ספרא (מלבי"ם)/פרשת מצורע זבים/פרק ט

פרק ט

[א] "ואם טהרה מזובה"-- כשתפסק מזובה, ולא מזובה ומנגעה.

"וספרה לה"-- לעצמה

"שבעת ימים"-- יכול בין סמוכים בין מפוזרים? ת"ל "ואחר תטהר"-- אחר לכולם. [ב] ר' שמעון אומר, "אחר תטהר"-- אחר המעשה תטהר, כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבוא לידי ספק.

"בשמיני"-- יכול בין ביום ובין בלילה? ת"ל "ביום"-- ולא בלילה.

"תקח לה"-- לעצמה, שאם הפרישתן לזיבתה הראשונה לא תביאם לזיבתה שנייה.

"שתי תורים או שני בני יונה"-- חלופי תורים, בני יונה. חלופי בני יונה, תורים. ואין חילופיהם עשירית האיפה.

[ד] מנין שהיא טובלת מבעוד יום? ת"ל "והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד"-- כיצד היא מביאה אותם אל פתח אהל מועד אלא אם כן תהיה מעורבת שמש?! מלמד שהיא טובלת מבעוד יום.

[ה] "ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה"-- שיפרישם הכהן אחד לעולה ואחד לחטאת. ומנין שאם הפרישתן היא יהיה הפרשתה הפרש? ת"ל "אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן"

[ו] "והזרתם את בני ישראל"-- אין נזירה אלא הפרשה, וכן הוא אומר "וינזרו מאחרי ויעל גלוליו על לבו" (יחזקאל יד), ואומר "נזורו אחור" (ישעיהו א).

[ז] "והזרתם את בני ישראל מטומאתם"-- הרי זו אזהרה. "ולא ימותו בטומאתם"-- זו עונש. "בטמאם את משכני אשר בתוכם"-- אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם.

[ח] "תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע"-- זה שראה ראיה אחת שהוא כבעל קרי וטובל ואוכל את פסחו לערב.

[ט] "והדוה בנדתה והזב"-- זה שראה שתי ראיות שהוא כנדה, מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן. "תורת הזב... והזב את זובו"-- זה שראה שלש ראיות שהוא זב גמור, מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים וחייב בקרבן.

[י] "תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע"-- מה הזוב סותרת בזב אף שכבת זרע סותרת בזב. אי מה הזוב סותר הכל אף שכבת זרע תסתר הכל... ת"ל "לטמאה בה"-- אין לה אלא יום אחד. יכול אף מימי רגלים יהיו סותרים בזב?... ת"ל "זאת".

[יב] "והדוה בנדתה"-- זקנים הראשונים היו אומרים "תהיה בנדתה"-- לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים. עד שבא רבי עקיבא ולמד: נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה. הא מה אני מקיים "והדוה בנדתה"-- תהא בנדתה עד שתבא במים.

[יג] "והזב את זובו"-- אחרים אומרים, מה הזב מטמא במשא אף הזוב מטמא במשא.

"לזכר"-- לרבות את המצורע. "ולנקבה"-- לרבות את היולדת. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, הרי הוא אומר "והזב את זובו לזכר"-- כל שהוא זכר, בין גדול בין קטן. "ולנקבה"-- כל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה.

"ולאיש אשר ישכב עם טמאה"-- להביא את הבא על שומרת יום כנגד יום.