ט"ז על אורח חיים קפג

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים קפג |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ג

אחר כוס שלם. שזהו פירוש על חי שאמרו דחיות הכלי הוא כל זמן שאינו נשבר:

סעיף ד

מקבלו בשתי ידיו כו'. שמעתי טעם מא"מ ז"ל כדי להראות חביבת קבלת הכוס שהוא חושק לקבלו בכל כחו ואח"כ יחזיקנו ביד א' כדי שלא יהא נר' כמשוי עליו ועכ"פ הימין עיקר שהי' החשוב' יותר לכבוד הכוס:

והיינו דוקא כו'. בטור כתוב דמה שמספקא בגמ' שמאל מהו שתסייע לימין פי' לסומכה בשמאלו עכ"ל. משמע דאף שאינו נוגע בכוס ביד שמאל אלא סומך יד ימינו שהוא אסור דא"ל דלסומכה קאי אכוס דהל"ל לסומכו ל' זכר וכמ"ש ומקבלו אלא ודאי דעל יד הימין קאי שאסו' לסמוך אות' בשמאלו והב"י הביא בשם ש"ל דוקא למנקט ליה כוליה בשמאליה אסור אבל לסיועי ליה בשמאלית תחת ידא ימינ' מותר דקי"ל מסייע אין בו ממש ותימ' דהא אסיקנא לחומרא ונ"ל שהוא מפ' דלא מבעי' אלא כשתופס הכוס גם ביד שמאל אבל כשאין נוגעת בכוס אלא בימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה אין בכך כלום עכ"ל ב"י ועפ"ז כתב רמ"א הג"ה זו לחלק בין נוגע בכוס או ביד. ותימה היאך הניח דעת הטור שבכל יום אנו שותי' מימיו ולפסוק כדעת פוסק שאינו מפורסם לנו כן ע"כ נלע"ד שראוי לנו שלא לסמוך על קולא זו וכל סיוע הוא אסור. ומה שהקשה הא מסייע אין בו ממש אין ממש בזה דודאי במקום שיש איסור מלאכה שייך זה אבל כאן אסרו בפי' אף שאין בו ממש:

שקורין גלו"ק גלא"ז. בהגהת מהר"א מפראג כתב וז"ל יש מדקדקים שאין לברך אלא על כוס רחב ולא בגלוק גלאז שפיו צר ואפשר שסמכו על מ"ש בסוכה דף מ"ט רבא אכס' דברכתא אגמע גמוע פירש"י בלגימות גסות דרך שביעה משום חיבוב מצוה עכ"ל. ובד"מ הביא רמ"א זה וכת' ול"נ הטעם שצריך ליתן עירו בכוס וזה לא יכול לעשות היטב בכלי שפיו צר עכ"ל וב' טעמים אלו חלושים לפענ"ד דטעם מהר"א אין שום פסול בזה דאמרינן שם בסוכה שעיקר שביעה של יין הוא בגרון דהיינו שהוא מקבץ הרבה לתוך פיו ואחר כך מניח מעט מעט לגרונו כדי שיהיה גרונו שבע וזה אפשר שפיר בכוס זה ג"כ ולא ממעט שם אלא שלא יקח מעט בפיו ויבלענו תכף באופן שלא יהיה הרבה בפעם א' על הגרון וטעם רמ"א תמוה בעיני דלפי הנראה מ"ש חכמים ונותן עיניו בו היינו בכוס ולא במה שבתוכו שחלקו כבוד לעצמו של כלי כמו בשאר דברים וראייה נ"ל מפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ח) ת"ר התקדשי לי בכוס זה תנא חדא בו ובמה שבתוכו ותני' אידך בו ולא במה שבתוכו ול"ק הא במיא הא בחמר' ומפ' ר"ת באם יש בו יין אין היין בטל לגבי הכלי ע"כ אין לו צירוף עם הכלי ואי ס"ד דל' בכוס זה הוא מורה על מה שבתוכו נימא גם שם דע"כ על מה שבתוכו קאמר מצד משמעות הלשון אלא ודאי אדרבה אין במשמעות הל' אלא בכוס עצמו רק אם מה שבתוכו הוא טפל להכלי וכאן אין זה אלא ל' חכמים שאמרו נותן עיניו בו ודאי לא על מה שבתוכו קאמר ותו דכ' הטור מגביהו מן השלחן טפח וטעמו שיהא נראה לכל המסובים ויסתכלו בו ונותן עיניו בו כדי שלא יסיח דעתו עכ"ל ואי על מה שבתוכו קאמר הא ודאי לא יוכלו המסובים להסתכל במה שבתוכו אלא אותו שיושב אצלו ממש אלא ודאי על הכוס קאמר וע"כ נראה דלא קפדינן אהסתכלות במה שבתוכו גם ל' מהר"א מורה שאינו מן הדין אלא איזו מדקדקים עושים כן אלא דרמ"א עושה ממנו פסול וזה ודאי אינו ותו דהטור כ' הסיח דעתו מן הברכה וזה אין תלוי אלא בראיית הכוס ע"כ נלע"ד דודאי כיון דנפיק מפומיה דרמ"א יש לברך על כוס אחר אבל אם אין כאן בקלות אחר יברך ע"ז ואין כאן חשש פסול כלל כנלע"ד:

ראיתי בהרבה בני אדם אינם ממלאין הכוס ממש אלא מניחין קצת ריקן למעלה ולא ידעתי לזה טעם דאדרבה הטור והביאו רמ"א בסעיף ב' זכרו בפי' בכוס זה שיהא מלא על גדותיו וקצת אומרים שזהו בכלל עיטור שיש כמו עטרה לכוס מלמעלה על המילוי שבתוכו וזה אינו דלא נמצא בשום פוסק שיפרש כן עיטור ותו אפי' אם היה בכלל עיטור הא קי"ל דלא בעי' עיטור לכל הדיעות לדידן דקי"ל כר"י ולא בעי' אלא ד' וסימנ' חמש"ה חי מלא שטיפ' הדחה ועם שמוסיפים קצת פוסקים כמבוא' בטור מ"מ עיטור לא בעי' צ"ל טעם לפי שאם יהיה מלא הרבה ישפך ויתבזה וכמ"ש אין מעבירין כוס מלא על האוכלין:

סעיף ו

משהתחיל המברך. בזה קיל להשומעין מן המברך שהמברך משעת נתינת הכוס לו והשומעין אין צריך רק משהתחיל המברך:

סעיף ז

יאמר בלחש. ז"ל הרא"ש והטור סימן נ"ט ברכת יוצר וערבית אנו אומרים עם הציבו' בלחש כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם ש"ץ בשתיקה וגם אם היה מכוין לדברי ש"צ ובאמצע הברכה היה פונה לד"א הרי הפסיד הכונ' כי הפסיק באמצעית' אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קורא מקצתה בלא כונה יצא עכ"ל:

ושערוריה זו מצוייה בעו"ה בינינו שבאותו פעם שהמברך בזימון מברך אין שומעין לו ומדברי' ד"א ועוברי' על עשה דאורייתא וברכת את ה' אלהיך בשאט נפש ובפרט בסעודות גדולות וטוב מאד היה הדבר שלא לברך בזימון כלל דאז היה כ"א מברך בפ"ע משא"כ עכשיו שטועי' לומר שהם יוצאים בברכת המברך ואינו שומע מהו אומר ע"כ בודאי חיוב על כל אדם לדבר הברכות בלחש עם המברך ולא יבא לידי מכשול דאורייתא דאע"ג דבדורו' הראשונים היו שותקים ומכונים לברך מ"מ בשביל חסרון כונה יש לנהוג כן ועמ"ש סימן קנ"ג ס"א: