ט"ז על אבן העזר קמב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה

ממקום למקום הטעם בכל אלו לרבא לפי שאין עדים מצוים לקיימו ושמא יבא הבעל ויערער ולא תוכל למצוא עדים לקיימו וכשיאמר השליח בפ"נ כו' האמינוהו ולא נחיש לערעורו של בעל ולא משגחינן בערעורו ואע"ג דבשאר קיום שטרות בעי' ג' הכא משום עיגונא הקילו רבנן:

לפיכך אף הנשים כו' דליכא למיחש שמא מכוונת לקלקלה כיון שאין הבעל יכול לערער בלא שני עדים שיאמרו שהוא מזויף והטעם בגמ' כיון שכתב הגט שבידה מוכיח משא"כ באם באות להעיד שמת בעלה דשם אין כתב:

אבד הגט בו' עיין סי' קמ"א סעיף ל"ג מה שהקשתי ע"ז:

סעיף געריכה

א"צ לקיים עדי השליחות כו' ואם אחד נתן גט לאשתו שלא במקום דירתם והאשה רוצה ליקח כתב ע"ז שנתגרשה ולילך למקום דירתה והיא צריכה לכך לפי שעכשיו קורעין הגט והוא נשאר ביד הרב צריך שיהיו עכ"פ ב' עדים ע"ז ואין הרב נאמן להעיד יחידי בזה ול"ד לקיום העדות דסגי בחתימות הרב לחוד כמ"ש בח"מ סימן מ"ו התם א"צ לקיים אלא מדרבנן דבל קיום שטרות אינן אלא מדרבנן ומדאורי' עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי משא"כ כאן דצריך לאפוקה מחזקת א"א צריך שנים והיינו שיעידו בב"ד ע"ז ולא מתוך כתבם כדאיתא בח"מ סעיף י"א לענין שאר עדות (ואם כן כאן שרצונ' ליקח כתב לא מהני שני עדים על פי כתבם) אלא צריך כאן לג' דהיינו ב"ד וב"י הביא בסימן זה בשם תשובת רשב"ץ לענין אם השליח קבל הגט וקרעו ומביא ג' חתימות דיינים שקיימו חתימות ב' עדים ואין שם קיום על דייני קיום דסגי בהכי והכי נמי כן הוא בזה:

סעיף זעריכה

יותר מתוך כ"ד כו' זה דעת התוס' והרא"ש והוכחה לזה מדאית' בברייתא כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפ"נ כו' דדקדק ר"י מדאמר יטלנו אלמא דצריך לומר בפ"נ כו' בשעת נתינה וה"ה לאחר נתינ' תכ"ד מדאמר לעיל שנתן לה ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש אלמא אם לא נתחרש הי' אומרו אחר נתינה וסגי בהכי אבל לאחר כ"ד יש להסתפק אי מהני כ"ז שעסוקין באותו ענין וקודם נתינה נמי יש להסתפק אי מהני והר' יעקב מקינון פי' דלהכי בעינן שיטלנו משום דבעינן שיאמר בפני שנים שהיו בשעת מסירת הגט ומיירי הכא כשמתו או הלכו למ"ה וכתב הרא"ש ע"ז ולא נהירא דלישנא דברייתא סתמא קתני דמשמע שאין לו תקנה אחרת עכ"ל ודיעה זו של הר"י מקינון מביא הטור בשם הרמ"ה וכתב עוד בשמו דצריך שיאמר בפ"נ בפני האשה ומסתברא דאי אמר להו לסהדי ולא לדילה וליתיה לשליח לחזור ולומר לא מצריכי לה מידי אחרינא עכ"ל וכתב ב"י ולא ידעתי מנא לי' אי מדקתני ויחזור ויתננו לה ויאמר בפ"נ כו' אין הכרע מזה דאפשר דאורחא דמלתא נקט והקש' עוד דהא צריך לאומרו בשעת נתינ' א"כ האיך אמר דאמר לסהדי ולא לדיל' ותירץ דלא אמר כמדבר עמה אלא כמדבר עם העדים ותימא ע"ז מנלי' הא מאחר שאומר עכ"פ בפני עדים ע"כ ואין לך דוחק גדול מזה לחלק בין מדבר עמה או לעדים ולעד"נ דלא זו הדרך כלל בדברי הרמ"ה ור"י מקינון דהם סבירא להו דאין צריך כלל לומר כן (מכאן חסר):

סעיף יאעריכה

גבי פיקח ב' עדים כשרים זה דעת ת"ה סי' רל"ח ויליף לה מס' התרומה אהא דאמר בפ"ק דגיטין דסומ' פסול להיות שליח להולכה א"ר ששת לפי שאין יודע ממי נוטל ולמי נותנו מהכ' משמע לכאורה דאדם שעשה שליח להוליך גט לאשתו צריך שיכיר השליח את האשה קודם שנעשה שליח ולא סגי במה שיאמרו כשרים בשעת נתינת הגט זו היא אשתו של פלוני דהא סומא פסול לרב ששת כולי עד אמנם נראה דדוק' סומא שאינו יכול להכיר' כ"א בטביעת עין דקלא פסול פן יטעוהו אבל אדם אחר מותר על ידי עדים שיאמרו לו בשעת נתינה שהיא אשתו של פלוני ע"כ הרי בתחלה הזכיר בהדי' עדים כשרי' שלא יועילו ומסתמא בתר הכי דחזר ואמר מועילי' עדים ר"ל עדים כשרי' דנקט כבר כו' וסתם עדים כשרי' משמע נהי נמי דע"א כשר בכלל עדים כדאיתא באשר"י פ"ק דב"מ מ"מ קרוב או אשה לא אשכחן עכ"ל וקשה מ"ש מחליצה לענין אם אין מכירין אחי המת דפליגי רב אחא ורבינא ח"א צריך להכיר בעדי' וח"א אפי' קרוב או אשה והלכתא לקולא כיון דגלוי מלתא בעלמא הוא וא"כ ה"נ גבי שליח יהיה נאמן אפילו אשה או קרוב כיון דגלוי מלתא הוא ובת"ה שם תירץ ע"ז וז"ל י"ל דע"כ הכא איכא למיחש טפי פן יטעוהו ובעינן עדות גמורה דהא קמן סומא מסתמא בכל התורה יכול הוא לסמוך על שני עדים אם יעידו זהו איש פלוני וגבי שליחות הגט חיישינן שמא יטעוהו וא"כ איכא למימר נמי אפי' פיקח בעינן עדות גמור' ולא סגי בגלוי מלתא אע"ג דבמילי אחרינא סגי בכה"ג עכ"ל וק"ל דמנלן לומר דבפקח יש חשש טעות דלא מצינו לזה רמז בגמ' כלל ואם נפשך לומר דסברא הוא דיש טעות אפי' בפקח א"כ ה"ל כסומא ומאן פליג לך לומר דלחצאין יש חשש טעות דהיינו שלא סגי בקרוב שהוא כשר מן הדין כמו בחליצה ובעדים סגי ולא חיישינן לטעות כדחיישינן בסומא ותו דדברי בעל התרומה הם דברי התוס' בפ' ב' דגיטין דכ"ג וז"ל מכאן משמע דצריך שיכיר השליח שזה הבעל וזו אשתו ושמא יש לחלק דדוקא סומא שיכול להטעותו ויש לחוש יותר שמא יטעוהו עכ"ל הרי דלא חשו לטעות' אלא בסומא אבל בפקח אין חשש טעות ושבקוהו אדינא דהוה מלתא דעבידא לגלוי דאל"כ היה להם להזכיר דגם בפקח יש טעות ויש בו ג"כ חומרא דצריך דוקא עדים כשרים ולא סגי במה שהוא מן הדין דהיינו אפי' אשה או קרוב ככל גלוי מלתא אלא ודאי שבאמת שבוקה אדינא כזה. והא דנקט בס' התרומה מותר ע"י עדים היינו עדות המועלת ע"פ הדין וכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ לענין אם ע"א פוטר משבועה אם מסייע לו וז"ל ואיכ' למימר שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ולא שמעינן דע"א לא מהני אלא אגב ריהטא נקט דאורחא בכל דוכתי למתני עדים ופי' עדות המועלת לו עכ"ל הרי דאפי' בלשון התנא אנו אומרי' לאו דוקא שני עדים כ"ש בלשון הפוסקי' דטפי נוכל לומר כיון דבסומא לא מהני אפי' עדים כשרים אלא הכרה דקול דוקא ע"ז אמר דבפקח מהני בלי הכרה אלא עפ"י עדות המועלת לו עפ"י הדין במלתא דעבידא לגלויי ולא בחנם נקט תחלה עדים כשרים ואח"כ נקט בעדי' סתמא ומ"ש בת"ה דפ"ק דב"מ קאי על ע"א משא"כ כאן דקאי על קרוב או אשה ואין בזה בכלל עדים תמהני מאד דכך לי כאן קרו' ואשה במו ע"א דשם דהא קי"ל ע"א בממון לאו כלום הוא אפ"ה מועיל לענין עד המסייע והוה עדות מועלת ה"נ כאן לענין קרוב ואשה וראיה לזה ממ"ש ה' המגיד בפ"ו וז"ל. וכתבו מן המפרשים דאפי' לרב ששת דאמר לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו לא אמר אלא בסומא לפי שהיה סבר שהוא אינו בר הכרה לעולם וע"י אחרים לא הוה הכר' אבל באינש דעלמא דהוא בר הכר' אם מתעכב שם במקום האשה הכר' ע"י אחרי' הוה הכרה ואעפ"י שאינו מכיר' אלא ששואל לאחרים יכול לתנו לה עכ"ל הרי לך דא"צ כאן שני כשרים כשאר דוכתי דאל"כ למה לו לכתוב להאריך שיתעכב שם במקום האשה עכוב זה ל"ל גם מה שכתב אח"כ אלא ששואל לאחרים כ"ז הוא ללא צורך אלא היה לו לומר אם ב' עדים מעידי' מהני אלא ברור ופשוט דכוונתו דא"צ לב' עדים כשרי' אלא גלוי מלתא בעלמא סגי ולזה כתב אם מתעכב שם ושומע אומרים שהיא אשתו ואעפ"י שהשמיע' היא מפי נשים או קרובי' סגי ואם אינו שומע כן כי אינו מעכב שם יכול הוא לשאול לאחרי' דהיינו מי שהם ואפי' נשים או קרובי' שאינם בתורת עדות בעלמ' יכול לתנו לה והטעם בזה לפי שהיא מלתא דעבידא לגלוי ושיטה זו שנקט ה' המגיד בשם המפרשי' היינו התוס' וס' התרומה שזכרנו אע"ג דנקט ס' התרומות לשון בעדים כולל עדות המועלת לו ואע"ג דלענין חליצה שזכרנו דפליגי רב אחא ורבינא ח"א בעדים וח"א אפי' אשה או קרוב ש"מ דבכלל עדים סתם לא הוה אשה או קרוב לק"מ דשם איתא בהדיא לחד מ"ד דאפי' אשה או קרוב וא"כ ודאי מ"ד השני בעדים כשרים קאמר ותו תמיה לי טובא דהא גבי גט נמי מציגו בסי' ק"כ סעיף ג' לענין עדים דבהכר' מהני אפי' אשה או קרוב וכמ"ש הרא"ש הביאו ב"י שם ש"מ דלהיכר איש ואשה סומכין על אשה או קרוב דהוה מלתא דעבידא לגלויי כו' וא"כ מ"ש היכר דהכא דהא אפשר לומר גם התם שיש להטעותם כמו בשליח אלא ודאי דאין חשש אלא בסומא כ"ז נ"ל עיקר אלא שאין בידי להקל נגד בעל ת"ה ורמ"א שמביאו ומ"מ נראה דודאי א"צ שום ב"ד לקבל עדות זו אלא שמיע' בעלמא סגי ומכ"ש אם ניסת ע"פ עדות אשה או קרוב לא תצא ואין כאן חומרא אלא לכתחל':


סעיף יבעריכה

באפי הנהו סהדי גופייהו זו דברי הרמ"ה בטור ונתן הטעם לזה דלא להוי סהדותו חצי דבר עכ"ל פי' כיון דעכשיו בשעת מסירת הגט מן הסומא לאחר צריכים אנו לעדות שנמסר לסומא ויבואו ויעידו ע"ז לפנינו משא"כ בשליח שהוא פיקח א"צ עכשיו לפנינו עדות הראשונים וסגי במ"ש בפני נכתב כולי וק"ל ממ"ש התו' במרובה דף ע' דאם ב' מעידין שאכלה שנה ראשונה ושנים על שנה ב' ושנים על שנה ג' דמהני לענין חזקה ולא הוה חצי דבר דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותו שנה משא"כ בא' אומר בגב' ואו' אומר בכריסה ומביא ראיה מגט דאיתא פ' התקבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה ב' כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפינינו קבל וקורע אלמא לא חשיב חצי דבר אע"ג דצריכי אלו לאלו עכ"ל וא"כ ה"נ הנהו עדים שמסר הבעל הגט בפניהם לשליח הסומי' בגרושין א"א להם לראות באותו זמן מה שימסור אח"כ השליח להאשה ואמאי חשבו הרמ"ה לחצי דבר וצ"ל דהרמ"ה לא ס"ל ההיא תירוצא דתוס' אלא כההיא שכתבו התוס' שם בשם רי"ף תירוץ אחר ולא ס"ל האי חלוקא וא"כ מ"ש כאן הרמ"ה דלהוי באפי' הנך סהדי א"צ לזה לשיטות התוס' ואנן קי"ל בהתו' שכתבו שתירוץ זה עיקר:

וראיתי בד"מ וז"ל מצאתי בתקון מהר"י שלח גט מניישטאט לאוב"ן והיה מתיירא שבמקום הנתינ' לא יהיה עדים המכירים האשה וגבה במקומו שבת ראובן היא אשת שמעון המגרש ובמקום הנתינה לא הוצרכו אח"כ להעיד רק אשה זו היא בת ראובן אע"פ שלא ידעו לשם שהיא אשת שמעון עכ"ל וצ"ע אם זה לא מקרי חצי עדות וחצי דבר עכ"ל ד"מ ולפי מה שזכרתי אין חשש בזה:

סעיף יגעריכה

וא"צ לומר בפ"נ זה סברת הרמב"ם פ"ז דבזה עדיפא האשה עצמה מן השליח המביא הגט כיון שהגט דידה והיש חולקים ס"ל דלא עדיפא והוא דעת הראב"ד שמביא ב"י בשם ריב"ש דכיון שהיא בחזקת א"א היאך נתירנ' ולא הבנתי דא"כ אף כי אמרה בפני נכתב כו' מה יועיל אמירת' או אמיר' השליח שהוא קרוב שלה בשלמא להרמב"ם לא ק' מה יועיל אמירת הקרוב דכל שאין הגט בידה עדיין אנו מצריכין אותו לומר כמו בשאר שליח ועכ"פ מהני אמירתו כיון דאי בעי הי' מוסר לה הגט בינו לבינה אבל להראב"ד קשה היאך מועיל להוציא עצמה מחזקת א"א וצ"ע וכתב הר"ן ריש גיטין דקרוב המביא גט נאמן אם אומר בפ"נ ואע"ג דכתב בגט מתנות נכסים ואינו נאמן עליהם מ"מ לענין הגט נאמן:


סעיף טועריכה

אלא שיט' אחת בפניו פי' לשמה וכ"ה באשר"י בהדיא וכל הנזכ' בסעי' זה שצריך שיהיה השליח יודע היינו משום חשש לשמה והקשה (ב"י) אמאי מצרכינן לשליח שירא שכותב הגט לשמה והא קי"ל כרבא דאמר דטעם דבפ"נ וב"נ הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו ודלא כרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ותירץ דכיון דבריש גיטין אקשינן לרבא דאמר משום קיום אמאי צ"ל בפני נכתב כשיאמר בפ"נ סגי ותירצו משום דאתו לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע"א וא"כ אנו נאמר ג"כ דכשיראו שצריך שיראה שכותב לשמה מינכר מלתא דדין גט לחוד ולא אתו לקיומי' לשאר שטר בע"א עכ"ל וק"ל לרב' אינו במשמעו' של בפני נכתב ענין לשמה אלמא דאין מרומז ענין לשמה בכלל אמירת השליח והדרא קושיא לדוכת' ולע"ד דלק"מ דהא דאמרינן דלרבא אין חשש משום לשמה היינו משום דאין חשש שמא לא ידעו הדין דצריך לשמה אלא אמרינן בקיאין הן אבל מ"מ יש חשש שמא באחת לא נעשה לשמה אלא סופר כתבו להתלמד בו או לשם אחר ששמו בזה ע"כ צריך השליח לראות שנכתב לשמה אלא שאין השליח צריך להעיד ע"ז דודאי כל שהשליח מביא גט כתוב וחתום אמרי' נכתב ונחתם לשמה דוגמא לדבר בסי' קל"ג לענין עידי מסירה דמשרואין אותו חתום בו תולין שנמסר בעידי מסירה אבל אם ידוע שלא נמסר בעדים אינו גט כלל ה"נ כן הוא ואין זה כלל במשמעות בפני נכתב כו' ותדע שהוא כן דהא כתבו רי"ף והרא"ש דקי"ל כרבא דסוגיין כוותיה ותקשה לך הא איתא בדף ה' דרב אמי ורב אסי ור' אליעזר ורב אשי כולהו עסקו בענין ראיית השליח שיהיה לשמה אטו כולהו ס"ל כרב' ואנן מסקינן כרבו אלא פשוט כמו שזכרנו ואין כאן קושיא כלל:


סעיף יחעריכה

וי"א דאם בא הבעל כו' הב"י הקשה על הטור שכתב כן וז"ל מ"מ כשיבא הבעל יבול לערער ולומר מזויף הוא והא כתב הרא"ש ברפ"ב וז"ל כיון שיש כאן ב' עדים לא יוכל לומר לא שלחתי' ומזויף הוא עכ"ל ולכאורה י"ל דהרא"ש לא קאמר אלא שלא יוכל להכחיש השלוחים ולומר לא שלחתי אתכם אלא זייף עשיתם אבל אם אינו מכחיש אותם אלא אומר נתתי לכם גט מזוייף כזה יכול לערער אבל קשה ע"ז דהא כתבו התוס' ריש גיטין דף ב' בד"ה דאתי' בי תרי וז"ל ולא חיישי' שמא החתים במזיד עדים פסולים דמסתמא כיון דשלח לה גט כדין עשה דאינו חשוד להכשיל' עכ"ל וכ"כ שם הרא"ש בשם ריב"א וא"ל דהאי לא חיישי' שכתבו התו' היינו מסתמא כל שאין הבעל בפנינו אבל אם הוא בעצמו בא וטוען כן יכול לערער זה אינו דהא כתב הרא"ש בהדיא בזה וז"ל ומתוך שהוא יודע שאם בא בערעור ערעורו בטל אף הוא מחתים הגט בעדים כשרים עכ"ל הרי שהערעו' בטל בזה ובדרישה כתב כמו שכתבתי לכאור' וכ"כ מו"ח ז"ל שכן הוא בתוס' ורא"ש דיבול לערער הבעל אם הוא יבוא והוא תמוה דאינו כן לא בתו' ולא ברא"ש אלא כמו שזכרתי וכן מוכח להדיא בגמרא לפי' ריב"א במה דאמרי' בדף ב' דאתיו' בי תרי דהיינו לרבא אצ"ל בפני נכתב אע"ג דהם לא יקיימוהו דכיון דיש שני שלוחים לא חיישינן לערעור להכחישה בשליחות דמשמע כל יפוי כח שיש לשליח א' בשאומר בפ"נ כן יש לב' שלוחים בלא אמיר' בפ"נ וכבר נתבאר ר"ס זה דכשאומר השליח בפ"נ לא יוכל הבעל לערער כלל אא"כ מביא ב' עדים ואי ס"ד דבכ' שלוחים יכול הבעל לערער א"כ צריך שפיר לאמירה בס"נ וכן תמה רש"ל על הטור וז"ל לא יכולתי להבין דהא איכא תרי סהדי ומה ערער שייך במקום תרי כדאית' דיש גיטין וכן הרא"ש לא הזכירו מידי מזה והרמב"ם כתב להדיא שאין כאן ערעור ובדברי הרא"ש פ"ק משמע להדיא שאין יכול לערער עכ"ל ובודאי יפה תמה ודברי טור צ"ע ליישבם:

כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל היכא ששני שלוחים דלא סגי דלא מסרי לה תרווייהו ומקיימא כולהו מלתא בבת אחת אבל חד דמייתי אע"ג דאיכא תרי סהדי דמסהדי אשליח א"צ חד דמצטרף בהדי' לא אפסיקא מלתא לאכשורי סתמא דהא ודאי צריך לתנו לידה בפני עידי מסיר' ואי לא מסר לה באפי עידי שליחות גופייהו אע"ג דמסר לה באפי סהדי אחרינא לא מתכשר דה"ל שליחות דכל כת וכת חצי דבר ובהאי אפי' רבנן מודו דלא מצטרפו עכ"ל פי' דבריו דכל שהשליח הוא א' ואומר בפ"נ נגמר ענין השליחות ואין כאן שייכות עדות אלא אותן שנמסר אחר כך בפניהם וכן אם יש ב' שלוחים ואצ"ל בפ"נ אלא הם מוסרים הגט להאשה נמצא הן השלוחים והן הן העדים אבל אם א' מביא ואחרים מעידים על השליחות ואע"ג דאצ"ל בפ"נ מ"מ יש כאן חיוב הגדת עדים על השליחות וא"כ צריך שתהיה המסירה ג"כ בפניהם דאל"כ הוי על כל כת וכת חצי דבר כיון שיש כאן ב' כיתי עדים ומ"ש שליחות דכל כת וכת כו' ולא אמר עדות דכל כת אלא ר"ל הן אם יש כת של שנים המעידים על שליחות השליח הן אם יש אחר המעיד על שליחו' השליח ובזה הוא מצטרף עם השליח עצמו ובזה אמרי' דהוי חצי דבר וצריך עוד לעידי מסיר' ובזה אפי' דתנן דר"ע בפ' מרוב' דף ע' מודים כנ"ל בפשיטו' דברי הרמב"ם ובדריש' האריך לפרש דברי (הטור) בדרכי' שונים וכתב עליהם שהם דוחק וא"צ כלל בזה וכבר כתבנו לעיל סעי' י"ב דאנן לא ק"ל בביוצא בזה דהוי חצי דבר כיון שא"א לראות שני דברים אלו בפעם אחת כמ"ש תו' בפ' מרובה וממה שכתבנו נתבאר מ"ש הש"ע ויש מי שמצריך כו' שהוא דעת הרמ"ה:

סעיף יטעריכה

עד שיתקיים בחותמיו דחכמים תקנו שהשליח יאמר תרווייהו בפני (נכתב ובפ"נ וכאן) לא אמר כל אחד מאלו אלא אחד מאלו:

שנים אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם כו' קשה הא אמרי' רפ"ב א"ר חסדא אפי' שנים מעידים על חתימת ידי שני פסול פי' דאחד אומר בפני נכתב (צ"ל בפני נחתם חצי') ושנים אומרים בפנינו נחתם (יד שני) דפסול וע"ז אמרי' מתקיף ליה רב אשי מי איכא מידי דאלו אמר חד כשר השתא דאיכא תרי פסול פי' דאלו מסיק הראשון לומר ג"כ בפני נחתם (השני) היה כשר השתא דיש תרי על החתימה למה יהיה פסול והלכה כרב אשי וא"כ ה"נ אם מעידי' על הכתיבה ואחר על החתימ' נימא דלא יגרע השנים מן האחד דאלו אמר האחד ג"כ בפני נכתב היה מהני וכי אמרו שנים על הכתיבה לא מהני ויש לתרץ דבחתימה שהיא שייכ' לעיקד העדות ודאי שייך לומר דלא גרעו שנים מן האחד משא"כ בכתיב' שאין בה צורך לקיים הגט אלא סגי באומר בפני נחתם ולא בא הכתיבה אלא לבטל חשש דשמא אתו לאחלופי בשאר (שטרות) דלא יאמרו קיום שטרות באחד ע"כ צריך להשליח להזכיר גם הכתיבה להורות ההפרש שבין גט לשאר שטרות ואין היכר בזה אלא אם השליח עצמו מזכיר החתימה אז ירגישו בשינוי שהוצרך להזכיר גם הכתיבה משא"כ אם אין השליח עצמו מזכיר הכתיבה רק החתימה לא ירגישו בשנוי דיסברו דאין כלום בדברי העדים המעידים על הכתיבה ודבריהם אין לתועלת כלל אלא דברי השליח עיקר והוא אינו מזכיר רק החתימה ואתו לאחלופי כו' דהיינו אע"ג דאיכא תרי דמסהדי אכתיבה ע"ש:

כתב הטור ס"ס זה אבל אם אחד מהאמוראים בפנינו (נחתם) הוא לבדו שליח. רבי' תמהו ע"ז והב"י האריך מאוד דקשה (דכיון דאיכא ב' שאומרים) בפנינו נחתם הרי כבר מתקיים ע"פ שנים ואין נפקותא אם השליח הוא עד הכתיבה או החתימה דהא עיקר אמירת השליח (בפ"נ ובפ"נ הוא משום דהלכתא כרבא דס"ל דטעם משום דאין) עדים מצוים לקיימו וכאן כבר נתקיים באמירת ב' עדים בפנינו נחתם וכמ"ש הטור עצמו ברישא ואין שום חשש כאן וב"י הביא בשם מהר"ר יעקב חביב ובנו מהר"ר לוי חביב ריעותא בזה ואע"פ ששני' שהביאו גט אצ"ל בפ"נ כו' הרי הוא בתנאי שיהיו שניהם שלוחים ויתקיים זה ממ"ש רש"י בתחלת הסוגיא בדף ט"ו ריש ע"ב על רישא דמתני' ב' אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם כו' שנים שהביאו אצ"ל בפ"נ כו' דטעמא משום דאין עדים מצויין לקיימו והרי עדים מצויים לקיימו ואי קשיא כיון דסוף סוף ב' הם מה לי שניהם שלוחים מ"ל א' מהם הרי עדים מצוים לקיימו לא פלוג רבנן בין אם בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מלתא ואם באת להכשיר את זה יכשיר את זה אבל כששנים הביאוהו מלתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה עכ"ל רש"י ולזאת השיטה צדקו דברי רבינו יעקב בעל הטור כו' עכ"ל ומאוד תמהתי איך הביאו ראיה מדברי רש"י דכתבו (דאף) דרש"י כתב דברי' אלו על ב' אומרים בפנינו נכתב וא"א בפני נחת' דצריך שיהיו שניהם שלוחים ולא מיירי דוקא בנדון זה) אלא דבאמת הוא הדין גם בנדון שזכרו הם דהיינו ב' אומרים בפנינו (נכתב כו') [צ"ל נחתם כו'] וא"נ כלל אלא דאין מאלו ראיה על ב' אומרים בפנינו נחתם דבזה אין שום ריעותא דכבר נתקיים עם דבריהם ובזה א"צ לשליח לומר כלו' ואני תמהתי יותר ממה שתמה ב"י דלמה לא יהיה סגי אם א' מעידי החתימה שליח ואני תמה הא אפי' אין אחד מהם שליח אלא איזה אחד הוה שליח אצ"ל בפ"נ כו' כיון דנתקיים כבר משא"כ בא' אומר בפני נכתב וא' בפני נחתם וכן בב' אומרים על הכתיבה וא' על החתימה שאין כאן קיום אלא שאתה צריך לימר שיוכל לקיימו כיון שיש כאן שנים בזה כתב רש"י שאותן השנים צריכים להיות שלוחים דמוכח' מלת' משא"כ באם כבר נתקיים בפנינו ע"פ ב' שאמרו על החתימה א"צ מוכח' מלת' דאין כאן חשש אחלופי דקיום זה מועיל גם בשאר שטרות:

ואין להקשות ממ"ש בפ"ב דף ט"ז ללישנ' בתרא דאפילו גט יוצא מתחת ידי עידי חתימה כשר דמשמע דבעי' תרי אפילו בעידי חתימה שיהיו שלוחים כבר כתב הר"י חביב בשם הרמב"ן וז"ל והא דא"ר יוחנן אפילו גט יוצא מתחת עידי חתימה כשר ודייקינן קסבר ב' שהביאו גט א"צ כו' לאו דמתני' מיירי כשהביאו שנים דא"כ ברישא נמי בב' אומרים בפנינו נכתב ואחד בפני נחתם משכח' לה דכשר ביוצא מתחת יד השנים אלא ביוצא מתחת יד א' מעידי חתימה קאמר וקא דייקינן כיון דבקיום הגט סגי ש"מ נמי דב' שהביאו א"צ דבעידי קיום הוא עכ"ל אל תטעה בדברי הרמב"ן אלו לומר דעכ"פ א' מעידי חתימה בעי' דודאי מ"ש על החתימה לאו כלום הוא כיון דאין כאן קיום אלא מע"ח ונמצ' דאין תועלת בדבריו בזה וה"ל בלא אמר כלום ומועיל מטעם שכבר נתקיים הגט מצד שני עדים על החתימה אע"פ שאין כאן רק שליח אחד מ"מ כשר דאין אנו צריכין למוכח' מלתא בזה כיון שכבר נתקיים ודי בזה ואין אנו חוששין שמא נכתב שלא לשמה כרבה אלא כרבא א"כ ב' שהביאו ולא אמרו כלום ג"כ כשר כיון שכאן יש ב' שלוחים הוה מוכח' מלתא ומצוי לקיימו ה"ל כאלו אין מוכח' מלתא וכבר נתקיים ע"פ ב' עדים על החתימה לאפוקי ללישנ' קמא דלשם לא מהני בכל זה דעכ"פ צ"ל הכתיבה והחתימה משום חשש שלא לשמה הכלל בזה דבאם נתקיים כגון ב' על החתימה אפילו ביוצא מיד אחד מהם או אפילו מאחר כשר לרבא דהטעם משום קיום הגט וא"צ לב' שלוחים אלא בלא נתקיים כבר דהיינו שלא היו ב' אחתימה וכ"כ התו' בדף ט"ז וז"ל א' אומר בפני נכתב וב' אומרים בפנינו נחתם כשר לרבא אפילו ליכא מעיד על הכתיבה ולא נקט א' אומר בפני נכתב אלא אגב רישא דתנא אחד עכ"ל וכן מוכח להדיא בדף ט"ו ע"ב דבב' על הכתיבה וא' על החתימה אמרי' לרבנן גזירה משום אחלופי משמע אבל בב' על החתימה וא' על הכתיבה לא גזרי' והיינו מטעם שכבר נתקיים ואין שייך לאחלופי. ולמו"ח ז"ל ראיתי שכתב לתרץ קושיוית ב"י דאע"ג דקי"ל כרבא דהיכ' איכא עדים לקיימו א"צ לומר בפ"נ כולי היינו דוקא היכא דאין השליח א' מעידי הקיום אלא שמוסר הגט ואינו מעיד על הכתיבה ולא אחתימה דהשת' לא אתי לאחלופי שהרי אין הגט מתקיים אלא ע"י עידי הקיום שהם שנים אבל היכא שהשליח א' מעידי הקיום ואו' בפני נחתם יש לטעות דמקיימין בע"א דאין מבחין ובודק שיש עוד א' דמכיר חתימת העדים ואתי לאחלופי ע"כ צריך שיהיו שניהם שלוחים ע"כ הנה גם הוא נחית לחשש דהר"י חביב שזכרנו דצריך גם כאן ב' שלוחים כי היכא דלהוי גם מוכח' מלתא וכבר נסתר דבר זה דמה לנו להוכחה כאן דהא כבר העיד כראוי השני שאינו שליח בשעת נתינת הגט לאשה מן השליח על החתימה ונתקיים כראוי ככל השטרות ולא זכר רש"י הוכחא רק בלא נתקיים עדיין כראוי אלא שמצוי עדיין לקיימו אז בעי' הוכחא. ותו דא"כ למה כתב הטור אם האו' בפני נכתב הוא שליח אפילו הוא לבדו ה"ז ינתן כולי וכ"ש דהיה לנו לומר בזה דאין כאן הוכחה שיש אחרים מעידין על החתימה ואתו למטעי אפילו בגט דסגי באמירת בפני נכתב לחוד אלא ודאי דאין התחלה לדבר זה דודאי שיש בפנינו תרי סהדי שנחתם בפניהם א"צ להוכחה דהא הכל שומעים באותו הפעם מה שהועד בזה דהא צריך עדות זה בשעת מסירת השליח את הגט לאשה. ובענין פי' דברי הטור כתב הב"י שהגירס' הישינה הוא בלשון זה אבל אם אחד אומר בפני נחתם והוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהיה אחד עמו אלא שאח"כ הניחו כמו שהיא לפנינו וכמ"ש הר"י חביב הביאו ב"י ונראה דגי' הישינה עיקר ופי' דבריו אם האו' נכתב הוא שליח וב' על החתימה אין כאן חשש עוד כיון שכבר נתקיים בפנינו וא"צ הוכחה וכמ"ש בסמוך ובזה ה"ה אפילו אם לא הזכיר השליח כלל הכתיבה היה כשר מצד שנתקיים בפנינו אלא דנקט כן בשביל הסיפא דהיינו שאין שם אלא א' על החתימה ואין כאן קיום אלא דיש מעלה מצד שראוי לקיימו עדיין כיון שיש כאן ב' שיודעים מהחתימה וא' מהם שליח שמביא הגט אפ"ה לא מהני כיון שאין כאן הוכחה ע"כ לא ינתן אלא צריך שיהיו שניהם שלוחים ממיל' יש כאן הוכחה אז מהני אפילו לא נתקיים עדיין גם הב"י הסכים שגירס' הזאת עיקר אלא דלא נחית לחילוק זה כבר נתקיים או ראוי להתקיים והוקש' לו בדברי הטור מה שהקשה ולפי פירושינו ניחא הכל בס"ד:

סעיף יטעריכה

ויש אומרים דאם הביא השליח כו' זה דעת רשב"ץ בב"י בסי' זה לעיל וז"ל נראה משני התלמודים שקיום ב"ד צריך קיום ומה שאפשר לומר בהיתר אשה זו דכיון דקי"ל דלא הצריכו לומר בפ"נ כו' אלא שאין עדים מצוין לקיימו מעתה גט זה שבא מקוים כשר אעפ"י שקיום ב"ד צריך קיום עכשיו שהם חתומים בו ומן התורה כשר דנעשה כמי שנחקרה עדותן דמי ורבנן הוא דאצריך קיום משום עיגונ' נקל להתירה ועדיף טפי גט מקיום שלא נתקיים הקיום מעד א' אומר בפ"נ כו' עכ"ל ותמהתי מאוד על דברים אלו על הרב הרשב"ץ ועל רמ"א שקבע זה להלכה דהא אית' בפר"ק דלטעם דמשום קיום פרכינן ולבעי' תרי כמו בכל קיום שטרות ומשנינן כיון דמן התורה א"צ קיום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכו קיום משום עגונא אקילו בה רבנן הרי דגם בלא שום קיום ב"ד א"צ לומר בפ"נ אלא מדרבנן והקילו משום עיגון להאמין לשליח כשאו' בפ"נ ואפ"ה איתא בגמר' ולעיל סעיף י' דאם לא אמר בפ"נ ולא נטלו ממנה ונשאת תצא שהגט פסול ולר' מאיר אמרי' בגמר' דהוה הולד ממזר א"כ כאן שהקיום צריך קיום מדרבנן למה יהיה מותר בדעבד כל שאינו חוזר ונטלו ממנה מה לי קיום חותמי הגט עצמו מה לי חתימות דייני הקיום כיון שגם הם צריכים קיום ולא נתקיים ולא נתקיימו בשלמ' בעדות השליח בפ"נ שפיר מהני דהם אמרו והם אמרו דהיינו החכמים הצריכו הקיום והם נתנו נאמנות לשליח והוא עכ"פ מעיד לפנינו בפ"נ משא"כ בקיום שלא נתקיים אין כאן שום עדות על אמתות הגט ושמא הכל שקר הגט והקיום וכדומה שאין לסמוך ע"ז למעשה: