ט"ז על אבן העזר צג

►| ט"ז • על שולחן ערוך אבן העזר צג |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

כתוב שיש לו זמן נראה מזה אם רואין שהבעל מבזבז נכסיו תוכל האשה למחות בידו כמה שמצינו בח"מ סי' ע"ג בלוה שמבזבז נכסיו דיכול המלוה לתבוע אפילו תוך זמנו אלא שיש לחלק דשאני בכתובה דאפשר שלא תביא לעולם לידי גביה דשמא תמות היא וצ"ע למעשה:

סעיף ב

אינה ניזנ' מנכסיו אף על גב דלא קבלה עדיין כתובתה אבל בחיי בעלה יש לה מזונות פי' רש"י הואיל היא מעוכבת להינשא בשבילו ולפ"ז אפי' אם כבר נתן לה כתובה:

סעיף ג

ויכולין ב"ד לתקן כולי בס"ס זה הביא ב"י שתקנה הגונה היא וכ"כ הריב"ש:

סעיף ד

שהם מועטים פי' אע"ג דגבי בת הניזונת יש חילוק בין מרובין, למעוטין כדלקמן סי' קי"ב הכא אין חילוק:

אלמנה ובן כו' שהבן או הבת באים מכח ירושה והאלמנה מכח תקנת שניהם נזונים יחד ולא מיעקרא ירושה דאורייתא מכח התקנה אבל היכא דאיכא אלמנה ובן ובת בנכסים מועטים שכבר נדחה הבן מקמי הבת מכח התקנה אידחי נמי גם הבת מכח האלמנה מכח התקנה דאלמנה דעדיפא כ"ה בתוספות:

סעיף ה

אא"כ תבע כו'. בקצת ש"ע יש כאן חסרון וצ"ל אא"כ תבעה מעצמה אבל כו':

סעיף ו

שאין אלמנותו מפסדת הטעם שזו אינה אוכלת מזונות מתנאי ב"ד אלא מכח תקנה השכ"מ ומדכ' ולא שאר דרכים כו' משמע אפילו אם נתארסה וק"ל דהא בפ' השולח פירש"י טעמה דגילתה דעתה דבעית לאנסובי ואיהו לא אתנה בהדה אלא כל ימי מיגר ארמלותיכי בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו עכ"ל וא"ל כאן שצוה הש"מ לזונה מ"מ הזכיר ל' ימי מיגר ארמלותיכי ולא חלה המתנה כ"ז שאין לה שם אלמנה וכיון שנתארסה אין עליה שם אלמנה ואפי' בשידוך לחוד כתב הב"י אין שם בעלה הראשון עליה אלא נקרא' משודכת של פלוני ונלע"ד דנתארסה או נשתדכה אין בכלל בשאר דרכים הנזכר כאן:

סעיף ח

בין בפני ג' נאמנים זה דברי הרמב"ם משמע דעכ"פ ג' בעינן ותימא דבגמ' ס"פ נערה אמרינן בין בב"ד בין שלא בב"ד מהני במכרה או משכנה כתובתה אבל בתובעת כתובתה בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא ואם תפרש בין שלא בב"ד היינו מומחין א"כ בתובעת דצריך ב"ד היינו מומחין וא"כ לא היה נוהג דין זה בינינו שאין לנו מומחי' דכל ב"ד מומחין הוא מכח הכתוב אלהים כדאיתא ריש ח"מ והיינו סמוכין ואין זה בינינו ותו דברמב"ם שבידינו לא כתוב הך בפני ג' נאמנים אלא ז"ל בין בפני ב"ד מומחין בין שלא בב"ד כו' ולא כ' בין שלא מומחין ש"מ דשלא בב"ד כלל קאמר אלא בפני עדים לענין שופר בשבת כתב הרמב"ם בזמן הזה שחרב הבית בכ"מ שיש ב"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בא"י תוקעין בשבת עכ"ל וכאן בתובע' כתובתה לא זכר רק סתם ב"ד ש"מ דכל ב"ד סגי ממילא במכרה כתובתה א"צ ב"ד כלל והוא מצד הסברא דכיון דמעשה המכירה מפסיד המזונות מה לי בב"ד או בפני ב' עדים וכיון שהדבר אמת משא"כ בתובעת כתובה כל שאינה אלא בפני עדים אפשר שדברים בעלמא דברה ולא היה לבה שלם בזה והא דכתב במכרה או (במשכנה) בין בב"ד מומחין נתכוין דאפי' שלא בב"ד כלל ה"ל כמו ב"ד מומחין בזה וכן מבואר עוד ברמב"ם פי"ז דאישות שכתב וז"ל המוחלת כתובתה איבדה כל תנאי כתובה ואפי' מזונות אין לה עליו ומוחל' כתובתה א"צ לא קנין ולא עדים כשאר כל המוחלין כו' עכ"ל אלמא אפי' עדים א"צ אם היא מודה בזה הביאו בש"ע סי' קי"א ממילא ה"ה למוכרת כתובה כנלע"ד בזה בס"ד:

אין לה מזונות מהיורשים זה לשון רמב"ם פי"ח דאישות ומשמע בחיי בעלה יש לה מזונות ובטור כתב סתם אין לה מזונות כל שמכרה או משכנה הן שעשתה בחיי בעלה כו' מ"מ ע"כ נתכוין שלאחר מיתה דוקא אין לה מזונות וזה מן מ"ש הטור אח"ז במוחל' דוקא לאחר מיתה והוא מטעם דאחר מיתה הוה חיוב מזונותי' מכח תנאי כתובה והוה ככתובה וזה הפסיד' אבל בחיי בעלה הוא חיוב מזונותיה מצד תקנת חכמים דמעשה ידיה במקום מזונותיה ואין ע"ז שם כתובה וזה לא הפסידה כאן כך כתב הרא"ש פרק נערה וזה הטעם ממש גם כן במכרה או משכנ' כתובה ורא"ש כתב חילוק זה במוחלת שהוא קודם בגמר' למכרה ומשכנ' ואחריו נגרר הטור וכתבו גם כן במוחל' אבל הוא הדין במוכרה ומשכנה כנ"ל ברור ועיין בסי' ק"ה ס"ד:

סעיף ט

יש מי שאומר כו' הוא דעת הרמב"ם כמ"ש ב"י בשמו ולידיה שכאן (במוחל') אין מחלק בין אחר מיתה לחייו ולעיל במכרה או משכנה בסעיף ח' מחלק הוא בין יורשין לבחייו צ"ל טעמו דבמכירה או משכנה זוזי הוא דאנסוה כמו שהזכיר סברא זו בגמרא אבל הרא"ש והטור ס"ל דבתרוייהו יש חילוק כמוזכר לפני זה:

סעיף יא

כיון ששיירה עיקר כו' זה כתב ב"י בשם הר"ש בן צמח דהעיקר הפסד מזונות תלוי בתביעת מנה ומאתיים ותוספ' ולא בנדוניא וכתב שכן כתבו המפרשים בשם הרשב"א וכן נראה פי"א דאישות עכ"ל ותימא לי שהרי אח"ז הביא ב"י בשם תשובת הרשב"א דאף נדוניא הוה כמו עיקר כתובה ותוספ' רק שכתב שם דבסתם מחילה הוה הכל נדוניא כמו העיקר והתוס' ודבריו נכונים שם ומ"ש שכן משמע בפ' י"א דאישות לא ראיתי שום הוכחה שז"ל אלמנה שתבעה או מכרה או מחלה או משכנה מקצת תוספות עם העיקר אין לה מזונות עכ"ל ואח"כ (כתב) וכל המוכר' או המוחל' סתם מכרה ומחלה התו' עם העיקר ששניהם כתובה שמה בכל מקום עכ"ל מזה למד הרשב"ץ דנדוניא אינו בכלל זה ואין זה הוכחה שהרי בתשו' הרשב"א שמביא ב"י אח"ז מבואר שאף הנדוניא הוא בכלל התוספות ע"ש ונראה שכן הוא עיקר שהרי כשמוסי' לה תוספות הוא חושב סך הנדוניא ומוסיף עליה שליש כמ"ש סי' ס"ו א"כ פשיטא שבכלל הכתובה והתוספו' יש ג"כ הנדוניא:

סעיף יג

נוטלתן בכתובתה אבל אם מכרה הכל אינה יכולה לחזור ולטרוף עבור כתובה דאחריו' דנפשה קבלה עליה עכ"פ ואם אינה חוששת לגביית כתובה יכולה למכור הכל בשביל מזונותיה:

