חפץ חיים על ספרא/מצורע זבים/פרשה ה
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ה עריכה
( א ) ואשה בין גיורת וכו': עיקר הרבותא משום שפחה שאינה משוחררת.
מחמת עצמה: מדכתיב "דמה" בה"א, משמע שהדם הוא מחמת עצמה והיינו מטבעה ולא דם היוצא מחמת ולד, והיינו דאי מקשה לילד בימי זיבה דהוא באחד עשר יום שבין נדה לנדה, ורואה דם כמה ימים, לא נעשית זבה על ידי זה משום דקושי הסמוך ללידה, כל דם שהיא רואה -- מחמת ולד היא, ולא מחמת זיבה. ודוקא אם לא שפתה מצערה קודם לידה. הא אם שפתה לילה ויום קודם לידה, שלא היה לה צער -- איגלאי למפרע שהדם לא היה מחמת לידה ונקראת יולדת בזוב.
ולא דמה מחמת אונס: כמו שטיהר בזב הזיבה הבאה מחמת אונס אבל אין כונת הכתוב למעט דם הבא מחמת ולד.
כשהוא אומר זוב: דהוא יתר, דהו"ל לומר "כי יזוב דמה", מאי "זוב דמה"? לרבות כל מה שתזוב ואפילו מחמת אונס.
ולא דמה מחמת ולד: ומתבאר שם בגמרא דדוקא מקשה בתוך האחר עשר יום, הא אי מקשה בימי נדה דהיינו בשבעה ימים הראשונים, לא מיעטו הכתוב ואפילו על ידי יום אחד נעשית נדה על ידי זה.
( ב ) כמה יהיה וכו': פי' כמה הוא הזמן קודם הלידה שאם תראה בהם בקושי תהא תולה בולד ויהיו הדמים שתראה טהורים מן הזיבה.
דיה חדשה: דיה אם נטהר את דם הקושי מזיבות חדשה דהיינו חודש ט' אבל אם קשתה ג' ימים בתוך י"א ימי זיבה בחודש השמיני, אפילו מקשה והולכת כל החודש ט', הרי זו יולדת בזוב מחמת ג' ימים של חודש ח'.
( ג ) ויש מקשה עשרים וחמשה יום: היינו מן הקושי ומן השופי יהיהי בס"ה כ"ה יום.
שנים בלא עת: דהיינו בי"א שבין נדה לנדה דהכי קרינהו רחמנא בלא עת נדתה וכגון שראתה יום עשירי ויום י"א ועדיין לא נעשית זבה בהם דאין זבה אלא בג' ימים ואם ראתה שתים בסופן כשתראה למחר הוי פתח של נדותה ואינו מצטרף לו לזיבה אלא תחלת נדה הויא ואחר כך שבעה שהיא נדה ושנים לאחר הנדה הרי י"א וכל זה היה בלא קישוי ואח"כ י"ד יום של קישוי לדעת ר' יוסי ור"ש הרי בסך הכל כ"ה.
הכי גרסינן וי"ד יום שהולד מטהר: ר"ל הבאין על ידי קישוי הולד וכן איתא בגמרא.
אבל א"א שתקשה כו': לפי כאשר בצרת לה הי"ד יום נשאר י"ב יום וכאשר תחשוב השני מים שקודם ימי נדה וימי נדה נשארו לאחר זה שלשה ימים והויא זבה.
מקום שאין ולד ולא ילדה בזב: הא מלתא מקשה ע"ז בגמרא (דף לח.) מקום שאין ולד בתמיה אפילו בתלתא לאחר הנדה נמי הויא זב ותו מאי יולדת בזוב איכא הכא והרי לא ילדה כלום. ומשני הכי קאמר א"א שתתקשה כ"ו יום אפילו במקום שיש ולד ומקום שאין ולד אלא נפל אפילו בבציר מהכי נמי הוי יולדת בזוב דאין קישוי לנפלים והיינו דאין הנפל מטהר קישויו.
( ד ) ויש רואה וכו': היינו דראתה בלא קישוי מאה ימים רצופין ואפילו הכי לא נעשית זבה, דאי הלידה היתה בקישוי אפילו לדעת ר' יוסי ור' שמעון היינו יכולין לחשוב עוד י"ד יום והויא קי"ד.
ושמונים של נקבה: דאפילו ראתה כל השמונים לא נעשית זבה.
( ה ) ימים שנים: פי' דאי הוי כתיב "ימים" לבד ולא כתיב "רבים" הוי משמע שנים, והשתא דכתיב "ימים רבים" לרבות עוד אחד והוא שלשה, וכדלקמיה בהלכה ט'.
יכול לימים הרבה: היינו יותר משנים ומה דכתיב "רבים" היינו עוד יותר.
תפסת מרובה לא תפסת וכו': פי' אם אתה תופס את המועט אין מוציאין אותו מידך שהמועט בכלל המרובה הוא, ואם באת לתפוס את המרובה יאמרו לך הבא ראיה וטול.
( ו ) רבי יהודא ב"ב אומר שתי מדות וכו': הא לתת טעם ממנהג העולם מה מצינו בנוהג שבעולם שתופשין את המדה כלה ומניחין את שאינה כלה, אף כאן תופסין את החשבון המועט שיש לו סוף.
( ז ) וכי למה בא הכתוב לפתוח וכו': ר"נ בא לתת טעם מדרך המקראות שלא באו לסתום אלא לפרש.
( ח ) רבי מונא אומר וכו': סברתו דאין אנו צריכין לכל אלו הדמיונים דמגופה דקרא משמע דאחר דאמר רבים אחר אומרו ימים בודאי כי לא יובן מן ימים אלא שנים.
והלא כבר נאמר רבים: פי' הלא לזה ביאר הכתוב ואמר "רבים" מכלל דבתיבת "ימים" לא משמע ריבוי.