פתיחת התפריט הראשי

ט"ז על אורח חיים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ואפילו אינן גבוהין ג'. זהו מדברי מהרי"א בב"י והוכחתו מדתניא לא יעמוד ע"ג מטה וכו' ואח"כ אמר ולא על מקום גבוה ולא כללם בחדא מחתא בשיאמר לא ע"ג מקום גבוה נראה דבא ללמדנו דמטה וספסל וכלים אפי' בלא גבוה ג' אסור לפי שיש לחוש לטירדא שלא יפול ולא יתכוין בתפילתו ותמהתי ע"ז שהרי בפ"ק דשב' גרס ברי"ף ורא"ש ממש כה"ג הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מטה כו' ולא על מקום גבוה ושם לא שייך לומר כן ואם נפשך לומר גם שם דע"ג מטה כו' אסור אפילו בלא גבוה ג' מטעם כבוד השכינה שאצל החולה שנר' כגבהות ביושב ע"ג כסא כו' א"כ היה לו לפרש ג"כ כאן לענין עמידה שהטעם משום גבהות אבל לפי הנלע"ד אין כאן הוכחה למהרי"א ממה שלא כללם התנא בחד בבא דאי לא קאמר אלא ע"ג מקום גבוה הייתי אומר דע"ג כלים שרי מטעם דה"ל כרשות בפ"ע כמ"ש בתר הכי במוקף מחיצות דשרי קמ"ל דלא וא"כ לא היינו צריכים לתת שיעור לישיבת הכסא אלא דמ"מ צריך לתת שיעור דודאי בכסא כל שהוא אינו אסור ע"כ ודאי הוי שיעורו עכ"פ ג':

במקום צניעו' כו'. כתבו התוס' וא"ת והא כתיב ויצא יצחק לשוח בשד' וי"ל דהתם מיירי בהר המוריה [פי' שנקרא שדה אבל לא היה פרוץ) ועי"ל בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים עכ"ל וכב"י תימא לתי' השני משמע דהו' טעמא כדי שלא יפסיקוהו עוברי דרכי' ואין זה טעם מספיק לקראו חצוף עכ"ל ותימ' על תמיהתו דלא נתכוונו התוס' בשביל הפסקה אלא כיון שרגילין שם בני אדם מקרי שלא במקום צניעות:

מות' לרוק בב"ה. פי' שלא בשעת תפלת י"ח אבל בשעת התפלה נתבאר לקמן סימן צ"ז:

אם נשאר אדם יחידי. בב"י מבי' דברי הר"י דאם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפלתו אין חבירו חייב להמתין לו דכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס איגלאי מילתא דאדעתא דהכי נכנס ואינו מפחד אם נשאר יחידי עכ"ל. וכתב מו"ח ז"ל שכ"ה גם דעת הטור שכתב שנים שנכנסו לבה"כ כו' שהוא מורה על כונה זה שבתחלה התחילו ביחד דוקא:

כגון ארון ותיבה כו'. בגמרא איתא תני' אבא בנימין אומר על ב' דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי כו' מאי לפני מטתי אלימא לפני מטתי ממש והאמר רב מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר כו' אלא שתהא תפלתי סמוכה למטתי פירש"י שלא אעשה מלאכה משעמדתי ממטתי עד שאתפלל כו' וכתבו התו' שלא יהא חוצץ אבל מילתא דקבוע כגון ארון ותיבה אין זה הפסק אבל מטה נראה שאין זה קבוע וכב"י נראה דהיינו דוקא מטה שבזמן חכמי התלמוד שהיה לישיבה אבל מטה דידן שהיא לשכיבה הוי קבע וקשה דהא מתרץ שתהא תפלתי סמוכה למטתי היינו אחר שקם ממטתו בבקר וא"כ ל"ל לאוקמיה בזה ולא כפשוטו כדעת המקשן ומיירי במטה של שכיבה וא"ל דבזמן התלמוד היה חד מטה לשכיבה ולישיבה מ"ה לא הוה קבוע כיון שצריך לטלטל אותה בשעת אכילה זה אינו דהא בפרק המקבל איתא לענין סידור בעל חוב דנותנים לו ב' מטות א' לאכילה וא' לשכיבה אם כן למה לא אוקי התרצן בזה כפשוטו במטה של שכיבה ע"כ נלע"ד דאין חילוק זה נכון וכל מטה הוה חציצה בזה ולענין החילוק שחילקו התוס' בין ארון ותיבה למטה צריך להבין מה יש ביניהם דהא גם התיבה של בה"כ לפעמים מטלטלין אותה כדמצינו במס' תענית שבזמן תענית של גשמים היו מוציאין התיבה לרחובה של עיר אלא נראה דאלו דברים הם צורך התפלה בבה"כ וע"כ אין שייך בהם חציצה וע"כ נוהגין בכל בתי כנסיות שיש לכל א' שטענד"ר לפניו שמניחים הסידורים עליו ולא נחשבים כלל לחציצה אע"פ שגבוהים י' ורחבן ד' אלא כדפי' משא"כ במטה ושאר כלים שאין צורך תפלה בהם ע"כ אין זה מקרי קבוע לענין תפלה והוה חציצה ומטעם זה נ"ל דשלחן שבבית לא חשיב נמי הפסק וחציצה לתפלה דהשלחן הוי צורך התפלה שמניח הספר עליו ומ"מ נראה דאף במידי דחציצה בינו לכותל אם א"א בקלות להתפלל בע"א כגון לפעמים שמתפללין בי' באיזה חדר וא"א לכל אדם לעמוד בלי חציצה לכותל בודאי אל יעכב התפלה בשביל זה לילך לחדר אחר להתפלל שהרי טעם איסור חציצה כזה משום שלא יבטל הכוונה כמ"ש ב"י בשם הרמב"ם בזה ואין זה אלא למצוה מן המובחר ולית ביה איסורא כשצריך לכך מצד דוחק המקום ונראה מ"מ תקנה לזה שיעצים עיניו בשעת התפלה כמ"ש בסעיף כ"ג או יתפלל מתוך הסידור ולא יביט לחוץ ולא יביא לידי ביטול כוונה כנ"ל:

דברי תפלות. לא ידעתי למה הוצרך להזהיר ע"ז בבה"כ אפי' בביתו אסו' והרא"ש לא הוצרך בזה רק לבטל איזה דעת בעלי בתים שהיה להם מחצלת כזאת לנוי בב"הכ שהיה מצוייר עליה מענין עבודת הכותים:

ועבי"ד כו'. שם נתבאר דרחוק ד' אמות מועיל אפילו אם רבו לאחוריו דלא כמו שכתב ב"י כאן: