ט"ז על אורח חיים קסח
(א) ממין אחד מברך על השלם - פי' ואפי' אם החתיכות גדולות והשלימים קטנים וזה פלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן והלכה כר"י דשלימה עדיף כיון שהוא ממין א':
(ב) מניח הפרוסה כו' - זה דעת ר' שלמן שאמרו עליו שעשה שלום והיינו בין התנאים דפליגי שם בזה אבל רב הונא ור"י מודים שניהם בזה דמברך על הפרוסה כיון שיש לה מעלה מצד המין אלא דר' שלמן עשה מעלה בזה דמברך על שניהם:
(ג) ואין לחוש לשני כו' - אע"פ שהוא לפניו והוא מוקדם בפסוק או חביב או חשוב אינו חייב לאכול ממנו בשביל הקדמה זו:
(ד) כיון שהוא מין ז' - משמע לכאורה דכוסמין אינו ממין ז' וקשה דבסי' ר"ח כ' הטור בהדי' שכוסמין נכללין בכלל חטה ונ"ל דאי' בריש כלאים החטים והזונין כו' וכתב שם הר"ש תימא דמשמע הכא דכוסמין עם החטים כלאים זה בזה. ובמנחות אמרינן כוסמין מין חטים כו' וי"ל דההיא לענין לצאת ידי מצה כו' ש"מ דיש חילוקים בזה ע"כ קאמר כאן שפיר דכוסמין אינן בכלל ז' לכל מילי כמו שעורין אבל כיון דמ"מ בקצת דברים הוה בכלל חטים כתב בסי' רי"ח דחשיב הוא לענין המוציא. וע' עוד סי' רי"א בסופו:
(ה) אם אינו נזהר מפת כו' - קיוהא חזינא הכא דמקור הדבר מירושלמי הוא שמביא ב"י לענין פת טמאה וטהורה ולמדו מזה לענין פש"ג וישראל דהוי ג"כ ברירה ביד הבוצע וסיימו התוס' פ' כ"מ אבל ר"ש שהוא השר מקוצי צוה לסלק פש"ג כו' וזה ודאי שאין כח ביד השר מקוצי לחלוק על הירוש' אלא פשוט שהוא לא היה מדמה פש"ג לטמאה דנקט הירוש' והיה סבור דלענין פש"ע עדיף טפי של ישראל ואין שם ברירה אלא דמ"מ לא היה הדבר ברור בעיני השר מקוצי ע"כ צוה לסלק פש"ע להוציא נפשיה מספיק'. והנה המרדכי פ' כ"מ כתב ג"כ כדברי התוס' אלא שהוסיף לפ' דהא דיש ברירה בפש"ע לדיעה הראשונה היינו אם אינו נזהר. וכב"י דמשמע אם נזהר חייב לברך על של ישראל אפי' קיבר ממילא היה ציוי השר אפי' באינו נזהר דהא כתב המרדכי אבל השר כו' וע"כ צ"ל לדיעה ראשונ' דמה שנתנו הברירה ביד הבוצע לפי הירוש' בטמאה וטהורה היינו ג"כ באינו נזהר להשמר מפני הטמאה אבל בנזהר יברך דוקא על הטהורה ולפ"ז קשיין דברי הש"ע שכתב באינו נזהר יש ברירה ובנזהר יסלק דזה דלא כמאן דלדיעה ראשונה בנזהר יברך דוקא על של ישראל ולהשר בכ"מ יסלק ותו קשה דב"י הביא בשם ת"ה שהבין דברי ראבי"ה במרדכי דאפי' בנזהר ואוכל לבדו ויש לפניו פש"ע נקי ושל ישראל קיבר דיש לו ברירה וזה הביא כאן בסמוך אח"ז במה שכתב ואם בע"ה נזהר כו' וזה פשוט דראבי"ה לא ס"ל כהשר וא"כ היאך פסק תחלה כהשר ואח"כ פסק להקל באם נזהר ויש אצלו אינו נזהר ובאמת גם דברי ת"ה הם תמוהים בלא"ה דהוא פסק דמצוה על הנזהר לבצוע על ש"ג נקיה והא בירוש' נותן הברירה בזה לפי פירושו ותו דא"כ צ"ל דראבי"ה פליג על מה שכ' המרדכי שכתב לעיל בנזהר בוצע דוקא על של ישראל והוא דוחק וכבר כתבתי בי"ד סי' קי"ב דראבי"ה אינו מתיר בשל עכו"ם אלא דוקא אם האוכל אצלו אינו נזהר וגם ירוש' ס"ל כן אלא דהירוש' מיירי באינו נזהר. ומביא ראבי"ה ראיה מירוש' לענין האורח שאינו נזהר ממילא יש לו הברירה לפי הירוש' וכאן דאינו נזהר אוכל אצל הנזהר חייב הנזהר לבצוע על מה שחביב לאורח דבשלמא אם אוכל לבדו יוכל לומר ניחא לי בשל ישראל קיבר טפי משא"כ כשתלוי בדעת אחרת. ולפ"ז לא קשה קושי' השניה דהא דפסק תחלה לסלק כהשר היינו באוכל לבדו ואז אינו מותר בפש"ע ואח"כ אינו מתיר אלא אם יש לו אורח שאינו נזהר ולא כת"ה שכ' דאורח דנקט ראבי"ה לאו דוקא אלא דעדיין קשה כיון שאסור לנזהר לאכול פש"ע ממילא אין דעתו לאכול ממנה ולמה יסלקו והלא כבר פסק ת"ה מביאו רמ"א דאם אין דעתו לאכול ממין השני אין לחוש לו כלל בשלמא על ת"ה ל"ק זה דהוא לשיטתו אזיל דס"ל דגם בנזהר ואוכל לבד יש היתר אבל לפי מה שפירשתי קשה למה פסק בנזהר שיסלק דהא גרע טפי מאין דעתו לאכול מצד הרשות ע"כ נלע"ד דיש כאן חסרון בש"ע וצ"ל ואם הוא נזהר מפת ש"ע יברך דוקא על של ישראל אפי' הוא קיבר וי"א שהוא מסלק כו' לפ"ז הכל ניחא דמביא דברי המרדכי כהוייתן וא"ל ממה שהוא פוסק אח"כ בנזהר ואוכל אצלו אינו נזהר דשם הוא ההיתר דוקא בשביל האורח וכפי פירושו דלעיל לא כפי' ת"ה וראיה לזה מדזוכר בש"ע ואם בע"ה נזהר מפש"ע וישראל שאינו נזהר כו' דאלו ס"ל כת"ה לא הי' לו לכתוב האי מילתא שישראל שאינו נזהר אוכל אצלו להורות לנו דלאו דוקא הוא אע"פ שראבי"ה זכרו מ"מ בעל הש"ע הי' לו להורות עיקרא דמילתא ולו' חידוש אלא ודאי כדפירשתי גם מו"ח ז"ל פסק להלכה דאין הנזהר צריך לסלק כלל ובלבוש הקשה וז"ל וצ"ע למה פסק באם בע"ה נזהר ואין אחר עמו שאינו נזהר שיסלק ולמה לא יהא ג"כ הרשות בידו מן הטעם שהתיר גבי אם אחר שאינו נזהר אצלו וכמ"ש ת"ה ואפשר שדעתו שכשיש אחר עמו אין מסלקו משום אותו אחר דודאי הנקיה חביבה עליו וצריך שתעלה הברכה עליו כו' אבל אם אין אחר עמו ואין רצונו לאכול ממנו טוב לסלקו עכ"ל. ואין זה עולה יפה דבאין אחר קשה ממה נפשך אי יש לו הברירה אז מצוה להקדים בנקיה כמו שכ' בת"ה והביאו אחר זה תכף כאן בש"ע ואי אסור בנקיה אז הסילוק ללא צורך:
(ו) יש מפרשים פת כו' שממלאים כו' - פי' שרש"י מפרש פת הבאה בכיסנין היינו מצד המילוי כי העיסה עצמה נילושה במים אלא שמלאוהו בצוק"ר או דבש או אגוזים. ובכלל זה מה שעושין בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאין אותה בשומשמין ואין חילוק בין מילוי בפירות או בבשר ודגים ועמ"ש בסי' זה סי"ו ויש אומרים הוא הרמב"ם דס"ל דכיסנין הוא מצד העיסה עצמה שנילושה בדבש או תבלין ונסתפק ב"י אי נימא דוקא שנילושה בהרבה דבש והמיעוט מים. אבל אי הוה מיעוט דבש בטל לגבי רוב מים והוה פת גמור או דילמא אפילו ע"י תערובות מעט דבש כל שניכר הטעם בעיסה מקרי כיסנין. וכתב שזה נראה עיקר. וכתב שלענין הלכה כיון דמידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם וכן כיסים הממלאים אותם בדבש משקדים בין עיסה שעירבו בה מי פירות או תבלין יש להם דין כיסנין עכ"ל ומו"ח ז"ל הקשה על זה למה אמר שהיא קולא הלא אם אינו מברך ברכה הראויה לה בין כך ובין כך היא חומרא משום שעובר על לא תשא. ולי נראה דלא קשה מידי דודאי ברכת בורא מיני מזונות פוטר הכל אפילו עיסה דהא זיין אלא שמפני חשיבות הפת קבעו עליו המוציא ושלש ברכות משום הכי כל שאין ברור שיש שם חשיבות ואינו בכלל כיסנין יש להקל שלא להצריך המוציא ויש על זה גם שם חומרא שלא לומר בחנם המוציא ושלש ברכות:
(ז) ויש אומרים שזה נקרא פת גמור - פי' אם אין בו אלא דבש מועט אף ע"פ שניכר בה הטעם אלא צריך שיהיה בה הרבה תבלין או דבש ומיעוטו מים שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר דהיינו מצד הטעם שיותר נרגש טעם הדבש והתבלין מטעם העיסה דהוא דוקא כסנין וע"ז כ' וכן נוהגין. ופשוט הוא שאם יש בה הרבה דבש ומיעוט מים כ"ע מודים דהוה כסנין וכן אם נילוש בחלב ומיעוט מים ולא אותן שעושין עם מעט חמאה או שומן אע"פ שהטעם נרגש שזה פת גמור וע"כ יפה עושין שאופין בשבת שמ"לץ קו"כן ללחם משנה כי אין שם רק מעט שומן ונראה שלא פליג רמ"א אלא אהך מלתא לחוד דכתב הש"ע דהוי כסנין מצד הכרת הטעם אבל מ"ש תחלה מצד המילוי וכן מ"ש אח"כ וי"מ וכו' לא פליגי דאל"כ הי' לו לכתוב דכל זה הוא פת גמור וכ"ש אם חולק על כל מה שזכר הש"ע אלא ודאי כמ"ש ומו"ח ז"ל הביא בשם רש"ל דגם על לעקי"ך אין לברך במ"מ אא"כ התבלין והדבש עיקר מקמח מעט ונראה דל"ח לזה דדברי יחיד הם. גם מו"ח ז"ל כותב דקרעפלי"ך של פורים הוי כיסנין והעיקר תלוי בלישה אם נילוש ברוב דבש ומעט מים הוי כיסנין:
(ח) כעבים יבשים - פי' ערוכות יפה כגלוסקאות נאות כפירש"י בכ"מ דף ל"ט. ומ"ש וכוססין אותן כו' היינו הקיכלי"ך שעושין בסעודו' לתיאבון ולא כדי להשביע ונ"ל דלענין כסנין שהם מחמ' המילוי שזכרנו בסמוך אפי' אם ניקח המילוי ממנו ונשאר הבצק לבד הוי עדיין דין כיסנין עליו ומ"ה קראוהו פת הבאה בכיסנין ולא סתם פת כסנין והטעם דאנו הולכין בתר שעת אפיה:
(ט) אובליא"ש - לא ידעתי מהו אבל נראה שהוא נאפה מבלי גלגול רק שמערב עיסה עם מים לישה עבה ולרש"י קאי ע"ז מ"ש בגמ' לחמניות מברך עלייהו במ"מ ואי קבע עלייהו מברך המוצי' והתו' דחו דזה הוי פת גמור אלא קאי אנילוש דבלילתו רכה והיא דקה וזה היא שזכר הש"ע כאן בסיפ' שקורין ניבלא"ש וכתב בספר עמק ברכה שזו היא שקורין אותו נאלסי"נקי דהיינו שמערבין קמח עם מים בקדירה כמו דייסא ושופכין העיסה על עלי ירקות רחבים ונאפים בתנור עם העלים וכ"פ מו"ח ז"ל והקשה בס' הנ"ל דברי המרדכי אהדדי ריש פ' כ"מ דכ' דר"י היה נוהג בנילוש אפי' בפורים שקובעים סעודה עליו שלא לאוכלו רק תוך הסעודה דשמא לא מהני ביה קביעות ואח"כ באותו פרק כתב דר"י פי' לחמניות היינו נילוש ובגמ' אמרי' בלחמניות דמהני קביעות ותירץ דתרי מיני נילוש הם ול"נ כן אלא נילוש היינו ממש ההיא גונא דנקט ר"י דאופין אותו בב' ברזילין וכן שמעתי מלועז אחד אבל נאלסינק"י אינם בכלל זה אלא בכלל טריתא שנזכר בסעיף ט"ו כי זה המין הוא אינו דק כלל ובזה אפי' קבע סעודה מברך בורא מיני מזונות כדלקמן גבי טרית' והטור כתב בזה בלילתן רכה ודקין מאד והיינו ההי' דר"י שזכר ג"כ שהוא דק מאד אלא דר"י אע"ג שפי' הפשט כן דלחמניות היינו נילוש מ"מ להלכה למעשה לא רצה לסמוך על פירוש שלו שכ"כ התו' בפי' אחר פר"י שהרב ר"ש לא רצה לברך המוציא על קביעות נילוש אלא דצ"ע על מ"ש הב"י בשם הרר"י שר"י הזקן היה אומר שבאלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בשני ברזילין ונקראים אובלי"ש (נרא' שאין זה אובלי"ש דלעיל דקי"ל שהוא לחם גמור אלא צ"ל ניבלא"ש והיינו נילוש דלעיל) אין הקביעות שלהם קביעות ומברך במ"מ כו' וגם על זה כתב בספר הנ"ל דהוא אינו נילוש דלעיל אלא מין דק ביותר והוא מין שקורין במדינות פראג ואפלטקיס שאופין אותו בין ב' ברזילים דבזה מודה ר"י דלא מהני קביעות וכ"כ מו"ח ז"ל והוא תמוה בעיני דא"כ לא נודע איזה מקרי דק ואיזה הוי דק שבדקות אלא נראה דר"י הזקן לא אמר כן לענין להלכה למעשה כמש"ל אלא דהרא"ש והטור לא מספקא להו וס"ל גם הלכה למעשה במיני נילוש שהן דקין ובלילתן רכים דמברך עלייהו במ"מ ואם קבע עלייהו מברך המוציא ומ"מ להלכה כיון דר"ש ור"י היו מסתפקים וכ"כ התוס' עוד בפר' כ"מ גבי כובא דארעא שהיה נוהג ר"מ לאכול גם בפורים דוקא תוך הסעודה מפני הספק אם מהני ביה קביעות בפ"ע לברך המוציא. ע"כ אין לקבוע עליהם סעודה ולברך המוציא בכל מינים שבלילתן רכה והם דקים אבל המין שקורין נאלסינק"י שזכרנו מהני להם קביעות לברך המוציא דהא אינם דקים כלל:
(י) ואי אכיל להו בתוך הסעודה כו' - דין זה הוא גם בפת הבא בכסנין דנקט לפני זה וכמ"ש בהדיא בב"י בשם ש"ל והא דכתבו הטור וש"ע כאן בדין לחמניות נר' דלרבותא כ"כ דלחמניות מסתבר טפי דליהוי מחמת סעודה מפת הבא בכסנין דהא שם לחם עליהם ואפ"ה אין ברכת הפת פוטר את ברכה ראשונה שלפניהם ק"ו בפת הבא בכסנין ובמרדכי פ' כ"מ מצינו הסבר' איפכ' דכתב בשם ר"מ דבלחמניות יליף בק"ו מכסנין דצריך ברכה לפניהם בתוך הסעודה. וכתב שם דק"ו הוא דמה כסנין שאם קבע מברך המוציא אפ"ה אין פת פוטרתו כו' לכאורה תמוה דהא גם גבי לחמניות שהם נילוש אמרי' בגמרא דאי קבע סעודה מברך המוציא ונראה פי' דלענין נילוש הוה ספק אם הוא פי' לחמניות או לא וע"כ יליף ק"ו מכסנין דלד"ה מהני קביעות והא דפשיט ליה בכסנין טפי מלחמניות הוא כיון דלהרי"ף מוזכר דין ברכת במ"מ לענין כסנין ויליף לחמייות מהם. ואעתיק ל' הרי"ף וז"ל ומסקנ' היכא דאכיל להו בתורת כסנין בתחלה מברך במ"מ ולבסוף ולא כלום והיכ' דאכיל להו בתורת קביעות מברך עליה המוציא וג' ברכות דאר"י א"ש לחמניות מברכין עליהם המוציא ואוקימנא בדקבע עלייהו עכ"ל. ביאור דבריו דאם אכל אותם מעט שלא דרך קביעות סעודה ממילא הוא בתורת כסנין אז אין מברך עליהם המוציא אלא במ"מ אבל אם קבע עלייהו סעודה בפ"ע מברך המוציא כדאי' בגמ' לענין לחמניות דבקבע סעודה עלייהו מברך המוציא ממילא מבואר דאם אוכל מעט אפי' בתוך הסעודה מברך במ"מ דהא ל"ש לסעודה והוי ממש כדין פירות דבסי' קע"ז ואין דין זה תלוי בדעתו כלל אלא היאך הוי האכילה לרוב בני אדם כמו בכסנין. כתבתי זאת לפי שראיתי בס' עמק ברכה בהג"ה שמחלק בזה בין לחמניות וכסנין ובין פירות דבפירות אפי' אם אוכל אותם בתוך הסעודה בדרך קביעות אכילה לא בדרך קינוח נקרא שלא מחמת סעודה וצריך ברכה לפניו ובכסנין ולחמניות תולה בדעתו אם אוכל אותם דרך קינוח ובין דרך שביעה דהוי מחמת סעודה וא"צ ברכה לפניו ועיקר בנינו מל' הטור שזכר כאן ואי אכיל ולקמן סימן קע"ז גבי פירות זכר הבאה לפניו כו' וא"צ לסתור בנין כזה ודרך דרש הוא והרי בב"י בשם ש"ל זכר באמת הבאה גם באלו וכבר הוכחנו שאין חילוק בתוך הסעודה כלל דהא עיקר החילוק שהבי' הרי"ף הוא מדאשכחן חילוק לענין לחמניות בין קבע סעודה או לא והיינו קביעות סעודה בפ"ע ע"ז בלא פת אבל לחלק בתוך הסעודה מחמת דעת האוכל זה לא היה ולא נברא. ובאמת גם גבי פירות אם אוכל אותם מחמת סעודה שזה עיקר סעודה שלו א"צ לברך עליהם וכן גבי אלו אם הם עיקר סעודתו ודאי א"צ לברך עלייהו אלא עיקר החילוק בתרוייהו בין אוכל מעט ששאר בני אדם קובעים סעודה ע"ז או לא ואין לשמוע לבטל ברכה בחנם וק"ו לעשות ברכה בחנם גבי פירות אם אוכל אותם דרך קביעות סעודה לא בקינוח: עוד ראיתי בספר הנ"ל דדוקא על כסנין וואפלאטק"ס יש לברך במ"מ תוך הסעודה אבל הוז"ן בלאז"ן שהם דקים ביותר ומטוגנים בשמן ולעולם אין מברכין עליהם כי אם במ"מ כי אין בהם צורת נהמא אפ"ה אין קובעין ברכה לעצמן כשבאין בתוך הסעודה הואיל ובלילתן עבה בתחלה ואינם ממולאים בשום דבר פת פוטרתן עכ"ל. ול"נ דודאי אלו הויזן בלאז"ן ובל' מדינות אחרות קורין אותם פריטל"ך ודאי דין פת כסנין יש להם דהא מטוגנים בשומן או שאר משקה ומ"ה מברך במ"מ לא מטעם שאין בהם צורת לחם כמ"ש הוא דזה ודאי שיש לו צורת לחם וע"כ פשוט שחייב לברך במ"מ תוך הסעודה כדין שאר כיסנין ועיין מה שאכתוב אי"ה בסימן זה סעיף י"ג:
(יא) טפלים לגבי מרקחת - היינו כגון מה שמטגנין בפורים נויא"ט על עיסה שאין לברך על אותו העיסה לבדה אפילו אם אכל הנויא"ט ונשאר העיסה לבדה כיון שבשעת אפייה לא נאפה בתורת לחם רק טפל לנויא"ט וכעין שכתבתי בסמוך בפת הבא בכסנין אלא דבזה יש חילוק דכל זמן שאוכל אותו עם הנויא"ט אין לברך כלל על העיסה כדין מברך על העיקר ופוטר הטפל ואם אוכל העיסה בפ"ע מברך עליה במ"מ:אין
(יב) אם נתבשל כו' - ב"י הביא ל' הרמב"ם פת שפתת אותה פתים ובשלה בקדירה או לשה במרק אם יש בפתיתין כזית או שניכר בהן שהן פת ולא נשתנית צורתה מברך המוציא. ואם אין בהם כזית או שעבר' צורת הפת בבישול מברך במ"מ עכ"ל. וקשה שלשונו סותר זא"ז דבתחלה סגי לי' בחדא לטיבותא או כזית או תואר לחם ובסיפא בעי תרתי לטיבותא והבי' ב"י ע"ז פירושי' מגדולי ישראל ומ"ש הוא עצמו ומו"ח ז"ל פי' בו פי' שלו דהיינו דסיפ' מיירי מספק דאם אין כזית ויש ספק בתואר לחם או להיפך דבודאי אין תואר לחם ויש ספק בכזית אזלינן לחומר' ולא ידעתי מה שייכות ספק בזה דודאי א"צ בקיאות לידע אם יש שם צורת פת וכ"ש אם יש שם כזית. והנלע"ד דהרמב"ם ס"ל דנתבשל עדיף ממרק והטעם הוא דמתחלה לא היה בכל פירור כזית בפ"ע אלא דנתדבקו ע"י הבישול ונעשו לאחד ודיבוק שע"י הבישול הוא דבק טוב יותר מדיבוק שע"י מרק שיוכל לחזור ולהפריד בין הדבקים וזה פשוט מ"ה אין חילוק בבישול רק אם יש תואר לחם ובמרק הוי איפכ' שאין שם שייכות שנוי תואר לחם מחמת המרק שמדבק הפירורי' ואע"ג דכתבו בסמוך באם נתן הפירורים במים והמים מתלבנים כו' דהוי שינוי פת כאן לא מיירי משרה אותה במרק רק שנתדבקו הפירורים ע"י מרק בזה תלוי באם היה כזית קודם הדיבוק. וזה הוכיח הרמב"ם מדאי' תחילה בגמ' דתלוי דין זה אם הפרוסות קיימות או לא והיינו יש בהן כזית או לא כמ"ש התו' מירוש' ושם לא נזכר צורת הפת. ואח"כ נזכר בדברי רב ששת ורבא דבצורה תליא מילתא ולא בכזית צ"ל דההוא דפרוסות מיירי במרק שאין שייך שם שינוי צורה ור"ש ורבא מיירי בבישול דלא איכפת לן בכזית כיון שיש דבק טוב אלא בצור' תליא מלתא ונמצא ששפיר אמר הרמב"ם תחלה שיש ב' דבקים האחד ע"י בישול והב' ע"י מרק ולכל אחד יש חילוק דבמרק צריך שיהא בו כזית ושוב ל"ש פסול שינה או בבישול וצריך שיהי' ניכר הצור' וא"צ לכזית וע"ז מסיק אח"כ דאם במרק אין כזית ובבישול העביר צורה דהיינו כ"א פסול השייך בו אז לא יברך המוציא. ומ"ה כתב בסיפא שהעביר צורה בבישול שהוא לכאורא מיותר אלא להורות במקום ששייך העברת צורה כנ"ל נכון בפי' דברי הרמב"ם ולהלכה אין לנו אלא דברי הרר"י שהעתיק כאן בש"ע:
(יג) אלא מפורר כו' - דכיון שהוא פת בפ"ע אינו יוצא לעולם מתורת פת (טור):
סעיף יא
עריכה(יד) דפירורין שנותנין במים - היינו שאין בהם כזית בכ"א וכמ"ש הש"ע בסעיף שאח"ז:
סעיף יב
עריכה(טו) ביין אדום - ז"ל המרדכי שם וכן השור' פתו ביין אין מברך המוציא שיצא מתורת לחם הואיל וסימוק ודומה לפת הבא בכסנין מברך במ"מ דמיזן זיין עכ"ל שעי"ז נשתנ' צורתו אבל בלבן הוי דינו עד שיתלבן היין מחמת הפת כמ"ש לפני זה לענין מים:
סעיף יג
עריכה(טז) ואפי' נתחייבה בחלה - י"ל הא כ' בי"ד סי' שכ"ט דכה"ג אין חייב בחל' ונ"ל דהכא מיירי בהיה דעתו תחלה לאפותה ונמלך לטגנה דבכה"ג חייב בחלה וא"ל א"כ למה כ' הב"י שיש לתמוה על הטור שכ' כאן כר"ת כו' אמאי לא נימ' דכ"ע מודי' בזה כיון שמיירי בנמלך דמ"מ צ"ל דדבריו הם אליבי' דר"ת מדתל' דין המוצי' בדין חלה ולר"ש יש חילוק כמ"ש כאן בשם יש חולקי':
(יז) ונהגו להקל - פי' כסברא הראשונה דא"צ לברך המוציא וג' ברכו' דזה מקרי קולא כמ"ש ב"י ל' זה לענין פת בכסנין וז"ל ולענין הלכ' כיון דספיקא דרבנן נקטי' כדברי כולם להקל כו' וכמש"ל ס"ק ד' גם ב"י כ' כאן וכן נוהגין העולם שלא לברך המוציא על הסופגנין כו' וגם בלבוש כ"כ ומו"ח ז"ל הבין שכך נהגו להקל פירושו שמברכין עליהם המוציא וע"ז הקשה מ"ש ולא דק:
(יח) אלא בדאית ביה כו' - ול"ד לס"י דלא בעי' תואר לחם ביש כזית דהתם היה תחלה פת גמור:
(יט) ואין לאוכלם אא"כ בירך כו' - הטעם כיון שיש דיעה בתחלת סעיף זה שהולכים בתר דין דחלה ובזה יש חיוב חלה כיון דמעיקרא נתגלגל' העיסה והיתה בלילתה עבה ממילא הנהו פשטיד"א וקרעפלי"ך אע"פ שנאפים אח"כ בטיגון חייב המוצי' ויש דיעה אחר' שלענין המוצי' באפייה תלי' מילת' ממיל' פטור כאן מהמוצי' ע"כ יאכל תוך הסעוד' אלא דק"ל הא כ' רמ"א בסמוך דנהגו להקל כדיעה ראשונה ממילא א"צ לאוכלם תוך הסעודה וצ"ל דכ' שאין לסמוך על המנהג מי שהוא ירא שמים ואף שכ"כ הש"ע חזר רמ"א וכתב כאן לענין קרעפלי"ך המטוגנים בדבש לפי סברתו שאין זה פת כסנין ולע"ד ל"נ כן מטעם שאכתוב בסמוך ועוד צ"ע מ"ש רמ"א כאן דיש חילוק אם נילוש בשמן ודבש הא ודאי הוה כיסנין אפי' אם לשו בלא דבש רק שטגנו בדבש דהא בתר אפיה אפיה אזלינן ובאותה שעה נטגנה בדבש וגדולה מזה כתב המרדכי הבאתיו בסמוך ס"ק י"ג דפת המתלבן ע"י מים יצא מתורת לחם ודמיא לכסנין מכ"ש כאן דלא תלוי בתואר לחם בכיסנין דהוי כסני' ע"י טיגון בדבש. גם מו"ח ז"ל כתב דהויזין בלאזין יש להם דין כיסנין והם חד דינא עם הנך קרעפליך ונראה שרמ"א הוצרך לכתוב דבר זה דהי' קשי' לי' מאי דחילקו בזה דבר המטוגן אם יברך עליו המוציא תיפוק ליה דהוי פת כיסנין ע"כ הוצרך לחלק בזה ובאמ' לק"מ דגם בפת כסנין צריך המוציא אי קבע סעוד' עלייהו ובזה נחלקו כאן דיש סוברי' דאין בזה כלל שייכות המוציא וגם בזה אם אוכל בתורת כסנין פשוט שברכתו במ"מ ואי קבע סעוד' עלייהו תלוי במחלוק' שזכר תחל' סעי' זה וכבר העיד רמ"א וב"י שנהגו להקל ולא ידענא תו ספיקא בהאי מלתא לענין אכיל' מעט [אלא] אם נטגנו בשמן או דבש ורוצה לאכול הרבה כדי קביעות סעודה או אם נילוש במים דלא הוה כסנין ואז דינו כן אפי' באוכל מעט וי"ש לא יאכל בקביעות אלא תוך הסעודה ועי"ל סי"ז מזה עוד:
סעיף יז
עריכה(כ) ודוקא שאפאו בתנור כו' - נראה דכתב זה מפני שקשה לו למה כ' כאן דמברך במ"מ בהך פשטיד"א ולעיל מסיק דירא שמים לא יאכל אלא תוך הסעודה וניחא ליה דכאן מיירי באפיה בלא משקה ובזה כ"ע מודים דמברך המוציא וק"ל הא מסיק בש"ע לעיל ס"ז דאם יש מילוי בעיסה הוה פת כסנין ואין לך מילוי גדול יותר מפשטי"ד. ובס' עמק ברכה ראיתי שמחלק בין מילוי בשמי' למילוי בשר ודגים מטעם דבשר ודגים באים ללפת הפת וע"כ הוה טפל לפת משא"כ בפירו' ולא כוון אל נכון דהא הב"י כ' זה הדין בשם האגור וז"ל אע"ג דבשר ודגי' וגבינ' עיקר מברכין עליה המוצי' דמין דגן חשיב וסיים דבתר חמש' המינים אזלי' ש"מ דלא חשבי' לבשר ודגים לטפל דא"כ לא הוצרך לטעם דחשיבו' דגן וה' מינים וע"כ נלע"ד דלא נתכונו יפה בזה אלא דודאי יש בזה דין כסנין ואי קבע סעודה מברך המוציא וע"ז קאמר דה"א דפשטיד"א זו אפי' קבע סעודה לא יברך המוציא מכח דבשר עיקר קמ"ל דלא ואע"ג דלא זכר כאן בש"ע דמיירי שקבע סעודה אין בכך כלום דאי בא הש"ע להשמיענו דאין בזה דין כסנין ויש חילוק בין מילוי בשר למילוי בשמים ה"ל להשמיענו זה לעיל בדין כסנין במקום שכ' דיש דין כסנין מחמת המילוי אלא ברור דאין חילוק דכמו שבשר ודגים באים ללפת הפת כן באים פירות ללפת את הפת כדאי' בסי' קע"ז בפירות שאוכל עם הפת וכאן ודאי הוה פת בכיסנין ויש בהן ברכת המוציא אם קבע עלייהו וקמ"ל דאפי' לאותה דיעה שכ' לעיל מזה דאפי' בקבע סעודה לא מהני אבל בזה מהני קביעות סעודה דיש בו שייכות המוצי' ובהא סליקנא ונחיתנ' דטיגון במשקה הוה כסנין כדלעיל וה"ה במילוי בשר ודגים רש"י דנקט מילוי צוק"ר ובשמי' אורחיה דמלתא נקט ובפשטיד"א אורחיה במילוי בשר וכיוצא בזה ואפי' אפאו בתנור הוי כסנין כמו שאר פת של כסנין דאפאו בתנור: