ט"ז על אורח חיים קפד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
במזיד יחזור למקומו כו'. במשנה מי שאכל ושכח ולא בירך בש"א יחזור למקומו ויברך ובה"א יברך במקום שנזכר א"ר זביד מחלוקת בשכח אבל במזיד ד"ה יחזור למקומו ויברך פשיטא ושכח תנן מהו דתימ' אפי' במזיד והא דתנן ושכח להודיעך כחו דב"ש קמ"ל ופסק הרא"ש והטור בזה כב"ש. ויש לתמוה על מה שחילק הטור בין שוגג למזיד לענין אם בירך במקום השני מנ"ל הא. דהא לב"ש אין חילוק בין שוגג למזיד לענין אם הלך משם ואפי' שכח והלך הוי כמו מזיד בהליכה ה"נ נימא שוין הם לענין שכח ובירך במקום השני דבתרווייהו יצא בזה בדיעבד או לא יצא. והב"י כתב דאי איתא דמזיד לא מחייב לחזור מאי איכא בין שוגג למזיד כו'. דבריו תמוהים בזה דהא ודאי לבית שמאי באמת אין חילוק בין שוגג למזיד לענין ההליכה דלמא הכי נמי לענין הברכ' ונל"ל דלא מסתבר לומר בתרוייהו לא יצא בזה דא"כ למה אמרו ב"ש יחזור למקומו ויברך דהוא ל' לכתחלה הל"ל רבותא לא יצא וא"ל דרבותא דב"ה קמ"ל בזה דאפי' לכתחלה יברך במקום השני כיון דההליכ' היתה בשוגג זה אינו דהא עכשיו קי"ל כב"ש ואי לאו דא"ר זביד דמוד' ב"ה במזיד בהליכה היינו אומרים דהתנא א' להודיעך כחו דב"ש וע"כ הוכרח רב זביד להשמיענו בזה דודאי היתה קבלה בידו לפ' כן ממילא בשאר מילי ודאי אמרינן שפיר להודיעך כחו דב"ש כיון דהלכה כמותו כאן וגם א"ל דאף במזיד יצא אם בירך במקום השני במזיד זה אינו מדאיתא בגמרא רבה בב"ח אזל בשיירא אכל ושכח לברך אמר אם אגלה לבני השיירא שאחזור למקום שאכלתי יאמרו בריך כאן אלא אמינא אבדתי יונה דדהבא א"ל כן והלך וחזר ומצא באמת יונה דדהבא ומזה מוכח דבמזיד שבירך במקום השני לא יצא דא"כ מה לו כל הטורח הזה לבקש תחבולות לבני החבורה הא ודאי כיון דבדיעבד יצא אין לך דיעבד גדול מזה כדאשכחן בפ' ת"ה בתפלת הדרך דס"ל לר"ש שמתפלל אפי' מהלך רק שפ"א הלך עם ר"ח והתפלל ר"ח מעומד א"ל לשמעי' שגם הוא יעמוד כיון שבני החבורה ממתיני' מהיות טוב אל תקרי רע ש"מ שאע"פ שיותר טוב להתפלל מעומד אלו לא היתה החבורה ממתנת בלא"ה היה מתפלל מהלך והיינו דזה הוי בדעבד. וכן לענין תפלה מצינו שם דמתפלל מהלך בדרך אלא ודאי דבמזיד לא יצא במה שבירך במקום השני וע"כ טרח רבה בב"ח ואמר מלת' דשקר' ששכח יונה דדהבא כיון שהוא מוכרח לחזור למקומו כיון שהוא עכשיו מזיד כנלע"ד נכון:
בגמ' אמרינן הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כבית שמאי פי' רש"י אע"ג ששגג ונעקר מן המקום שאכל החמיר על עצמו כב"ש וחזר למקום שאכל ובירך ואשכח ארנקי דדהבא וחד עביד במזיד כב"ה שנעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך ואכליה ארי' ק' מאי שנא בפ' קמא דברכות אר"ט פ"א הטיתי לקרות כב"ש וסכנתי בעצמי כו' הרי דאפי' להחמיר אסור לעשו' כב"ש ולמה הרויח כאן אותו שעשה כב"ש בשלמ' מה שנענש אותו שעשה כב"ה לא קשה דאפי' ב"ה מודים במזיד בהליכ' דאסור וזה היה סבור שב"ה מתירין אף במזיד ע"כ נענש אבל איפכ' קשי'. ונ"ל דשאני בק"ש שב"ה אינן ס"ל אפי' להחמיר להטות ולקרות ק"ש משא"כ כאן דאפי' ב"ה מודים במזיד לב"ש ע"כ יש לנו לפסוק שפיר כב"ש לעשו' על צד הטוב אפי' בשוגג ובהא ניח' מה שפסקו כב"ש כאן אבל הרמב"ם פוסק גם כאן כב"ה דאם שגג בהליכה א"צ לחזור ובמזיד מודי' לב"ש דצריך לחזור ובכל גוני אפי' בשני מזיד אלו בהליכה ובברכה יצא בדיעבד דכיון דלא אשכחן אלא ל' לכתחלה אפי' לב"ש בשוגג דתנ' יחזור למקומו ולא אמר לא יצא הכי ס"ל לב"ה במזיד כנלע"ד בזה ולענין הלכה יש לנו לפסוק בזה ספק ברכו' להקל ובדיעבד בכל גווני א"צ לחזור אם בירך כבר במקום השני אבל אם לא בירך עדיין יחזור למקומו אפי' בשוגג היינו אם אפשר לו ואין עליו עיכוב מחמ' החברות' שעמו כנלע"ד:
סעיף ה עריכה
לאותן פירות. משמע מל' זה של הרא"ש אע"פ שיש לו תאוה לשאר פירות מ"מ כיון שלמין זה אין לו תאוה חשבי' ליה כנתעכל וב"י כ' בזה יש להסתפק ואיני יודע מקום להספק אך בזה נסתפק לי באם אוכל איז' מין ואין לו כדי צרכו כפי חשקו לאכול ממנו וחשק לאכול עוד אלא שאין לו עד אימתי שיעורו בזה דהא אין שייך כל שאינו תאב לאכול ממנו דתכף הית' לו ג"כ תאוה וכן לענין לחם שלא אכל רק כזית מצד שלא הי' לו יותר והי' תכף עוד רעב ואדרב' יש לו תאוה לאכול עוד טפי מאלו לא אכל כלל כי טעם האכיל' ממשכת לו תאוה טפי כיון שטעם ואין לו עוד ממנו ונ"ל למפשט האי ספיק' ממה דאית' בגמ' כמה שיעור עיכול אר"י כ"ז שאינו רעב ור"ל אמר כ"ז שיצמא מחמת אכילתו א"ל רב יימר לרב זוטר' והאר"ל כמה שיעור עיכול ד' מילין ל"ק כאן באכיל' מרובה כאן באכילה מועטת ופי' התוס' דאכילה מרובה היינו כ"ז שהוא צמא אבל מועט ד' מילין וא"כ חזינ' לר"ל דבד' מילין הוי שיעור עיכול ולא אשכחן בהדי' דר"י פליג עליה בהא אלא באכילה מרובה דשיעוריה כ"ז שהוא רעב ולר"ל כ"ז שהוא צמא אבל במה דלא פליג למה לא נימא דגם ר"י מודה דהיינו בד' מילין אם אכל מועט וא"כ אע"ג דלא קי"ל כר"ל לגבי ר"י ומ"ה לא הביאו הפוסקים דברי ר"ל מ"מ בספיק' כי האי נוכל לפשוט מדברי ר"ל אע"ג דדא היא מלתא חדתא וצריכה רבה מ"מ כתבתי הנלע"ד: