התורה והמצוה ויקרא טו כה

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

סימן קפג

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ה:

[א] "ואשה"-- בין גיורת, בין שפחה, בין משוחררת, בין בת ישראל.

ואשה: כבר בארתי (סי' קיט) שאף שפרשה זו מתחלת בלשון "דבר אל בני ישראל" ובזה יש לטעות בני ישראל דוקא ולא גרים, כיון שבאר באמצע הפרשה שדין זה נוהג גם בנשים ואם כן לא בא שם "בני ישראל" במובנו המדויק -- בני ישראל ולא בנות ישראל, והוא הדין שלא בא במובנו המדיוק לענין גרים. רק שם "בני ישראל" כולל האומה כמו "בני עמון", "בני שת". וכבר למד שם מטעם זה מן "ואמרת אליהם" גרים ועבדים כיון שציון מלת "ואמרת" הוא על אמירות הפרטיות שהם כל הפרשה. ומטעם זה מוכיח מן אשה שהוא הדין גרים וגיורת עבד ושפחה.

סימן קפד

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ה:

"כי יזוב זוב דמה"-- דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד. או דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת אונס?... כשהוא אומר "זוב" לרבות את האונסים. הא מה אני מקיים "דמה"-- דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת הולד.

[ב] כמה יהיה בקישוי ויהיה תלוי בולד? ר' מאיר אומר אפילו ארבעים וחמשים יום. ר' יהודה אומר דיה חדשה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים, אין קישוי יותר משתי שבתות לפיכך אם קשתה י"ז-- שלשה ראשונים ראוים לזיבה וילדה בזוב.

[ג] ויש מקשה עשרים וחמשה ואינה זבה בהם-- שנים ל"בלא עת", שבעה נדה, ושנים אחר הנדה, וי"ד של נקבה. אבל אי אפשר שתקשה עשרים וששה, מקום שאין ולד ולא ילדה בזוב.

[ד] ויש רואה מאה ימים ואינה זבה בהם-- שנים ל"בלא עת", שבעה נדה, ושנים לאחר נדה, ושמונים של נקבה, שבעה נדה, ושנים לאחר הנדה.

כי יזוב זוב דמה: כבר התבאר (ויקרא סימן יג) ששם הפעל הנוסף על הפעל בא לרבות תמיד. ומ"ש "יזוב זוב" מרבה כל זוב שיהיה, אף שזב מחמת אונס.

וממ"ש "דמה" בכינוי משמע דם הזב ממנה בטבע התולדה, לא דם הזב על ידי סיבה אחרת שהוא מחמת הולד. ובנדה (דף לו) מפרש שאין לומר בהיפך, ש"זוב" מרבה מחמת ולד ו"דמה" ממעט אונס דאם כן גם מחמת ולד הוא אונס גדול.

ומ"ש (במשנה ב) כמה יהיה הקישוי וכולי הוא (פרק ד דנדה משנה ה). ר' מאיר אומר אפילו קשתה מ' ונ' יום (מ' לבריא ונ' לחולה) ולא שפתה יום אחד סמוך ללידה, לא הוי יולדת בזוב. ור"י סבירא ליה שדי אם נטהר בקישוי בחדש הראשון לבד. ור' יוסי ור' שמעון סבירא להו דאם קשתה ג' ימים קודם שתי שבתות אף שקשתה אחר כך עד הלידה הרי זה יולדת בזוב.

ומ"ש (במשנה ג) יש מקשה כה' יום מובא בנדה (דף לח:) ופירושו יש מקשה שרואה כה' ימים בין בקושי בין בשיפוי-- שניים בלא עת, וז' דנדה, וב' לאחר נדה בלא קישוי, ויד' יום בקישוי כר' יוסי ור' שמעון. ומ"ש מקום שאין ולד מקשה בגמ' בלא ולד? בתלתא נמי סגי! אמר רבא א"א שתתקשה כו' יום במקום שיש ולד ובמקום שאין ולד אלא נפל בתלתא נמי הוה זבה דאין קישוי לנפלים.

ומ"ש (במשנה ד) ויש רואה ק' ימים הוא בגמ' (שם עמוד א) ועי' בגמ' שם.

סימן קפה

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ה:

[ה] "ימים"-- שניים. יכול ימים הרבה? אמר רבי עקיבא, כל ששמועו מרובה ושמועו מועט, תפשת המרובה-- לא תפשת, תפשת מועט-- תפשת. [ו] ר' יהודה בן בתירא אומר, שתי מדות-- אחת כלה ואחת מדה שאינה כלה, מודדים מדה כלה ואין מודדין מדה שאינה כלה. ר' נחמיה אומר, וכי למה בא הכתוב? לפתוח או לנעול? והלא לא בא לנעול אלא לפתוח! אם אתה אומר ימים עשרה... אינו אלא מאה! אלא מאתים! אלא אלף! אלא רבוא! וכשאתה אומר ימים שניים--פתחת. ר' מונא אומר משום ר' יהודה, "ימים"-- שניים. יכול ימים הרבה? אם מרובים הם והלא כבר נאמר "רבים"! הא לא דבר אלא ימים מועטים. וכמה הם? הוי אומר שניים.

ימים רבים: הנה לא באר כמה ימים. ופירשו חז"ל דהם שניים. ונתן רבי עקיבא טעם משום דיש לתפוש המועט. ור' יהודה בן בתירה באר דבריו משום שהריבוי אין לו גבול. ור' נחמיה באר הטעם משום דאם תאמר הריבוי אם כן נעל הכתוב וסתם דבריו ועל כרחנו שכוון על מספר הקטן שהוא שניים. ור' מונא אמר שמוכח מהכתוב עצמו דאם פירושו של "ימים" הם רבים למה הוסיף להם תואר "רבים"? ועל כרחך שסתם ימים הם מועטים ועיי' בתוס' ר"ה (דף ד), סוכה (דף ה) ורש"י חולין (קלח) וכל המאמר מובא בירושלמי (סוף פ"ב דיומא) עיי"ש.

סימן קפו

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ה:

[ט] "רבים"-- שלשה. יכול רבים עשרה? אמר "ימים" ואמר "רבים". מה "ימים" מיעוט ימים שניים, אף "רבים" מיעוט רבים שלשה. יכול שניים ושלשה, הרי חמשה? וכי נאמר "ימים ורבים", והלא לא נאמר אלא "ימים רבים". הא כיצד? הללו יהיו מרובים על שנים, וכמה הם? הוי אומר זה שלשה.

ימים רבים: פירשו חז"ל שאחר שבמה שנאמר "ימים" בחר המספר הפחות שהם שנים, כן במ"ש "רבים" מסתמא המספר הפחות מטעמים הנאמרים הפ' הקודם דתפשת מרובה לא תפשת. והנה הרב והמעט ישוער לפי ערך כל דבר ודבר. למשל, כשאומר "ונשל גוים רבים וכולי"-- שבעה גוים, קרא לשבעה "רבים", יען היותם גוים ששבעה עמים הם מספר גדול. לא כן כשאומר "אנשים רבים" שהרי אומר "ויגר שם במתי מעט" והם היו שבעים נפש. ובבראשית רבה (פרשה פה) "וירבו הימים"-- י"ב חדש שזה הוא ריבוי לערך מה שהמתינה על היבום. ובמגילה (דף טו) "ורוב בניו"-- יש אומרים שלשים, ויש אומרים שבעים, ויש אומרים רי"ד. ובכתובות (דף עה), גיטין (דף טו) ר' נחמן בר יצחק אמר שלשה ור"י אמר עשרה, עיי"ש.

ובערך הזיבה שהוא חולי וכאב אנוש יהיה שלשה ימים "רבים" בערך ההוא. וכן אמר במדרש (שמות פ"א) "ויהי בימים הרבים ההם"-- ימים של צער היו לפיכך קורא אותם רבים, ודכוותיה "ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים" לפי שהם שם צער קורא אותם "רבים", ומובן מדברינו.