חפץ חיים על ספרא/מצורע זבים/פרק ט
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ט עריכה
( א ) ואם טהרה מזובה כשתפסוק מזובה: פי' האי "ואם טהרה" אינו ר"ל שתטבול מקודם אלא האי "ואם טהרה" ר"ל לשון נקיות והפסקת טומאה ותיכף שתפסוק תספור לאלתר.
הכי גרסינן ולא מזובה ומנגעה: ועיין לעיל בריש פ"ה לגבי זב בביאורנו והוא הדין לגבי זבה.
ולא מלידתה וזיבתה: היינו דאם חל ימי לידתה כשפסקה מזיבתה אפילו הכי תספור הנקיים שלה דימי לידתה כשלא תראה בהם דם גם הם משלימין לספירתה ועיין בנדה (דף לז.) דפליגי בזה אביי ורבא ואביי לא גריס דבר זה בברייתא אלא מזובה ולא מנגעה בלחוד.
וספרה לה לעצמה: פי' מדכתיב "לה" משמע שהיא בעצמה נאמנת על זה כשאומרת שאינה רואה בהן דם.
בין מפוזרים: פי' דאם ראתה בינתיים תשוב להשלים ספירתה אחר שתטהר מראיה זו.
ואחר תטהר אחר אחר לכולם: פי' האי "אחר" משמע אחר לכל השבעת ימים ביחד שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם.
( ב ) אחר המעשה: של הטבילה ביום השביעי אחר שספרה מקצת היום תטהר דכיון שטבלה וכו'.
להתעסק בטהרות: וגם לשמש עם בעלה.
לידי ספק: שמא תראה באותו היום ונמצא שסתרה כל מנינה דהא לא הוי נקיים כל שבעה ונמצא משמשת זבה וגם תטמא כל הטהרות למפרע.
( ג ) תקח לה וכו': כל אלו הברייתות ג' ד' ה' מבוארות למעלה בפ"ה בזב עיי"ש בביאורנו ונאמר בשניהם לפי שיש בזב מה שאין בזבה שהזב מטמא בראיות כבימים וזבה לא ויש בזבה מה שאין בזב דזבה מיטמאה באונס וזב לא.
( ו ) אלא הפרשה: שיפרשו מן הטומאות. אי נמי רמז למה שאמרו שיפרשו מן הנשים סמוך לווסתן.
( ז ) הרי זו אזהרה: שיפרשו מן הקדשים ומן המקדש בימי טומאתן.
זו עונש: מיתה האמור כאן הוא כרת הבא על מטמא מקדש (רש"י בחומש).
( ח ) זה שראה ראיה אחת וכו': שאם היה בעל שתי ראיות לא היה הכתוב מקישו לבעל קרי שהלא טעון ז' נקיים אלא אראיה אחת דקאי שזה דינו כבעל קרי בעלמא.
( ט ) והדוה בנדתה והזב וכו': דהוא קשה דאחר דכבר אמר הזב למה הדר להזכירו? לזה אמר שזהו מין זב אחר שידמה לנדה שהוא מי שראה שתי ראיות מטמא משכב ומושב וכו' והוא הדין שטעון ספירת שבעה כנדה.
וצריך ביאת מים חיים: שבזה עוד חמור מן הנדה.
תורת הזב והזב את זובו: הוא אסמכתא אקרא דכתיב ג' פעמים זיבה דבאמת תורת הזב כבר נדרש מקודם ועיקר הדין ומקורו מקרא החילוק בין בעל שתי ראיות לשלש מבואר לעיל בפרק ה'.
( י ) מה וכו': דהוקשו להדדי.
מה הזוב סותר: דזב שפסק והתחיל למנות ז' נקיים וראה זוב סותר מה שמנה וחוזר לספור כך אם ראה שכבת זרע בימי סיפורו סותר. ובגמרא אמר הטעם דסותר לפי שאי אפשר לשכבת זרע בלא צחצוחי זיבה, כלומר לשכבת זרע מזב.
תסתור את הכל: ר"ל כל השבעה ימים.
תלמוד לומר לטמאה בה: דהוא יתר דכבר ידענו שהמוציא שכבת זרע נטמא אלא להורות דאם אירע שכבת זרע בימי הספירה הוא מוסיף על עצמו רק טומאה בעלמא והוא עוד יום אחד שהיום שראה בו שכבת זרע נתקלקל וצריך ליתן יום אחר תחתיו. וגזירת הכתוב הוא דדוקא אם ראה זיבה גמורה דלא נתערב בו שכבת זרע סותר כל השבעה נקיים אבל זיבה דערבה עם שכבת זרע אינו סותר אלא אותו היום (גמרא).
( יא ) יכול אף מימי רגליו וכו': דנחוש גם כן בהם שמא מעורב צחצוחי זיבה.
( יב ) והדוה בנדתה: דתיבת "בנדתה" יתירא שאם היא דוה ע"כ היא בנדתה וע"כ החסידים הראשונים מתוך חסידותן היו דורשים לקרא לומר שתראה עצמה שהיא בנדתה לא תכחול וכו'.
תהא בנדתה עד וכו': פי' שלא אמר זה אלא על הימים והיינו שלא נחשוב שהוסר ממנה טומאת הנדה כאשר פסק הנדות ולזה אמר שהיא בנדתה עד שתטבול.
( יג ) והזב את זובו וכו': דהקיש הכתוב זובו של הזב להזב בעצמו.
לרבות את המצורע: שהוא מוקש לזב להיות מעינותיו אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמו בזב דכתיב "וכי ירוק הזב וגו'".
ולנקבה לרבות את היולדת: שמעינותיה טמאים לטמא אדם וכלים. והקשה הראב"ד יולדת בהדיא כתיב -- "כימי נדת דותה תטמא" ומהתם דרשינן שהוקשה לידה לנדה ולזבה. ותירץ דהאי יולדת דקתני יולדת מצורע קאמר, ולטפויי לה מעינות אתא לטמא דם טהרה שלה שיהא מטמא כרוקה וכמימי רגליה כדמפרש במסכת נדה אליבא דב"ה (עיי"ש בדף לד).
הרי הוא אומר: הלשון דחוק והקרבן אהרן מיישבו דהוא קאי אדלעיל דרבינו שם בן יום אחד וכן לבת מקרא דכתיב באיש או וכן באשה לזה אמר ר' ישמעאל דאין אנו צריכין ללמוד זב דהרי אמר כאן קרא "לזכר ולנקבה" שהם שמות אשר יאמרו על קטן וגדול בשוה.
הבא על שומרת יום כנגד יום: דנטמא משום בועל זבה.