ט"ז על אורח חיים רה

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים רה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

שטובים מבושלים דין לפת כתוב בססי' זה והכלל הוא האוכל לפתן חיין כגון מיארי"ן ורובי"ן יברך שהכל שהם טובים מבושלים יותר מחיין ועוד דלא זרעו להו אינשי לאכלן חיין אלא אחר הבישול ע"כ עיקר ברכתם לאחר הבישול והוא בכלל כרוב וסלקא שנזכרו בגמ' ופוסקים אבל ירק הנכבש לקיוהא שקורין קימפשט נראה לברך עליו גם כשהוא חי בורא פרי האדמה דכיבוש שלו הוי כמו בישול ויש לו טעם טוב כמו מבושל ורגילין הרבה לאוכלן חי כנלע"ד:

ותומי וכרתי. דדרך לאוכלן חיין ובטור כתוב בשם הרי"ף כשהן חיין שהכל ולאחר בישול בפה"א וכ"כ הגאונים ואפשר דחשיבי להו אשתני למעליותא והכי מסתבר עכ"ל וכת' ב"י שברי"ף לא משמע כן אלא גם חי גם מבושל בפה"א ואיני יודע מהיכן טעה רבינו ללמוד מדבריו שמברכין עליו חיין שהכל בודאי יפה תמה ב"י על הטור ונראה שהוא בא להטור מלשון הרי"ף שכת' ואפילו תומי וכרתי ואח"כ כתב קרא חיא כו' ולא היה כתוב לפני הטור הך ואפילו אלא תומי וכרתי ונמצא שהוא דבוק למ"ש קרא חיין כו' וגם תומי וכרתי הם כמו קרא חיין וכאן פסקי התוס' והרא"ש דלא כדברי רי"ף. ונראה לע"ד לחלק בין השומים דבשום שהוא לא הזקין עדיין ראוי לאוכלו חיין אפי' בלא פת ע"כ עיקר ברכתו באכילתו חי אבל אם הזקין שאינו ראוי לאוכלו חי בלא פת הוא גרע מחומץ דאי' בסי' ר"ד דאפילו אינו חמוץ הרבה אלא שבני אדם נמנעים לשתותו מברך עליו שהכל ק"ו זה השום שהוא שורף מאוד ומצינו בצל בלא פתא נסיב ליבא ושום שהוא גדול שורף טפי מבצל ע"כ יש לברך בזה שהוא חי שהכל ולאחר בישולו בפה"א כמו דעת הרי"ף אליבא דהטור ונראה שהכל מודים בזה כי לא מיירי בשום וכן בבצל יש חילוק זה דבזה אמרינן דתחלת זריעתו היתה לכוונה דכשהוא עדיין צעיר ורך יאכלוהו חי וכשיזקין יאכלוהו מבושל דוקא כנלע"ד חילוק ברור ונכון:

אין השבח מצד עצמן כו'. קשה דגבי אגוז המטוגן בדבש אמרי' לעיל שברכתו בורא פרי העץ אע"ג שנשתנה לגריעותא כשיבשלו בלא דבש מ"מ הולכין עכשיו אחר התיקון ומברך בפה"ע וצ"ל דוקא במיני ירקות שברכתן תחלה בורא פרי האדמה אמרו שאחר כך אם נשתנו לגריעותא ע"י בישול אבד ברכתו העיקרית אפי' אם נתקן על ידי הבשר אבל דבר שתחלתו בפה"ע לא הפסיד ברכתו זאת כל זמן שנתקן אח"כ על ידי דבש ונראה שלמדו כן מדאמרי' בגמרא דין זה דשלקות דוקא בירקות אלא דקשה ממ"ש התו' בכ"מ ד' ל"ח בפשט דשלקות דערמונים וחבושים כשהם חיים ברכתן שהכל ובישלם (בפה"א) [בפה״ע] שטובים יותר מבושלים כו' משמע שגם זה הוא בכלל שלקות כדין נשתנה לגריעותא וע"כ לומר דמכל מקום אם תקנה על ידי שום דבר אחר יש חילוק ביניהם וע"כ אתרוג המטוגן בדבש וכן כל דבר שגדל על העץ ועושין מהם קונפעקט"א שקורין בל"א איין גמאכטס יש לברך בפה"ע דומיא דאגוז אבל מה שעושין מן פרי האדמה יש חילוק דאם הוא מין צנון שקצת מטגנין אותו בדבש ברכתו אז שהכל כמו תומי וכרתי דלעיל כיון שהוא משתנה לגריעותא בבישול בלא דבש אבל אם מטגנין מיאר"ן ורובי"ן וקירב"ס יש לברך בפה"א כי בכל בישול הם משתנין למעליותא ומזה יש ללמוד כל דיני איי"ן גמאכט"ש כנ"ל כלל בזה לפי הוכחה שמוכיח לחלק ועדיין צ"ע:

סעיף ב

על המים שבישלו כו'. בסימן ר"ב ס"י נתבאר דיש מחלוקת בין הרשב"א להרא"ש ומשמע פסק הש"ע שם דיש ספק ויברך שהכל וצ"ל דכאן מיירי מדבר שדרכו לבשל או לסחוט דבזה מודה הרשב"א שמברך כמין הפרי:

אבל אם בשלם עם בשר. א"ל מ"ש מאגוז המטוגן עם דבש דלא אזלי' בתר הדבש דאגוז יש לו טעם עצמו ג"כ ולא בטיל מחמת הדבש עכשיו משא"כ במים דלית ליה טעמא כי אם מה שקבלו מן הבשר אזלי' בתר בישרא ולפ"ז נ"ל אם בישל ירקות בחומץ או במשקה שיש במדינות רוסיא שקורין בארש"ט אין לברך עליהם כמו על הירקות אלא כפי ברכתו של המשקה כיון שיש לו עוד טעם שלו ע"כ אפי' אם בישלו עם בשר לא הפסיד טעמו כמו באגוז בדבש כנ"ל ועיין ס"ס זה:

סעיף ג

אם סחטן כו'. כתב הטור וכת' אחי הר"ר יחיאל כל שכן אם סחטן שמברך על מימיהן כדרך שמברך עליהן ואינו נראה כן דודאי כשסוחטין אותה משתנה לגריעותא. וראיה לדבר משקין היוצאין מן הפירות שמברכין עליו שהכל ואם בישלם מברך על המרק כברכת הפרי כו' עכ"ל. ולפמש"ל סימן ר"ב דודאי דבר הנראה לעינים ומורגש בשכל שיוצא טפי ע"י סחיטה וכל שכן כתישה ממה שיוצא מאליו ונרא' לדמות סחיטה וכתישה כבישול ממש אין ראי' לרבינו הטור כאן ממשקין היוצאין מפרי דשם יוצאין מאליו ואינו אלא זיעה בעלמא ונראין דברי אחיו הר"ר יחיאל נכונים אלא שאין להקל נגד הטור ויש לברך שהכל ותו נראה דע"י כתישה גם הטור מודה דהוי היוצא כהפרי דאז פשיטא דהוי כבישול שגוף כח הפרי יוצא ממנו כנ"ל:

סעיף ה

הלפת כו'. מבואר בתחלת סי' זה ומ"ש דמבושל או כבוש כו' היינו אם רוצה לאכול הלפת עצמו אבל המרק שלו נתבאר בס"א: