פתיחת התפריט הראשי

חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרשה א ופרק א

ביאור - פרשתא אעריכה

( א ) צ"ל דבר אל בני ישראל נפש כי תחטא.
בני נח אין מביאין -- כצ"ל.

( ב ) ומה אם עכו"ם החמורה:    שהיה בדין שלא ישאר בעונו אלא יבוקש לו תקנה כשעשה תשובה -- עם כל זה לא עשה בה את הזדון כשגגה דהא כתיב בפרשה שלח "ואם נפש אחת תחטא בשגגה".
מצות הקלות:    והם המצות שחייבין על זדונן כרת דקלות נינהו לגבי עבודה זרה, אינו דין וכו', ואם כן למה הוצרך קרא למעט זדון.
הן:    ר"ל אמת שעבודה זרה יש לה חומר אבל בזה גופא יש לסתור קל וחומר שלך.
אם הונח זדונה של ע"ז:    שלא התרו בו ליום הכפורים מפני שהיא חמורה וע"כ לא יספיק לכפר עליה קרבן חטאת אלא ימתין עד יוה"כ.

( ג ) קל וחומר לעבודת אלילים מעתה:    ר"ל אם כן למה הורך הכתוב למעט זדון בע"ז.
הונח זדונן ליוה"כ:    ולא יוכל להתכפר בקרבן.
הן:    אמת שעבודה זרה חמורה ולא תוכל להתכפר בקרבן אבל על כל פנים יביא קרבן שיהיה תלוי לו העון עד יום הכפורים. מה שאין כן בשאר מצות אין העון חמור כל כך לירא ממנו ביני וביני שיהיה צריך לתלות.

( ד ) בשעיר:    דהיינו שעיר נשיא.
בשעירה:    דהיינו שעירת יחיד ור"ל שנלמוד אחד מחבירו.
שעיר נתרבה בצבור:    במוספי ר"ח ושל מועדות ושל יום הכפורים ובע"א דמביא בכולם שעיר, מה שאין כן בשעירה ולהכי אילו לא נכתב בשגגה לגבי שעיר למעוטי זדון לא הייתי יכול ללמוד משעירה דמה לשעירה שאין כפרתה מרובה שאין לה כח לכפר בצבור, תאמר בשעיר שכן כפרת הצבור על ידו.
נתרבה בע"ז:    ביחיד שכל יחיד שחטא בעבודה זרה מביא שעירה בין נשיא או הדיוט או כהן גדול הכל שוים בהבאת שעירה ולזה אינו יכול ללמוד משעיר דמה לשעיר שאין כחו גדול בע"א שהיא עבירה חמורה ולזה אין לו כח לכפר על הזדון כשאר מצות מה שאין כן בשעירה.

( ה ) ולא מצות המלך וכו':    דאם המלך ציוהו לעשות דבר ועבר בשגגה אינו חייב קרבן אף דהעובר על דבריו חייב מיתה וכן בית דין אף דהעובר על דבריהם חייב מיתה בידי שמים.
פרט לשמיעת קול וכו':    דעל אלו כולם אין מביאין קרבן קבוע אלא קרבן עולה ויורד ומשיח כהדיוט בזה לכל דבריו.

( ו ) שומע אני עשה ולא תעשה:    שבין אם עבר על עשה שבתורה שלא עשה אותה או שעבר על לא תעשה. ת"ל אשר לא תעשינה -- דוקא על לא תעשה ולא על עשה.
החמורה:    כגון "ונתצתם אל מזבחותם" האמור בעבודה זרה החמורה.
תלמוד לומר אשר לא תעשינה וכו':    היינו מדכתיב ארבעה פעמים "אשר לא תעשינה" במשיח ובצבור ובנשיא וביחיד, אתא למעוטי מצות עשה הקלה ומצות עשה החמורה ופסח ומילה.
מצות עשה שבנדה:    שצריך לפרוש מן הנדה סמוך לווסתה דכתיב "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" וסמיך ליה "והדוה בנדתה" ועבר על זה בשגגה ולא פירש ונטמאה.
שיש בה בלא תעשה:    דכתיב "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".

( ז ) תלמוד לומר תורה אחת וכו':    בפרשת ע"ז דכתיב שם "כי דבר ה' בזה" וזו דיבור ראשון של אנכי ולא יהיה לך.
מעשה שחייבין על זדונה כרת:    דכתיב שם "והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה".
ועל שגגתו חטאת:    דצבור מביאין שעיר לחטאת (מלבד פר לעולה) ויחיד מביא שם שעירה לחטאת.
אף כל מעשה שחייבין על זדונו כרת:    הוא אשר יביא על שגגתו חטאת ולא על מה שאין בו כרת.

( ח ) או דבר וכו':    ר"ל אתה לומדו מע"ז צריך אתה ללמוד בכל הפרטים שיהיה דומה לו.
שמשנאסרה לא הותרה:    פי' שאין היתר לאיסורה כמו שתמצא בנדה לאחר נדותה על ידי טבילה ובאשת איש ונערה המאורסה על ידי גט.
ואיסורן נוהג בבני נח:    דמצווין על ע"ז כישראל ולאפוקי מקצת עריות שאין נוהגות בבני נח.
אלא שיש בזכור וכו':    כלומר, אף על פי שרבינו את שתיהן מכל מקום אינן דומין זה לזה, ובכל זה כיון שיש בהן הדרכים הללו הנמצאים בעבודה זרה רבינו שתיהן.
הזכור בין במינו וכו':    במינו -- ישראל על ישראל, שלא במינו -- ישראל על נכרי או נכרי על ישראל.
בהמה במינה:    כגון סוס על סוסיא, שלא במינה כגון סוס על חמורה, אף על פי שאינו אדם וכל שכן בהמה עם אדם.
את הקטן כגדול:    פי' לא עשו משכב קטן שאינו בן תשע כגדול דמקשינן נשכב לשוכב.
את הקטנה:    הנרבעת קטנה כגדולה.

( ט ) כשהוא אומר מכל מצוה ד' וכו':    הנה שבעה פעמים דרשו בתורת כהנים קרא ד"מכל מצות השם" ולא תמצא אותו זולת ג' פעמים, והוא במשיח ובצבור ובנשיא. וביחיד לא כתב "מכל" אלא "אחת ממצות השם". אכן כיון ש"מצות" כתיב ד' פעמים הוו להו ד' ריבוים, ושלשה "מכל" דהוו להו ז'. וראשונה מרבים היותר חמור והיותר דומה לע"ז ואחר כך מרבים היותר קל ובלתי דומה כי כל עוד שמוסיף ברבוי נוסיף היותר קל.
לרבות את האם ואשת אב והכלה:    שיש להן כל הפרטים שבעכו"ם אלא שבאשת אב וכלתו אין איסורן נוהג בבני נח. ואם אף על גב דאסורה לב"נ אפשר משום דהותרה לאחרים ולא דמיא לע"ז.
ומוסף עליהם בתו וכו':    ונחית חד דרגא שהיא בשריפה ולא בסקילה כעבודה זרה, ומ"מ נוכל לרבותם מפני ששאר פרטים יש בה כעבודה זרה.

( י ) שמשנאסרו לא הותרו:    לא בגט ולא במיתת אשתו ואף על פי שאינם שארו כאמו ואשת אב וכלתו ועוד שיש להן היתר אצל אחרים מה שאין כן בע"ז.
מוסף עליהם חמותו ואם חמותו ואם חמיו:    אף על גב דאלו שוו בכל מילי ולא נחתי דרגא מבת אשתו ובת בתה -- אף על פי כן לא כללן יחד לפי שאלו כתובין בתורה בפירוש ואם חמותו ואם חמיו מדרשא אתו כדאיתא בסנהדרין באלו הן הנשרפין. ונקט חמותו אף דכתיב בקרא משום דהיא המקור אשר ממנו בא האיסור לאם חמותו.

( יא ) לרבות נערה המאורסה וכו':    דאף על גב דאלו בסקילה כעבודה זרה, מכל מקום הם קלות שיש היתר להן; לנערה המאורסה יש לה היתר על ידי גט ומיתת הבעל, ושבת יש לה היתר במקדש.
יש לה היתר:    לגמרי על ידי גט ומיתת הבעל אבל שבת אין לה היתר עולמית.
הותרה מכללה:    דשבת מותר בהקרבת תמידין ומוספין אבל נערה מאורסה שהוא בחיי בעלה לא הותרה כלל.

( יב ) לרבות אשת איש והנדה:    דאלו קילי טפי דאינם בסקילה ועוד דאשת איש אף על גב דאסורה לכל אדם מותרת לבעלה ונערה מאורסה אסורה גם לבעלה עד שתכנס לחופה ושבת נמי אסורה לכל אדם חוץ מעבודת בית המקדש ונדה קילא גם כן מתרוויהו דאין בה מיתת בית דין ויש לה היתר אחר איסורה.

( יג ) לרבות אשת אחיו ואשת אחי אביו:    דהני קילי מאשת איש ונדה דאלו מותרות לכל אדם חוץ מן הקרובים.

( יד ) לרבות אחותו וכו':    דקילי טפי מן אשת אחיו ואשת אחי אביו לפי שהם על כל פנים יש בהם מיתת בית דין בחיי אוסרן ונאסרו אז לכל אדם. מה שאין כן באלו.
לרבות אחותו אשתו:    דקילי מכל הנך לפי שהיא מותרת אף לו במיתת אשתו.



ביאור - פרק אעריכה

( א ) אחר שריבינו וכו':    היינו אחר שריבתה התורה הרבה דברים שאינן דומין לעבודה זרה בפרטיהן ואף על פי כן חייבה להן חטאת בשגגה -- אם כן למה כתבה התורה "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה" אצל שגגת ע"ז? על כרחך לענין זה, דמה עבודה זרה מיוחדת וכו'.

( ב ) או מה ע"ז וכו':    ר"ל דמרבינן לעיל אף חייבי כריתות לבד אף שאין בהן מיתת בית דין, אימא דההיקש אתא לרבות רק מיתת בית דין לבד.

( ג ) תלמוד לומר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה ונכרתה -- כצ"ל (הגר"א). והיינו הכתוב שאחר זה "והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' ונכרתה" ובא להורות לנו דמה דמרבינן מ"תורה אחת" היינו דבר שחייבין על זדונו כרת -- אז חייבין על שגגתו חטאת. מה שאין כן באלו אין בזדונן כרת, אלא כשהיה בהן התראה חייב מיתת בית דין.

( ד ) ועשה אחת:    פי' אילו כתיב "ועשה אחת" יכול וכו'.תלמוד לומר ועשה אחת היינו בשאר הפרשיות לבד מכהן המשיח.

( ה ) וכי משום כותב וכו':    ולכן אפילו לא היה על ידי האותיות שם כלל, כגון א' ס’, דלא גרע מרושם בעלמא.

( ו ) ועשה שני צריך להגיה ועשה הנה, שכן איתא בגמרא. וביאורו שפעמים נחשב הרבה מלאכות כמלאכה אחת ופעמים שהוא חייב על כל מלאכה ומלאכה. ומבואר דיוקו מהמקרא בפרק כלל גדול (דף ע.).

( ז ) שאין יודע עיקר שבת:    כסבור שאין שבת בתורה.
שמענין אבות מלאכות עשה:    ר"ל מאבות מלאכות חלוקות.
כל ימיו:    שחדא שגגה היא.
חייב על כל שבת ושבת:    חטאת אחת. שהטעות היה בשבתות אף שעשה בכל שבת ושבת מלאכות הרבה, דחדא שגגה היא בכל שבת.
חייב על כל מלאכה ומלאכה:    דכל חדא שגגה בפני עצמה היא.
חייב על כל העלם:    דהתולדה והאב נחשב לחדא אלא אם כן היה לו ידיעה בינתיים.

( ח ) הבא על אחותו וכו':    בגמרא (כריתות טו, א) מפרש דשאלתו היתה באחותו שהיא אחות אביו והיא גם אחות אמו (ומשכחת לה ברשיעא בר רשיעא, עיי"ש) ומיבעי ליה אי דיי במה שהם שמות מחולקין דיש על כל אחת לאו בפני עצמו או בעינן שיהא גופין מחולקין.
זו לא שמענו:    כלומר זו של גוף אחד וג' לאוין לא שמענו אבל שמענו גופין חלוקין ולאו אחד ומקל וחומר נידון דאזלינן בתר שמות מחולקין אף על גב דאינן גופין מחולקין דס"ל דזה עדיף טפי.

( ט ) ועוד שאלם רבי עקיבא -- כצ"ל.
אבר המדולדל:    תלוש רובו ומעורה קצת.
מהו:    אם נחשוב אותו כאילו כבר נטל לגמרי ומטמא טומאת נבלה משום אבר מן החי.
המדולדל באדם:    שגם שם אם היה נתלש לגמרי מטמא כמת ומפני שלא נתלש לגמרי אמרו שהוא טהור וקל וחומר לענין בהמה וכדלקמיה.
מוכי שחין עושין:    שהיו רוצין שלא יהיה מאוס ברגל באבר המדולדל אף שהוא עדיין טהור.
כשערה:    דאם היה הרופא חותכו לגמרי היה מטמא לרופא.
ותוחבו:    החולה בעצמו בסירה המחובר לקרקע או לכותל והחולה נשמט ממנו ואז ממילא נשמט לגמרי ולא יצטרך ליגע בו.
שהדברים קל וחומר:    ומה אדם -- שמטמא מחיים (כגון זב או מצורע) -- אבר המדולדל בו טהור, קל וחומר לבהמה.

( י ) חמשה זבחים בחוץ:    היינו גם כן גופין מחולקין בשם אחד ולא פשט ליה מה' נידות בהעלם אחד דחייב דאפשר דבהמות לא חשיב כ"כ בשם גופין (הראב"ד). ופשט ליה מקל וחומר דאם ה' תמחויין מזבח אחד חשיב ליה גופין מחולקין כל שכן בהמות חלוקות.

( יא ) וכי מאי ראיה מאוכל לשוחט:    דמה לאוכל שכן נהנה מכל תמחוי ותמחוי הנאה מחודשת וחושב לחלק. מה שאין כן בשוחט.

( יב ) המאכיל כאוכל:    המאכיל הקדש לחבירו חייב כאוכלו בעצמו.
והמהנה כנהנה:    בדבר שאינו בר אכילה.
לזמן מרובה:    שאם נהנה בחצי פרוטה היום וחצי פרוטה לאחר זמן מצטרף לענין מעילה.
שאין בו אחת מכל אלו:    דבעינן דוקא שיאכל בעצמו ושיהא בו כזית בכדי אכילת פרס.

( יג ) בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת וכו':    שעשה הרבה תולדות שמאב אחד בשבת זו וחזר ועשה אותן התולדות עצמן בכל שבת ושבת שאחר כך והכל היה בהעלם אחד מה דינו ותרתי שאל ממנו:

  • א) אם כל התולדות שעשה בשבת אחת בהעלם א' מחשבו כאילו קצר וקצר בהעלם אחד וחייב רק חטאת אחת או דלמא דתולדות חלוקים הו"ל כאבות מחולקין וחייב על כל אחת ואחת.
  • ב) שאל ממנו אם ימים שבינתיים בין שבת לשבת הויין כידיעה וחייב על כל שבת ושבת לבד או דלמא מדהיה הכל בהעלם אחד מחייב על כל השבתות רק חטאת אחת.

א"ל חייב על כל אחת:    פשט ליה תרוייהו לחומרא דחייב על כל תולדה ותולדה שעשה חטאת לבד וכן לכל שבת ושבת.
ומה אם הנדה:    כשבא על ה' נשים נדות בהעלם אחד.
שאין בה תוצאות הרבה:    היינו שאין בה ענינים הרבה כשבת שיש בה אבות ותולדות ונדה אין בה רק איסור ביאה.
וחטאות הרבה:    היינו שאין בה הרבה מיני חטאת אבל בשבת לבד שיש לכל אב כמה תולדות יש כמה מיני אבות.
אינו דין וכו':    מיהו מהך ק"ו לא מיפשט רק כשעשה מלאכה אחת בשבתות הרבה דחייב על כל שבת ושבת אבל בעשה בשבת אחת תולדות הרבה שמאב אחד לא מיפשיט מנדה דהרי אין בנדה תולדות רק מסברא קאמר שחייב גם בזה חטאת על כל תולדה ותולדה.
והנדה מוזהרת עליו:    לפיכך חשובה כל ביאה להיות כחטא אחר.
אזהרה אחת:    שהרי הקטנה פטורה כשבעלה בנדתה.
הבא על הבהמה יוכיח:    שחייב על כל ביאה וביאה ואף דאין שייך עליה שם אזהרה כלל (ומה דהיא נהרגת הוא רק משום שלא יהא קלון לחוטא שלא יאמר זו היא שנכשל פלוני בה).
בהמה כשבת:    שאף בה מיבעי לי כמו לענין שבת.