סעיף יד

אפי' יום אחד אע"ג דבהרבה מקומות מצינו דיום א' בשנה חשיב שנה אחר ר"ה נ"ל דכאן שאני דבתר טעמא אזלי' דשיערו חכמים כמה זמן עבידה להמתין מלתבוע וזה תלוי באריכות הזמן לא במספר מה שיש לו שם שנה וע"כ צריך שלא יהיה נחסר אפילו יום אחד דכל מדת חכמים כן הוא כמ"ש גבי מקוה מ' סאה חסר קורטב פסול' ונ"ל מדאמרו ג' שנים גם חודש העיבור בכללם דהיינו שלא ויתרה אלא ג"ש שלימות דהא בכלל ג"ש יש עכ"פ עבור וסתם אמרו ג"ש והיינו שלימות כמות שהן וכאן יש טעם לזה דאפשר דדעת האשה לשתוק מלתבוע עד כלות השנה כפי מה שהיא ועיין מ"ש סי' י"ג:

סעיף טו

על היתומים להביא ראיה דהנכסים בחזקתה קיימי כל שלא ניסת ויורשים באים להוציא וה"ל כתביע' בע"פ ע"כ היא נשבעת היסת לפטור ואע"ג שהוזכ' כאן ותטול לא נתכוין שצריכה ליטול מה שאין בידה אלא כלומר ממה שיש שם מנכסי בעלה שמוכר' אותם בב"י כתב בשם הריטב"א דהרמב"ם כתב נשבע' בקנ"ח כעין של תורה ונוטל' צ"ל דנוסחא אחרינא היתה לו ברמב"ם ואין להקשות ממ"ש הרמב"ם פי"ג ממלוה וכן הטור ח"מ סי' קל"ג ביש לו משכון מחבירו שצריך לישבע בקנ"ח כדין הנשבע ונוטל שאני התם שהמשכון גופה של הלוה רק שהמלוה יש עליו שיעבוד מחמ' הלואה שהלוה לו משא"כ כאן שהנכסים גופייהו הם ממש שלה לקנות בעדם מזונות ע"כ ה"ל יתמי כמוציאה ממנה בתביעות בע"פ כנ"ל:

סעיף טז

למזונותיה הרי ריבה דה"ק אם לא יתנו לך מזונות מרווחים טלי קרקע זו להעדפה אבל אם אמר במזונות משמע בחוב של (מזונות) שיש לך עלי יהי פרעון לכך והקשה בדרישה מאי שנא ממ"ש בח"מ סי' רנ"ג אמרו תני ארבעה זוז לפלוני בחובו אם החוב יתר על ד' זוז נוטל חובו ותירץ דשאני ב"ח דאע"ג ששתק אין דעתו למחול אפילו קצת מחובו משא"כ כאן שאפשר שדעתה לתבוע כתובת' בזמן קרוב ומ"ח שתקה דדי לה בכך:

סעיף יז

מת בעלי כו' דיראה לשקר שמא יבא הבעל משא"כ בגירושין:

עד כדי כתובתה מכח ממ"נ אם לא גרשה חייב במזונותיה ואם גרשה תחשב לה כפרעון כתובתה:

סעיף יח

שמא מחלה כתובתה כו' זה דעת רמב"ם פ' י"ב דאישות דס"ל דדוקא במי שהלך בעלה למדינ' הים פוסקין לה מזונות אפילו באין כתובתה יוצאת מתחת ידה הואיל ויש לה מזונו' מן התורה אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא הכתובה מפני שאוכלת בתקנ' חכמים ועוד שניזוני' מנכסי יורשים וטוענים ליורש משמע מל' עד שתביא הכתוב' דאין תקנה בשבועה שלא מחלה כו' כ"ז שאין מביא הכתובה ותו דאם יש תקנה בשבועה בלא כתובה למה לנו הכתובה הא אף כשתביא הכתוב' צריכה לישבע כמ"ש פרק י"ח דאיש' וז"ל הורו רבותי אין לה מזונות עד שתשבע שהרי זו בא להפרע מנכסי יתומים וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים אין נפרע אלא בשבועה ולזה דעתו נוטה עכ"ל. והיינו אם הכתובה בידה דוגמא דבא לפרע מיתומים דהיינו אם שטר ביד המלוה וא"כ מאי עד שתביא הכתוב' דאמר כיון שצריכה עכ"פ שבועה א"כ כתובה ל"ל כיון שצריכה שבועה ובשבועה א"צ כתובה ואע"ג דהשבוע' של כתובה בידה היא רק שלא תפסה משל בעלה והשבועה אם אינה בידה היא ג"כ שלא מכרה או משכנה מ"מ פסיקת המזונות תלוי בשבוע' לא היה להרמב"ם לומר אין פוסקין עד שתביא הכתובה דמשמע אין פוסקין זולת זה והאיך נאמר שפוסקין גם זולת הבאת כתוב' ע"י שום שבועה כיון דעכ"פ גם אם הכתוב' בידה צריכה שבועה אעפ"י שאינה ממש בכל שבועה זו אלא קצת ממנה וע"כ לומר דבאמ' כ"ז שאין לה כתובה בידה אין מועיל לה כלל שום שבועה וע"ז קשה ממ"ש הרמב"ם בפי"ח דאישות אלמנה שאין לה שטר כתובתה בידה אין לה מזוני שמא מחלה או משכנ' אותה אע"פ שלא טען יורש אנן טענינן ליה ואומרים לה הביאי כתובתך או השבע וטלי מזונותיך אלא אם אין דרכם לכתוב כתובה עכ"ל הרי דשבועה מהני אפי' אין לה הכתובה ויש מי שטעה לומר דמ"ש הטור או השבעי קאי במקום שאין כותבין ולא ראה ברמב"ם גופיה שכתב אח"ז אלא אם אין דרכם כו' ובכ"מ כתב שראה בספר מוגה הביאה כתובתך והשבעי וזה עיקר וא"כ גם כאן מוכח דשבועה בלא הבאת כתובה לא מהני ובטור העתיק דברי רמב"ם אלו בלשון זה טוענין לו שתביא הכתובה או שתשבע שלא מחלה או משכנה ואף כשיש בידה כתובה כתב שצריכה שבועה שלא תפסה משל בעלה כלום עכ"ל וכאן א"א להגיה ולמחוק תיבת או ולגרוס שתביא כתובתה תשבע כו' דהא אם תביא הכתובה אין כאן חשש שמא משכנה אלא ע"כ דהטור לא ראה ספר מג' של הרמב"ם שמביא בכ"מ וא"כ אין קיום לדברי רמב"ם אלו מחמת קושיא שזכרנו דדבריו סותרים זא"ז אלא ודאי העיקר כאשר היא בספר מוגה שזכרנו וא"כ להרמב"ם כל שאין הכתובה בידה אין פוסקין לה כלל מזונות אפי' בשבועה דהוא מדמה זה לבא להפרע מנכסי יתומים ושם אין נפרעין אפי' בשבועה אם אין שטר ביד המלוה כן הוא להרמב"ם:

ויש חולקין הוא דעת רא"ש בפרק שני דייני גזירות שהאריך לסתור דברי הרמב"ם ודבריו הביא בכ"מ פי"ב דאישות ותיקן דברי הרמב"ם ע"ש אביא אחד מהם שהיא סתירה על הרא"ש שאין עליה תשובה שהקשה הרא"ש על הרמב"ם שס"ל באין כתובה בידה אין פוסקין לה מזונו' דהא קי"ל דגובה כתובה בעידי מיתה אע"ג דאין שטר כתובה בידה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכ"ש דיש לו מזונו' דנכסים בחזקתה לענין מזונות כו' וכתב כ"מ מ"ש דגובה בעידי מיתה אינה טענה דאיכא למימר דה"ה דגובה בעידי גט עכ"ל דבריו תמוהים מאד דמה בכך דגובה בעידי גט דאה"נ אם היה שייך שם מזונות היה עידי הגט מועילי' למזונו' מכח תנאי ב"ד אלא דאין שם שייכות חיוב מזונות משא"כ באלמנה דודאי מועילים ומועילים גם למזונו' בתנאי ב"ד אלא דקשה על מ"ש הרא"ש דהא קי"ל דגובה כתובה בעידי מיתה כו' דאדרבה קי"ל בסי' ק' וכ"כ הרא"ש עצמו בפ' שני דייני דהיינו דוקא במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין ואין שטר כתובה בידה נשבע היסת ונפטר וכאן ודאי מיירי במקום שכותבין דהא אמר שמא מחלה או משכנ' כתובתה משמע שכותבין ולמה אמר הרא"ש דקי"ל דגובה כתובה בעידי מיתה אע"ג דהתוס' כתבו בפ"ק דב"מ דף י"ו כן מ"מ הרא"ש גופיה לא כ"כ ותו דהטור כתב כאן דיש לה מזונות להרא"ש ובסי' ק' כ' דאין לה כתובה וא"כ כ"ש מזונו' דאין לה כל שאין הכתובה בידה דמזונות הם תנאי כתובה ואמרינן ריש אע"פ דתנאי כתובה ככתובה דמי ע"כ נראה דקי"ל כהך יש חולקין דהא כתב בסי' ה' דס"ל לאחרונים כאותה דיעה דס"ל שמקום שכותבין גובה בלא שטר כתובה וגם ברש"י פ' הכותב דף פ"ט מבואר שכ"כ משום דתנאי כתובה מעש' ב"ד הוא ומהא נפקא לן בב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וא"כ ה"ה למזונות ועיין סי' ק' סעיף י' מה שכתבתי שם:

סעיף יט

אע"פ שלא נשבעת (זו היא) דעת הרמב"ם והיינו ביש שטר כתובה בידה דאל"כ הא אין פוסקין לה כלל כמוזכר בסעיף שקודם לזה (והיש חולקין) הוא הרא"ש שס"ל אפי' בלא כתובה ובלא שבועה מכח תנאי ב"ד (ט"ס הוא וצריך להיות דעת הרמב"ם אף שיש שטר כתובה בידה צריכה שבוע' ודעת הרא"ש אף בלא כתובה כו' וכן הוא בטור) וכתב ב"י שגם הרשב"א בתשובה כ' על מה שהצריך הרמב"ם שבועה לאלמנה למזונו' אין רבותינו מודים לו שאין האלמנה נשבעת למזונו' לפי שאינה נשבע' אלא לבסוף כשתבא לגבו' כתובתה וכדמשמע פ' שני דייני גזירות בפלוגתא דרב ושמואל כולי וזו אחת מהשגות שהשיג הראב"ד על הרמב"ם גם מורי הרמב"ם ז"ל הביא ראיה מדגרס בפ' השולח גבי ההיא איתתא דאתיא לקמיה דרבה בר רב הונא כולי עכ"ל וראיה זו מהשולח איתא בר"ן פרק שני דייני והיינו דאיתא שם ההיא דאתיא לקמיה דרב' בר רב הונא לגבות כתובתה אמר לה מאי איעבד לך דרב לא מגבי כתובת' לארמלתא משום דנמנעו להשביעה אמרה ליה ליתב לי מזוני א"ל מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד לית לה מזוני כולי ואם כדברי האומר דאלמנה תשבע תחילה וסוף האיך אמר לה מזוני לית לך מדשמואל הא לא משבעינן לה וכי היכ' דרב לא מגב' כתובתה משום שבועה ה"נ מזונו' וכתב הר"ן לדחות ראיה זו דאה"נ דלית לה מזוני מדרב מכח השובעה אלא דאי הוה אמר הכי דבמקום שאין חשש שבועה יש לה מזונו' כגון בקופצת ונשבע' וליתא דאפי' בקופצת אין לה מזונו' משום שאין תבעה כתובתה ע"כ דבריו ולע"ד אין בדחיי' זו ממש דאי היה רבה בר רב הונא חס שלא יטעו לומר בקופצת ונשבע יש לה מזונות אפי' בתובע' ה"נ עכשיו שאמר הטעם משום תובעת יש טעות שבמקום שאין תובעת יש לה מזוני ובאמ' אין לה משום דקבעינ' שבועה ורב לא משבעי' לאמנה ואי היה רבה חס שמא היא תקפוץ לשבועה ותסבור שיש לה מזונו' הא ודאי לאו מלתא דאם תרצה לקפוץ לשבע עדיין תקפוץ ותשבע ותטול הכתובה כי אותה השבוע' ששייך למזוני היינו שלא תפסה משל בעלה כלום ולא מכרה או משכנ' כתובה וזו היא גם ששייך על גביית כתובה כי אותה מבקש' מתחילה אלא ודאי דאין סברא לומר כך שהי' נזהר מאיזה טעות אלא אי קשי' על הרמב"ן בראיה זו הא קשיא לי דהרמב"ן מוכח דלא כדברי האומר למזוני בעי' שבועה מכח רבה בר רב הונאה נ"ל אף אם נאמר אלא מאי דלא בעינן שבועה אכתי קשה מיד הוא טעמא דלא בעי שבועה דכיון שתשבע אח"כ לבסוף על הכתובה אין צריך לשבע תחילה על המזונות א"כ כאן דרב לא השביע לאלמנה שבועה ליטול כתוב' ולא תבא זו לידי שבועה אח"כ ממילא היא צריכה עכשיו לישבע תחיל' על המזונו' מילא אין לה מזונו' כלל כי אין משביעין אותה כלל וא"כ אין התחל' למה שאמרה הב לי מזוני אחר שגילה דרב לא מגבי כתוב' לאלמנה ואם האשה לא ידעה הדין דפטור שבוע' של מזוני תלוי בשבוע' דלבסוף היה לו לרב להודיע אותה דבר זה ואפי' בלא היא דשמואל מכח תבעה כתובה בב"ד אלא אין כאן מזונו' מצד השבועה שעליה כמו שאמר לה תחילה בשבועת כתובה כמו שהקשה הרמב"ן על האומר למזוני בעי שבועה ה"נ קשה עליו עצמו וזהו בודאי תשובה נוצחת לפי ע"ד על הרמב"ם והנה כתב הב"י שרוב הפוסקים (חולקים) על הרמב"ם בזה שהצריך שבועה למזוני וע"כ כתב רמ"א שסברא ראשונה עיקר והיינו כדעת הרא"ש דלא כיש חולקין שהוא הרמב"ם ולע"ד דמכריע דמ"ש הרמב"ם טעם לשבועה למזוני דהוי ליה כבא למפרע מנכסי יתומים דצריך שבועה והיינו אפי' אם שטר כתובה ביד' בזה לא קי"ל כוותה אלא כשאר פוסקים והטעם דאע"ג דבכתוב' צריכה שבועה מטעם זה מ"מ במזוני אין שייך זה דהנכסים עצמן הן בחזקת האש' למזוני כמוזכר לעיל משא"כ בכתובה שהנכסים הם בחזק' יתמי ע"כ עדיפא מזוני מכתובה שלא מקרי באה להפרע מנכסי יתומים אלא כאלו היא כבר נפרעת ויתומים קרוים מוציאים כמוזכר לעיל ומ"ה א"ש ההיא דפרק השולחדלמזוני לא בעי שבועה שמא מחל' כתובתה או נטלה או תפס' צררי אבל באין שטר כתוב' בידה יש חשש שמא מכרה או משכנה או קבל' אותה ויש קצת ראיה לזה כיון שכתבו לה כתובה ועכשיו אינה בידה יש רעותא דבודאי נעשה עמה איזה דבר ואע"ג דלענין חיוב ליתן לה מזונו' ישנו חיוב מצד מעשה ב"ד כמוזכר לעיל מ"מ בענין שבועה שלא מכרה או משכנה אותה וכו' כנלע"ד ברור ונכון להלכה ולמעשה:

סעיף כ

במתנת שכ"מ אלמנותו ניזונת ממנו נראה דאם המקבל הוא בנו הוא נזון עם האלמנה כמ"ש לעיל סעיף ד' לי"א דתיזון היא עם הבן כו':

סעיף כא

ואם מכרו כו'. בטור מדמה זה למכר הבנים בנכסים מועטים דסי' קי"ב וא"כ כיון דמפורש לרש"י ורא"ש דאין המכר קיים אלא קודם שהחזיקו הב"ד הנכסי' ביד הבנות ה"נ כן הוא שאין המכר קיים אלא קודם שהחזיקו ב"ד האשה הקרקע במזונותי' אבל מכרו אח"כ אינו מכר כנ"ל לכאורה וכ"כ בפרישה אבל לפי האמ' ל"נ כן דשאני התם בנכסים מועטים שכ"ז שהבת ניזונו' אין לבנים חלק בהם לפיכך מהני מה שב"ד החזיקו ביד הבת משא"כ כאן במזון האשה שהבן או הבת יזנו ג"כ מהם לדע' הרא"ש דלעיל סעיף ד' בשם י"א וכאן קיימינן לדעת הרא"ש א"כ א"א לב"ד להחזיק הנכסים ביד האשה לבד אלא שהיא יכולה לעכב לכתחילה למכור הקרקע אין חילוק כאן בין החזיקה ב"ד או לא כנלע"ד ברור ומ"ה לא זכר כאן הטור חילוק זה דהוה כההיא דסי' קי"ב ובשאר דברים זכר דהוה כי התם אלא כדפרישית:

ניזונות מדמי הקרקע כו' כיון דהאידנא תקנו שניזונו ממטלטלי ויש מי שחולק הוא הרא"ש דס"ל שהרי אין שעבוד האשה אלא על נכסי אביהן וכיון שמכרוה ואינה יכולה לטרוף מהלקוחות גם במעות אין לה כלום:

סעיף כב

הניח נשים רבות הטור כתב כ' הרמב"ם לפיכך הניח נשים כו' וברמב"ם ליתנוהו לתיבת לפיכך כמ"ש ב"י ונ"ל שצ"ל בטור לפיכך כ' הרמב"ם הניח כו' ופירושו כיון שיש תקנת גאונים ליזון אפי' מטלטלין ע"כ שפיר כתב הרמב"ם שאין בדין קדימה במטלטלין אבל הראב"ד כתב דזה הדין אפי' בקרקע והכי איתא בירושלמי פי' שהירושלמי כ' דין זה של הרמב"ם ובזמן הירושלמי לא היתה עדיין התקנה ש"מ שאף בקרקע הוא הדין כן וכ"כ בדרישה:

שאין דין קדימה במזונות ובטור כ' שאין דין קדימה במטלטלין מ"מ כאן כ' שפירש במזונת דהראב"ד ס"ל דאף בקרקע הוה כן וז"ל הראב"ד ניזונת מקרקע לפי שאין חיוב המזונו' אלא לאחר מית' וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת וה" לכלוה וחזר ולוה וחזר וקנה נכסים שכולן שוים בו עכ"ל וכ' ע"ז הרב המגיד שגם דעת הרמב"ם כן וצ"ל ברמב"ם כמו שאין דין קדימה במטלטילין פי' כשם שאין קדימה במטלטלין לפי שיש ללוה למכרה ולהפקיע משעבוד מלוה ח"נ במזונות כיון שיש רשות ביד הבעל למכו' נכסיו ולהפקי' משעבוד מזונות וטעם הראב"ד שכתב דה"ל כלוה ולוה וכו' אינו נכון דקשה שאם שמפני שאין חיוב המזונו' חל אלא לאחר מיתה אפי' בכתובה נימא כן שאין קדימה מטע' זה אלא ודאי שאינו דומה ללוה וחזר ולוה דשם הדבר המשועבד עתה לא היה שלו בשע' הלואה ולא דיה יכול לשעבד עד שיקנהו ע"כ חל השיעבוד בשוה ע"כ דבריו ותמהתי דודאי גם הראב"ד נתכוין לזה במ"ש דהוה כלוה כו' דהיינו דוקא לענין כתובה נשתעברו הנכסים מחיים משעה שנושא את האשה ואינו יכול למכור בלא דעתה (אבל לא למזונות) שהרי אינה טורפת מלקוחות למזונו' ע"כ אין השעבוד מתחיל אלא לאחר מיתה וע"כ כל הנשים שוות בו כמו לוה וחזר ולוה זה פשוט לע"ד ובחנם כ' הרב המגיד שאין טעם הראב"ד נכון אלא נכון הוא:

סעיף כג

אלא כותבין עליה ב"ד כו'. בטור מביא ירוש' מהו למימר לה הוי מה שבידך תלמיד רבי יונה אמר אמרי' לה הוי מה שבידך א"ל ר"י בר בון כיון שיש לה לישבע בסוף אפי' הוי מה שבידך לא אמרינן ומסעיף זה שהוא ל' הרמב"ם הבין הטור שהוא פוסק כר"י בר בון שא"א לה הוי כו' מדאמר כותבין עליה ב"ד פי' ע"פ דבורה בלא שבועה כותבין מה שהיא אומר' מ"ה כתב הטור תחילה דעת ריב"א דפסק כר"י בר בון אלא שכתב דהיינו דוקא אם ידוע שתפסה פחות מכדי כתובה כולי והוכחתו לזה דאל"כ כל אשה תתפוס כל הממון ולא יתפסו לעולם כתובה וזה שייך דוקא לר"י בר בון דלא אמרו הוי כו' דאלו לתלמיד ר"י אין חשש זה דהא צריכה להראות ורבינו שמשון חילק דאפילו יותר מכדי כתובתה כו' ס"ל ג"כ דלא אמרי' הוי כו' וכתב ע"ז שכן יראה מרמב"ם דאפי' ביותר כו' ולא אמרי' הוי כו' ע"כ סיים הטור ע"ז וכתב וא"א כתב מתוספות דברי הרמב"ם ירא' שפוסק כתלמיד ר' יונה שאומרים לה הוי כו' פי' שהרא"ש מפרש מ"ש הרמב"ם כותבין עליה ב"ד כו' פירושו אחר שיתברר לב"ד מה שתפסה דהיינו שהוצרכה להראות עתה מה שתפסה ומשמע ליה כן מדכתב כותבין עליה ולא זכר כלום מהודאתה שמע מינה שהב"ד כופין אותה שתגיד ותראה לפניהם כנ"ל בפי' דברי הטור דלא כפי מה שפי' ב"י דבריו ובדרישה האריך ודי במה שזכרנו:

סעיף כד

משביעין אות' לדברי הכל פי' שלא נשאר בידה ממה שתפסה ולא נתנה ולא בזבזה ממנו כלום:

סעיף כה

שוה בשוה בטור כ' ואם טעתה אפילו כל שהוא שמכרה שוה מנה ודינר (במנה) מכרה בטל עכ"ל וזה איתא במשנה פ' אלמנה ניזונית במשנה היתה כתובתה מנה ומכרה (שוה מנה ודינר במנה מכרה) בטל ופירש"י שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת אחת היתה וכתב ב"י שטעם זדה אינו שייך במזונות וגם ברמב"ם פי"ח דאישות לא כ"כ עכ"ל ודחק עצמו אח"כ לפרש דברי הטור על לקחה לעצמה והניחו בצ"ע ולפעד"נ דלק"מ דמה שכתב דכאן לא שייך טעם דרש"י דהיינו מצד שכאן יש לה רשות למכור כפי מה שהיא רוצה לא ידענו מי הכניסו לכך דודאי במזונות יש שיעור למכירה כמה יש בידה למכור כמבואר אחר כך דהשיעור מה שתצריך לו' חדשים ובזה כתב שפיר כאן דטעתה מה ששוה יותר על ו' חדשים אפי' כל שהוא מכרה בטלה והוה ממש כמו בכתובה שהיא של מנה שזכר רש"י ובדרישה כתב בשם ד"מ דלא כב"י וכעת אין ספר ד"מ בידי ולדעתי נתכוין למה שזכרתי ועיין בסי' ק"ג מה שנכתב שם בסייעת' דשמיא:

מכרה קיים דלא הצריכו ב"ד אלא לכתחילה ויש חולקין ס"ל אפי' דיעבד בטל ואפי' היא עצמה יכולה לבטל ונראה דאין להוציא מנכסי יתמי בספיקא והמכר בטל כדעת יש חולקין:

סעיף כז

אינו כלום. הטעם דאמרינן מאן שם לך כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין אדם יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו:

סעיף כט

האחריות על היתומים. שאם יטרפנה איזה ב"ח חייבים היורשים לשלם לו ואפ"ה אין האשה יכולה להטרף השדה שמכרה למזוני בשביל כתובתה דמ"מ אחריו' דנפשה קבלה עליה שלא תבא היא לטרוף ממה שמכרה היא ונראה דאפי' מכרו ב"ד בשבילה הוה כאלו מכר' היא לזה דאל"כ תקשה לך להיש חולקין דסעיף כ"ה דיאן מכירה כלל בלא ב"ד האיך תמצא כאן שהיא מכרה: