חפץ חיים על ספרא/קדושים/פרשה ג


ביאור - פרשתא געריכה

( א ) יכול משבאו לעבר הירדן:    שכבר היה להם מקום לנטוע בו.
אל הארץ:    בה"א הידיעה שהיא הארץ המיוחדת שלא יתחייבו בערלה עד שיבואו לארץ ישראל.


( ב ) או יכול שאני מוציא וכו':    דנדייק מלת "ונטעתם" דוקא אתם ולא עכו"ם.
תלמוד לומר כל עץ:    והאי "כל" יתר הוא דהא כתיב "עץ מאכל" וכולל כל המינים ואם אינו ענין להנטועים תנהו ענין להנוטעים דכל מי שנוטע חייב בערלה.
מכאן אמרו עד שבאו וכו':    כלומר מה שנטעו עד שבאו אבותינו.
נטעו:    העכו"ם משבאו לארץ אף על פי שלא כיבשו חייב דבביאה תלה רחמנא מדכתיב "כי תבואו".
פרט לעולה מאליו:    איתא בירושלמי דדוקא ברשות הרבים אבל העולה מאליו ברשות היחיד חייב.
ונטעתם פרט למבריך:    מנהג עובדי אדמה שחופרים גומא ולוקחים יחור אחד מן האילן וטומנין אותו באותו גומא ויוצא ראש היחור מצד אחר ונעשה שם אילן וראשו השני נשאר מחובר באילן. אין דין ערלה נוהג בו בעודו מחובר לאילן ויונק ממנו.
ומרכיב:    שהרכיב זמורה באילן זקן אינה נחשבת נטיעה חדשה לאסור עליה משום ערלה דהא קיימא לן ילדה שסיבכה בזקנה בטלה דיניקתה הוא מכח אילן זקן.
מכאן אמרו סיפוק גפנים וסיפוק ע"ג סיפוק וכו':    פי' סיפוק גפנים כמו סיבוך גפנים והוא הרכבה שהרכיב זמורה תלושה במחוברת שכבר נפטרה מערלה ובראש אותה הזמורה הרכיב אחרת ע"ג ובראש האחרת הרכיב אחרת עד שנעשית ארוכה ולאחר שקלטו ההרכבות כולן אף על פי שאחר כך הבריך אותם בארץ גם כן ויצא אילן מראשו השני -- מותר, ולא נחשוב אותם כאילו נטעם עכשיו בקרקע הואיל וכבר קלטה הרכבתם וכל יניקתם מן האילן הזקן הוא וכ"ז בשלא נפסקה מן האילן הזקן אבל משיפסיקנה מעיקרא אז ודאי נחשב לה ערלה משעת פסיקה ואם נפסקה אחר שצמחו בה פירות עיין בערלה פרק א' משנה ה'.
מקום שכחה יפה מותר וכו':    כלומר אם הבריך בארץ הרכבה שכחה יפה פי' שכבר קלטה יפה יפה ונעשית כזמורה אחת מותר אבל אם הבריך בארץ הרכבה שכחה רע שהיא דקה ועדיין לא נקלטה יפה יפה אז אמרינן דמה שהבריכה בקרקע באותו מקום הרי הוא כנוטע אותה הזמורה מתחלתה ואסורה משום ערלה.
שנטע אגוז ושקד:    דסתם נטיעה הוא נטיעת הזרע.
נטע יחור:    והוא ענף מן האילן מנין.
תלמוד לומר כל עץ:    משמע שנטע העץ בעצמו והוא יחור ממנו.
פרט לנוטע לסייג:    דלא בעי למיכל ממנו אלא נטיעתו היה כדי שיעשה גדר לכרם.
ולקורות ולעצים:    שיגדל הנטיעה ויקח ממנו קורות לבנין או עצים לשרפה.
הפנימי למאכל:    כגון שנטע אילן וכונתו היה שיהיו הענפים החצונים הנוטים לרשות הרבים סייג וגדר לכרמו והצד הנוטה לפנים יהיו למאכל, הנה אז רק הפנימי חייב בערלה והחצון פטור אף שהוא אילן אחד.


( ג ) במה דברים אמורים:    שהנוטע לסייג ולקורות ולעצים פטור בזמן שהוא ראוי להם, ור"ל יש עצים שהם ראויים לסייג ולקורות שיש להם ענפים מרובים ועולה קורותם יפה ישרים(?) וגבוהים ויש שאינם ראויים אלא לעצים בלבד שאין להם לא קורה ולא ענפים מרובים שיהיו ראויים לסייג ולא פירותיו יפין.
שאין ראוי להם מנין:    דהיינו שנטע אילן לסייג שאין ראוי לסייג מחשבתו בטלה והוי כעולה מאליו וחייב בערלה וכדכתבינן לעילח דברשות היחיד העולה מאליו חייב בערלה.
וחישב עליו לאכילה מנין תלמוד לומר כל עץ מאכל:    דמשמע אפילו חישב עליו רק לבסוף לאכילה גם כן חייב.
משעת נטיעתו:    ולא משעת שמוציא פרי שנאמר "ונטעתם וגו'" וסמיך ליה "שלש שנים".
ולולבים:    הם הענפים הרכים היוצאים בראש הבדים והם רכים מאוד.
ומי גפנים:    הם המים היוצאים מהגפנים כשחותכין ופוצעין אותם בימי ניסן או שכותש עץ הגפן כשהוא רך ומוציא ממנו מים.
סמדר:    הוא הפרח שממנו יהיה הפרי הנאכל.
עקנקלות:    פי' בירושלמי שהם הענבים שלא הבשילו כל צרכן והפסיד אותם הרוח המפסיד האלנות.
תלמוד לומר פריו פריו:    שני פעמים כתיב לרבות אף הפרי המקולקל.
לרבות את כולם:    שכולם אסורים בשנות הערלה.


( ד ) ולאחר ג' שנים יהיה מותר:    אם הצפינה שלש שנים.
תלמוד לומר יהיה:    פי' דאותה ההויה של איסור שהוא בתוך השלש שנים יהיה לעולם.
להביא הנטוע לרבים:    כגון דנטע ברה"י בתוך שלו אלא שכונתו שיאכלו כל בני אדם את פריו וכאילו הפקיר את הפירות הצומחים ולא פליגי כשנטע בר"ה דבהא אפילו ר"י מודה דחייב ומפרש בפרק כל שעה (פסחים כג, א) דבהא קמיפלגי, ת"ק סבר "ונטעתם" איבעי ליה למכתב וקאי אכל חד וחד מי שהוא נוטע, כתב רחמנא "לכם" להביא הנטוע לרבים. ור' יהודה סבר "ונטעתם" בין ליחיד בין למאה, משמע הדר כתב רחמנא "לכם" להביא דמשמע נמי רבים הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט הנטוע לרבים.


( ה ) והעולה מאליו לרבים פטור:    מדכתיב "ונטעתם" והאי תנא הוא דקתני לעיל "ונטעתם פרט לעולה מאליו", ועולה מאליו בר"ה הוא דקממעט כדכתבינן לעיל.

( ו ) שלא יצבע:    בפרי הראוי לצבוע כגון קליפות דשומר לפרי אסור כפרי.
ושלא יהנה בו:    פי' שלא יחליפנו באוכל אחר ויאכל את חלופיו.


( ז ) הרי הם ככל השנה:    וע"כ אם הגיע ר"ה שהוא יום אחד בתשרי עלתה לו שנה למנין שני ערלה ומונה עוד רק שתי שנים ותו לא.
תלמוד לומר ובשנה הרביעית:    פי' דמלת "ובשנה" יתירה דהו"ל למכתב "וברביעית" אלא אמר שנה ללמוד שנה שנה בגזירה שוה מתשרי דכתיב "מראשית השנה", אלמא דשנות הערלה מתשרי מנינן ואחר שידענו דתשרי ראש השנה לנטיעה -- ממילא שלשים יום בשנה חשוב שנה כמו שלמדו בראש השנה דף י"א מקרא וע"כ אם נטע שלשים יום קודם כיון שהגיע ראש חדש תשרי מונה לו שנה שניה.
להביא את הפרט:    הנושר בשעת הבצירה. וכן העוללות ששניהם קודש הלולים וצריך הבעל הבית לאכלן בירושלים והוא מדכתיב "כל פריו" משמע דלא יוסר ממנו כלל.
יש לו פרט וכו':    ס"ל דכרמך קרינא ביה וחשיב להו כחולין לענין שצריך לעזוב ממנו פרט ועוללות אבל העניים אוכלים אותו בירושלים או פודין אותו ומעלין את דמיו לירושלים.
כולו לגת:    דורכין גם את הפרט והעוללות דסבר בית הלל דלא קרינן ביה כרמך, דממון גבוה הוא וחשיב כמעשר שני דיליף קודש קודש ממעשר שני וכדלקמיה.


( ח ) קודש מה קודש אמור להלן:    במעשר שני טעון חומש אם חילל פירותיו להעלות דמיהן לירושלים צריך ליתן קרן וחומש כדכתיב "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו".
וביעור:    בערב יו"ט הראשון של פסח של שנה רביעית כמו דכתיב "בערתי הקדש מן הבית".
אף כאן:    בנטע רבעי אם רוצה לאכלו חוץ לירושלים פודהו ומוסיף חומש משלו, וצריך להבעירו בשנים שמבער המעשר.


( ט ) הלולים מלמד וכו':    דדרשינן קדש שטעון שני הלולים באכילתו כאשר תאכלנו בשנה הרביעית שהוא מותר באכילה.
מכאן אמר רבי עקיבא וכו':    ובברכות דף ל"ו מסיק דעצם הדין סברא הוא דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה דצריך להודות למי שבראם וקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא ועיקר קרא לדרשא אחרינא עי"ש.
מנין לשלשים יום לפני ר"ה וכו':    פי' מנין שכשם לענין שנות הערלה מנינן מתשרי שהוא שנות העולם כן הוא הדין לענין נטע רבעי ועל כן אם נטע ל' יום לפני ראש השנה יחשב שנה ולא יחשוב עוד רק שלש שנים ואח"כ יהיה נחשב לשנה החמישית.
תלמוד לומר ובשנה החמישית:    פי' דגמרינן גם כן שנה שנה בגזירה שוה מתשרי דכתיב שם "מראשית השנה".

[ודע עוד דמהווי"ם ד"ובשנה הרביעית ובשנה החמישית" ילפי בפרק קמא דראש השנה עוד לימוד דאף דאשלימו השנים בראש השנה ושלשים יום קודם ראש השנה חשיב שנה -- עם כל זה הפירות שחנטו מראש השנה עד ט"ו בשבט אסורים דכתיב "ובשנה", הוי"ו מוסיף על ענין ראשון והכי קאמר: שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית גם כן שאינם מותרים עד ט"ו בשבט וכן בחמישית אינם יוצאים מידי רבעי עד ט"ו בשבט דחמישית, והפירות שחנטו בה קודם שבט טעונים חלול דוי"ו ד"ובשנה החמישית" מוסיף על ענין ראשון והכי קאמר: ובשנה החמישית גם כן קודש הלולים והוא לפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט שטעונים חלול אבל אם אחרה חניטתם עד לאחר ט"ו בשבט מותרים ואין בהם איסור ולהכי אהני השלשים יום קודם ראש השנה להתירם מט"ו בשבט עד ראש השנה].

הרי אתה כמוסיף כו':    פי' מדכתיב "להוסיף" משמע שתבואת שנה זו ושל רבעי דינם אחד.
אף פירות רביעית לבעלים:    אף שרבעי כתיב בה "קודש" ודינה כמעשר שני, ס"ל דגם מעשר שני ממון הדיוט הוא (ירושלמי פ"ז דפאה) ורבי עקיבא ס"ל כרבי מאיר דמעשר שני ממון גבוה הוא ולכך דרש תיבת "להוסיף" לענין אחר.


( י ) אלא תבואה:    פי' שלא ילקט קודם שנגמר ונתבשל כל צרכו.
לעונת המעשרות:    ואף על גב דבשנה חמישית קאי -- הרי הוא מוסיף על שנה רביעית מוכח שגם שם צריך להיות פירות גמורים.