ט"ז על אורח חיים קיד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
בברכה שנייה וכו'. כיון שיש בה תחיית המתים והגשמים הם חיים לעולם:
בתפלת מוסף כו'. ראוי היה להתחיל מיד בערב כיון שיצאו ימי החג שבהם הגשמים הם קללה מפני הסוכה אלא דלית כל עמא תמן שאין מצרים אז בבה"כ נמצא זה מזכיר וזה אין מזכיר ויהיו אגודות אגודות וראוי היה להזכיר בשחרית אלא שאף הוא סבור שהזכירו בערב פי' שיהיה סבור שמבערב הזכירו ולשנה הבאה יזכיר בערב. ועוד טעם אחר למה לא מתחילין בשחרית דא"ר חגי בר פדת אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ פי' צריך שיאמר הש"ץ קודם התפלה משיב הרוח בקול רם וזה א"א בשחרית לפי שצריך להסמיך גאולה לתפלה כ"כ הרא"ש ע"פ ירוש':
ואין פוסקין כו'. הטעם דאין פוסקין בערב ושחרית כמו בהתחלה אבל במוסף אין שייך חשש שמא יסבור שפסקו בערב ויבא לידי מכשול לשנה הבאה שהרי כבר שמע שלא הפסיק בשחרית:
סעיף ב עריכה
עד שיכריז ש"ץ. מדברי רמ"א נראה דצ"ל כאן עד שיזכיר פירוש שהש"ץ יזכיר בתפלתו משיב הרוח וכ"ה בירושלמי באשר"י והצבור יתחילו במנחה אח"כ וע"ז סיים שפיר רמ"א וי"א שקודם כו' ממילא הצבור מתחילין במוסף ועיין בסמוך מזה ובטור הביא זה הירושלמי והביא עליו ופי' הראב"ד דה"פ אסור להזכיר עד שיכריז הש"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל שלא יהא דבר מעורב ביניהם והקשה ב"י דהא איתא בירושלמי ר' חגי אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ ר' סימון בשם ריב"ל בש"ץ הדבר תלוי פי' בתמיה א"ר מנא קומי ר' חגי מהו פליג א"ל לא דא דאמרת בש"ץ הדבר תלוי יחיד אם בא להזכיר מזכיר בטל ודא דאת אמר' אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ בגשם אלמא דבמוריד הטל יחיד אם רצה להזכיר מזכיר אפילו לא שמע מש"ץ ולמה כתב הראב"ד אף בטל ונ"ל לתרץ דהי' קשה לראב"ד כיון דהטעם שלא יהיה עירוב ביניהם מה לי גשם מה לי טל ע"כ פי' הראב"ד דהא דא"ר חגי אסור ליחיד להזכיר היינו דרך רבותא דבצבור המתפללים בלחש פשיטא שלא יזכירו קודם לש"ץ כדי שלא יהא עירוב ביניהם אלא אפי' יחיד המתפלל בינו לבין עצמו ואין שם חשש עירוב אסור וע"ז היחיד פריך מהו פליג פי' אם פליג ריב"ל על הא דיחיד דע"כ הוא מיירי ביחיד כיון שאמר דרך תמיה וכי בש"ץ הדבר תלוי ש"מ שבא להזכיר במקום שאין ש"ץ דהיינו יחיד וע"ז השיב לו שיש חילוק ביחיד בין גשם לטל אבל בצבור המתפללים בלחש אין חילוק כי יש חשש עירוב גם בטל וזה דלא כב"י שכתב ונ"ל שבש"ץ הדבר תלוי היינו לומר שאף הצבור לא יזכירו עד שיזכיר הש"ץ אלא דבצבור אין חילוק כמ"ש:
אף אם הוא חולה. פי' דאם אינו חולה בכל השנה אסור להקדים תפלתו לצבור כמ"ש סי' צ':
לא יקדים כו'. לפי דברי רמ"א דגריס בש"ע עד שיזכיר וא"כ לא יזכירו הקהל עד מנחה מה זה שכתב לא יקדים תפלתו לתפלת הצבור דמזה משמע שהקהל יזכירו במוסף וצ"ל ודאי דהש"ץ דקאמר הש"ע היינו השמש ומלת וי"א דכתב רמ"א ט"ס הוא צ"ל פי' שקודם וכו' ואין כאן מחלוקת כלל ורמ"א לא נתכווין אלא לפרש דהש"ץ שזכר הש"ע היינו שמש כנ"ל:
סעיף ג עריכה
משיב הרוח בימות החמה. פי' דאמרי' בגמ' שרוח וטל אינן נעצרין לעולם אבל גשמים נעצרים ובימות החמה אין הגשמים טובים בימות הקציר כמ"ש הלא קציר חטים היום אקרא לאלהים ויתן קולות ומטר וה"א אם אמר משיב הרוח בימות החמה מחזירין אותו לפי שהרוח הוא שייך לגשם ואין לאומרו קמ"ל דאין מחזירין אותו דהא אמירתו אינו מועיל לרוח דבלא"ה אינו נעצר וכן ה"א דאם לא אמר משיב הרוח בימות הגשמים דמחזירין אותו כיון שצריך אז לרוח קמ"ל דאין מחזירין דהא לא נעצר אף אם לא יאמר אותו:
ואנו בני אשכנז כו'. נר' טעם למנהגינו דא"צ להזכיר טל דהא לא נעצר ומה שאנו מזכירין אותו בשאלה היינו שיהיה לברכה דאיתא בפ"ק דתענית שיש טל שאינו לברכה ע"כ אנו מבקשים שיהיה אותו טל של ברכה אבל בהזכרה אין שייך זה ומה שאנו מזכירין רוח אע"פ שאינו נעצר כיון דמזכיר גשם שהוא שייך לברכת אתה גבור כדתנן גבורות גשמים מזכירין נמי רוח דהוא שייך לגשם:
ואין פוסקין עד מנחה. דבמוסף אין היכר קודם שפסק הש"ץ בתפלתו וא"ל למה לא תיקנו שיכריז א"א משיב הרוח דהיו טועים לומר בשביל משיב הרוח אסרוהו ובאמת מצד משיב הרוח אין איסור להזכיר אלא מצד הגשם וכ"ת יכריז א"א מוריד הגשם דה"א אבל משיב הרוח אומרים כנ"ל בזה:
סעיף ד עריכה
אמר מוריד הגשם כו'. דכיון שיש בימות החמה זמן שהגשמים קשים לעולם דהיינו בזמן הקציר וגשם נעצר וזה יתפלל על גשם ויביאם והם אינם נוחים לעולם ע"כ מחזירין אותו בכל ימות החמה:
סעיף ה עריכה
אבל אם הזכיר טל. נר' הטעם כמ"ש בסי' קי"ז ס"ד:
סעיף ו עריכה
בלא חתימ'. במרדכי פ"ק דתענית ז"ל ופסק ראבי"ה שאם לא אמר משיב הרוח כו' ונזכר בין תחיה לאתה קדוש דא"צ לחזור כלל אלא אומר מ"ה ומה"ג בלא חתימה ושוב אומר אתה קדוש וכן הדין בשאלה ביעלה ויבא היכא שלא התחיל בברכה שאחריה כדאמר פ"ג שאכלו גבי טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ר"ח כו' ומסיק לא ידענא אי חתים אי לא וכיון דספיקא היא לא חתמי מספק עכ"ל. וכב"י דהך קאי אלא הזכיר של ר"ח בב"ה דאסתפק לן בגמרא אי חתים והלכך מספקא לא חתים וסבר ראבי"ה דה"ה לתפלה ותימא דהא כיון דבשבת וי"ט חתים ברוך שנתן כו' וחותם הכי הל"ל גבי תפלה דהא תפלה דחובה היא מדמינן לה לב"ה של שבת וי"ט ולא לר"ח דאי בעי אכל כו' כדאיתא פ"ג שאכלו ואפשר כו' עכ"ל. הרב ז"ל לא דק כאן כל הצורך במה שהוקשה לו למה מדמה ראבי"ה תפלה לר"ח ולא לשבת וי"ט ועי"כ נכנס לדוחק גדול מ"ש ואפשר כו' שהוא דבר שאין לו מקום והאמת יורה דרכו כי אין כאן קושיא כל עיקר דהמרדכי בשם ראבי"ה לא בא כאן להביא ראיה מר"ח לענין שלא יחתום כאן בתפלה זה לא היה ולא נברא דמי הוא שיבדה מלבו שיחתום כאן בברוך ואנן י"ח ברכות אית לן ולא י"ט ואם כן היו כאן י"ט ותו דלא שייך כאן חתימה דהיאך יחתום ובאיזה נוסח יחתום אלא הדבר פשוט דראבי"ה לא בא כאן רק לתרץ קושי' דהיינו שתחלה מביא ראייה שכל שלא התחיל בברכה שאחריה לא נקרא סיום כמו שמצינו לענין הטוב והמטיב בר"ח וכדי שלא תקשה הא אין דומה להתם דהתם הוא קא חתים וכמו שמצינו גבי שבת וי"ט אבל כאן אין שייך חתימה וכיון דלא שייך חתימה כאן לא מצינו למימר הכא שיאמר משיב הרוח כו' קודם אתה קדוש דאפשר שלא נתנו חכמים רשות להזכיר קודם התחלת ברכה שנייה אלא היכא שאפשר בחתימה לזה קאמר דהא בר"ח מספקא בגמר' פ"ג שאכלו דף מ"ט בדברי רב אי אומר בחתימה או בלא חתימה ממילא יש לנו לפסוק שאומר בלא חתימה אלמא יש שייכות לומר שאומר בלא חתימה אם כן ה"נ גבי משיב הרוח אע"פ שאין שם חתימה כלל יש שייכות לומר משיב הרוח קודם אתה קדוש:
ולמו"ח ז"ל ראיתי שכתב דהך שכתב המרדכי ומסיק לא ידענא אי חתים כו'. הוא לראיה לראבי"ה שהיה מסופק במשיב הרוח אי יש לחתום או לא וע"ז אמר מספק לא חתי'. וכתב על ב"י ושארי ליה מארי' ולא דק כלל מזה דהא כבר החליט המרדכי שי"ל משיב הרוח בלא חתימה והאיך יסתפק אח"כ ותו דכיון שגם בר"ח יש ספק בגמ' ולא אפשיט מה ראייה מייתי מאותו ספק לספק דראבי"ה. ותו דמה ספק יהיה לו בזה דמשיב הרוח דהיאך שייך כאן חתימה וכי יחזור לומר שנית בא"י מחיה המתים או יאמר נוסח חדש בא"י מוריד גשם והדבר ברור כמ"ש בס"ד בפי' דברי המרדכי דאין ספק אלא לענין ב"ה וכמ"ש ב"י והוא גברא דמריה סייעי' אלא דמה שהבין שהמרדכי בא להביא ראייה מר"ח לענין שא"צ חתימה זה לא היא דא"צ לזה ראייה אלא בא לתרץ קושיא כמ"ש אבל עיקר הראייה לא הביא אלא לענין שאין חוזר קודם התחלת הברכה שאחריה והוא הנכון וא"צ לפנים ומ"ש הרב כאן בלא חתימה הוא שלא לצורך דודאי לא שייך כאן חתימה כלל. בב"י הוכיח דלא אמרינן כיון שסיים הברכה ולא התחיל האחרת דאומר למה שדילג היינו בדבר שמחזירין אותו אבל בדבר שאין מחזירין אז תכף שסיים ברכה אין לאומרו אע"פ שלא התחיל האחרת:
כתב ב"י מ"כ ולמה לא תקנו ברכה בפ"ע במקום שנזכר כמו בב"ה שאם שכח קובע ברכה א' של שבת אומר הר"מ מפני שהיה הפסק אם בידך ול"ד לב"ה דהתם כבר סיים הברכה דהטוב והמטיב ביבנה תקנוהו. ובלבוש כתב דמשיב הרוח ומוריד הגשם שאומר קודם אתה קדוש הוה כחתימה אריכת' והוא פי' כאלו אומר בא"י מחיה המתים ומשיב הרוח ומוריד הגשם אע"פ:
שלא הזכיר הגשם בתוך הברכה כלול הוא במ"ש מכלכל חיים בחסד דעיקר הכלכלה היא ע"י הגשמים ואין זה אין חותמין בשתים כו' ואף בותן טל ומטר הוא כן דאם לא אמרו וסיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומר ותן טל ומטר קודם תקע ג"כ טעמא הוא לפי ששאלת המטר היא כלולה במ"ש ברך עלינו כו' והוי כאומר בא"י מברך השנים ותן טל ומטר כו' עכ"ל. והאריך עוד לענין יעלה ויבא בזה מענין לענין ואין דברים הללו ראויין למי שאמרן כי היאך שייך לומר מברך השנים ותן טל ומטר דותן טל הוי ל' עתיד לשון בקשה והיה לו לומר מברך השנים ונותן טל ומטר דהוי ג"כ מזכיר שבחו יתברך בזה וכ"ש ביעלה ויבא ותו דבסמוך מביא דברי ר"י בזה וגם בעל הניסים וענינו הוה הדין כן לאותן דס"ל כראבי"ה אלא ודאי זה דבר הבדוי מלב לחבר זה אל ברכה הקודמת ולדבריו היה צ"ל בלי הפסק עד סיום הברכה הקודמת וזה אינו בלי ספק אלא אפילו אם שהה קצת אחר סיום הברכה ונזכר קודם שאמר ברכה שאחריה אומרה באותו פעם וזה פשוט לא ניתן לשום פלפול לפי ענ"ד:
סעיף ט עריכה
צ' פעמים כו'. זה סברת הר"מ ובתשובת רמ"א כתוב שהוקשה לו הא יש בשבת תפלת מוסף ממילא יש בל' יום יותר מצ' תפלות ולא תירץ כלום שם אבל נר' דלק"מ דכיון דתלה הירושלמי החזקה בל' יום היינו כל יום שוה לחבירו לענין אחזוקי הך חזקה והיינו התפלות התמידיות בכל יום ולא חשיב הנוספות. ותו נלע"ד דאם שגג או פשע באיזו יום או יומים באלו ל' יום ולא התפלל כלל ודאי לא הורע חזקתו לענין זה שנאמר שצריך דוקא כשיעור הימים שהתפלל וצריך להשלים תחלה הימים שמתפללים ואח"כ נימא בספק דהוחזק לומר כדין דא"כ ודאי לא הוה שתיק הר"מ להזכיר דבר זה ולכתוב והוא שלא חיסר תפלה א' כל הל' יום אלא ודאי כיון שאחר שלא הזכיר איזה יום חזר אח"כ והזכיר ה"ז בחזקה של ל' יום וזה מוכח עוד דהא לענין שאלת טל ומטר ולא נזכר עד אחר שומע תפלה שצריך לחזור ואם הוא מסופק ג"כ בל' יום תליא מלתא דהא לא מצינו חילוק בזה והרי בשבת אין שם שאלה זו והאיך מהני לו חזקת ל' ימים לענין זה אלא פשוט דלא קפיד אמנין התפלות שיהיו מכוונים כפי אשר הם בכל יום אלא במה דיש כל יום קאמר וכיון שהוחזק ברוב אלו ימים די בכך כנלע"ד:
אלא דק"ל במה שהביא הר"מ ראיה משור המועד דאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכ"ש ה"נ כיון שאחר ל' יום אם הוא מסופק א"צ לחזור ק"ו צ"פ ביום א' הא הך ק"ו דנגיחות אי' בפרק כיצד הרגל דף כ"ד לר"מ דס"ל הכי אבל ר"י פליג שם וס"ל דשור המועד לא הוה אלא דוקא אחר ג' ימים ולא מהני ג"פ ביום אחד ויליף מזבה ולית ליה לר"י דדוקא בזבה הוה גזירת הכתוב אלא ילפינן מינה לשאר דוכתי וא"כ ה"נ בתפלה לענין הזכרה נימא כן ובהדיא פסקינן הלכת' שם כר"י ובטור הבי' דעת הר"פ דלא ס"ל הך דהר"מ ונתן ב"י בשם מהרי"א טעם לדבריו דשאני גבי שור שהוא לטבע רע שזה השור כשעוש' הנגיחה בקירוב מורה שטבעו כן משא"כ אלו עשה בהרחקה היה לנו לומר דרך מקרה הוא אבל כאן הדבר תלוי בהרגל הלשון ואינו מורגל כ"כ כשיעשה דבר א' בקירוב והרא"ש נטה לסברת הר"מ ונר' כדבריו שהרי הרגל הלשון אינו אלא מצד הטבע המורגל באדם והרי הוא כמו שור נגח עכ"ל ולפי מה שהקשתי לא ידענא לסמוך על סברת הר"מ בזה: