש"ל בתשו' הנ"ל כמ"ש שם סימן ש"ח: